אני חושבת שהמקום הראשון שנתקלתי בקונספט הזה בתור קונספט, הוא בדף מוקש_תושייה. יש שם תיאור של זוג שבא לצאת להופעה, אבל, אבוי, הגלגל מפונצ׳ר! הם כבר לבושים בבגדים בהירים והם יתלכלכו, למונית יקח רבע שעה להגיע, אבל הם רצו ללכת להופעה! מה הם יעשו? התשובה של הדף הוא שהבעיה קטנה משנדמה, שאפשר להחליף גלגל במהרה, אחד מהם שהתלכלך יתקלח ויחליף בגדים תוך עשר דקות, והם ילכו להופעה, יהנו, ובסוף הערב הפנצ׳ר יהיה זכרון רחוק. אבל הרבה אנשים משום מה לא עושים את זה, וזה הוא מוקש התושייה. חוסר היכולת לראות את האפשרות.
כשאני קוראת את התיאור, אני מרגישה צורך להביע את אי הסכמתי בנוגע לתיאור פה. יש אנשים שלוקח להם יותר מעשר דקות להתארגן! אם אין מים חמים בדוד, זה יכול להיות ממש לא כייף להתקלח, ולמים יקח יותר מעשר דקות להתחמם (זאת בעיה בדירה הנוכחית ובזאת הקודמת, בבית של ההורים יש דוד שמש מוצלח וזה לא בעיה במשך רוב השנה). חוץ מזה, בימינו הרבה מהגלגלים הרזרביים הם קטנים יותר ומיועדים רק להגעה למוסך הקרוב (או כך קראתי, אני לא מומחית לנושא). ובפעם האחרונה שנגעתי בגריז התלכלתי בעצמי ולכלכתי בטעות את המכנסיים שלי וזה ממש לא עניין לעשר דקות, ואפילו לא החלפתי גלגל.
זה לא סותר את המסר הכללי – אם למונית יקח רבע שעה להגיע, זה עדיין פחות זמן מהחלפת הגלגל, ואפשר ללכת להופעה. אבל זה מוצג בתור אפשרות לגיטימית בסצנריו מלכתחילה. וזה לא יקח יותר זמן מהחלפת הגלגל.
***
היה איזה יום, שבו הייתה לי איזשהי בעיית אינטרנט, וישבתי לתקן אותה. או שהיה איזה יום שבו להורים שלי הייתה איזשהי בעיית מחשוב, וישבתי לתקן אותה. כנראה היו יותר משני ימים כאלו. זה היה בזמן שהייתי בצבא, או קצת אחרי. זה רלוונטי, כי חשבתי על איך מה שלמדתי על מחשבים בצבא זה הסיבה שאני עושה את זה, למרות שלמה שאני עושה אין קשר למה שלמדתי בצבא. או לפחות, לא לידע במחשבים שרכשתי שם. מה שלמדתי שם זה משהו שהוא לא תושייה.
למדתי התמצאות בסיסית, ורכשתי את הביטחון העצמי שאפשר לי ללכת ולחפש את החיבור לרשת באקספלורר, ולנתק אותו ולחבר אותו, ולהסתכל אם אני יכולה ללחוץ על משהו ולקבל עוד מידע או עוד אפשרויות, להסתכל אם יש משהו שנראה שלא עובד ויש דרך ברורה לתקן אותו. חלק משמעותי מזה זה הידיעה שאני לא אהרוס משהו בטעות. ליתר דיוק, היכולת לדעת מה בטוח ומה מסוכן.
במציאות, חלק גדול להפליא מבעיות המחשוב נפתרות על ידי ריסטרט – של המחשב, של התוכנה. ניתוק וחיבור של משהו שלא עובד. חלק גדול מהבעיות ניתנות לפתרון על ידי פתיחת menu וחיפוש כפתורים מתאימים ולחיצה עליהם. על ידי חיפוש בגוגל איך עושים משהו (יש אפילו kxcd על זה). על ידי הנחה שמשהו ניתן לעשייה וניסיון לבדוק במקומות המתבקשים. כמובן, הידיעה מה הם המקומות המתבקשים לא נחתה משמיים. אבל הידע הזה זה ידע שהשגתי בעיקר בניסיון לעשות דברים, לשחק איתם.
כשאני חושבת על זה עכשיו, חלק גדול מהידע שלי במחשבים בא מהביטחון הזה. אני לא חושבת על עצמי בתור ״טובה במחשבים״, כי אני לא חושבת שזאת קטגוריה נכונה, כמו שאני לא חושבת על אנשים בתור שייכים לקבוצת האנשים עם שיער בהיר וקבוצת האנשים עם שיער כהה. אבל אני בטח לא חושבת על עצמי בתור לא טובה במחשבים – ואני נוטה להניח שאני יכולה לפתור את רוב הבעיות. זה נובע מהניסיון שלי, שמראה שאני אכן יכולה.
וכשאני חושבת על הנושא עכשיו, אני רואה שהביטחון הזה הוא מאוד חשוב. הנטייה הראשונית שלי היא להניח שהדאגה היא לא מוצדקת. קשה להרוס דברים בטעות במחשב. אבל מתברר שאני טועה. יש עוד דוגמאות בתגובות לפוסט. מתברר, שאפשר לגמרי לגרום לנזק, ונזק די גדול.
וזה נכון במיוחד בתחומים אחרים שאנשים נמנעים לפתור בעיות בהם. ניסיון לתקן מכשיר חשמלי יכול לקלקל אותו לחלוטין, בעוד שאילו הוא היה נלקח לאשת מקצוע, הוא היה מתוקן בקלות (ואני לא מדברת אפילו על אחריות ואיך שהיא בטלה אם ניסית לתקן בעצמך – יש מספיק מקרים בהם זה לא רלוונטי).
המסקנה שלי מזה, שהידיעה איפה הגבול בין מה שבטוח למה שמסוכן, היא חשובה במיוחד. ושאם לאנשים חסר ידע, הם יודעים שהם לא יודעים מספיק בשביל לדעת אם משהו ישבור משהו, ואז הם חוששים. אני רוצה להגיד ״בצורה לא מוצדקת״ – ואני חושבת שהרבה פעמים זה אכן בצורה לא מוצדקת. רוב הדברים בימינו נעשים בצורה שקשה להרוס אותם בטעות. אבל זה לא לא מוצדק מנקודת המבט שלהם – הרי כל מה שהם יודעים זה שהם לא יודעים מה יכול לגרום לתוצאות הרות אסון. הם יודעים שהדרך הצרה שהם מכירים היא בטוחה, וכל השאר הוא שטח לא ממופה.
ועדיין, אני חושבת שיש איזשהי יכולת גנרית. גדלתי בבית בו ההנחה הייתה שבעיות פיזיות מנסים לפתור לבד. אמא שלי החשיבה את זה בתור המשימות של אבא שלי (היא הייתה מאוד מסורתית בחלוקת התפקידים המגדרית, גם כשזה לא היה הכי הוגן. אני זוכרת איך היא אמרה פעם אחת לאבא שלי שהיא זאת שעושה את ההמשימות הנשיות של הבישול והניקיון והכביסה, שאותן צריך לעשות כל הזמן, וכל מה שהוא צריך לעשות זה לתקן דברים מידי פעם. והיא צדקה. שניהם עבדו במשרה מלאה), אבל כשהוא לא עשה אותן או כשהוא לא היה שם, היא פשוט… הלכה ופתרה אותן בעצמה.
קיבלתי מהם את הרושם שברור שלדברים יש היגיון ותבנית, ואפשר לנסות לפתור אותם. בטח שאפשר להחליף את הברז אם יש בעיה בברז הנוכחי (אבא שלי עשה את זה פעמיים, אני חושבת). אם מיכל הניאגרה נוזל, אפשר לראות מה הבעיה, ולנסות להחליף את הגומי. בדרך, המיכל נפתח, ויכולתי לראות את המנגנון שלו. אלו הם שירותים ישנים, ויכולתי לראות איך הלחיצה גורמת לירידת המים. לא ניסיתי לפענח את זה, אבל היה לי ממש ברור שזה מגנון פיזי שאפשר להבין, ואם משהו מתקלקל בו לתקן אותו.
***
כשקראתי את הפוסט על ריקנות נרכשת (כמו חוסר אונים נרכש), היה לי ברור שהוא מדבר על אותה תופעה. הכותבת מספרת איך מדיח הכלים לא עבד, היא פנתה לשותף, והוא אומר שהבעיה שהניקוז חסום והמים לא מתרוקנים. ובדיעבד, היא יכלה להבין את זה בעצמה. אבל מדיח הכלים היה בקטגוריה של דברים טכניים שהיא לא טובה בהם, אז היא אוטומטית הלכה ושאלה אותו, בלי לחשוב אפילו. הפוסט מזמין להסתכל על איזורים נוספים בהם אנחנו לא חושבים, ולתקן את זה. התגובות לפוסט מרובות, וחלקן מעניינות להפליא.
בין היתר, יש טענות שמדברות בשבח ההתמחות והיתרון היחסי, ועל זה שציבילזציה מתקדמת ככל שיש יותר דברים שאנשים יכולים לעשות בלי לחשוב. תיאור של זה בתור מודל קופסא שחורה לדברים. כלומר, המדיח היה קופסה שחורה מבחינת הכותבת, כזאת שהיא לא ניסתה להבין איך היא עובדת או חשבה עליה בתור משהו שיכול להיות לו מודל. אני נוטה להסכים עם זה חלקית. חשיבה מודעת שכזאת היא משאב במחסור שיש לחסוך בו. היא לא באה בחינם.
אבל מהצד השני, תגובה אחת הביעה אי הסכמה לגבי השם, שהרי זה לא נלמד. בתגובה אליה נאמר שלומדים את זה בבתי הספר, שמענישים ילדים על ניסיון to tinker (איך אומרים את זה בעברית?) עם דברים, לנסות לפתור דברים לבד, לחשוב עליהם בעצמם. וזאת אכן תכונה נלמדת. השערות אחרות למקור התופעה הן חברה שמענישה אנשים שעושים משהו בעצם וזה לא עובד להם, במקום לפנות למומחה, כמו שהם היו אמורים לעשות. ומוסיפה חשש לטעות וחש מלעג בתור סיבות להתנהגות הזאת.
****
לפני שנים רבות, כשהייתי בתיכון, ראיתי סיכה מהממת שרציתי. זה היה לפני עידן ההזמנות מהאינטרנט. אני לא חושבת שהיה לי בכלל כרטיס אשראי, ואמא שלי הייתה נגד הרעיון של להזמין באינטרנט, כי זה בטח סקאם מסוג כלשהו. זה לא עלה על דעתי שאני יכולה להזמין את הסיכה. אני חושבת שהיה לי משהו כמו חמש מאות שקלים אז? אני מנסה להסביר למה – כי היא הייתה יקרה וכי הזמנה מהאינטרנט לא הייתה אז אפשרות מבחינתי, אבל איך אפשר להסביר את זה שמשהו לא עלה על דעתי? זה לא עלה על דעתי במובן הראשון, בו לא חשבתי על זה.
אפשר להסתכל על מרחב הדברים שחשבתי עליהם אז, ולראות מה עלה על הדעת ומה לא. להזמין פדים רב פעמיים לימי הוסת זאת אפשרות ששקלתי, והחלטתי שלא. זה יקר בקנה מידה של מי שיש לה חמש מאות שקל סך הכל, ואי הוודאות היא גדולה. במבט לאחור, אי הוודאות היא החלק החשוב – אם משהו עולה עשירית מכל הכסף שיש לי, אני לא יכולה להרשות לעצמי להמר עליו. זה קצת יותר מסובך מזה – החישוב האמיתי יותר דומה לכמה רע אני ארגיש אם אני אהמר ואפסיד בהימור, וזה קשור גם לכמה קשה להרוויח את הכסף, כמה זמן זה יקח לי, מה העלות האלטרנטיבית – כלומר, על מה הייתי מוציאה את הכסף אילולא הייתי קונה את זה.
אבל קניתי את הפדים לוסת באיזשהי נקודה כשהייתי בצבא, והייתה לי משכרות קבועה, גם אם נמוכה (אני לא זוכרת אם זה היה כשהייתי בחובה או בקבע). ובאיזשהי נקודה התחלתי להזמין מהאינטרנט – מחנויות בישראל ששמעתי עליהן, שידעתי בוודאות שהן לא סקאם. יש הרבה כאלו. אמא שלי היא זאת שהתחילה להזמין מאליאקספרס וממנה למדתי שזה המקום בו אפשר להזמין בזול דברים שאין בארץ.
לא חשבתי הרבה על הסיכה הזאת. מידי פעם יצא לי להזכר בה, אבל היא לא הייתה בקטגוריה המחשבתית של דברים שאני רוצה לקנות. אפילו לא בקטגוריה של דברים שאני רוצה לקנות כשיהיה לי המון כסף או כשאני אגור בדירה גדולה שיש בה מקום לשים אותם. אולי אפשר להגיד שהיא הייתה בקטגוריה המחשבתית של אומנות, של דברים יפים שאני נהנית להסתכל עליהם. ומידי פעם, כשיצא לי להתקל שוב בהרפרים בצורה זו או אחרת, חשבתי עליה ועל איזו סיכה יפה זאת.
הזמן עבר, ואני עובדת כמתכנתת, יש לי כסף. שמתי לב לזה שיש לי התנגדות פנימית לקניית מרצ׳נדיילס שמרגישים לי יותר מידי יקרים, גם אם אני רוצה אותם מספיק בשביל שזה יהיה שווה את הכסף. זה סיפור בפני עצמו, איך התמודדתי על המחסום המנטלי הזה, שאמר שלקנות כוס בחמישים שקלים, למשל, זה דבר שלא יעלה על הדעת – הרי אני יכולה לקנות כוס נוחה ולא מכוערת בעשרה שקלים! (הלא יעלה על הדעת כאן הוא במובן השני.)
אחד הדברים שעשיתי זה להקצות לי תקציב חודשי למרצ׳נדיילס וכל מה שבא לי, ואז להוציא אותו על מה שאני באמת רוצה. וככה אני יכולה לא לדאוג שאני אבזבז את כל הכסף, או אוציא יותר מידי כסף על שטויות, וגם אם אני באמת רוצה משהו, לקנות אותו. הפסקתי לעשות את זה אחרי כמה חודשים, כשהתברר שמאגר הדברים שאני רוצה לקנות בצורה הזאת הוא די קטן, והתגובה הרגשית התפוגגה.
אחד הדברים שקרו אז הוא שהזמנתי פעם ראשונה מאטסי, ולא רק מאליאקספרס. אני לא זוכרת את הסדר המדוייק, ובכל מקרה זה היה תהליך שלקח חודשים. וזה היה אז שנקתלתי בסיכה באטסי, והחלטתי שאני רוצה אותה, וחשבתי והתלבטתי ו״חסכתי״ בשבילה, אבל בסוף הזמנתי אותה. זה התכשיט הכי יקר שיש לי, ואני לא אוהבת אותו יותר מהתכשיטים האחרים החביבים עלי. אבל אותם היה אפשר לקנות בזול ואותו לא, ואין כל כך הרבה דברים שאני אוהבת ואפשר לקנות בקלות באינטרנט…
***
עבר זמן, אבל פחות. כמה חודשים, מקסימום שנתיים. חיפשתי באינטרנט תכשיטים של ארודן או של איאומדאה. לא מצאתי שום דבר של ארודן, אבל מצאתי את השרשרת הזאת של החרב של אאומדאה. היא הייתה יקרה, והתלבטתי. וחשבתי וחשבתי והחלטתי שאני רוצה אותה, והלכתי להזמין אותה. ואז התברר שאין משלוחים לישראל.
זה מעניין שאחרי שהחלטתי שאני קונה אותה, במובן מסויים הרגשתי שהיא כבר שלי, וכשגיליתי שאני לא יכולה לקנות אותה הרגשתי שאיבדתי אותה. זה רגש שונה ממה שהייתי מרגישה אם הייתי שמה לב שאין משלוחים לישראל מההתחלה, וכנראה חלק מהאפקט של שנאת אובדן, שאנשים מעדיפים לא לאבד יותר משהם מעדיפים להרוויח.
והתבאסתי כמה זמן ואז… התחלתי לחשוב על איך להשיג את השרשרת. הרעיון הראשון שחשבתי עליו זה לבקש מאחי, שטס לארצות הברית באופן קבוע, לקנות אותה בפעם הבאה שהוא יטוס. אחר כך חברה שלי הזכירה שהיא מחכה לחבילה שמתעכבת בדואר בצורה מעצבנת, שהוזמנה מארה״ב באמצעות חברת שילוח, שמאפשרת להזמין לישראל מארה״ב כשאין משלוח לישראל.
שאלתי אותה לגבי החברה. מצאתי רשימת חברות שמספקות שירות דומה. קראתי כמה פוסטים והשתכנעתי שזה אמין בצורה סבירה. השירות עלה כסף, ודי הרבה כסף שהוסיף משמעותית למחיר. ושוב חשבתי על זה. אני חושבת שדיברתי על זה עם אותה חברה. ואחד הדברים שחשבתי ואולי אמרתי, זה שאני לא רוצה להיות באותו המצב כמו עם הסיכה. שאני אמשיך לחשוב עליה עשור מעכשיו, ורק אז אקנה אותה.
(וזה לא בדיוק אותו המצב, כי אני לא זוכרת שרציתי את הסיכה כמו שרציתי את החרב. אבל הכוונה הייתה לא לזה. יש טריק לאנשים שרוצים לחסוך, שאם רואים משהו בחנות, לחכות ולראות אם רוצים אותו עוד חודש, ורק אז לקנות. במקרה שלי, אני חושבת שעבר יותר מחודש. הדוגמה עם הסיכה מראה שבעוד שיש לי חשקים רגעיים, יש רצונות שלי שעקביים בהחלט, גם עשור אחרי).
הזמנתי את הסיכה. היא הגיעה. היא מהממת. ביליתי כמה שבועות בללבוש אותה לכל מקום – כולל מתחת לחולצה כשהיא לא התאימה. זה לגמרי היה שווה את הכסף. מה ההבדל בין שני המקרים? תושייה? מודעות? מרחב אפשרויות רחב יותר?
***
יש קשר בין משהו שהוא לא תושייה, למה שלא יעלה על הדעת. חלק ממה שקורה, הדינמיקה שמתוארת בפוסט על ריקנות נלמדת, היא שמשהו לא עולה על הדעת במובן הראשון. במובן בו אדם לא חושב על משהו, אבל ברגע שמצביעים על הדבר הזה, הוא מייד נהיה ברור ואפשרי.
אבל חלק אחר מהדינמיקה קשור לדברים שלא יעלו על הדעת במובן השני, במובן של השיפוט המוסרי-חברתי. במובן בו אמא שלי אומרת שלצאת מהבית בפיג׳מה זה לא יעלה על הדעת, ומתכוונת שזה לא בסדר, ושהיא שופטת את מי שעושה את זה. ההסבר של ריקנות נלמדת בתור דבר שנלמד בבית הספר, בו מענישים ילד שמנסה לחקור וללמוד, מתאים לדברים שלא יעלו על הדעת במובן השני.
ועדיין, אני מרגישה שההסברים האלו חסרים משהו. הביטחון לחקור הוא חלק חשוב מהסיפור, בכל מה שקשור במחשבים. הסיכון לעשות משהו מזיק הוא חלק חשוב מהסיפור. כשלא רציתי לבזבז שני שליש מכל הכסף שיש לי, ושלקח לי שנתיים לחסוך, הבעיה הייתה לא שזה לא עלה על הדעת, אלא שזה היה רעיון גרוע. ליתר דיוק, זה לא עלה על הדעת כי זה היה רעיון גרוע.
יש אינסוף דברים שאפשר לעשות, ולמוח יש אפשרות לסנן רעיונות גרועים. וזה לא דבר רע! כשאפשרות גרועה עולה שוב ושוב במרחב האפשרויות לפעולה הבאה' כמו האפשרות לנסות לאכול נורה, זה נחשב למחשבות טורדניות, לדבר רע. בסך הכל, כמות הזמן ותשומת הלב שיש היא סופית, ואני רוצה להעריך את האפשרויות הטובות ביותר, לא אוסף אפשרויות אקראיות.
והראיה לזה היא שהאפשרות הפחות יקרה ויותר פרקטית, לקנות פדים רב פעמיים, כן עלתה על הדעת. זה לא כל הסיפור, כמו שהסיפור עם מרצ׳נדיילס יקרים הראה אחר כך, אבל זה חלק משמעותי ממנו, וכזה שהנראטיב על מוקש תושייה או ריקנות נרכשת, מזניח.
יש חלק במפה של אנשים שאומר ״כאן יש דרקונים״ שאומר ״סכנה, לא להכנס״. וכל הדיון בנושא נוטה להניח מראש שהשלט הזה הוא שקר, שאין סכנה, שיש רק מה להרוויח מלהכנס לאזור הסכנה. זה דומה לדינמיקה שיש עם מנגנוני הגנה, ועם כל טכניקו העבודה העצמית, והניו א׳׳ג׳, והמדיטציה, להורדת מנגנוני הגנה. וזה נכון שהרבה פעמים מנגנוני הגנה משמיעים אזעקות שווא, והרבה פעמים יש להם מחיר אמיתי שאנשים משלמים אחרי שהם יצאו מהסיטואציה בה מנגנוני ההגנה האלו היו מוצדקים.
אבל כל הדיונים האלו נוטים לדלג על השאלה להאם מנגנון ההגנה הזה מועיל ומוצדק, האם ההגנה הזאת נחוצה. והם לא נחוצים, בתשעים אחוז מהזמן. עד שהם כן. עד שנשאלת השאלה מה לעשות אם לאדם יש התקף פסיכוטי בסדנה, ויש אזהרה שסדנאות מסויימות מובילות לזה. עד שיש דיון שאומר שזאת סכנה שמובנית בסוג מסויים של עבודה. כי אם מורידים מנגנוני הגנה, לפעמים מתברר שיש סיבה שהם שם. שהיה סיכון.
רק שפה, קל בהרבה למצוא דוגמאות כאלו. ״מחקתי בטעות מסמך במחשב שניסיתי לגבות״ זה סיפור שנתקלתי בו בפייסבוק אתמול, לא משהו נדיר ששמעתי על שתי דוגמאות שלו סך הכל. כדי למצוא סיפורים על נזקים שנגרמים מאי הבנה במחשבים, מספיק לקרוא את שרשור התגובות לפוסט על ריקנות נרכשת.
וההבנה הזאת מאפשרת לי לנסח שאלה אחרת בנוגע למשהו שהוא לא תושייה. האם באמת יש סכנה בלעשות משהו? האם אני יודעת איפה הסכנה הזאת? כמה מדוייקת המפה שלי? ואלו כבר שאלות שונות לחלוטין. והן יוצרות מיפוי שונה של התופעה.
יש תחומים בהם אפשר לגרום נזק אם מתעסקים בהם בלי להבין מה עושים. יש תחומים שהסיכוי לגרום בהם לנזק מהסוג הזה הוא נמוך, או שהנזק קטן וזניח. יש אנשים שיש להם מפה נכונה של תחומים, וכאלו עם מפה שגוייה. יש אנשים שחושבים שהם יודעים משהו והם לא – הנראטיב של הזהירות שהוא הנראטיב הרשמי של החברה מלא בסיפורים על חאפרים ואנשים שניסו לאלתר דברים בלי להבין והתוצאות היו הרות אסון. יש אנשים שחושבים שהם לא יודעים והם צודקים. לקרוא לזה ריקנות נרכשת זה פריימינג שגוי, בהקשר הזה. יש אנשים שחושבים שהם יודעים והם צודקים. זאת המומחיות המקומית, או העדר מוקש התושייה. ויש אנשים שחושבים שמשהו מסוכן והוא לא. כלומר, יש להם מפה לא מדוייקת של התחום.
אבל, מה לגבי התופעה הרגשית? זאת לגמרי תופעה שקיימת. מה היא בעצם?
אני חושבת שלאנשים יש משהו שאפשר לכנות פקטור כללי של סכנה באזורים לא ממופים. אנשים שנוטים להיות זהירים ולהניח שדברים רעים יכולים לקרות בכל אזור לא ממופה, ואנשים שלא. בנוסף לזה, יש פקטור כללי של מיומנות חקירה. המיומנות הכללית יותר של לדעת להעריך איזה אזור הוא מסוכן ואיזה לא. וזו מיומנות שאפשר לפתח, ואחד הדברים החיוביים שאפשר לעשות בחינוך ילדים, זה לתת להם להתנסות בזה בהקשרים בהם מחיר הכישלון הוא נמוך, ולתת להם ללמוד בעצמם מה בטוח ומה לא. וגם ללמד אותם איך לחקור בצורה בטוחה. ואחד הדברים השליליים שאפשר לעשות זה ללמד ילדים שהכל מסוכן, ולהעביר מסר שגוי, מסר של סכנת יתר, וליצור חוסר יכולת הבדלה.
חוסר יכולת הבדלה זה אחת הבעיות שנראית כמו העדר של משהו שהוא לא תושייה. איזשהי תבנית כללית של לא לעשות את זה שהיא לא בדיוק חשיבה, אלא קורית לפני החשיבה המודעת, בשלב בו המוח מסנן אילו אפשרויות להעביר לחשיבה מודעת. אחת הדוגמאות בדיונים על מוקש תושייה הייתה היכולת לתקן מעמד סכום שבור עם גומייה. אני לא חושבת שאדם ממוצע שיחשוב לרגע על שאלת תיקון המעמד לסכום יחשוב שיש איזשהי סכנה אפשרית בלנסות לתקן אותו עם סלוטייפ או גומייה. אבל עובדה שיש אנשים שינסו לאלתר פתרון ויש כאלו שלא. יש פה חוסר אונים נרכש. וההשערה שלי לצורת הרכישה, היא שתחומים מסויימים מסומנים במפה שלהם בתור ״סכנה״, והם החליטו בצורה תת מודעת לא ללכת לכיוון ההוא. ואז ההחלטה נשארת ברמה הטרום-מודעת, והאפשרות לא עולה על הדעת – במובן הראשון. אם יציעו להם פתרון כזה, הוא יעלה על הדעת במובן השני, והם ינסו לתקן את מעמד הסכום עם גומייה.
אז אני לא לא מסכימה עם הפריימיניג שיש בפוסטים שקישרתי אליהם. יש איזשהי תבנית התנהגות של חוסר אונים נרכש, של לא לחשוב על דברים ולא לנסות על דברים, שהרבה פעמים שגוייה. יש לצורת התנהגות כזאת תחושה מסויימת. היא לגמרי קיימת. אבל, אני רוצה להוסיף עוד נקודת מבט, עוד דרך להסתכל על זה.
אני לא חושבת שזאת תבנית התנהגות בעייתית בהכרח. למשל, אני לא יודעת איך לתקן בעיות ברכב שלי ולא ממש רוצה ללמוד. תבנית ההתנהגות שלי שם היא לשאול איש מקצוע, לא להתעסק בזה בעצמי, ואני מודעת לזה ולא מעוניינת לשנות את זה. זה שיש לזה ״טעם״ דומה של חשש והמנעות מחקירה זה לא בעיה.
במקום זה, ההצעה שלי היא להשוות את המפה לשטח, ולבדוק אם יש התאמה. אם אני מתנהגת כאילו לתקן את מעמד הסכום זה מסוכן, אז המפה שלי שגויה, והסכנה הגדולה ביותר זה שהגומיה תשתחרר ותעוף, או שכל הסכום יפול לרצפה. אם אני מתנהגת כאילו לקלקל משהו באוטו יכול לסכן את חיי וגם להיות ממש יקר, אני צודקת, והמפה שלי מתאימה לשטח.
נותר עוד אלמנט שחשוב להתייחס אליו. לבדוק אם יש שינוי קטן שאני יכולה לעשות במפה, כדי במקום שיהיה אזור עצום של סכנה, לסמן דרגות סכנה, או אזור ברמת סיכון נמוכה. במובן מסויים, להגיד שלתקן את המעמד לסכום זה בסדר, זה ציור של קו כזה במפה.
ומפה יש עוד איזשהי מיומנות, והיא פרקטלית. היכולת להעריך אם דברים הם מסוכנים הם יכולת כללית. למשל, יצא לי להסתכל על חנויות לא מוכרות באינטרנט ולתהות אם הם סקאם. ואז במקרה אחד לחפש ולבדוק כדי לראות אם הן סקאם או לא. לזהות אם משהו הוא ניסיון הונאה זה מיומנות כללית, לא ספציפית. ״משהו הוא סקאם״ זאת סכנה בהזמנה מאינטרנט, ומי שיש לה את היכולת הזאת יכולה להזמין באינטרנט ללא חשש, עם הבנה של מידת הסיכון.
או, כמו שגיליתי לא מזמן, אפשר להסתובב באזור הבטוח של האינטרנט שכולל חנויות מוכרות וחנויות שבברור הן לא סקאם, מידי פעם ללכת לאזור הספר, בו יש חנויות שאין לי עליהן מידע ויכולות להיות מפוקפקות אבל ההסתברות לזה נמוכה, ומידי פעם להתקל בחנויות עם המון סימני אזהרה שבסיכוי גבוה הן סקאם. ואז לשים לב בעצם שיש פה מיומנות, ויש מקומות בהם חסרה לי המיומנות.
למשל, בהתחלה השירות של להזמין חבילות מהארה״ב נראה לי כמו אולי-סקאם ולא הרגשתי בטוחה לקנות. אבל חברה שלי השתמשה בו וקראתי סקירה של השירותים השונים וראיתי בפייסבוק אנשים שמשתמשים בשירות ומתלוננים שהוא איטי נורא, והראיות שכנעו אותי שהוא אמיתי (וזה שיש לי כסף הפך את מחיר הטעות ללא גבוה במיוחד, ואפשר לי לנסות. סלאק הוא דבר מאוד חשוב בדברים כאלו. אנשים מוכנים יותר להסתכן כשמחיר הטעות הוא נסבל, ומשמעותית פחות אם הטעות תחריב את חייהם.)
ואני חושבת, שזה הדבר שהוא לא תושייה. יש אנשים שיש להם יותר יכולת להבדיל בין דברים שהם מסוכנים לכאלו שלא, ופרקטית זה אומר שמרחב המקומות שהם מרגישים בנוח להתסובב בהם הוא גבוה. ויש אנשים שהיכולת שלהם לחקור ולבדוק אם משהו מסוכן גדולה יותר, וככל שהם עושים את זה הם ממפים יותר ויותר אזורים כבטוחים, ומפתחים יותר ויותר מיומנות שנובעת מתרגול.
והמיומנות הזאת יכולה להיות ממודרת, להיות רלוונטית רק בתחום מסויים, אבל יש גם איזשהו אלמנט כללי של פקטור כללי של תושייה. ופקטור תושייה כללי נמוך יכול להוביל לכך שאנשים לא רואים, ולכן לא מנצלים, הזדמנויות מועילות שנקרות בדרכם.
***
אז אני אנסה לסכם את המודל הנוכחי שלי. הוא נובע מהתבוננות בתופעה וניסיון לשים לב לתבנית. ועכשיו אני מעלה השערה נותנת להשעה שלי לשלם שכר דירה בציפיות, מאפשרת לעצמי ולכל מי שקוראת ורוצה לעשות את זה) להחזיק במפה שלי של המציאות ולהשוות אותה למציאות, כשהזדמנות תקרה בדרכי. כדי לראות אם המודל שלי נכון או שגוי, ולאסוף מידע מועיל בשביל לתקן אותו, אם לדייק אותו.
לאנשים יש מפות מחשבתיות של אילו אזורים הם בטוחים, ואפשר לשוטט בהם בלי חשש, ואילו אזורים הן מסוכנים, ועדיף להמנע. הרבה פעמים נראה שלאנשים יש נטייה כללית לראות דברים כבטוחים או מסוכנים, פקטור כללי של נטייה לחשוב שדברים הם מסוכנים או לא. חינוך יכול להוביל ליצירת נטייה לחשוב שכל מה שלא מותר הוא אסור ומסוכן, או ההפך, שכל מה שלא סומן בפורש כשסכנה ואפשר לחקור, אולי עם אמצעי בטיחות. זה במידה מסויימת תוצאה של חינוך ובמידה מסויימת תוצאה של כמה הם מנסים לטייל באזורי הסכנה במפה.
לאנשים יש מידה שונה של יכולת לבדוק אם דברים הם בטוחים או לא, ומידה שונה של ביטחון ביכולת שלהם לבדוק (מידת הביטחון יכולה להיות מוצדקת או לא). אנשים עם מידה גדולה יותר של ביטחון יטו לטייל יותר באזורים הלא ממופים, ובכך למפות אותם ולרכוש ביטחון.
לאנשים יש מידה שונה של סובלנות לשגיאות, לניסוי וטעייה. מי שסופרת כל שקל לא יכולה להרשות לעצמה להחליט שהיא מזמינה בחנות שאיכות המוצרים שלה לא ברורה, מקסימום קנתה בגד מאעפן. מי שיש לה יותר מרחב תמרון, יכולה לנסות, ואז לגלות חנויות טובות.
התוצאה של זה היא שלאורך זמן, ההבדלים מצטברים. מי שמנסה רוכש ניסיון ומיומנויות (או נכווה משגיאה חמורה במיוחד, ועובר לגישה השנייה, הזהירה), שמאפשרים לו להמשיך לנסות דברים חדשים וללמוד דברים חדשים. מי שלא מנסה לא רוכש מיומנויות, לא ממפה אזורים חדשים. וכשהוא מנסה לצאת מהאזורים המוכרים, יש סיכוי גדול יותר שיקרה לו משהו רע. אחרי כמה עשורים, מי שפקטור הלא-תושייה הכללי שלו נמוך יחייה בעולם מצוצמצם בהרבה ממי שיש לו פקטור תושייה רחב. אנשים שיש להם מיומנויות, ולכן פקטור תושייה גבווה באזורים מסויימים יהיו עם מפה ריקה ומצוצמצת באזורים מסויימים, ורחבה ועשירה באחרים.
זה אכן כדאי לרכוש את המיומנויות ולהעלות את פקטור התושייה, בלא מעט מקרים. וזה בהחלט כדאי לדשכן את פקטור התושייה הרגשי, אם הוא מנותק מהמציאות ומסמן כסכנה ומחוץ לחום דברים תמימים כמו לנסות לתקן מעמד לסכום או לתלות תמונה על קיר.
אבל הדרך לעשות את זה היא לא לראות בזה תגובה רגשית שגויה בבסיסה, אלא רגש מועיל ונחוץ בבסיסו, שלפעמים לא נמצא בהתאמה למציאות. ואז ללכת לבדוק אם המציאות תואמת לרגש, ואם לא, לתקן אותו ככה שהוא יהיה ייצוג מדוייק יותר של המציאות, ובינתיים לסמן אותו בתווית של ״המוח שלי משקר לי״. אבל רק אחרי הבדיקה, רק אחרי שיש תשובה טובה לשאלה ״למה את מאמינה במה שאת מאמינה?״. הגישה הזאת מאפשרת להיות במסע לחיפוש אמת, ולא לדיכוי חלק של עצמי, מה שעוזר בשיתוף פעולה עם החלק שרוצה להזהר – שכן, אם הזהירות מוצדקת, את רוצה להיות זהירה – וגם כולל תנאי עצירה מובנה.
הדוברת הראשונה 