הדרך להתנהגות רציאונלית, היכן שרצויה התנהגות כזו, מחייבת התייחסות לרגשות, מתן כבוד ולגיטימציה להם. שאם לא כן, ההתעלמות וההדחקה שלהם יגרמו להתנהגות לא רציאונלית.
אני זוכרת מעט מאוד ממה שלמדתי בשיעורי היסטוריה בתיכון. והמעט שאני זוכרת זה מה שהיה קשור ורלוונטי לחיים שלי באיזשהי דרך. משהו שנשאר לא רק פיסת מידע מבודדת, צפה בריק, אלא נקשר בקשתות לקודקודים אחרים בגרף הידע שלי. וברשתות כמו ברשתות, הקשרים לפעמים חשובים יותר מפיסות הידע עצמן.
ואחת מפיסות המידע האלו היה המידע על תנועת ההשכלה והתנועה הרומנטית. כנראה כי בפסקה שכתבתי על כל תנועה במחברת שלי, היה רשום גם ששני הזרמים האלו משפיעים על התרבות גם בימינו. פוטנציאל לקשר יותר מקשר, כי גם עכשיו אני רק לומדת לשים לב לקשרים האלו, אבל זה הספיק כדי שאזכור.
זה, ואולי הקשר האישי שלי לשתי התנועות. עוד בהיותי בחטיבה למדתי על כשלים לוגיים באתר חופש. הייתה זו תקופה בה התענייתי בדת היהודית, אולם לזו לא היו יותר מידי דברים מעניינים להציע לי. מלבד למידה משמעותית מאוד על כשלים לוגיים, שהשפיעה על חיי שנים אחר כך. התנועה הרומנטית השפיעה על חיי בצורה נסתרת יותר. בעצם החיפוש. במשיכה שלי לנסתר. לכל הדברים שאני יודעת שלא קיימים, כמו טלפתיה וכישוף ורפואה אלנטרנטיבית שפועלת על אנרגיות באמת עובדת.
המתח והמאבק בין שתי התנועות קיימים זמן רב. אולי אפילו עוד מימי יוון העתיקה. תזה ואנטי תזה. אני באה להציע סינתזה. פתרון אישי שלי, שמצאתי כדרך ליישב את הסתירה שבנפשי. ופתרון חברתי, החזון האישי שלי לחברה עתידית. כזה שמתייחס לסיבות לקיומם של שני הזרמים ולנחיצות שלהם, ומאזן בין שניהם.
האידיאל של התנועת ההשכלה, או תנועת הנאורות, הוא האדם הרציאונלי. אדם זה פועל לפי כללי הלוגיקה. לא לוקה בכשלים לוגיים, האידיאולוגיה שלו לא כוללת סתירות פנימיות בצורה זו או אחרת, ויש אף אומרים שהאידיאולוגיה עצמה מבוססת על הסקה רציאונלית. אדם כזה לא קיים, ולא יכול להתקיים.
בני אנוש, כמו שהם קיימים במציאות, לא רציאונליים. אנחנו פועלים לפי רגשות ואינטואיציה, כושלים בכשלים לוגיים, האינטואיציה המוסרית שלנו לעיתים קרובות לא קונסיסטנטית, וכך הלאה. השאיפה לאידיאל של האדם הרציאונלי, תוך התעלמות מהמציאות, היא לא רציאונלית. ושלא במפתיע, התוצאות שלה הן התנהגות לא רציאונלית.
דוגמאות לכך אפשר לראות בכל פורום או קבוצה שהוקדשו לתנועה הספקנית (שהיא בעיני אחד החלקים החשובים בתנועת ההשכלה). מי שמסתכל מהצד על וויכוחים כשהוא לא מעורב רגשית, יכול בקלות לראות איך המעורבות הרגשית גורמת לאנשים להתנהג בצורה לא רציאונלית בעליל. לפרש לא נכון את הטיעונים של הצד השני, להעלות טיעונים שהשגיאה בהם ברורה, ולפול בכשלים לוגיים רבים ומגוונים.
התעלמות מאי הרציאונליות של בני האדם, או שאיפה ליצור אדם רציאונלי באמצעות השכלה בלבד, בלי התייחסות לרכיב הרגשי, בהכרח תעלה בתוהו. היו ניסיונות רבים לכך, וכולם נכשלו. הסיבה שאנשים אלו חרגו כך מהאידיאל הרציאונלי בו הם מחזיקים היא לא בורות וחוסר ידע, אלא רגשות. והפתרון גם הוא לא יכול לבוא מידע והשכלה, הוא חייב לכלול התייחסות לרגש.
כך, כמה מהדיונים הטובים והמעמיקים ביותר בהם השתתפתי היו לא בקבוצות בהן האידיאולוגיה המוכרזת היא רציאונליות. אלא בקבוצות בהם התייחסו בכבוד לרגשות והרגשות לקחו מקום של כבוד בדיון. היחס המכבד הזה הוא שאפשר לדיון להמנע מכשלים לוגיים ופרשנויות שגויות. המקום שניתן לרגשות מנע מהם להתלהט ולגדוע את הרכיב הרציאונלי של הדיון באיבו.
כללי הנימוס והדיון שיש בכל קבוצה אינטרנטית, לגעתי זו היא מטרתם. למנוע מהדיון להדרדר להאשמות הדדיות וקללות. לפגיעה ברגשות שהורסת את הדיון. אבל זה לא מספיק.
הנה דוגמא נוספת לדבקות בהתנהגות כביכול רציאונלית, גם כשהיא לא, היא היחס שיש בחברות מסחריות לתמריצים. מחקרים רבים בדקו את השפעת התמריצים על תפוקת העובדים, והתמונה בנושא ברורה. תמריצים משפיעים לטובה על ביצועים בעבודות של פס ייצור, לא משפיעים לטובה על עבודות צווארון לבן, ופוגעים בעבודה הדורשת יצירתיות. לכן, הדבר ההגיוני לעשות הוא *לא* לתת תמריצים כספיים לעובדים בעבודות צווארון לבן, ובוודאי לא לעשות זאת לעובדים בעבודות שדורשות יצירתיות. ובכל זאת, אנשים עושים זאת. באופן קבוע. מתוך נורמה שמבוססת על תפיסת העולם הרציאונלית. אבל דוגלת בה גם כשהיא כבר לא רציאונלית.
הדרך להתנהגות רציאונלית, היכן שרצויה התנהגות כזו, אם כך, מחייבת התייחסות לרגשות. מתן כבוד ולגיטימציה להם. שאם לא כן, ההתעלמות וההדחקה שלהם יגרמו להתנהגות לא רציאונלית.
הדוברת הראשונה 