האבנים הגדולות של התקציב

יוצא לי לקרוא לפעמים סיפורים של אנשים על יציאה מחובות או בקשות התייעצות להתייעלות כלכלית. הסיפורים האלו מתחלקים בצורה גסה לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא של אנשים שיש להם מספיק כסף ומבזבזים אותו סתם, בצורה לא יעילה. והקבוצה השנייה היא כזו שאורח החיים שלה בלתי אפשרי או קרוב לבלתי אפשרי, וחייבת לעשות שינוי גדול בשביל להגיע ליציבות כלכלית.

הקבוצה הראשונה היא אנשים ממעמד הביניים, שמרוויחים מספיק כסף, והכסף מתבזבז על שטויות בלי שהם שמים לב. אפשר לפעמים לראות סיפורים של אנשים שהתחילו להשתמש באפליקציית ניהול תקציב, ופתאום, בלי לשים לב, חסכו כמה מאות או אלפי שקלים. מה שזה מראה הוא שהם בזבזו מקודם על שטויות, או לא שמו לב שדברים מסויימים עולים המון. להזמין אוכל זה דוגמא להוצאה שלרוב היא לא קוסט אפקטיבית. דוגמא אחרת היא מישהי ששמה לב שאחד משני הסופרים שהיא קונה בהם יקר משמעותית מהאחר, בלי סיבה טובה, ועברה לקנות רק בסופר הזול. כמובן, לפעמים הקנייה נובעת מדברים אחרים. אחת המקימות של בילפולד סיפרה שטיפול בדכאון שלה גרם לה להפסיק לבזבז על שטויות, בתור דוגמא.

הקבוצה השניה היא של אנשים שפשוט לא מרוויחים מספיק עבור אורח החיים שלהם. הם יכולים לצמצם במידה מסויימת בהוצאות המזון, לא לקנות בגדים, להוזיל ביטוחים ומנויים למיניהם, ואז עדיין לא יספיק. ההוצאות הגדולות, הקבועות שלהם, גדולות מידי, ביחס להכנסה שלהם. אלו המקרים הכי קשים, כי אנשים לא רוצים לעשות שינויים גדולים באורח החיים שלהם. אלו גם המקרים הפחות מדוברים. אפשר לראות אותם בעיקר בבקשות התייעצות וסיפורים אישיים.

וזה טבעי והגיוני שזה כך. שינויים גדולים הם מטבעם דברים שקורים לעיתים נדירות, ולא באופן קבוע. בחירת מקצוע, מעבר דירה, קניית מכונית, הולדת ילדים, אלו לא דברים שקורים כל יום. אלו גם בחירות מאוד אישיות, ומאוד תלויות נסיבות. בחירת מקצוע תלויה בהשכלה ובנטיות האישיות. בחירת בית תלויה במקומות עבודה, בחברים, במשפחה. ובעוד שדיונים על הרכב הנכון אפשר למצוא בצורה יחסית קבועה, אין כל כך מה לדון על מספר הרכבים. כולם יודעים שרכב זה יקר ולהסתדר בלי זה זול יותר, וגם שיש מחיר בנוחות, ושהמחיר הזה שונה מאוד במקומות שונים. לעומת זאת, ההחלטות הקטנות הן כאלו שמתקבלות כל הזמן. כל שבוע אפשר להחליט אם לבשל ממוצרים בסיסיים, לקנות דברים חצי-מוכנים כמו תערבות ירקות להקפצה, או להזמין ממסעדה.

לכן, כמות המלל וזמן האוויר לא פרופורציאונליים לחשיבות ההחלטות האלו. זה לא אומר שאנשים לא מדברים או לא מקדישים מחשבה רבה לשאלות האלו. בחירת קריירה היא החלטה חשובה, ואנשים מתלבטים רבות בנוגע למקום מגורים. רק שהם לא יכולים לקחת את זמן האוויר בפרופורציה לחשיבות שלהם. זו בעיה שאני לא יודעת איך אפשר לתקן אותה. אבל היא קיימת.

אז עכשיו אני כותבת על האבנים הגדולות של התקציב. ההחלטות האלו הן – מקצוע ומקום עבודה, מקום מגורים, תחבורה. ילדים הם גם החלטה כלכלית משמעותית, אולם הבחירה בה מתבצעת פעם אחת ואין אפשרויות להתחרט. בעיות בריאותיות יכולות להיות מקור להוצאות רבות או לצורך להחליף עבודה, אבל הן לא בנות בחירה ולכן פחות רלוונטיות לדיון.

אז מה קורה עם המשפחות שהזכרתי מקודם? אולי הן לקחו משכנתא על דירה גדולה משהן יכולות להרשות לעצמן. אולי הן גרות ביישוב מרוחק ואחד או שני בני הזוג נוסעים מרחקים גדולים, והוצאות התחבורה עצומות. אולי אחד מבני הזוג מובטל או נשאר עם הילדים בבית. אולי הוא התחיל עסק עצמאי ומרוויח פחות משכר מינימום, פשוט לא מספיק.

החלטות כאלו הן הבסיס עליו אורח החיים נוצר. מקצוע ומקום עבודה משפיע על החיים. ולעבור מקום עבודה זה החלטה שגוררת שינויים גדולים. להתרגל למקום חדש, שינוי הזמן בכבישים, אולי שינוי מקום המגורים. זאת לא החלטה קטנה. מקום המגורים הוא מן הסתם החלטה גדולה. קלה יותר לאנשים נטולי ילדים שחיים בשכירות, אבל אפילו אז – מעבר דירה עולה לא מעט כסף, ומיקום הדירה יכול להשפיע על הקלות בה אפשר לפגוש חברים, ועל איכות החיים. שלא לדבר על ההחלטה למכור דירה שזוג לא מצליח לעמוד בתשלומי המשכנתא עליה. רכב גם הוא רכיב משמעותי. כמו שאני יודעת מניסיון אישי, להסתדר בלי רכב זה קשה. וכמובן, זה קשור לכל השאר. הדרך הכי קלה לחיות בלי רכב היא לחיות במרכז, קרוב למקום העבודה, היכן שיש פחות צורך ברכב, אבל אז השכירות עולה יותר, או שיש צורך לחיות עם שותפים, עבור רווקים. ואז מעבר עבודה יכול לגרור מעבר דירה בשביל לחיות קרוב אליה. אפשר גם למצוא עבודה בפריפריה ולגור ליד העבודה, אבל יש לזה חסרונות אחרים.

האבנים הגדולות של התקציב הן החלטות שמקבלים פעם בכמה שנים, אבל הן החלטות עם השפעה משמעותית על כל אורח החיים. בסך הכל, עם כל תשומת הלב לזה, למצוא איך לשלם פחות על אינטרנט ואיך לקנות בסופר הזול לא משתווה לחסכון שבלוותר על רכב, או למצוא דירה שעולה אלפיים שקל פחות לחודש. אבל אלו החלטות לא נוחות.

מהצד השני, מגיבה מסויימת על פוסט כלכלי מסויים רשמה שהיא שונאת את ההתקמצנות על כל שקל, ומעדיפה לקנות טלפונים ישנים יותר אבל לקנות קפה מתי שבא לה. זה לא עובד לאנשים מהקבוצה הראשונה, אלו שכסף נוזל להם מהידיים. אבל עבור אנשים עם הוצאות פחות או יותר יציבות שלא מבזבזים מלא, ישנה האפשרות לשנות אחת מהאבנים הגדולות – למשל למצוא דירה ליד מקום העבודה או לוותר על רכב או לחיות עם שותפות במקום לבד – ואז לא להאמץ ללהטט בשאר התקציב.

וזה אומר עוד דבר אחד חשוב – מי שמשנה את האבנים הגדולות, יכולה לחיות בצורה זהה כמעט לחלוטין למישהי שלא, אבל עם הבדל פיננסי עצום. זה נכון גם למי שייכת לקבוצה הראשונה ומבזבזת כסף בצורה לא מודעת ולא אפקטיבית. אבל שם הבזבוז נראה לעין. בזמן שאנשים בקבוצה השנייה מרגישים שהם מקריבים הרב הוחיים בצמצום ולא מגיעים לשום מקום, אבל מלאים בהתנגדויות לשינויים. כי אלו שינויים גדולים ומשמעותיים.

אנשים מוכנים לקבל קניית לימוזינה בתור בזבוז או מותרות, או נסיעות לחו"ל או אכילה תכופה במסעדות (למרות שגם פה אנשים מתחילים להתייחס לזה בתור חלק מאורח חיים רגיל ולהתנגד לייחס למסעדות בתור מותרות), אבל אנשים לעיתים רחוקות יקבלו שרכב שני, או המיקום של הדירה שלהם הוא מותרות. אני לא רוצה להכנס פה כרגע, זה עניין לפוסט נפרד. אבל בלי להכנס למטען הרגשי של המילה "מותרות", בחירת מקום דירה יכולה להיות הוצאה גדולה שאנשים לא יכולים להרשות לעצמם.

אלו האבנים הגדולות של התקציב. ובעוד שזה טבעי לתת להן פחות זמן אוויר, חשוב לזכור שהן המסד של התקציב ושל אורח החיים. מה שהכי משפיע, ומה שהכי קשה לשנות. אלו הבחירות הגדולות שקובעות את המסלול של החיים. וכדאי לחשוב עליהן לפחות אותו זמן שמקדישים להחלטות קטנות יותר. ועדיף יותר, בפרופורציה לחשיבות האמיתית שלהן.

כסף, זמן, ותובנות חדשות על תקציב

לפני שנים, קראתי בספר יסודות הכלכלה: מדריך לאזרח של תומאס סואל, את המשפט הבא" ליונל רובינס ניסח את ההגדרה הקלסית של תורת הכלכלה : כלכלה היא חקר השימוש במשאבים המצויים בצמצום שיש בהם שימושים חלופיים". עכשיו, חיפשתי באינטרנט את הספר (ניסיתם פעם למצוא ספר שהמילה היחידה שאתם זוכירם ממנו היא "כלכלה" ושמה שזכור לכם על המחבר הוא שהוא כלכלן שמרן נודע, שכבר נתקלתפ בשם שלו, ושתזהו אותו אם תראו אותו?) רק בשביל לשים פה את הציטוט הזה במדוייק. לא זכרתי את ליונל רובינס. אבל זכרתי את ההגדרה הזאת. היא מתאימה במיוחד בשביל לתאר תובנה חדשה שלי.

בימים האחרונים עסקתי בתקציב. ליתר דיוק, בתקציב הבזבוזים שלי, ובזה שאני רוצה אחד. זה נושא לפוסט נפרד. אבל החלק המעניין פה הוא דבר כזה – חשבתי על זה שכסף אף פעם לא היה בשבילי צוואר הבקבוק, לא היה משאב בצמצום. (למען האמת, אני זוכרת את הניסוח בתור משאב במחסור, אבל המילה "צמצום" אכן מדוייקת יותר) ליתר דיוק, בהחלט היו זמנים בהם היה לי מעט מאוד כסף, אבל אז פשוט לא קניתי שום דבר בערך. לא הייתה שום נקודה בחיים שלי בה ניהלתי תקציב כהלכה, למרות שיצא לי לקרוא לא מעט על הדרך הנכונה לנהל תקציב.

אבל אז חשבתי על המאמץ לארגן את הזמן שאני עושה בשבועות האחרונים. עם רשימה של כל הדברים שאני רוצה לעשות, וניסיון להקצות את הכל, ועם קטגוריות "בונוס" כשאני מצליחה קצת יותר, ועם סדר עדיפויות, ואז הבנתי – מה שהכנתי זה תקציב זמן! זה אפילו נראה כמו תקציב. הכנתי אותו עם פתקיות צבועניות – התחלתי עם אקסל אבל ראיתי שככה עובד לי טוב יותר. התחלתי מלשים את הדברים היחסית קבועים שזה פעילות גופנית, מחולקת לשלוש קטגוריות. אחר כך הוספתי עוד דברים שאני רוצה לעשות.

והמהות פה היא כזו – לא מזמן סיימתי פרוייקט גדול שגזל הרבה זמן ואנרגיה נפשית. היו כמה דברים שאני רוצה לעשות ודחיתי לאחריו. רק שראיתי שאחריו יש עוד כמה פרוייקטים גדולים, אם כי מסוג אחר. רק שבחיים תמיד יהיו דברים לעשות. ועשיתי הפסקה קצרה, והרעיון הוא לנצל את הזמן בין הפרוייקטים בשביל לחשוב ברצינות על מה אני רוצה לעשות, ואז למצוא איך להכניס את זה לשגרה שלי. ובצורה שלא תהרס בפעם הבאה שיש משהו גדול בחיים שלי.

כי תמיד צצים דברים. אולי אני אקנה דירה עוד שנה כמו שרציתי, וזה חתיכת סיפור. אולי אני אתחיל לצאת לדייטים, או אחפש עבודה חדשה. אבל מה שיידחה לאחר כך, מה שיהיה בעדיפות אחרונה, אף פעם לא יקרה. אבל, ומה שיותר חשוב, אחד מהדברים האלו הוא משהו שדורש רצף, ולכן חשוב לי ליצור אותו. ואף אחד מהדברים האלו לא דורש כמות בלתי אפשרית של זמן. בחודשים האחרונים הצלחתי להכניס הליכה לשגרה בצורה שבה גם כשהשגרה נשברת, כמות ההליכות קטנה אבל לא נעלמת, והיא חוזרץ חזרה כששוב יש מרווח נשימה. והשאיפה שלי היא להכניס את הדברים האחרים האלו באותה הצורה.

אז הכנתי מסמך ובו רשימת הדברים שאני רוצה. ואחר כך עשיתי רשימה של הדברים שאני רוצה לעשות כל שבוע. עשיתי את זה בפורמט של "ערב" בהתחלה, למרות שרוב הדברים לוקחים פחות מערב, חלקם בהחלט יכולים לעשות בסופ"ש בזמן שהוא לא ערב. ואז הבנתי ששמתי יותר "ערבים" משיש ערבים בשבוע, ושזה לא בדיוק ערב, מה שיש לי שם. אבל לא היה לי ניסוח אחר, אז השארתי את זה ככה.

ואז הוצאתי את נייר הממו הצבעוני – כי זה יותר נוח לי מאקסל, וגם יותר כייפי – ורשמתי. ושמתי שם את ההליכות שכבר יש לי, ואת הרמת המשקולות שאני שואפת לחזור לעשות, ואת הכתיבה, פה ולא רק, ואת הפרוייקט הגדול הבא, שאני לא באמת מתחילה אבל כבר יכולה להתחיל לקרוא עליו באינטרנט. כל מיני דברים. וארגנתי אותם לפי ימים והשארתי יום אחד פנוי להשלמות ו…

והיום קלטתי – זה תקציב. זה תקציב של זמן. וזה מסביר גם כמה מהדברים שלא שמתי שם. אני יוצרת לעצמי שעות שינה קבועות – מאז הקורונה השגרה שלי השתבשה, והייתי במחזורים של לקום מאוחר-לישון עד מאוחר – לקום מוקדם כי זה יום שעובדים בו במשרד – להיות עייפה – להרדם מוקדם – לקום מאוחר – וכו'. וזה לא יעיל, ואני יודעת שזה לא יעיל. אז עכשיו יש לי את הנחשיות ואת הפניות הנפשית ואת ההפנמה שזו אכן השגרה החדשה אחרי הקורונה ואני צריכה להסתגל אליה, ואני יוצרת לעצמי מציאות חדשה.

וזה לא נמצא בתקציב הזמן שלי. כי זה מבאס. אני קמה והולכת לישון כל יום, אבל אם קמתי מאוחר, אין לי באמת איך לתקן את זה. ודברים כאלו בתקציב הזמן שלי בעיקר מבאסים. ויש לי נטייה לפרפקציוניזם, והתקציב שלי אמור לתת לי מוטיבציה, לא לקחת אותה. אבל חלק מזה זה כי כל הדברים שיש בתקציב הזמן שלי,א לו דברים שאני רוצה לעשות, ואם לא עשיתי היום אני יכולה לעשות מחר. ואז להשלים בסופ"ש את מה שלא הספקתי במהלך השבוע.

חלק מהרעיון של ארגון זמן שבועי בא מזה שעשיתי רשימה של דברים שאני רוצה לעשות היום, אבל לא ציפיתי להספיק את הכל היום, ואז העברתי את מה שלא הספקתי ליום הבא. אבל לא הייתה דרך להבדיל בין משימות שעברו ככה כמה ימים לכאלו חדשות. והצטערתי שאין לי דרך נוחה להגיד שאני רוצה לעשות משהו פעם בשבוע. אז תקציב הזמן השבועי שלי עושה בדיוק את זה.

עכשיו, אני איתו רק שבוע. אבל כבר עכשיו הוא הפך את סדר העדיפויות שלי לברור ובולט לעין. והוא עודד אותי להחליט שאני רוצה לכתוב פוסטים, וגם לבצע את זה. הוא גם משקף לי מה ריאליסטי ומה לא. אולי עוד שבועיים אני אגלה שזה אפשרי שאני לא אהיה במחסור שינה בימי שני ואעשה משהו מועיל בערב כשאני חוזרת מהמשרד, אבל אם לא, אני אצטרך להשלים עם זה ולהוציא משהו מהתקציב של היום הזה.

וזה בעצם אחת המטרות העיקריות של תקציב. לעמת אנשים עם המציאות. עם כמות הכסף שבאמת יש להם ומה שהם באמת מוציאים אותו עליו. לגרום להם לראות בצורה ברורה כשדברים לא מסתדרים, ולהחליט איך לתקן. זה בעצם הרעיון העומד בבסיס של תקצוב, חוץ מזה שבזמן אין אפשרות להכנס לחוב. כלומר, אפשר לישון פחות, אבל זה מצטבר מהר מאוד, לא כמו חוב צרכני.

זה מה שרציתי לעשות, לראות על מה אני רוצה להוציא את הזמן שלי, והאם אני עושה את זה באמת. שזה בערך מה שאנשים עושים עם תקציב וכסף! ועם אותו רעיון – שלא לתקצב לא אומר שיש יותר כסף באורח פלא, אלא רק לתת למציאות להחליט בשבילך. באותה הצורה, כשאני מתכננת דברים שאני רוצה לעשות בכמות גדולה מהזמן שבאמת יש לי, אני נותנת למציאות, או לאקראיות, להחליט בשבילי. (אולי גם זה רעיון שאני רוצה להרחיב עליו. זו נקודה מהותית באיך שאני חושבת על הדברים האלו.)

אה, ובמבט לאחור, אולי זה מסביר למה לא שמתי דברים כמו "לנקות את הבית" ו"להתקשר לשירות לקוחות" בתקציב הזמן שלי. המטבע פה הוא לא זמן, אלא אנרגיה נפשית. הזמן הוא לא המשאב במחסור שמנע ממני להתקשר לעוד מקום שאני צריה להתקשר אליו, אחרי שחיכתי שעה במוקד בשביל לקבל לא-תשובה לא מועילה. זה זה שאין לי כוח לזה. כשהכנתי את התקציב שלי תהיתי אם להוסיף טלפון אחד כזה בשבוע, ואמרתי שבינתיים לא, ושאני חושבת על זה. אולי אני עוד יוסיף. הייתה תקופה של חודשים שבה לא הייתי צריכה להתקשר לשירות לקוחות וזה היה תענוג, ועכשיו יש שלוש המקומות שונים שאני צריכה להקשר אליהם וזה לא כייף. אבל חוסר הקביעות זה רק חלק מהסיפור.

יש עוד משאבים בצמצום שלפעמים צריך לתקצב. הורים לילדים צעירים עלולים לסבול במחסור בשעות שינה, והם יצטרכו לתקצב את העירנות שלהם, היכולת לעשות דברים בתשומת לב, וגם את הזמן. אנרגיה נפשית, או אולי כוח רצון – היכולת לעשות דברים מבאסים – גם היא מוגבלת. ובסך הכל, כל המשאבים האלו ניתנים להמרה בדרכים כאלו ואחרות. כל תקצוב של כסף הוא בעקפין גם תקציב של "כמה זמן אני מוכנה להקדיש ללהכין אוכל בבית ממוצרים בסיסיים לעומת לבשל ארוחות חצי-מוכנות אבל יקרות יותר, לעומת להזמין טייקאווי". עבור אנשים עם מחסור באנרגיה, יש גם את האלמנט הזה בתקצוב.

זו הייתה ערמה של מחשבות לא הכי מסודרות. אני עדיין חושבת על כל זה – אני מתעסקת הרבה בתקציב הזמן שלי בשבועות האחרונים. וכנראה יש פה עוד דברים לחשוב על זה. אני יודעת שהבנתי נושא כשאני יכולה לנסח אותו בבהירות, ואני עוד לא שם. אני עדיין בתובנה שבלי להבין מה אני עושה, הכנתי תקציב למשאב בצמצום שלי.

להודות שלפעמים התשובה היא "כן"

פעם הייתי חברה בפורום שעסק בתזונה. הייתה שם מישהי ששנאה גלוטן משטמה עזה. היא הציעה לכולן לנסות לא לאכול גלוטן במשך תקופה ולראות מה קורה. ואז, היו שתי תוצאות. אם מישהי סיפרה איך זה הוביל למגוון שיפורים, היא אמרה לה שמצויין, ועדיף לה להסתדר בלעדיו. אם מישהי הייתה אומרת שהיא לא הרגישה שינוי, היא הייתה שואלת אם היא בטוחה בזה. ואז מציעה את האפשרות שעם הזמן והגיל זה ישתנה. כשמישהי אמרה שהיא הרגישה רע יותר היא התחילה להסביר לה למה היא בטח עשתה את הניסוי שגוי ופחות או יותר הכחישה שזה אפשרי.

אני לא רוצה לקרוא לזה דת, כי אני אוהבת את זה שהמילה מייצגת דברים שקשורים לתפיסת האלוהות של אנשים. אבל גם "אידיאולוגיה" זה לא תיאור טוב. הביטוי הכי קרוב שיש לי הוא שהיא ראתה את האור. ועכשיו היא רוצה להפיץ אותו. אבל מה שחשוב, שזה מבחינתה אקיומה שלחם זה רע. היא כביכול מעודדת אנשים לעשות ניסוי, אבל לא כדי אשכרה לשנות דעה בהתאם לתוצאות הניסוי. עכשיו, זה לגמרי בסדר להחזיק בדעות שניסוי עם n=1 של כמה שבועות לא יכול לשנות אותן. וזה אפילו לגטימי לקרוא תיגר על תוצאות הניסוי לפעמים. אבל היה משהו מתעתע ומטעה בלהגיד "אני בעד נסויים ולהסיק משקנות מניסויים" ולעשות ההפך.

(באופן כללי זה חלק מאותו חלק מהתרבות שלנו שאומר לנו להניח את הטוב על אנשים ולא לשפוט, במקום לשפוט אנשים לפי המעשים שלהם ולא המילים שלהם. אבל זה נושא לפוסט אחר.)

יש מקומות בהם יקראו לדבר כזה גזלייטינג. אני עם רגשות סותרים בנוגע למילה. זה לא תיאור טוב של המצב. גם כי היא הייתה בסך הכל אישה בפורום אינטרנטי, עם לא הרבה השפעה על אחרות. אבל גם כי אני לא חושבת שהיא עשתה את זה בכוונה. הבעיה בדברים כאלו היא שאנשים עושים את זה בלי לשים לב, אבל העדר כוונות הזדון לא מונע מזה להיות מה שזה.

התופעה הזאת, של שאלה שהיא רק כאילו שאלה, שבאה עם עידוד להקשיב לתשובה לשאלה אבל בעצם יש רק תשובה לגיטימית אחת? היא נפוצה בסביבה ניו אייג'ית ורוחנית. נתלתי בזה למשל בספרים של קייטי ביירון, בהן יש ארבע שאלות. אני זוכרת שלוש, האם זה נכון, האם את בטוחה שזה נכון, והיפוכים. המטרה של זה זה לערער על אמיתות מובנות מאליו. הבעיה היא, שאלו פסבדו שאלות. זה ברור מההתנהגות של ביירון ושל מאמינות השיטה שלה, ש"כן" ו"כן" אלו לא באמת תשובות לגיטימית, שהן לא נכונות. שאם זאת התשובה, את צריכה לעשות את "העבודה" טוב יותר.

נזכרתי בזה כשקראתי פוסט באתר של קפיטן אווקרד ובאחת התגובות מישהי כתבה על לשאול אם את באמת רוצה לקנות משהו. והיא הדגישה שזה חשוב לשאול את השאלה באמת, וש"כן" תהיה תשובה לגיטימית, אחרת זה לא אמצעי מועיל לניהול תקציב, אלא עוד דרך להאשמה עצמית. ושגם אם את לא יכולה להרשות לעצמף את הקפה בעשרה שקלים, חשוב להודות שכן, את באמת-באמת רוצה אותו והוא שווה לך את הכסף הזה, וזה ממש באסה שאת לא יכולה להרשות לעצמך לקנות אותו. דוקא זה עוזר להצליח לעמוד בתקציב ולא לקנות במקרה כזה.

במובן מסויים, תופעת השאלה שיש לה רק תשובה נכונה אחת היא לפעמים, אבל לא תמיד, חלק מהתופעה של החיוביות הרעילה, של התרבות שאומרת שרגשות שליליים זה רע ולא נותנת להם לגיטימציה. שזה כמובן לא עובד, כי הדחקת רגשות זה לא אסטרטגיה רגשית מנצחת. בשני המקרים יש הטעיה וניסיון לשכנוע עצמי שאת באמת-באמת מרגישה משהו, כשאת לא.

זה לא באמת שאלה אם ברור שיש רק תשובה לגיטימית אחת נכונה. זה דבר שטוב שאזכור, והתזכורת הזאת הועילה לי בדיאלוג אישי שלי עם עצמי על הוצאות ועל דברים מסויימים שאני ממש רוצה אבל עולים יותר ממה שאני מאמינה שדברים מהקטגוריה שלהם אמורים לעלות.

וזה כלי טוב בארגז הכלים לזיהוי תום לב פרקטי בדיון. אני אומרת "פרקטי", כי אנשים יכולים לעשות את זה לא בכוונה. והם יכולים להכחיש. אני די בטוחה (זה היה לפני שנים, אני זוכרת את זה מאוד במעורפל, ואני לא הולכת לחפש באינטרנט ולנסות למצוא את הראיות) שבאיזשהי נקודה עליתי על הטריק הזה, ואמרתי לה שזה מה שהיא עושה. אני חושבת שהיא הכחישה. זה לא אומר שהיא אדם רע או שהיא יצרה רשת של הטעיה בכוונת תחילה. אבל זה אומר שבנושא הזה, אי אפשר לנהל איתה דיאלוג.

אגב, זה, בפני עצמו, נובע מכך שהחברה שלנו נוטה להפוך אמונות ללא לגיטימיות. לדתיים מותר להאמין באלהים בלי הצדקה, וזהו בערך. התשובה הנכונה היחידה לשאלה "האם יש משהו שיכול לגרום לך לשנות את דעתך בנושא?" היא רק "כן". אבל לפעמים התשובה היא לא. וכשזה המצב, אז נוצרת דוחשיבה ושקרים עצמיים ורשת סבוכה של מחשבה מעורפלת שסותרת את עצמה. ואז אין אפשרות לדיון הגיוני, כי הדוברת נלכדה ברשת השקרים של עצמה.

אבל, זה לא משנה למה. יש הרבה מאוד דיונים מעגליים שכל מהותם בזבוז זמן בהם מישהי מעמידה פנים שהיא פתוחה לשינוי דעתה, ומישהי מנסה לשכנע אותה בהתבסס על העובדות בהקשר הזה. וזה כזה בזבוז זמן. עכשיו, אני לא אומרת לשאול אנשים את השאלה הזאת וללכת על פיה (למרות שלשאול אותם אם זו הסיבה האמיתית לדעה שלהם יכול להיות מועיל לפעמים, כדי לא לבזבז זמן על נקודת מחלוקת שולית שלא תשנה את דעתה של אף אחת) כי אנשים משקרים. ואני לא אומרת להתחיל להתווכח עם מישהי על זה אם את לא מאמינה לה – זה גס רוח ודי חסר תועלת להגיד למישהי שהיא משקרת לגבי משהו שמתרחש במוח שלה. אבל במקרים כאלו, עדיף לעזוב את הדיון.

היכולת הזאת היא לא יכולת שטבעית לי, כמו גם היכולת לשאול את עצמי מה אני רוצה בכלל להשיג בדיון הזה ומה המטרה שלי. אבל אני לומדת, לאט לאט.

זמן, סבל, ודברים לא מדידים


(1)
חוק שאת שמו אני לא זוכרת אומר שכל ניסיון למדוד משהו יעוות את המדד, ויהפוך אותו לחסר תועלת. אם מנסים למדוד הבנה של החומר באמצעות מבחנים, הרי התלמידים יתחילו ללמוד למבחנים במקום בשביל להבין.

כלומר, יש איזשהי מהות קשה למדידה, שהיא חשובה לאנשים ואותה רוצים למקסם. אבל אין דרך למדוד אותה ישירות. יש משהו אחר, קל למדידה, שנמצא בקורולציה חזקה למהות הלא מדידה. אז בואו נמדוד אותו! אבל, הקורולציה קיימת בתור תופעת לוואי. ברגע שאנשים ינסו למקסם את המדד, הוא יפסיק להיות כלי טוב כל כך להערכה של המהות הקשה למדידה.

הנה דוגמא פשוטה – כשאנשים עושים ספורט, הם לרוב מזיעים. אם כן, נוכל לבחון את עצימות הפעילות הגופנית באמצעות מדד זיעה! ואם אני מנסה להעריך כמה התאמצתי, זה לא דרך רעה. אבל אם זאת תהיה הדרך בה נקבע הציון בשיעור ספורט, אז מייד יתברר שאפשר להזיע בלי לעשות ספורט. אפשר למשל להמנע מלהשתמש בדאודורנט שמקטין זיעה, או להכנס לסאונה. כל עוד אף אחד לא ניסה להזיע, אלא הזעה הייתה תוצר לוואי של ספורט, זה היה מדד לא רע. לא מושלם, אבל לא רע בכלל. אבל ברגע שהוא הפך למטרה, הזיעה הנמדדת הפסיקה להיות תוצר הלוואי של ספורט, אלא הפכה לתוצר של אנשים שמחפשים איך להזיע.

ועדיין, יש יתרונות גדולים במדידה. היו פעמיים בחיי שהתלבטתי רבות לפני שהתחלתי לתעד משהו, מתוך החשש שאשבש שאת התמריצים של עצמי, ואחליף את התוכן בצורה. בשני המקרים האלו, זה לא קרה, ושמחתי מאוד על כך. הסיבה לדאגה היא מקרים קטנים יותר בהם מתוך תחרותיות, ניסיתי למקסם את ה"ניקוד" בתחרות שאני המצאתי. זה אנושי. זה טבעי. הרעיון של גיימיפקציה, של דירוג ברדיט ושל לא מעט משחקי מחשב, היא שהנטייה למקסם את הניקוד היא טבעית.

(2)

זה בסדר לרצות למדוד דברים. המדידה נותנת מידע, ועם המידע הזה אפשר לעשות המון דברים. הבעיה של מערכות, היא שהן לא יכולות לסמוך על בני האדם. וגם כשהן מוכנות לסמוך, ידע מעורפל שנוגע למהות הוא משהו שקשה לתקשור. וזה לא משהו שאפשר להתייחס אליו בצורה בינאישית. אם אדם אחד אומר שנראה לו שהתלמיד מבין את החומר, והשני אומר שנדמה לו שלא, אז איך פותרים את זה? מבחן נותן מדד אוביקטיבי, גם אם לא מיטבי.

הרבה פעמים, מדידה של משהו משנה אותו פשוט מתוך הלאה למודעות. בפורומים כלכליים העצה הראשונית היא לבנות תקציב – לראות כמה כסף יצא על מה בשלושת החודשים האחרונים. לפעמים, אנשים מגלים שהם בזבזו המון כסף על משהו שלא שווה להם את זה, ושהם יכולים להוריד אותו בקלות. זה יתרון אחד למדידה. חסרון שנדיר שקורה, אבל יכול לקרות, זאת מודעות יתר, שמונעת מאדם להנות ממשהו.

מדד מאפשר דיאלוג עם המציאות. לא הבנה מושלמת, אבל הרבה פעמים יותר ממה שהיה מקודם. כדי להפיק ממנו את מיטב התועלת, הוא צריך להיות דו צדדי. אקח דוגמא אחרת – ספרים. בגודרידז יש אפשרות להגדיר אתגר של מספר ספרים לקרוא בשנה, ויצא לי לשמוע ממספר נשים שהאתגר עודד אותן לקרוא יותר.

מהצד שלי, לפני יותר משנה התחלתי לתעד את הספרים שאני קוראת. וכך גיליתי כמה ספרים אני קוראת בשנה. תוצאה לא צפויה של זה הייתה שהפסקתי לדאוג שלא יהיה לי מה לקרוא, כי אני יודעת שאני לא קוראת כל כך הרבה ושיש לי מספיק ספרים. תופעה אחרת היא ששנה שעברה היו כמה חודשים בהם קראתי רק ארבעה ספרים בחודש, והם נגררו כמו מסטיק ולא נהנתי. השנה היה חודש בו לא קראתי כלום. ואז הסתכלתי אחורה והבנתי שבעצם החודשים של קריאה לא זורמת וגרועה האלו, היו חודשים בהם הייתי צריכה פשוט לא לקרוא.

הדיאלוג הזה חשוב, והוא לא מתאפשר אם יש תחרותיות יתר בה המטרה היא לקרוא כמה שיותר ספרים, נקודה. המטרה שלי היא להנות מתחביב הקריאה שלי. כמות ספרים היא פרוקסי לכמה שאני נהנית מהקריאה. אם בפסברואר לא קראתי כלום, בינואר קראתי יותר מעשרה ספרים, כי נתקלתי בסדרה שנהנתי ממנה מאוד ובלעתי כל ספר ממנה ביומיים. אבל יש לי את שיקול הדעת להסתכל על הנתונים, ולא לבלבל בין מהות – הנאה מקריאה – לבין המדד, כמות ספרים.

(3)

ומה הזמן והסבל קשורים לעניין? אתחיל בכך שסבל היא לא המילה המדוייקת. המילה הנחוצה לי היא משהו שהוא לא כייפי, אבל במידה הרבה יותר… מתונה. התחושה שאני מרגישה כשאני עושה מטלות. מטאטאת, שוטפת כלים, הולכת לדואר. אני לא נהנית, ובמידה מסויימת אני אנטי-נהנית, אבל לקרוא לזה סבל מרגיש אובר-דרמטי.

זמן וסבל אלו שני מדדים למטלות. ואני רואה באופן קבוע אנשים מתייחסים לכמה זמן לוקח לעשות מטלות כאלו ואחרות. וזמן שלוקח הוא מדד אמיתי ולפעימם חשוב. למשל, כשצריך לתכנן לוח זמנים. אולם הרבה פעמים ראיתי אנשים מתייחסים אליו ומתכוונים למשהו אחר.

לי יש תחושה אינטואטיבית של כמה מטלה היא "כבדה". התחושה הזאת היא שקלול של זמן, סבל, ואנרגיה מנטלית. למשל, להכין סלט כרוב מרגיש לי יותר קשה מלהכין סלטגדול. זאת למרות שסלט כרוב כולל רק חיתוך של הכרוב והוספת שמיר. הסלט הגדול כולל חיתוך של שתי עבניות, מלפפון ופלפל, בישול של שלוש ביצים וחיתוכן, וחיתוך גבינת פטה. זה לוקח יותר זמן. אבל הכנתי אותו הרבה יותר פעמים, ולכן הוא לא דורש את הריכוז שלי. אני יכולה לשמוע ספר או לחשוב על דברים במקביל להכנתו.

עשיתי לא מעט כדי שלא יהיו מטלות שנמצאות בצד השלילי של גרף ההנאה-סבל מבחינתי, ולכן אני כרגע מתקשה להביא דוגמא למטלה כזאת. אבל עצם המאמץ שהקדשתי לזה מעיד על כך שסבל זה באסה ואני רוצה להמנע ממנו. אולי המילה שאני מחפשת היא בכלל ביאוס? בעצם, הנה מטלה מבאסת: לחכות לנציגי שירות. היא לא דורשת מאמץ בכלל – אני מתקשרת, ואז שמה את הטלפון על רמקול ומחכה לתגובה. ולרוב אני יכולה לגלול בפייסבוק במקביל. ועדיין, היא מבאסת.

כשאני חושבת על מטלות, מה שאני מנסה להמנע ממנו זה בדיוק הבאסה הזאת. ואני תוהה כמה מהשיח שיש על מטלות שמדבר על חסכון בזמן – למשל, כל הפרסומות שאומרות כמה המוצר מוצלח במונחי זמן שנחסך – הן בעצם שיח על פרוקסי. כי קשה לדבר על התחושה האינטואיטיבית הזאת. כי היא שונה אצל אנשים שונים. וכי איך בכלל אפשר למדוד אותה? ועדיין, כמה מכל זה זה בעצם מטרה אבודה?

(4)

הבעיה היא לא שפרסומת אומרת שמדיח כלים חוסך זמן, אלא שהגדרת לא מדוייקות יוצרות חשיבה לא מדוייקת ומבולבלת. וכשמדובר בנושאים כשגם ככה מלאים בערפל, זה לא קשה בכלל להתבלבל.

יש אנשים שהזמן שלהם באמת חשוב. היו לי תקופות בחיים בהם הייתי חוזרת הביתה מאוחר ולא היה לי זמן לכלום. במקרים כאלו ממש הרגשתי את הזמן המועט שנשאר לי ואת הבזבוז הנפשע שלו על דברים כמו להכין אוכל ולשטוף כלים. ויש תקופות בחיים בהם יש לי די זמן, ומה שאני רוצה זה להקטין את מידת הביאוס. אלו שני דברים שונים.

באותה המידה, בתקופה לפני הקורונה, בה עבדתי במשרד וגרתי רחוק ממנו, הזמן הרלוונטי לבישול מבחינתי היה הזמן ברוטו, לא רק הזמן נטו שצריך להקדיש. (פה אני מתעלמת מהחשיבות של זמן רצוף ללא הסחות דעת לדברים מסויימים) אם הייתי רוצה להכין פשטידה שכוללת בישול מקדים של כרובית וברוקולי, הייתי צריכה להחשיב את הזמן הזה, כי לא היה לי כל כך הרבה זמן. בכל הזמן מאז בו אני עובדת מהבית, לבשל דברים שדורשים ליטרלי לשים אותם במים עם מלח ולחכות זה לא זמן שאני סופרת. זה לא דורש ממני מאמץ להכניס תפוחי אדמה לא קלופים/ביצים קשות/ברוקולי/כרובית לסיר ולחכות. יש לי את כל היום, אחרי הכל…

המצב עם כביסה הוא דומה. הזמן להפעיל כביסה הוא חמש דקות. הזמן לתלות הוא אולי עוד רבע שעה במקרה הרע. אבל הצורך לחכות שעה הוא מה שלא היה מאפשר לי להפעיל כביסה בימים רגילים, פעם, בעבר החשוך, בו לא ניתן היה ליצור תוכנית מושהית שתפעל לפנות בוקר. גם עכשיו כביסה מוגבלת לימים בהם אני לא במשרד – אני חוזרת להביתה הרבה אחרי השעה שצריך להחזיר את הכביסה הביתה, כמה שעות אחרי שהיא מתחילה שוב לספוח לחוץ מהחוץ במקום להתייבש. להחזיר מתקן כביסה הביתה לוקח חצי דקה. אבל בלי טלפורטציה, אין דרך לעשות את זה כשאני במשרד.

אז יש אנשים שמדברים על זמן. וזמן יכול להיות זמן נטו או זמן ברוטו, בהתאם לארגון החיים של אדם מסויים. ומדברים לפעמים על מאמץ. ולפעמים על התחושה האינטואיטיבית שהיא ערבוב של הכול. ולפעמים גם מדברים על הבאסה עצמה.

(5)

קשה לדבר על הבאסה עצמה. הבאסה היא סובייקטיבית. לפעמים אנשים פשוט אוהבים או לא אוהבים מטלה מסויימת, כי ככה. ובעוד שיש תבניות מסויימות, יש שוני רב. אני נתקלתי בדיונים על זה בעיקר בסביבות שנוטות לרפואה אלטרנטיבית וניו אייג'. במקרה הטוב, להתפתחות פסיכולוגית. אני אקשר לרשימה הזאת על השנאה לפינוי מדיח הכלים וההתמודדות איתה. זה לא הדרך שלי, אבל זה חלק חשוב ממה שחשוב לי.


למשל, אני לא אוהבת לשטוף כליפ כי זה משעמם. אם אני שומעת ספר או מוזיקה, זה משמעותית פחות מפריע לי. זה כייף, אבל נייטרלי. אני לא אוהבת לשטוף כלים במים קרים. זה כבר עניין של אי נוחות פיזית. ואני לא אוהבת לשטוף כלים כשלא מתחשק לי. פה למדתי לרכב על הגל, וזה מיומנות חשובה שרלוונטים להקשרים שונים.

וזה שיח מעניין, וחבל לי שהוא מוגבל לסביבה מסויימת שכוללת בתוכה אלמנטים בעייתיים להפליא, כמו התנגדות חיסונים. הייתי שמחה ליחס רציני יותר לנושא של מה גורם לנו להתבאס מדברים ומה גורם לנו לאהוב אותם.

אבל בהקשר הזה, זה גם שיח מבלבל.

(6)

אז על מה אנשים מדברים כשהם מדברים על עבודות הבית?

זה יכול להיות הזמן שנגזל להם מלוח זמנם העמוס.

זה יכול להיות הזמן-ברוטו, הזמן שבו הם צריכים להיות בבית וזמינים במקום ללכת למשרד, והלוגיסטיקה הקשורה.

זה יכול להיות תחושת הבאסה

זה יכול להיות האנרגיה המנטלית הנדרשת כדי לבצע מטלה, או אנרגיה מסוג אחר. למשל, בשביל להתמודד עם בירוקרטיה

זה יכול להיות תחושה אינטואטיבית שהמטלה קשה ואני לא רוצה לעשות אותה, שמורכבת מאיזשהי פונקציה של כל הנ"ל.

כשמשתמשים במונחים לא ברורים, אי אפשר להבין.

אין לי פתרון, אבל לשים לב לבלבול, להבין אי הבנה, זה הרבה פעמים צעד חשוב בפני עצמו במניעת קצרי תקשורת.

החדר של מרי, ועוד שאלות חסרות משמעות

הפוסט הקודם היה במובן מסויים הקדמה לפוסט הזה. התחלתי לכתוב, והבנתי שאני קודם צריכה להסביר את תפיסת העולם שלי, את הדרך בה אני חושבת על הנושא. נתקלתי לא מזמן בדבר שמוצג בתור בעיה פילוסופית. אבל הוא בעיה במבוססת על שימוש במושגיםן מעורפלים, שמנותקים מקרקע המציאות. ברגע שמחברים חזרה את המילים למשמעות שלהם, לעולם הפיזי, השאלה מתפוגגת, כיאה וכנאה לשאלות מסוגה.

החדר של מרי הוא ניסוי מחשבתי בו מרי יושבת בחדר בגווני שחור לבן, ולומדת כל מה שאפשר על צבעים מבלי לחוות אותם. לאחר מכן היא יוצאת לעולם ורואה צבעים. האם היא למדה משהו חדש או לא? הניסוי המחשבתי עוסק בחוויה סובייקטיבית ובכך שלא כל הידע הוא פיזיקלי. הניסוי, כמובן, מבוסס על חוסר יכולת ליצור את הקשרים הסיבתיים בין ידע מהסוג של חוויה אישית למציאות. אז הנה הפתרון ל"פרדוקס" הזה.

מה היא בעצם החוויה של צבע? אפשר ליצור רשת סיבתית שכוללת חוויות סובייקטיביות, אבל הן צריכות להיות קשורות למציאות. וזה לא קשה בכלל. למשל, צבע אדום זה צבע אזהרה. זה אינסטינקט, ויש לו סיבות אבולוציאוניות, וצבעי אזהרה הם במידה רבה אוניברסלים גם אצל חיות וצמחים. ויש סיבה ששלטי עצור והסימון של עצירה ברמזורים הם בצבע אדום, או שהשם של אזעקת טילים היא "צבע אדום".

האם מארי שבחדר האפור יודעת מה התגובות האינסטינקטיביות של אנשים וחיות לצבע אדום? האם לה בעצמה יש תגובה כזאת? לא. למרבה הפלא, פיזיקה היא לא המדע היחידי. יש גם ביולוגיה, למשל.

מהצד השני, בואו נדמיין מרי אחרת. היא לא רואה צבעים, אלא רק גוונים של שחור ולבן. אבל ראיית האפור שלה מפותחת מאוד – היא יכולה להבדיל בין כל הצבעים שבני אדם שרואים צבעים יכולים, ויש לה את כל התגובות האינסטינקטיביות ואת כל האסוציאציות שיש לבני אדם עם צבעים, עם גווני האפור שלה. במקרה כזה, אין לנו אפשרות להבדיל בינה, לבין מי שרואה צבעים. יותר מזה, האם אפשר להגיד שהיא לא חווה צבעים, שיש משהו בחוויה האנושית שלא נגיש לה? האם נוכל בכלל לגלות שהיא "עיוורת צבעים"?

ידע סובייקטיבי הוא לרוב הבדל במבנה של האלגוריתם שהוא האדם עצמו. AI נבנו בניסיון לדמות בני אדם, אבל לפעמים קל יותר לעשות ההפך, ולהסביר התנהגות אנושית באמצעות דוגמאות על AI. חוויה אנושית אומרת ש-AI למד קלט שאחר לא, ולכן עדכן את המצב הפנימי שלו בהתאם.

טענות של הצד הלא-מטריאליסטי נוטות באופן קבוע להיות כאלו שמבוססות על חשיבה מעורפלת, כזאת שלא מגדיר ההיטב דברים כמו חוויה סובייקטיבית, ושמנסה אקטיבית לערפל ולטעון שאי אפשר להבין דברים מסויימים. חשיבה מטריאליסטית נוטה לפוגג את השאלה.

יש הרבה שאלות שמבוססות על חשיבה בקונספטים לא מוגדרים היטב. ואחת השיטות הטובות ביותר להמנע מהשגיאה הזאת היא לדאוג שהקונספטים יהיו מקורקעים במציאות.

קונספטים צריכים להיות נטועים במציאות

אחת הדרכים לתאר קשרים סיבתיים היא בתור גרף בו יש חץ מסיבה לתוצאה. אני מאמינה גדולה בכך שאמונות צריכות לשלם שכר דירה בתחזיות. וזה אומר, בין היתר, שאם אני מחברת עוד טענה לגרף, הטענה הזאת צריכה לגרור תחזית כלשהי. זה לא אומר שהיא תהיה בת הפרכה בקלות. או בצורה וודאית, או בצורה שיש סיכוי ממשי שאתקל בה במציאות. היא יכולה להיות תחזית מהסוג של "אם אני רואה דבר X, יש 5% יותר סיכוי לראות אלמנט Y". רק עם תחושה מעורפלת במקום 5%, כי ככה עובדת אינטואיציה אנושית.

אבל, התחזית הזאת צריכה להתקיים. וזה אומר שאני יכולה לשים לב אם אכן יש יותר Y כש-X, ולראות אם התפיסה שלי של המציאות נכונה או שגויה. להשוות את המפה למציאות, ולתקן טעויות אם אני מוצאת כאלו. אבל אפילו יותר חשוב מזה – זה הדרך היחידה להמנע מפלוגיסטון, או מקרני N חמקמקות. הדרך היחידה לוודא שלקונספט שלי יש משמעות, שאני לא ממציאה משהו שלא קיים, משתמשת במילה נטולת תוכן ומשלה אותי לחשוב שיש לה תוכן.

זאת סכנה שתמיד קיימת, כשעוברים דרך יותר מידי רמות של אבסטרקציה, לאבד את הקשר בין המפה למציאות. זה לא סיבה להמנע מבניית גרף סיבתיות מסובך ומרובה בשלבים. קודם כל, כי המפה אמורה לשקף את המציאות, והמציאות היא מסובכת. לכן כל ניסיון לתיאור אמין של המציאות יהיה מסובך. אבל יותר מזה, האבסטרקציות האלו מועילות. יש לנו המון דוגמאות לאבסטרקציות בעלות תוכן ממשי. מתמטיקה היא הדגומא המתבקשת, וגם המקרה היחידי בו אפשר להסיק מסקנות בלי לבסס אותן על נתונים אמפיריים בלי לסטות הרחק מדרך האמת. כשהתפתחות טכנולוגית יוצרת מצבים בהם יש משמעות אמפירית למבנים מתמטיים שבער נראו אבסטרקציות מנותקות מהמציאות, מתברר שוב ושוב שהמתמטיקה עובדת.

במקרים קרובים יותר למציאות, תכנון מבוסס על רמות על גבי רמות של הפשטה. שפות תכנות עיליות יותר הן אלו שיש בהן יותר הפשטה, ולכן קל יותר לכתוב בהן דברים מורכבים, כשמתמשים בפתרונות ארוזים לבעיות קטנות יותר בתור אבני הבניין לבניית דברים מסובכים יותר. שפות התכנות הבסיסיות יותר עדיין נחוצות, ועדיין מאפשרות יכילות רבה יותר. אולם הנוחות של ההפשטה מנצחת.

המערכת הפיננסית שלנו מבוססת על הפשטות על גבי הפשטות, עד כדי כך שאנשים בקלות מתבלבלים וחושבים על כסף בתור דבר בעל ערך כשלעצמו. ובחי היום יום, זה קירוב מדוייק מספיק. אבל גם פה, יש מכשירים פיננסיים על גבי מכשירים פינססיים, והניתוק בין רמות ההפשטה למציאות יכול לגרום לבעיות גדולות. אבל זה עניין לפוסט אחר, וכזה שמוטב שיכתוב מישהו בעל יותר ידע בכלכלה ממני.

אחזו רלדברים יותר יומיומיים. למשל, הגדרה בספרות. איך אפשר בכלל לדעת שההגדרה היא משמעותית? למשל, אם מבקשים מקבוצה של אנשים למיין דברים לפי הכללותם בקטגוריה. אם רובם ממיינים באותה צורה, נראה שיש פה איזשהי משמעות. אם שואלים אנשים שונים וחצי מהם בוודאות מוחלטת מסבירים למה הספר שייך לתת קטגוריית ספרות מודרנית עירונית, והחצי השני מסביר בביטחון לא פחות למה הספר כלל לא שייך לקבוצה, אז בנקודה הזאת אתחיל להטיל ספק בכך שלצירוף המילים "ספרנות מודרנית עירונית" יש בכלל משמעות.

אפשרות אחרת, וכנראה מסובכת יותר, דורשת להגדיר מה זה אומר. כמובן, קטגוריות אנושיות נוטות להתקיים בתור צבריר במרחב הדברים, בתור הצבעה על קבוצה של דברים שחולקים מאפיינים משותפים, לאו דווקא עם יכולת להסביר מדוייק מה משותף לכל הדברים הללו. אבל, בשביל לקרקע את הקונספט, לא נחוצה הגדרה מושלמת. כל מה שצריך זה איזשהי תחזית. למשל, ספרות מודרנית עירונית צריכה להכתב בהווה (כלומר, בשנה שבה המאפיינים הטכנולוגיים דומים לשנה בה נכתב הספר. הספר יכול להיות על עולם בלי סמארטפונים אם הם לו היו נפוצים בשנה בה הוא נכתב, אבל עכשיו הוא כבר חייב להכיל סמארטפונים, כי הם חלק חשוב מהעולם המודרני), ולהתרחש במרכז עירוני. ואז אפשר לדרג ספרים על עד כמה הם ספרות עירונית מודרנית, ועד כמה הם מתרחשים בעיר ומתרחשים בעולם המודרני, מאחת עד עשר. והציפייה שלי תהיה למצוא קרולציה חיובית, וחזקה.

יש גם עניים מטומטמים

אני שייכת למעמד הביניים, למרות שההורים שלי עובדים בעבודות של מעמד הפועלים. זה לא אומר שהם שייכים למעמד הפועלים – מעמד זה עניין של תרבות יותר משל כל דבר אחר (קישור לפוסט), וזה אחד השקרים החברתיים הנפוצים של ימינו, לראות במעמד עניין כלכלי במקום חברתי. אבל אני שייכת למעמד הביניים, וזה אומר שאני מוקפת באנשים ממעמד הביניים.

וחלק מהם מטומטמים. הם מאבדים את יכולת הבנת הנקרא שלהם בוויכוחים. זה לא ממש מפתיע, כי פוליטיקה היא קוטלת הבינה, וגורמת לנו לאבד את היכולת המתמטית. וכמובן שזה לא רק פוליטיקה. הם מבזבזים את הכסף שלהם ולא חוסכים, ואז מופתעים כשהחורף מגיע והצרצר נשאר רעב בחוץ. הם לומדים לתארים שכל מה שיש בהם זה היוקרה של תואר אבל אין עבודה, ואז מתלוננים על זה. הם לחלוטין לא רואים את הטעות שלהם.

ובאופן לא מפתיע, יש עניים מטומטמים. שעושים בדיוק את אותו הדבר. אבל השגיאות הכלכליות שמסבכות את החיים לאנשי מעמד הביניים, הן הרות אסון עבור עניים. להיות עניה אומר שיש לך פחות כסף כמרווח ביטחון, וזה אומר שהמחיר של כל טעות גדול יותר. אנשי מעמד הביניים שלא חסכו ליום סגריר היו יכולים. והגופים הפיננסים מבינים את זה. אז הם לוקחים הלוואה, ומצטמצמים כמו שהם היו צריכים, ואז מחזירים אותה. כי היה להם את הכסף, הם פשוט בזבזו אותו על שטויות. ועניים? להם לא היה את הכסף. גם אם הם יקבלו הלוואה, הם לא יכולו להחזיר אותה.

אבל איכשהו, זה נהיה טאבו להגיד את זה. וזה ממש מעצבן אותי. כי אני הבת של העניים הלא מטומטמים. אני ראיתי את ההורים שלי מתנהגים באחריות כלכלית, וחוסכים, ורואים פירות בעמלם. וזה מעצבן אותי כשאומרים שמה שראיתי במו עיני בלתי אפשרי. או שזו האשמת הקורבן. כי אתםן מבינות, ראיתי גם את העניים המטומטמים, חלק מהם היו השכנים שלי. ראיתי איך עם אותם נתונים התחלתיים, הם מתנהגים בצורה פחות חכמה, ומגיעים לתוצאות פחות טובות.

החיים לא תמיד הוגנים, אבל לפעמים הם כן. אין קורולציה מושלמת בין מאמץ והצלחה, אבל יש קורולציה חלקית. וזה די מעצבן אותי שהצד שלי של המפה הפוליטית מעורב בהכחשת המציאות. למשל, הנה המאמר הזה: https://talkingpointsmemo.com/cafe/why-do-poor-people-waste-money-on-luxury-goods
הוא מכיל תובנות מעניינות על מעמד, בדיוק בדרך שמדברים עליה מעט מידי ושזה טוב שבזמן האחרון מדברים עליה יותר.

אבל, זאת לא הסיבה שעניים קונים תיק ב-2500 דולר! המשפחה במאמר היא בדיוק העניים שמתנהגים בשיקול דעת ובאחריות. אלו לא האנשים שיוצאים לקניות איפולסיביות, סתם בגלל העדר שליטה עצמית. אלו שקונים קפה בתשע שקלים כל יום למרות שהם במינוס, ומתרצים תירוצים למה אי אפשר להביא תרמוס. האפשרות של לא לקנות קפה לא עולה על דעתם. האפשרות לקנות אותו לא עולה על דעתם של הורי. ושלי. ככה חונכתי.

אז טוב להסתכל על כל האפליה המעמדית שקיימת בישראל. אבל לא טוב להכחיש את מידת המריטוקרטיה שבכל זאת הרווחנו. היא לא אידיאלית, אבל היא קיימת. זה ששליש מהמאבטחים הם דוקטורים יוצאי ברה"מ זה בזבוז משווע של הון אנושי. אבל איכשהו, באורח פלא, הילדים שלהם שוב שייכים למעמד הביניים. וזה לא בגלל גזענות – יש די והותר גזענות נגדנו. זה כי יש ערכים, שמה לעשות, פשוט יותר טובים.

וההתכחשות למציאות הפשוטה הזאת, היא גזילה של האפשרות לעתיד טוב יותר. כי אפשר לאמץ את הערכים האלו. אין שום דבר שמונע מהאנשים שקונים כפכפים בשלוש מאות שקלים ללמוד מאמא שלי, ולקנות אותם בעשרים שקלים.  יש חלקים בתרבויות מסויימות שיותר טובים מאחרים, וכדאי לכולם לאמץ אותם.

וממה שאני יכולה להגיד, הטעות הזאת נובעת מחשיבה בינארית. מאיזשהי הנחה שלהכיר במידה בה המצב של עניים תלוי בבחירות שלהם זה נקודה נגד החלק במצב שלהם שלא תלוי בבחירות שלהם. כאילו יש שני מודלים מתחרים, וחיזוק של אחד מהם זה החלשה של האחר. ולפחות במפה הפוליטית בארצות הברית, במידה רבה זה ככה. יש שני מודלים, שניהם גסים ופשוטים, וכל אחד מהם רואה חצי מהאמת.

אז זה דוגמא למצב בו פוליטיקה גורמת לאנשים להכחיש את המציאות. אם במציאות חצי מהמצב נמצא בשליטת האנשים וחצי מהנסיבות, הימין מתבונן על החצי שבשליטה והשמאל על החצי שלא. וזה הורס כל כך הרבה דברים כשפוליטיקה מטמטמת אנשים וגורמת להם להכחיש חצי מהמציאות. 

כי הפוסט שקישרתי הוא דוגמא למקרה בו מאלצים את העובדות להתאים לתיאוריה. והחלק העצוב הוא שהתיאוריה לא שגויה, היא מסבירה חלק מהעובדות! אבל למה זה קשה כל כך להגיד שזה גם וגם? למה אנחנו הולכים ומתקרבים למצב של ארצות הברית, בו בחצי מהמקומות אסור להגיד שלא הכל בשליטת אנשים ו"אם רק תרצה-תצליח" זה שקר עבור לא מעט אנשים ושלא כל העניים הם שם באשמתם ויכולים לצאת משם, ובחצי השני אסור להגיד שיש אנשים שעניים כי הם מטומטמים, ואנשים יותר חכמים (או בעלי יכולת דחיית סיפוקים טובה יותר) לא היו עניים?

אנחנו חיים בישראל. זאת ארץ קטנה. זה ממש ממש קל להכיר לפחות אדם אחד מכל קבוצה. אפשר בבקשה לא לתת למאבק בין מחנות בפוליטיקה לרדד את הדיון לרמה שיש בו מקום רק להסבר אחד לתופעה, וכל ניסיון לטיעון מורכב יותר משמש כסיגנל לעוינות ושייכות למחנה השני? מאמר כמו זה שקישרתי אליו בהתחלה אמורים להפוך את השיח הציבורי למורכב יותר. להוסיף תיקון לסיגנאל. לא להחליף סיגנאל אחד באחר. 

אני רוצה את הדיון הציבורי שלי בחזרה! אני רוצה את הרמה השנייה והשלישית של הדיון. את המצב בו יש טענות, וטענות נגד, וטענות נגד לטענות הנגד. במקום זה, אנשים חכמים ומעניינים פשוט עוצמים עיניים לטענות, מתעלמים ממציאות שאני רואה במו עיניי. מעמידים פנים שאנשים לא קונים דברים שהם לא צריכים מסיבות מטופשות, כאילו הקוראים שלהם הם לא בני אדם שמפעם לפעם עשו את זה בעצמם. איך אני אוכל לקבל טענות נגד אינטיליגנטיות לטענות שלי ככה?

כל הקישורים על מעמד חברתי

כשקראתי בפעם הראשונה על מעמד חברתי – לא מעמד חברתי-כלכלי, אלא מעמד חברתי, הרגשתי כמו נאו במטריקס. הנה האמת שכולם הסתירו מפנייך כל חייך! זה פשוט הסביר כל כך הרבה דברים. אני לא חושבת שמישהי באמת שיקרה לי בכוונה. אבל…

פעם היו מעמדות-ממש, עם חוקים שונים לאצולה ולאיכרים ולצמיתים ולעבדים, והכל היה ברור. ואז באו אנשים ואמרו שזה לא מוסרי, ושינו את זה. וביטלו צמיתות ועבדות וזכויות יתר לאצילים, ועכשיו כולנו שווים בפני החוק. ובמקום זה התחילו לדבר על זה שכסף זה מה שחשוב. וחלקית, זה הפך להיות המציאות. אנשים חכמים ממעמדות נמוכים יכולים להגיע רחוק. המצב לא מושלם, אבל הוא משמעותית יותר טוב ממה שהיה פעם.

אבל כסף זה לא הכל. עדיין נשארו מעמדות במובן אחר. יש את מעמד הביניים ויש את מעמד הפועלים, וההבדל הוא לא כלכלי. אני אתן דוגמא. ניקח משפחה ממעמד הביניים, עם אבא עורך דין ואמא מורה, למשפחה שלושה ילדים. אחת הפכה להיות רופאה. אחר החליט להיות מוזיקאי. השלישי החליט להיות אבא בחינוך ביתי – אשתו גם היא עורכת דין מצליחה עם שעות עבודה לא סבירות. כל הילדים נשארו באותו מעמד חברתי, הם חלק ממעמד הביניים, עם תרבות של מעמד הביניים. אבל המעמד הכלכלי שלהם השתנה משמעותית.

הדרך שבה אני מדמיינת עכשיו מעמדות היא סולמות שונים. רבים ממעמד הפועלים יכולים להרוויח יותר כסף מאנשים ממעמד הביניים – אבל הם ישארו בגבולות המעמד שלהם. לעבור מעמד זה קשה – זה לאמץ צורת דיבור, צורת לבוש, תרבות, וערכים שונים. והתופעה של אנשים שעושים תארים שאין בהם עבודה, אבל אנשים מסרבים לעבוד בעבודות מכניסות שנחשבות פחות יוקרתיות קלה להסבר במובנים מעמדיים. רתכים מרוויחים יותר מעוזרי הוראה באוניברסיטה, אבל להיות רתך זה להשתייך למעמד הפועלים, וזו פחיתות כבוד לאנשים ממעמד הביניים.

והבלבול שקורה בימינו זה הבלבול בין מעמד כלכלי למעמד חברתי. אנשים ניסו לבטל מעמד חברתי ולגרום להכל להיות רק מעמד חברתי. זה הצליח במידה רבה, אבל לא לחלוטין. הבעיה היא, שהם התחילו להתייחס להכל בתור מעמד כלכלי, או לבלבל את שני הדברים. כמה פעמים שמעתי על מעמד חברתי-כלכלי? והרבה פעמים התייחסו גם למאפיינים כלכליים וגם למאפיינים חברתיים. הטעות פה היא של אי חלוקה לקטגוריות. של הכנסה לסל אחד מה שצריך לחלק לשני סלים. כמו חישוב גובה ממוצע ומשקל ממוצע לבני אנוש, לעומת לגברים ולנשים. זה לא שגוי לדבר על הגובה הממוצע של בני אנוש, אבל זה מפספס הבחנה חשובה ולגיטימית. זה יוצר מפה לא מדוייקת של העולם. ואכן, מאז שלמדתי על זה, ראיתי הרבה תופעות שמוסברות טוב יותר מנקודת מבט מעמדית.

יש לי עוד הרבה מה לכתוב בנושא, אבל בתור התחלה ריכזתי את הקישורים שמהם למדתי את הנושא.

ההסבר הכי טוב על מעמדות שקראתי:

https://web.archive.org/web/20151006183427/https://michaelochurch.wordpress.com/2012/09/09/the-3-ladder-system-of-social-class-in-the-u-s/


פוסטים של סקוט אלכסנדר:

https://astralcodexten.substack.com/p/book-review-fussell-on-class

קישורים אחרים, שאליהם הגעתי משני הפוסטים האלו:


https://www.unqualified-reservations.org/2007/05/castes-of-united-states/

https://web.archive.org/web/20140314111915/http://www.phenomenologycenter.org/course/status.htm

https://siderea.livejournal.com/1260265.html?format=light

https://danco.substack.com/p/the-michael-scott-theory-of-social

איך אומרים "סופרארוגציה" בעברית?

סופרארוגציה (באנגלית: Supererogation) היא מושג מתחום הפילוסופיה של המוסר, המתאר פעולות הנתפסות באופן מסורתי כפעולות טובות מבחינה מוסרית שנמצאות מעבר לחובה המוסרית (Moral obligation). דוגמה בולטת לפעולה היא קפיצה על רימון. (ויקיפדיה).

ברוב מערכות המוסר שאני מכירה יש תפיסה של חובה מוסרית, ושל דברים מוסריים שטוב לעשות, אבל לא חובה. לדוגמא, יש שלוש נשים, האחת גונבת מחנויות, השניה חיה חיים רגילים ולא גונבת, השלישית תורמת עשירית מכספה למטרות טובות. הראשונה בברור עושה מעשה לא מוסרי. השניה ממלאת החובה המוסרית שלה. השלישית עושה מעשים טובים מעבר למה שהיא חייבת.

לעומת זאת, יש תפיסות מוסריות שעל פיהן חובה על כל אדם לתרום חלק מכספו לעניים. אפשר לראות את זה בדרישת המעשר של הדת, או בתפיסות פרוגרסיביות מודרנויות על פיהן לא מוסרי להיות מיליארדר. זה יוצר בעיה – שתי תפיסות מוסריות שונות מאוד, שקל להתבלבל ביניהן. בדיונים בנושא, גם מי שמאמינה שלתרום לצדקה זה טו באבל לא חובה, וגם מי שמאמינה שתרומה לצדקה היא חובה מוסרית, יהיו בעד תרומה לצדקה. אולם, ההבדל הזה חשוב.

בתפיסה המוסרית שלי, מי שמילאה את חובתה המוסרית עשתה את שלה. לתקוף אותה על זה שהיא לא עשתה מעבר לכך זה מעשה לא מוסרי. הוא שייך לאותה קטגוריה של גניבה. מצד שני, להאשים מישהי על כך שהיא גנבה זה דבר הגיוני וראוי. מצד שני, מי שמתייחסת להעדר תרומה לצדקה כמו שאני מתייחסת לגנבה, תאשים את זאת שלא תורמת, ותרגיש מוצדקת בכך.

נוסיף לכל זה את החוק, ונקבל סלט. רגע, מה החוק קשור? איכשהו, הוא נוטה להופיע בדיונים כאלו. מישהי לא תורמת לצדקה, או לא עושה מעשה אחר כלשהו שלדעת חלק מהאנשים הוא חובה מוסרית, ולדעת חלק מהאנשים הוא מעבר לחובה המוסרית, והופכת להיות לנושא של דיון סוער. מישהי תוקפת אותה על זה, ואז קבוצת אנשים שמסכימים על כך שהיא לא התנהגה בצורה אידיאלית, מוצאים את עצמם בצדדים שונים של הדיון.

חלק חושבים שהיא בסדר גמור. היא לא עשתה את המעשה הכי טוב שאפשר, אבל מי מאיתנו תמיד עושה? והמתקפה עליה בברור לא ראויה! בשביל לבטא את הסנטימנט הזה מישהי קוראת לחוק לעזרתה. מה שהיא עשתה הוא חוקי, תעזבו אותה בשקט! המשמעות האמיתית של האמירה בכלל לא קשורה לחוק. המשמעות האמיתית היא שאין פה שום חובה מוסרית שלא מולאה.

הצד שחושב שיש פה חובה מוסרית שלא מולאה, לא מורשם מהטיעון, ולא מבין את המהות שלו (וזה לא מפתיע, הניסוח פה די גרוע). מה זה משנה אם היא לא הפרה את החוק? היא התנהגה בצורה מגעילה/אסהולית/מכוערת. היא התנהגה בצורה לא מוסרית.

מהות אי ההסכמה היא האם העברת כמות כלשהי של כסף לצדקה היא חובה מוסרית או מעשה טוב שאינו חובה. אבל הדיוטן מוסט למחוזות אחרים. הייתי רוצה להאשים בזה את השפה, אבל קיום של מונח לא באמת מונע את זה. הדיונים האחרונים שגרמו לי לרצות לכתוב את הפוסט הזה היו כולם באנגלית.

ועדיין, חסרה לי מילה. בעברית אני צריכה משפט. באנגלית מילה ארוכה שהשימוש בה לא נפוץ, ושאני לא יכולה להשתמש בה בלי להסבר בנוגע למשמעות שלה. אולי אם תהיה לי מילה, יהיה כל יותר להחזיר דיון שמתפתח סביב אי הסכמה על הגבול בין מעשה שהוא חובה מוסרית למעשה שהוא סופרארוגטורי לאי ההסכמה הזאת. כי יש לא מעט אי הסכמות שקל יותר להבין כשמסתכלים עליהם מנקודת המבט הזאת.

זאת, למשל, אי ההסכמה שיש לי עם אנשים שחושבים שלהיות מילארדרית זה לא מוסרי. לתרום את רוב הכסף שלי לצדקה זה סופרארוגטורי, אבל לא מהווה חובה מוסרית. ואי ההסכמה שלי עם מי שטוענת שהוא חובה מוסרית הוא גדול ורב, גם אם ממבט ראשון נראה שצירי המוסר שלנו מצביעים לאותו הכיוון. זה אומנם כך, אבל נקודת האפס ממקומת במקום שונה, וזו אי הסכמה מהותית. כשהיא באה יחס עם רשות לתקוף מי שלא ממלאת את זה, זה בעייתי עוד יותר.

איך המצאתי מחדש את הגדר של צ'סטרטון

העקרונות שעובדים בקנה מידה גדול לא תמיד עובדים בקנה מידה קטן, אבל הרבה פעמים הם כן. ובהרבה מקרים, אם אני באמת מבינה עקרון כלשהו, אם הוא הופך לחלק מהדרך בה אני חושבת על דברים, אז אני אחשוב כך בכל ההקשרים, לאו דווקא בהקשר המקורי. כך יצא שרוב הפעמים בהם קישרתי בפייסבוק את הפוסט כשחומות המיתוס רועדות, לא קישרתי אותו בהקשרים פוליטיים, אלא בהקשרים אישיים. הכחשת מציאות בקנה מידה קטן. בימים אלו, הדוגמא הכי מתאימה היא אנשים שגוססים מקורונה ועדיין לא מאמינים בקיומה.

הגדר של צ'סטרטון הוא עיקרון שמרני שהכרתי בשלב מאוחר של חיי (כמו רוב העקרונות השמרניים), ולקח לי זמן להבין שהוא כמעט זהה לעיקרון שאימצתי בחיי האישיים. הגדר של צ'סטררון היא העיקרון שאם את רואה גדר עומדת באמצע שום מקום, אל תהרסי אותה לפני שהבנת למה היא שם. אולם רק כשקראתי את הפוסט הזה על הריסת גדרות צ'סטרטון בנוכחות שור, הבנתי שיצא לי להמציא מחדש את העיקרון הזה, שזה אותו עיקרון בגללו אני שוקלת את האפשרות שארצה מתישהו לקנות דירה ברצינות. רוב הדיונים שראיתי על גדרות צ'סטרטון היו בהקשרים חברתיים פוליטיים – על סיבה לאסור על חתונות שאינן בין גבר ואישה, או גירושים ללא עילה.

כשהייתי ילדה, היו הרבה דברים שלא הסכמתי איתם עם ההורים השמרנים שלי (בעיקר אמא שלי, כי אבי לא לקח כמעט חלק בחיי) בנוגע לאיך צריך לחיות. לא היו לנו דיונים של ממש בנושא, אלא אמא שלי חשבה שיש דרך נכונה לעשות דברים, וכשאני אגדל אני אראה את הסיבות שלה. אני חשבתי שלעולם לא אבחר בבחירות שלה, כי הן דורסות העדפות שיקרות ללבי בלי סיבה טובה. המציאות, פעם אחר פעם, הראתה ששתינו טעינו. או ששתינו צדקנו – משנה מאיפה להסתכל.

אמא שלי באמת ראתה משהו שלא ראיתי. לדגומא, בכל מה שקשור ללבוש. אמא שלי לא הכריחה אותי ללבוש בגדים לא נוחים כמעט אף פעם, אבל היא מיד פעם ניסתה להציע את הבגדים היותר אלגנטיים ובוגרים על פני ההעדפה שלי לטריקו. עכשיו (כלומר, לפני הסגר) אני עובדת בעבודה אליה לא מקובל להגיע במכנסי טריקו, ומן הסתם, אני לא לובשת מכנסי טריקו במשרד. אבל אני גם לא לובשת את הבגדים המאוד לא נוחים שמסיבות מסתוריות חביבים על אימי. יש לא מעט לבוש כזה, אלגנטי מבלי להגביל את התנועה, אם מחפשות.

דברים כאלו קרו יותר מפעם אחת. והמסקנה שהסקתי מהניסיון שלי, הוא שאם מישהי אומרת לי גרסא כלשהי של "כשתגדלי תביני", היא כמעט בטוח טועה, ואני לא אאמץ את הדעה שלה באורך פלא עם הזמן. אבל כמעט תמיד יש לה איזשהו פריט מידע חשוב, שהיא לא רוצה או לא יכולה להעביר לי. עכשיו אני רואה את פער המידע הזה בתור מה שהוא, ומתייחסת ברצינות לכך שאם יש משהו שרוב האנשים עושים, יש סיכוי לא קטן שמתישהו גם אני ארצה לעשות אותו. זה לא אומר שאני צריכה לעשות אותו עכשיו, מראש. למשל, אני שמחה שבתיכון הלכתי באיזה לבוש שבא לי. לא הייתי מרוויחה דבר מללבוש בגדים פחות נוחים מראש. וזה אפילו לא אומר שבהכרח אעשה את זה – אומנם הרחבתי חמש יחידות פיזיקה בתיכון, כפי שהורי רצו, אבל לא המשכתי עם זה. והבחירה שלי במדמ"ח לא הזיקה לי בשום צורה, וכנראה עדיפה גם על פי הקרטריונים של ההורים שלי להצלחה מקצועית. הנסיבות יכולות להשתנות. אבל בהחלט יכול להיות שמתישהו בעתיד ארצה, למשל, לקנות דירה. ואשמח על זה שאני בוחרת לחסוך את הכסף עכשיו ולא לבזבז אותו על טיולים בחו"ל.

העובדה שהגעתי למסקנה הזאת בעצמי היא בעיני כשל בתקשורת. גם מצד הוריי, שיכלו להדגים עקרונות שמרניים אך לעולם לא להסביר אותם. אבל גם מכל התנועה השמרנית. בזמן האחרון נתקלתי בפייסבוק מידי פעם בהסברים רעיונות שמרניים, אבל זה קרה ממש לא מזמן, ותלוי במידה רבה בדרכים האקראיות למדי בהן אני רוכשת חברי פייסבוק חדשים, ובאלגוריתם הקפיריזי של פייסבוק. מבחינת בלוגים בעברית, אני מכירה בלוג אחד ויחיד שראיתי בו הסברים טובים לרעיונות כאלו.

אולי זאת הסיבה, שלמרות שאני נוטה להיות בצד הליברלי-שמאלני של המפה בהקשרים לא כלכליים, כשאני כותבת על פוליטיקה, אני רוצה להציג בעיקר את העמדה השמרנית. קראתי כל כך הרבה טקטסים מעניינים ומאירי עיניים על העמדה הליברלית, שמציגים אותה היטב. שוכנעתי על ידי טקסטים כאלו. לא היה לי קושי למצוא אותם. אבל לא נתקלתי באיזשהם טיעונים משכנעים לטובת עמדות שמרניות-ימניות רבות במשך יותר מעשר שנים.

בצורה דומה, כותבת הפוסט על הריסת גדרות צ'סטרטון בנוכחות שור מתארת מצב בו יש גדרות כאלו שקיימות מסיבות טובות, אבל השומרות על הגדרות האלו לא יודעות מה הן הסיבות האלו. הן לא מביאות סיבות בכלל, או מביאות סיבות ששגויות בברור. אבל הסיבות האלו הן לא הסיבות האמיתיות לקיומן של הגדרות.

המסקנה הטנטטיבית שלי היא שהרבה עמדות שמרניות נובעות מאיזשהי זהירות צ'סטרטונית מוצדקת, אבל בלי יכולת לנסח במילים, והרבה פעמים בלי ידיעה, לסיבה של העמדות האלו. וזה בעייתי. גם כי העדר המידע מקשה על יצירת שינויים בעת הצורך. אבל גם כי הרבה רעיונות שמרניים נוצרו כתוצאה מניסוי וטעייה שעלו בדם. ערכים ליברליים-קלאסיים כמו סובלנות דתית, חופש הדיבור, ושאר הגבלות על על פעילויות עונות בין פלגים יריבים נוצרו בעבר בו אנשים ברחו ליבשות אחרות מפני רדיפות דתיות, בו אנשים ראו במו עיניהם איך היכולת של המנצח לשרוף את כתבי היד של האויבים שלו הופכת ליכולת לשרוף את כתבי היד שלו אחרי מהפכה.

העקרונות האלו עומדים בניגוד לאינסטינקט האנושי. בגלל זה לקח להם כל כך הרבה זמן להופיע. ובגלל זה הם נשחקים עכשיו. כי קם דור ליברלי שלא זוכר איזה נזק הם מיועדים למנוע. הם לא שמרנים, הם לא יעשו משהו כי ככה תמיד עשו אותם. ולפעמים הם שמרנים, אבל הם רוצים לחזור לעבר שלפני העקרונות האלו. אינרציה גרידא לא מספיקה בשביל לשמר אותם.

צריך לשכנע אנשים שהם נכונים. צריך להגיד למי שעכשיו בצד המנצח שהיא יכולה להיות בצד המפסיד, ואם היא תשנה את כללי המשחק ככה שאפשר יהיה לפטר יריבים פוליטיים, עוד עשר שנים יכולים לפטר אותה. וכדאי מאוד שמי שאומרת את זה תהיה מישהי שהזדעזעה גם כשפיטרו מישהי שמתנגדת לה פוליטית. ושמי שמנסים לשכנע לא פוטרה בעצמה בגלל הדעות הפוליטיות שלה, ולא תגיד עכשיו שהכללים האובייקטיביים האלו הם בולשיט, והם לא הגנו עליה, והיא לא מתכוונת להפנות את הלחי השנייה. כי העמדה שההסלמה שלה יותר גדולה מההסלמה של היריד הפוליטי שלה זה עמדה שקשה מאוד לשכנע בנכונותה, גם בלי המעורבות של הפוליטיקה, קוטלת הבינה.