על היכולת הרגשית לקבל את העולם כמו שהוא, ושיטות להגדיל אותה

כתבתי פה כבר רבות על כך שהכחשת המציאות היא החטא הקדמון, וטעויות רבות נובעת ממנה. אחת הסיבות המרכזיות לזה – לא הסיבה היחידה, אבל סיבה מרכזית – היא חוסר היכולת מבחינה רגשית לקבל את העולם. נייט רושם בפוסט שלו על היכולת לראות את העולם האפל:

There's a certain type of darkness in the world that most people simply cannot to see. It's not the abstract darkness: people will readily acknowledge that the world is broken, and explain how and why the hated out-group is responsible. And that's exactly what I'm pointing at: upon seeing that the world is broken, people experience an impulse to explain the brokenness in a way that relieves the tension. When seeing that the world is broken, people reflexively feel a need to explain. Carol can acknowledge that there is suffering abroad, but this acknowledgement comes part and parcel with an explanation about why she bears no responsibility. Dave can acknowledge that he failed to pass the interview, but his mind automatically generates reasons why this is an acceptable state of affairs.

This is the type of darkness in the world that most people cannot see: they cannot see a world that is unacceptable. Upon noticing that the world is broken, they reflexively list reasons why it is still tolerable. Even cynicism, I think, can fill this role: I often read cynicism as an attempt to explain a world full of callous neglect and casual cruelty, in a framework that makes neglect and cruelty seem natural and expected (and therefore tolerable).

I call this reflexive response "tolerification," and if you watch for it, you can see it everywhere.

לקרוא את זה מייד הזכיר לי את הפוסט של דונקאן על אפשרויות מפוברקות. הוא מתאר מצב בו המציאות כוללת בחירה בין שתי אפשרויות, רעה וגרועה. ואנשים לא מוכנים לקבל את המציאות, וממציאים אפשרות מפוברקת, אפשרות טובה, ונאחזים בה בכל כוחם.

הוא מתאר מצב שמפריימינג אחר אפשר לתאר בתור אי הסכמה על השלכות של מעשים מסויימים. ולפעמים זה באמת המצב. למשל, אם מסתכלים על מחקרים כדי לראות האם הלאת שכר המינימום גורמת לעלייה באבטלה, התוצאות מתחלקות חצי חצי. ויש עוד סיבות שאנשים יכולים להמנע מלהאמין בדברים. למשל, ללכת לפי יוריסטיקה בה אם אנשים טוענים טענות שמשרתות את האינטרסים שלהם, יש סיכוי גדול שהן שגויות, בזמן שיש אנשים אחרים שחושבים שאפשר למצוא את גרעין האמת גם בסביבה עוינת שמנסה להטעות אותך. או חוסר אונים אפיסטמולוגי ויוריסטיקת הסבירות.

אבל לפעמים, זה מתאר את המצב. לפעמים אנשים מכחישים את הצורך לעשות בחירות קשות, או מניחים את גישת קופנהגן לאתיקה ומחליטים שכל עוד הם לא יודעים על משהו או לא מחליטים החלטות במודע הם איכשהו לא אשמים.

לפעמים, החלק הקריטי הוא לא היכולת להבין לוגית אמת לא נעימה, אלא היכולת להתמודד איתה. הנה סיפור על עזיבת הדת הנוצרית (לקרוא לזה יציאה בשאלה מרגיש מוזר, זה מונח שמתייחס לדת היהודית) שמדבר על להיות בסדר עם האמת. המנטרה של גנדלין מדברת על אותו הדבר. ומהצד האחר, קבלה של המציאות היא עצה שיש מצד הרבה זרמים רוחניים ודתות. אבל אם להוריד את החלק המיסטי, מתברר שרק להגיד על דברים שהם בסדר הופך את החיים לקלים יותר. הנה עדות אחת לזה.

***

אני לא מופתעת שדתות ותנועות רוחניות למיניהם ממליצות על זה – זה נכון, וזה לא פיסת האמת היחידה שמתגלה מחדש במגוון דתות ותנועות. אני מאוכזבת (לא מופתעת, גדלתי בעולם שזה המצב שלו) מזה שאין הרבה יותר דגש על זה בתנועה הרציאונלית, במדע, בכל המקומות בהם היכולת להאמין בדברים אמיתיים ולא להאמין בשקרים ודברים לא נכונים זה דבר חשוב.

אני מרגישה שזה קשור בעקיפין לשגיאת הדלי, ובדרך בה אנשים מגינים על טענה שגויה, בגלל שהיא קשורה מחשבתית קשר בן ינותק עם מחשבה אחרת, חשובה בהרבה. הקשר הוא משהו בסגנון של מרחב תמרון רגשי. אולי היכולת לקבל את העולם כמו שהוא בלי להשבר, וגם היכולת להפריד בין שני דברים, קשורים למרחב התמרון הזה? או שמרחב התמרון מאפשר להפריד בין הדברים? או מאפשר לחשוב על הדברים, כי המחשבה היא לא כואבת מכדי לחשוב, ואז לראות את האפשרות להפרדה, או אפשרות שלישית? באופן כללי, חוסר במרחב תמרון רגשי נוטה לתקוע אנשים במצב בו יש כמות קטנה של אפשרויות שמרגישוות כמו כל האפשרויות הקיימות, וחוסר יכולת לחשוב על אפשרויות חדשות. בזמן שהיכולת לחשוב על מגוון אפשרויות אחרות יוצר מרחב נשימה.

אגב, זה אחד מחילוקי הדעות שלי עם העולם המד״בי של דאת׳ ילאן. שם מאוד זהירים לא להפגיש אנשים עם אמיתות שישברו את האישיות שלהם כמו שהיא עכשיו. בזמן שאני חושבת שלפגוש באתגרים כאלו זה חשוב וזאת הדרך להתפתחות אישית, ועדיף במקום זה לדאוג שלאנשים יהיה את המרווח והמרחב והבגרות הנפשית שתאפשר להתמודד עם אתגרים כאלו. ואם הם ישתנו במהלך התהליך הזה זה דבר טוב.

כשאני מדמיינת עתיד טוב יותר, אני חושבת על עתיד בו לאנשים יש יכולת גדולה בהרבה משלנו להתמודד רגשית עם העולם כמו שהוא, בלי הכחשה. אולי אפילו יכולת לקבל כל מציאות כמו שהיא, בלי להשבר. אם כי אני מודה שלדמיין את זה בתור אנושי זה מעבר ליכולתי כרגע. מצד שני, יש הרבה דברים רחוקים בעולם שאני מודעת לקיומם ומכניסה אותם למודל העולם שלי, אבל לא מרגישה רגשות כלפיהם. וזה… לא מרגיש לי דבר שלילי בהכרח. ואת זה אני יכולה לדמיין.

כשדברים קרובים יותר זה נהיה פחות אופציאונלי לתת להם להשפיע על חיי. היכולת להבין שהאנושות יכולה לעשות דברים נוראיים, כמו השואה, ושזה יכול לקרות גם עכשיו, היא שונה מהצורך להתמודד עם המציאות של מלחמה. ולהתמודד עם מלחמה מרגיש לי כמו יכולת רגשית שונה מהיכולת להתמודד עם זה שהדת שחונכת להאמין בה שגויה. זה יותר מעבר בגוונים מלבן לשחור מאשר איזשהו גבול ברור, כנראה עם מידת המרחק וההשפעה על החיים.

ואחד המהלכים שאני עושה שנותנים לי מרחב (ואני באמת רוצה לכתוב פוסט על הקונספט שאני מתייחסת אליו עם המילה הזאת, גם אם זה יהיה רק אוסף של קישורים) הוא ההפרדה. מתן הרשות להאמין במשהו בלי שזה יגרור כל שינוי בהתנהלות שלי. מניסיוני, זה הרבה פעמים גורם לשינוי התנהגות, אבל לא תמיד. ומתן הרשות הזה פותח אפשרויות, והופך אמונה למשהו פחות מאיים מבחינה רגשית.

***

מהלך דומה תואר בפוסט על שגיאת הדלי, בתור מהלך שהמטרה שלו היא למקסם את זרימת המידע בתוכי. שגיאת הדלי היא קריטית כאן כי הרבה פעמים הפחד נובע מסוג של שגיאת דלי. כלומר, כבילה ביחד של שני דברים שאפשר להפריד. ״אם אין אלוהים אז אין משמעות לעולם״ או ״אם אין אלוהים אז אין מוסר אובייקטיבי ואני אעשה דברים מרושעים״ או ״אם אין אלוהים אני צריכה לעזוב את הקהילה שלי״. והרשות לקבל את המידע בלי לשנות שום דבר, מתירה את הקשר הזה.

זה מעניין לראות את ההבדל הקל בפריימינג המתואר בפוסט ובאיך שאני עושה את זה. המהלך שלי הוא מהלך של מתן רשות. של ״אני כולה לעשות מה שאני רוצה״ בלי צורך לנמק. הוא במידה מסויימת הגנה נגד שגיאה נפוצה של לחשוב שאם יש נימוק הגיוני שאיקס אני חייבת לעשות איקס. שם אנה סלמון עושה את זה בצורה גלויה יותר – היא מבטיחה לעצמה שאם היא תרצה להזמין פיצה גם אחרי שהיא תחשוב על זה, היא תעשה את זה. או, עם דוגמה אחרת, בבחירה בין דירות, היא אומרת שצריך לחשוב על כל הקרטריונים, כמו מרחק מהעבודה ומחיר, אבל אם החישובים יוצאים שגויים, עדיין לעשות את הדבר הנכון. (היכולת להתייחס בכבוד לרגשות מעורפלים היא בענף השלישי בדיון, אחרי פעולה מרגש מעורפל ואז מעבר לשימוש בטיעונים והיגיון, אבל גם זה נושא שראוי לפירוט במועד מאוחר יותר).

אם אחזור לדוגמה של עזיבת הדת, אם אפשר לא להאמין באלוהים וגם להמשיך לחיות באותה קהילה ופשוט להעמיד פנים שאתה עדיין דתי, אז זה פחות מאיים לשקול את האפשרות. ואחרי שהאפשרות נשקלה, אפשר להחליט מה לעשות. והרבה פעמים, הבעיות הפרקטיות יתבררו כמשמעותית פחות מאיימות. כי הפחד גרם להערכת יתר של הבעיות. אבל לפעמים, יתברר שלהשאר בקהילה ולהעמיד פנים באמת עדיף, וזה בסדר לבחור באפשרות הזאת. במילים אחרות, האפשרות לשקר לאחרים פותחת את האפשרות לא לשקר לעצמך. טענה שנוסחה בצורה קצת שונה ובהקשר קצת שונה, אבל במה שמרגיש כמו אינסטנס של אותה תבנית כללית, בפוסט הזה.

***

עוד דרך התמודדות היא לעדכן את עצמך בהדרגה, בכל פעם לשקול טיעון אחד, בכל פעם שהוא מוכח כנכון להקטין את האמונה מעט, במקום לעשות קפיצה אחת גדולה. יש אנשים שעשו קפיצה גדולה, עם משבר אמונה, ואני לא טוענת נגד זה אם זה מה שעובד. אבל אם אני צריכה להעביר מאה קילו ממקום למקום, אני מעדיפה לעשות את זה בחלקים.

העצה של נייט היא לשאול ״מה אם?״ בצורה תיאורטית. המהלך הזה מרגיש לי קרוב גם למתן הרשות לא לשנות התנהגות, וגם לחלוקת הבעיה לחלקים. ליתר דיוק, זה מרגיש לי כמו דרך מסויימת לחלק בעיה לחלקים, גם אם לא הדוגמה המרכזית לזה, ולא מה שאני מצפה שיהיה התוצאה של מישהי שמנסה לחלק משהו לחלקים.

כשעברתי מלהאמין בסוציאליזם ללהאמין בקפיטליזם, מה שקרה הוא שהשתכנעתי בכל מיני דברים לטובת קפיטליזם. הטענה המוסרית, טענות פרקטיות. הטענה המוסרית הייתה עדכון גדול, אבל היא לא הרגישה שלי כמו מעבר מחנה פוליטי. אחרי זה, השתכנעתי בנושא אחרי נושא. ולא בכל הנושאים. זה לא היה מכוון מצידי, וזה פשוט התנהלות רציאונלית ונכונה, של מי שלא נותן לשבטיות למנוע ממנה לראות את הנכונות בטענות הצד השני. זאת התנהלות שהופכת שינוי דעה לקל יותר. אבל היא מלכתחילה מניחה שהזהות שלי קטנה וששינוי דעה פוליטי לא ירגיש לי מאיים רגשית.

אני מתבוננת במציאות ורואה כמה אנשים שמספרים שהם שוכנעו החוצה מהדת טענה אחרי טענה, אבל גם כמה אנשים שמספרים הם שוכנעו אבל המשיכו להאמין בכוח רצון ומתוך הגנה עצמית רגשית, אז לא בטוח עד כמה זה יעזור לאנשים אחרים. מצד שני, העצה לא לתלות חלקים גדולים מידי בזהות באמונות מסויימות היא עצה טובה בהקשר הזה.

***

העצה של נייט מתקשרת (והוא עצמו מקשר בבלוג) ללהותיר לעצמך מקום לסגת אליו. שגם עוסק בלהפוך שינוי דעה למאיים פחות, וגם הוא משתמש בסצנריו היפוטיים בתור אמצעי לכך. רק ששם הוא מדבר על יצירת המרחב המאפשר את שינוי הדעה. להתפטר ממקום העבודה זה פחות מאיים כשיש אפשרות לעבוד במקום אחר, או חסכונות בשביל להתקיים ותוכנית למצוא עבודה חדשה. בעוד שמה שנייט מייעץ זה לשאול את השאלה ההיפוטטית ״מה היה קורה אם?״, ולדמיין עולם היפוטטי. מה היה קורה אם אין אלוהים? נניח עולם היפוטטי בו הערך של חיים הוא רב, אבל אפשר להציל חיים בשלושת אלפים דולר. מה היית עושה אז? שניהם טוענים שלחשוב על האפשרות נהיה פחות מאיים אחרי שיש תוכנית להתמודד איתה. יודקובסקי טוען שלחשוב על כל האפשרויות זה הרגל חשיבה טוב באופן כללי.

דונקאן מדגיש (אם כי אין לי פוסט קונקרטי לקשר אליו למרבה הצער, לכן לקח לי יחסית הרבה זמן להבין את הרעיון, מתוך אזכורים שלו בסופטים אחרים שהיו קצרים מידי אם כי ברורים-בדיעבד) על החשיבות של להחזיק בשתי השערות שונות. לחשוב, איך יראה עולם בו יש אלוהים ואיך יראה עולם בו אין. המטרה אצל דונקאן היא חתירה לאמת – קל יותר להתעדכן בייסיאנית אם טענה נכונה או לא אם יש מודל של עולם שבו היא נכונה מול כזה שבו היא לא. במקרה כזה, כל התנהלות של העולם שלנו שדומה לעולם בו הטענה נכונה היא ראיה לנכונות הטענה, כל התנהלות כמו בעולם שהיא שגויה היא ראיה לאי נכונתה, והתנהלות שלא נכללת במודלים היא ראיה שיש עוד אפשרויות ושכדאי להרחיב את המודל של העולם, ורומזת על האפשרות להסבר מורכב יותר מזה שהטענה נכונה או שגויה.

אבל אחזור להשארת קו נסיגה, וחקירת אפשרויות מפחידות באמצעות שאלות היפוטטיות. אני לא אחזור על כל הפוסט של יודקובסקי, אבל אגיד שתכוניות לאיך להתנהל עבור כל אפשרויות הופכות אפשרויות לכאלו שיעלו על הדעת. וההרגל המחשבתי הכללי כנראה הופך – אם באמצעות שכנוע של התת מודע שמחשבות זה לא דבר מפחיד, אם מתוך למידה מניסיון שאפשר להתמודד עם דברים, ואם מתוך הכנת תוכניות כאלו מראש – מחשבות לפחות מפחידות, ואת העולם לכזה שאפשר להתמודד איתו.

***

המסקנה אם כך, היא אם העצה של נייט לשאול ״מה אם״ עובדת, ואחרי שהשאלה נשאלה ואיזשהו תיאור של העולם הזה נוצר, ותוכנית התמודדות איתו נוצרה, ההסתברות המיוחסת לרעיון מסויים עלתה, סימן שחוסר האמונה הקודם היה מבוסס על חוסר יכולת רגשית להתמודד. אציין גם שהרבה פעמים דברים הם מפחידים כי הם לא יודעים ולא מוגדרים. והיכולת לקרקע דברים, לבנות מודל או לדמיין בצורה מפורטת או לתת דוגמאות, להפוך משהו מעורפל ואפל למשהו יומיומי וקונקרטי, מועילה כדי לפוגג אותו. (מה שמתקשר לחלוקה לחלקים בתור אמצעי להתמודד עם משימות גדולות ו״מפחידות״ – עבור משמעות אחרת של ״מפחיד״ מזו שהשתמשתי בה לאורך הפוסט הנוכחי.)

אציין גם שזו טעות מתבקשת לחשוב שחוסר היכולת להתמודד עם המציאות היא שגויה. רוב האנשים לא יכנסו להתקף פסיכוטי, יתאבדו, או יישארו במיטה בלי לצאת ממנה אם הם יאמינו במשהו. הם עלולים ללכת על התנהגות הרס עצמי אחרת, כמו התמכרויות למיניהן, שהן בריחה ממציאות בלתי נסבלת. אבל בסדנאות שדוחפות אנשים לחשיפה רגשית, התקפים פסיכוטיים הן משהו שקורה. מנגנוני הגנה קיימים מסיבה מסויימת. ואם הם טועים ברוב המקרים, זה לא מראה שיש בהם בעיה כלשהי. המטרה שלהם היא לא לתת תחזית כמה שיותר מדוייקת האם ידע מסויים יהרוס את חייו של אדם, אלא לדאוג שהיא לא תאמין במשהו אם הוא יגרום לה להתמכר לאלכוהול, כי היא לא מסוגלת להתמודד איתו.

הרבה פעמים אפשר לבנות את היכולת להתמודד עם המציאות. או לחלק את הדבר הגדול והבלתי אפשרי לחשיבה לכמה חלקים קטנים, שאפשר כל פעם להתמודד עם אחד מהם בנפרד. או ליצור את המסוגלות הרגשית בצורה אחרת. למשל, אירועים כמו מוות של אדם קרוב, חוסר בשינה בגלל גידול ילדים קטנים, או סטרס במקום עבודה לא מתאים או בגלל פרוייקט דחוף, יכולים לקחת משאבים רגשיים. המשאבים ישתחררו עם הזמן או עם שינוי הנסיבות, ויצרו מקום שיאפשר להתמודד עם יותר דברים.

לסיכום: הרבה פעמים אנשים מסרבים להודות במציאות הקשה, בתור הגנה עצמית רגשית. הם מרגישים שהם לא יכולים להתמודד עם המציאות. הם לפעמים צודקים. מי שרוצה לחפש את האמת, צריכה מרחב תמרון רגשי. מהלכים שאני מצאתי שעוזרים לי לעשות את זה הם לפרק דבר גדול ומעורפל אחד לחלקים קטנים יותר, להרשות לעצמי לשנות אמונה מסויימת בלי לשנות את המעשים. עוד שיטה שהומלצה על ידי אחרים היא לחשוב על עולם היפוטטי בו הדבר המפחיד אמיתי, ומה היית עושה בעולם כזה.