איך המצאתי מחדש את הגדר של צ'סטרטון

העקרונות שעובדים בקנה מידה גדול לא תמיד עובדים בקנה מידה קטן, אבל הרבה פעמים הם כן. ובהרבה מקרים, אם אני באמת מבינה עקרון כלשהו, אם הוא הופך לחלק מהדרך בה אני חושבת על דברים, אז אני אחשוב כך בכל ההקשרים, לאו דווקא בהקשר המקורי. כך יצא שרוב הפעמים בהם קישרתי בפייסבוק את הפוסט כשחומות המיתוס רועדות, לא קישרתי אותו בהקשרים פוליטיים, אלא בהקשרים אישיים. הכחשת מציאות בקנה מידה קטן. בימים אלו, הדוגמא הכי מתאימה היא אנשים שגוססים מקורונה ועדיין לא מאמינים בקיומה.

הגדר של צ'סטרטון הוא עיקרון שמרני שהכרתי בשלב מאוחר של חיי (כמו רוב העקרונות השמרניים), ולקח לי זמן להבין שהוא כמעט זהה לעיקרון שאימצתי בחיי האישיים. הגדר של צ'סטררון היא העיקרון שאם את רואה גדר עומדת באמצע שום מקום, אל תהרסי אותה לפני שהבנת למה היא שם. אולם רק כשקראתי את הפוסט הזה על הריסת גדרות צ'סטרטון בנוכחות שור, הבנתי שיצא לי להמציא מחדש את העיקרון הזה, שזה אותו עיקרון בגללו אני שוקלת את האפשרות שארצה מתישהו לקנות דירה ברצינות. רוב הדיונים שראיתי על גדרות צ'סטרטון היו בהקשרים חברתיים פוליטיים – על סיבה לאסור על חתונות שאינן בין גבר ואישה, או גירושים ללא עילה.

כשהייתי ילדה, היו הרבה דברים שלא הסכמתי איתם עם ההורים השמרנים שלי (בעיקר אמא שלי, כי אבי לא לקח כמעט חלק בחיי) בנוגע לאיך צריך לחיות. לא היו לנו דיונים של ממש בנושא, אלא אמא שלי חשבה שיש דרך נכונה לעשות דברים, וכשאני אגדל אני אראה את הסיבות שלה. אני חשבתי שלעולם לא אבחר בבחירות שלה, כי הן דורסות העדפות שיקרות ללבי בלי סיבה טובה. המציאות, פעם אחר פעם, הראתה ששתינו טעינו. או ששתינו צדקנו – משנה מאיפה להסתכל.

אמא שלי באמת ראתה משהו שלא ראיתי. לדגומא, בכל מה שקשור ללבוש. אמא שלי לא הכריחה אותי ללבוש בגדים לא נוחים כמעט אף פעם, אבל היא מיד פעם ניסתה להציע את הבגדים היותר אלגנטיים ובוגרים על פני ההעדפה שלי לטריקו. עכשיו (כלומר, לפני הסגר) אני עובדת בעבודה אליה לא מקובל להגיע במכנסי טריקו, ומן הסתם, אני לא לובשת מכנסי טריקו במשרד. אבל אני גם לא לובשת את הבגדים המאוד לא נוחים שמסיבות מסתוריות חביבים על אימי. יש לא מעט לבוש כזה, אלגנטי מבלי להגביל את התנועה, אם מחפשות.

דברים כאלו קרו יותר מפעם אחת. והמסקנה שהסקתי מהניסיון שלי, הוא שאם מישהי אומרת לי גרסא כלשהי של "כשתגדלי תביני", היא כמעט בטוח טועה, ואני לא אאמץ את הדעה שלה באורך פלא עם הזמן. אבל כמעט תמיד יש לה איזשהו פריט מידע חשוב, שהיא לא רוצה או לא יכולה להעביר לי. עכשיו אני רואה את פער המידע הזה בתור מה שהוא, ומתייחסת ברצינות לכך שאם יש משהו שרוב האנשים עושים, יש סיכוי לא קטן שמתישהו גם אני ארצה לעשות אותו. זה לא אומר שאני צריכה לעשות אותו עכשיו, מראש. למשל, אני שמחה שבתיכון הלכתי באיזה לבוש שבא לי. לא הייתי מרוויחה דבר מללבוש בגדים פחות נוחים מראש. וזה אפילו לא אומר שבהכרח אעשה את זה – אומנם הרחבתי חמש יחידות פיזיקה בתיכון, כפי שהורי רצו, אבל לא המשכתי עם זה. והבחירה שלי במדמ"ח לא הזיקה לי בשום צורה, וכנראה עדיפה גם על פי הקרטריונים של ההורים שלי להצלחה מקצועית. הנסיבות יכולות להשתנות. אבל בהחלט יכול להיות שמתישהו בעתיד ארצה, למשל, לקנות דירה. ואשמח על זה שאני בוחרת לחסוך את הכסף עכשיו ולא לבזבז אותו על טיולים בחו"ל.

העובדה שהגעתי למסקנה הזאת בעצמי היא בעיני כשל בתקשורת. גם מצד הוריי, שיכלו להדגים עקרונות שמרניים אך לעולם לא להסביר אותם. אבל גם מכל התנועה השמרנית. בזמן האחרון נתקלתי בפייסבוק מידי פעם בהסברים רעיונות שמרניים, אבל זה קרה ממש לא מזמן, ותלוי במידה רבה בדרכים האקראיות למדי בהן אני רוכשת חברי פייסבוק חדשים, ובאלגוריתם הקפיריזי של פייסבוק. מבחינת בלוגים בעברית, אני מכירה בלוג אחד ויחיד שראיתי בו הסברים טובים לרעיונות כאלו.

אולי זאת הסיבה, שלמרות שאני נוטה להיות בצד הליברלי-שמאלני של המפה בהקשרים לא כלכליים, כשאני כותבת על פוליטיקה, אני רוצה להציג בעיקר את העמדה השמרנית. קראתי כל כך הרבה טקטסים מעניינים ומאירי עיניים על העמדה הליברלית, שמציגים אותה היטב. שוכנעתי על ידי טקסטים כאלו. לא היה לי קושי למצוא אותם. אבל לא נתקלתי באיזשהם טיעונים משכנעים לטובת עמדות שמרניות-ימניות רבות במשך יותר מעשר שנים.

בצורה דומה, כותבת הפוסט על הריסת גדרות צ'סטרטון בנוכחות שור מתארת מצב בו יש גדרות כאלו שקיימות מסיבות טובות, אבל השומרות על הגדרות האלו לא יודעות מה הן הסיבות האלו. הן לא מביאות סיבות בכלל, או מביאות סיבות ששגויות בברור. אבל הסיבות האלו הן לא הסיבות האמיתיות לקיומן של הגדרות.

המסקנה הטנטטיבית שלי היא שהרבה עמדות שמרניות נובעות מאיזשהי זהירות צ'סטרטונית מוצדקת, אבל בלי יכולת לנסח במילים, והרבה פעמים בלי ידיעה, לסיבה של העמדות האלו. וזה בעייתי. גם כי העדר המידע מקשה על יצירת שינויים בעת הצורך. אבל גם כי הרבה רעיונות שמרניים נוצרו כתוצאה מניסוי וטעייה שעלו בדם. ערכים ליברליים-קלאסיים כמו סובלנות דתית, חופש הדיבור, ושאר הגבלות על על פעילויות עונות בין פלגים יריבים נוצרו בעבר בו אנשים ברחו ליבשות אחרות מפני רדיפות דתיות, בו אנשים ראו במו עיניהם איך היכולת של המנצח לשרוף את כתבי היד של האויבים שלו הופכת ליכולת לשרוף את כתבי היד שלו אחרי מהפכה.

העקרונות האלו עומדים בניגוד לאינסטינקט האנושי. בגלל זה לקח להם כל כך הרבה זמן להופיע. ובגלל זה הם נשחקים עכשיו. כי קם דור ליברלי שלא זוכר איזה נזק הם מיועדים למנוע. הם לא שמרנים, הם לא יעשו משהו כי ככה תמיד עשו אותם. ולפעמים הם שמרנים, אבל הם רוצים לחזור לעבר שלפני העקרונות האלו. אינרציה גרידא לא מספיקה בשביל לשמר אותם.

צריך לשכנע אנשים שהם נכונים. צריך להגיד למי שעכשיו בצד המנצח שהיא יכולה להיות בצד המפסיד, ואם היא תשנה את כללי המשחק ככה שאפשר יהיה לפטר יריבים פוליטיים, עוד עשר שנים יכולים לפטר אותה. וכדאי מאוד שמי שאומרת את זה תהיה מישהי שהזדעזעה גם כשפיטרו מישהי שמתנגדת לה פוליטית. ושמי שמנסים לשכנע לא פוטרה בעצמה בגלל הדעות הפוליטיות שלה, ולא תגיד עכשיו שהכללים האובייקטיביים האלו הם בולשיט, והם לא הגנו עליה, והיא לא מתכוונת להפנות את הלחי השנייה. כי העמדה שההסלמה שלה יותר גדולה מההסלמה של היריד הפוליטי שלה זה עמדה שקשה מאוד לשכנע בנכונותה, גם בלי המעורבות של הפוליטיקה, קוטלת הבינה.

"תמיד עשו את זה ככה"

ראיתי את השלט הזה בפעם הראשונה שנכנסתי למשרדים של החברה בה אני עובדת כרגע. אני לא יכולה להזכר עכשיו מה בדיוק רשום בו. אני עובדת עכשיו מהבית, כך שעבר כמה זמן מאז ראיתי אותו. וגם לפני כן לא הסתכלתי עליו בתשומת לב. הוא מזמן הפך להיות חלק מהרקע, כמעט בלתי נראה. ולכן, אני לא יכולה לצטט במדויק מה באנגלית היה רשום עליו. מה שאני זוכרת את המהות, תרגום שלי לעצמי לעברית. "תמיד עשו את זה ככה פה זה לא סיבה". או "תמיד עשו את זה פה ככה זה לא סיבה לעשות דברים". לא תרגום טוב מספיק בשביל להצליח להגיד בדיוק מה היה המקור. אבל המשמעות די ברורה.

ויש סיבה לכך ששלט כזה יהיה תלוי במשרדה של חברת היי טק. הטכנולוגיה מתקדמת מהר, ואם דברים שתמיד נעשו כך ממשיכים להעשות גם כשזה לא רלוונטי, אז יש לזה מחיר. הגישה המקובלת בהייטק היא לנוע מהר ולשבור דברים. וכזה נעשה נכון, זה עובד. משנים משהו, ואז יש באג, ומגלים למה עשו את זה ככה מלכחילה. ואז מתקנים את זה, וזה יותר טוב ממקודם. כי אומנם הייתה סיבה לעשות את זה ככה, הייתה בעיה, אבל הפתרון שנבחר הוא לא היחיד י.ובינתיים דברים השתנו ויש פתרון יותר טוב. ואחרי שמתקנים את הכל שוב, הכל עובד טוב יותר.


הגדר של צ'רלסטון מביעה את הסנטימנט ההפוך בדיוק. אם את לא יודעת למה הגדר נמצאת פה, אל תשברי אותה. וגם לה יש סיבות טובות. מערכות חברתיות הן לא קוד, ומחירי השינויים גדולים בהרבה. ובניגוד לקוד, אי אפשר במקרה הגרוע, אם הכל משתבש, להחזיר הכל למה שהיה לפני השינוי. אני אתן דוגמא – המונרכיות הערביות וניסיונות המעבר לדמוקרטיה. באופן אירוני, מלכים יכולים להרשות לעצמם יותר דמוקרטיה דה-פקטו ממה שמשטר פרלמנטרי יכול. אבל מה שחשוב יותר, מדינות שהפילו את המלכים שלהן לא הצליחו לכונן דמוקרטיה יציבה, והפלת המלוכה יכולה לגרום למלחמות פנימיות, מוות מיותר, ואחרי כל זה, הקמתה לא של דמוקרטיה ליברלית, אלא דיקטטורה רצחנית שגרועה יותר מהמונרכיה שהייתה במקור. (ועל זה אפשר לקרוא עוד אצל הינשוף: בזכות המונרכיה ) .

אבל אפילו בהקשר של מבנים חברתיים, יש מבנים רבים שהתקיימו אלפי שנים, ושמרנים טענו ששינויים עלול להוביל לתוצאות הרות אסון, אבל שום דבר לא קרה. יותר מזה, השינויים היו לטובה והביאו רק טוב לעולם. הדוגמא הכי נגישה היא כל הטענות האנטישמיות על היהודים שמכינים מצות בדם ילדים נוצרים. ועכשיו, כשיש שיוויון זכויות ליהודים בכל העולם המערבי, אין תוצאות שליליות. אפשר לדבר על היציאה של נשים לעבוד, או על שיוויון זכויות חוקי לשחורים, או על ביטול העבדות. העבדות היא דוגמא טובה כי זה מוסד שקיים הרבה מאוד זמן. לא משחר האנושות, אצל ציידים-לקטים אין עבדים, אבל אלפי שנים. והנה, ביטלנו את העבדות, ולא רק ששום דבר רע לא קרה, קרו הרבה מאוד דברים טובים.

אז מי צודקת? תלוי. הגישה השמרנית טוענת ששינויים כאלו הם מסוכנים, ושהמחיר של כישלון גדול מידיי. ומצד שני, הגישה הליברלית טוענת שהמחיר של השארת המצב על כנו הוא גדול מידי. ביטול העבדות ומלחמת האזרחים האמריקאית מדגימה מצב בו שניהם צדו. המלחמה הייתה מחיר גבוה מאוד לשלם, ואולי בעולם מקביל אפשר היה לבטל את העבדות בלי מלחמות – שאר העולם המערבי הצליח לעשות את זה. אבל במציאות בה לא הייתה אפשרות כזאת, זה היה מחיר שכדאי לשלם. עכשיו אנחנו חיות בעולם שבו אין עבדות בארצות הברית, וזה טוב. מתן זכויות למגוון אוכלוסיות הם שינויים שהביאו להרבה יותר טוב מרע. ומהצד השני, המהפכה הקומוניסטית היא תרופה שגרועה בהרבה מהמחלה, ועדיף היה להשאיר את המונרכיה ברוסיה על כנה.

וזו התשובה האישית שלי. לפעמים השמרניות צודקות, לפעמים הליברליות. אין תשובה אחת, והכל תלוי בסיטואציה.בעד כמה גרוע המצב הנוכחי, במה יהיה מחיר השינויים, בכמה טוב יביא המצב החדש, במה הסיכוי שניסיון השינוי רק ידרדר את המצב. כל מקרה לגופו. אבל אני לא רואה אפשרות אחרת.

יש עוד נקודה חשובה שלא הזכרתי. ידע. קל יותר להדגים את זה על תוכנה ולא על בני אדם. הכי הרבה בעיות ובלאגן נוצרות כשיש חלקים בקוד שאף אחת לא מכירה. אז, בעייתי לגעת בהם, ולפעמים כולן מנסות כמה שאפשר להמנע מלגעת בהם. כשאין ברירה ומשנים אותם, אז אפשר למצוא באגים שקשורים לזה בעקיפים הרבה זמן אחרי שזה קורה. כשמדובר בקוד מוכר, ששינו לא מזמן, שיש א.נשים שמכירות אותו, אז גם כשנוצרים באגים לא לוקח הרבה זמן למצוא ולתקן אותם. ואם ההכרות מספיק טובה אז לפעמים פשוט לא קורה כלום. ואף אחת לא מתייחסת לזה. אחרי הכל, מתכנתות כותבות ומשנות קוד כל הזמן. זו ליטרלי העבודה שלהן.

הניסיון ההיסטורי מראה שהפיכות הן כמעט תמיד רעיון רע. זו אחת הסיבות המרכזיות שכל קריאה להפיכה במדינה מערבית דמוקרטית היא בעיניי מזיקה ורעה. המצב שלנו עכשיו הוא לא סתם טוב, הוא מצויין, אפשר לאבד המון. אבל גם אם תיאורטית יש הפיכה, וההפיכה היא לכיוון הפוליטי שאני רוצה, והכל הולך מצויין, במקרה הטוב ביותר האפשרי – המחיר עדיין גבוה מידיי. מהצד השני, יש כל כך הרבה חוקים שמגינים על קבוצות כאלו ואחרות. להוסיף עוד קבוצה לא יגרום לנזק נוראי ובלתי הפיך.

זו הנקודה האחרונה. הדרגתיות. וזה רכיב של השמרנות שאני תומכת בו. כשאפשר, לעשות דברים בהדרגה ולראות מה התוצאות. זה מאפשר לתקן דברים אם הם הלכו לכיוון לא טוב. כמובן, זה לא פתרון קסם. יש דברים שלא ברור איך אפשר אפילו להתחיל לתקן. מערכת הבריאות האמריקאית היא דוגמא לזה. אבל הסכנה מחוק – מכל חוק, חוק הלאום בישראל שהפחיד כל כך את השמאל בישראל, או חוקי איסור אפליה שימנים צועקים עליהם כאילו הם סוף העולם – היא לא גבוהה. חקיקת חוקים זה שינוי הדרגתי. בניגוד להפיכה.

הבלוג שאני רוצה לקרוא

פתחתי בלוג כדי לכתוב בו מחשבות שלי שאני רוצה לארגן, או שיהיה לי מקום לקשר אליו כי אני רוצה להתייחס אליהן. בתקופה שהייתה לא מזמן בה הקדשתי חלק גדול מהאנרגיה המנטלית שלי למחשבות על סדר וארגון, ואז למעבר דירה, כתבתי כמה פוסטים על זה. עדיין יש לי טיוטות לפוסטים שלא כתבתי אז, ואולי עוד אכתוב. ואויל לא, כי בינתיים עברתי לחשוב על דברים אחרים. למשל, על ניקיון בתור משהו שאני עושה כי הוא מביא לי שמחה. הניסוח הזה היה נשמע לי כמו בולשיט ניו אייג'י עד לא מזמן, והוא כנראה ידרוש פוסט בשביל להסביר..

אבל בעוד שבלוג מיועד בשביל למלא את הדחף הטבעי שלי לכתוב, העצה שאנימכירה בכתיבת ספרים היא שונה. לכתוב את הספר שאני רוצה לקרוא. מה הבלוג שאני רוצה לקרוא? היום נתקלתי בבלוג פיננסי על פרישה מוקדמת. באנגלית. היו בו כמה דברים נחמדים, כולל רעיון שחשבתי עליו לפניכמה זמן ועד עכשיו לא נתקלתי באף אחד אחר שמתייחס אליו. הבעיה? הבלוג היה מלא בזלזול והתנשאות כלפי מי שלא מסכים עם הכותב, ואני לא נהנית מזה במיוחד.

אז נראה לפעמים, הבלוג שאני רוצה לקרוא זה בלוג פרישה מוקדמת, שלא מתנשא. "הסולידית" זה הכי קרוב שיש בעברית, אבל הוא ממוקד הרבה יותר בהשקעה, וגם הוא סובל במידה מסויימת מיהירות.

למה הייתי רוצה לקרוא אותו? כי הייתי פה ושם, ואני לא ממש מקבלת את הרושם שמר-שפם-כסף (שזה הבלוג אליו אני מתייחסת: https://www.mrmoneymustache.com/) מבין איך אנשים נקלעו למצב שלהם, או מתייחס ברצינות לטענות שלהם. וזה חבל. זו אחת הסיבות שאני נגד התנשאות, מי שמתנשא, כמעט תמיד יאבד מידע. ולכן מה שהו איכתוב יהיה פחות מעניין ומועיל ממה שיכתוב (או יעשה) אדם פחות מתנשא, ולכן בעל ידע רב יותר.

מה שחסר לי שם… בלוגרית אחת תיארה את זה בתור "לדבר בגובה עיניים". איזשהי שיווניות. ההנחה שאדם יכול להכיר את הדרך שלך והדרך שלו ולבחור בה כי זה מה שהוא מעדיף. בלי שזה יגיד שהוא אידיוט או כבשה או שטוף מוח או ליצן.

הצל של זה היא ההנחה הנפוצה יותר, אבל שנעשת בתום לב – האמונה שאם אנירק אצליח להסביר לצד השני את דעתי כמו שצריך, הוא ישתכמע. כלומר, שמי שלא מסכים איתי, לא באמת לא מסכים, אלא רק לא מבין. אני נתקלת בה רבות, חטאתי בכך בעבר, והסבלנות שלי לגישה הזאת קטנה מאוד. אם למישהו אין את הנימוס המינימלי להניח שיכול להיות שאני מכירה את הדעה שלו ובכל זאת לא מסכימה איתה, אז כנראה הוא נעדר את הכבוד המינימלי כלפי שנחוץ לדיון מעניין או פרודוקטיבי.

אז זה הבלוג שאני רוצה לקרוא. הוא יכול להיות בעל אג"נדה. אם המטרה שלו היא פרשימהמוקדמת, בהכרח יש לו. אבל הוא לא מבלה חצי מזמנו בקריאה בשמות למי שלא מסכים איתו.

חלוקה לבלוקים – הצורך במונח

אצל פליי ליידי יש את העיקרון של בייבי סטפס. של צעדי תינוק. של לעשות כל פעם קצת. יש לה את החמש עשרה דקות עבודה, אבל זה הרבה יותר רחב מזה. זה אומר להתחיל בקטן. זה אומר… לא משנה. אני לא ממש מתחברת לקונספט הזה, ומימלא בשמת הסבירה את זה הרבה יותר טוב ממני בפוסט שלה מה זה "צעדים של תינוק". אצל UFYH יש גם את הרעיון של חמש עשרה דקות עבודה. וגם שם הוא מקשור להרגלים והתמדה. אבל אני לא מתחברת לאף אחד מהם.

למדתי את העיקרון של חלוקה לחלקים קטנים. הרעיון הזה שינה את הגישה שלי לסדר. הקונספט הזה הוא קונספט בסיסי ממש באיך שאני חושבת על סדר כרגע. אבל, הגרסא שלי שונה מהגרסאות הקיימות, ואני לא מרגישה בנוח להשתמש במונחים שלהם. זה לא בדיוק אותו קונספט. זה לא אותו הדבר. ולהתייחס באותו מונח לשני דברים שונים זה מתכון לבלבול. 

אני לא ממש מכירה את UFYH. נתקלתי בו, והוא נחמד, והרבה מהדברים שאני פחות אוהבת אצל פליי ליידי נעשו שם כמו שצריך. אבל לא התעמקתי. לעומת זאת, לצעדי התינוק של פליי ליידי אני ממש מתנגדת. לא כי יש משהו רע ברעיון עצמו, הוא פשוט לא קשור אליי. תינוק? באמת? אני לא מרגישה כמו תינוקת שרק עכשיו לומדת לסדר ולנקות. אני באדאס שרק עכשיו סיימה פרוייקט גדול של סדר וניקיון, ולא נשאר לה שום דבר גדול לעשות, רק דברים קטנים ותחזוקה שוטפת. 

גם מבחינת זמנים… יש הרבה א.נשים שהקדשה של רבע שעה לסדר או ניקיון עובדים בשבילם. אני לא אחת מהם. מגבלות זמן שרירותיות לרוב מציקות לי. אני חושבת ועובדת ביחידות הטבעיות של הסדר. זה יכול להיות, לארגן יפה את כל חולןצות העבודה של הקיץ ולשים אותן בשקית. או למדוד את כל המכנסיים הקצרים שלי, ולשים אותם בשקית. או לטאטא את הרצפה בחדר, כי הוא מלא בחול. או לטאטא ואז לשטוף. או להוציא מהמעטפות את כל המכתבים הישנים של ביטוח לאומי. ואז לשים אותם בניילונית. 

אני מחלקת דברים למשימות. המשימות האלו הן בלוקים מבחינתי. וכל בלוק בנוי מבלוקים קטנים יותר. אפשר להפוך מדידה של זוג אחד של מכנסיים קצרים (ואז קבלת ההחלטה מה לעשות איתם) לבלוק. או שהבלוק הוא המדידה של ארבעת הזוגות, כי זה לוקח פחות מדקה למדוד זוג. אחר כך קיפול יפה של כולם. ואז הכנסה לשקית. ההכנה למשימה יכולה גם להיות בלוק – הוצאה מהארון, ההפיכה שלהם כך שהם יהיו מוכנים ללבישה, הפרישה שלהם על המיטה כדי לעודד אותי לעשות את המשימה הקצרה הזאת. 

המשימה הזאת קרתה בגלל החלוקה לבלוקים. אולי זה יהיה הקונספט? עכשיו שיניתי את שם הפוסט מ"חלקים קטנים" ל"חלוקה לבלוקים". נשאר לחכות ולראות אם הפעם ארגיש שהמונח מתאים. אבל אם אמצא מצביע מתאים או שלא – יש פה קונספט שאני משתמשת בו. ואני רוצה מונח שיאפשר לי לתאר אותו, להצביע עליו, בנוחות.

סדר בקטן, סדר בגדול

כשהייתי קטנה, הדרך היחידה שהכרתי לעשות סדר הייתה הדרך של אמא שלי. כשהיא הייתה מנקה את הבית, וזה קרה לרוב בימי שישי. היא הייתה מנגבת אבק, מטאטאת את כל הבית, ושוטפת רצפות. אני זוכרת במעורפל את כל הכסאות מורמים על שולחנות, ואת ההמתנה שהרצפה תתייבש. הזכרונות האלו מעורפלים מאוד –  בגילאים מבוגרים יותר היא התפשרה על להזיז את הכסאות כשהיא טאטאה ושטפה רצפה. עכשיו, כשאני מטאטאת אני לרוב רק מזיזה כסאות ממקום למקום, אולם לעיתים, ובזמן האחרון אלו לעיתים קרובות יותר, אני מרימה אותם כשאני שוטפת רצפה. יש בזה סגירת מעגל בלתי מכוונת, אך לא מקרית.

גם סידור הארון היה פרוייקט גדול. כשהגיע הזמן להוציא בגדי קיץ או בגדי חורף, היא הוציאה את הבגדים מהארון, ערימות ערימות. לאחר מכן לפעמים היה צורך לעבור על הערימות – לבדוק אילו בגדים הם כבר לא מידה שלי או עדיין לא במידה. לאחר מכן הבגדים הוחזרו לארון.  אני לא זוכרת במדוייק אם בהדרגה או כולם יחדיו, אולם אני חושדת ששניהם – יותר מידי ערימות מקשות לעשות דברים, לכן ערמות הוחזרו לארון כדי שיישאר מקום לשאר הערמות. ולאחר שהסתיים המעבר כל מה שנשאר הוחזר במכה אחת. 

הזיכרונות האלו מעורפלים, אולם גם עכשיו אפשר לראות את אמא שלי עוברת על הבגדים שברשותה בעת התחלפות העונות, מזיזה אחורה את הבגדים שכבר לא תואמים לעונה, וקדימה את הבגדים המתאימים לעונה. ממיינת, אילו בגדים שחוקים או מהוהים מידי, מבד לא טוב – למשל סינטטי מידי או עבה מידי בשביל שמלת קיץ, אילו בגדים לזרוק. גם בישול הוא פרוייקט אחד גדול בביצוע שלה – היא נכנסת למטבח, מבשלת שלושה תבשילים בו זמנית, ואז מסיימת, ויש אוכל לכמה זמן.

לא כל דבר היה פרוייקט גדול. היא הייתה לפעמים פשוט מטאטת את הרצפה שכשהיה עליה יותר מידי חול ולא היה לה נעים ללכת יחפה. ושטיפת כלים הייתה בדיוק ההפך – כל אחד שוטף את הכלים שלו אחרי שהוא סיים לאכול. מייד אחרי. עם הזמן ה"מייד אחרי" הזה התרופף, אבל הבסיס נשאר.

אני לא חשבתי במודע על הדברים האלו. יכולתי לריב עם אמא שלי שאני לא רוצה לשטוף כלים עכשיו – אני באמצע משהו, אני אשטוף כשאסיים. ועם הזמן, זו הפכה להיות המציאות החדשה. אבל אף פעם לא באתי ואמרתי לה שכל השיטה לא טובה, שעדיף לשטוף את הכלים במרוכז, בערב. וזה לא כי שקלתי והחלטתי שהיתרונות של שטיפה מיידית עדיפים על שטיפה מרוכזת בערב.  האפשרות הזאת פשוט לא עלתה על דעתי (וזה בפני עצמו נושא לפוסט משלו, שבתקווה יכתב יום אחד).

***

נתקלתי בפליי ליידי ובדיונים על סדר באינטרנט. שם גיליתי שיש אנשים ששוטפים את כל הכלים שהתשתמשו בהם ביום בפעם אחת מרוכזת, בערב. הייתי בהלם. זה היה כל כך מוזר! התרגלתי לרעיון הזה מהר, אבל אני עדיין מעדיפה את השיטה שלי. היא משתלבת טוב יותר עם דברים אחרים – כמו כמות מעטה של כלים והנוחיות של כיור ריק. למרות שיש לה יתרונות משלה.

שם גם גיליתי את הרעיון שאפשר לעשות דברים במנות קטנות. את הרעיון הזה מימשתי דווקא לשטיפת הכלים – לפני כן חשבתי שצריך לשטוף את כל הכלים שלי בבת אחת, ולכן כשלא רציתי לפעמים נמנעתי משטיפת כלים בכלל. עכשיו, במצב כזה, אני שוטפת כמה שיש לי כוח וסבלנות. גם אם זה לא כל הכלים, זה יותר טוב מכלום. או שאני מעבירה כלים מייבוש למקום הקבוע שלהם. או מנגבת את השיש הרטוב. או… כל דבר קטן, שהוא לא חלק מה"לעשות הכל כמו שצריך", אבל יותר טוב מכלום. 

ובאמת הרווחתי הרבה מהתובנה הזאת. אני לא אוהבת להשתעמם, וכשאני עושה את עבודות הבית לרוב באה נקודה בה זה כבר משעמם ולא כייף. לפעמים צריך לעשות את זה למרות זאת – הכלים לא ישטפו את עצמם. אבל כשאפשר, אני מעדיפה להמנע מזה. ולעשות כל עוד נחמד לי, כל עוד זה לא גוזל אנרגיה. כל עוד זה לא מגיע לנקודה בה אקטיבית לא כייף לי ואני צריכה להכריח את עצמי להמשיך – אני מעדיפה את זה ככה. 

לא כל הכרחה היא סוף העולם. לפעמים עדיך לדחוף את עצמי לסיים כבר עם הצלחת והסכו"ם שיש לי לשטוף כי זה ממש קצת והמאמץ בלשטוף אותם קטן וזה עדיף על לזכור שאני צריכה לשטוף אותם אחר כך או לשטוף אותם ממש לפני שאני הולכת לישון או להשאיר אותם בכיור להפריע לאנשים מחר בבוקר. אבל הדקות הקטנות האלו של "אני עכשיו מחכה לקומקום שירתח, אז אני יכולה להספיק לעשות משהו קטן בזמן הזה כי גם ככה אין לי  מה לעשות בינתיים" – אלו דקות של עבודה פרודוקטיבית בלי באסה. 

***

אפשר להגיד שגדלתי בבית שבו כמעט הכל היה  "סדר בגדול" ולא הייתה אפשרות אחרת, והרווחתי מהתובנה שאפשר לעשות סדר בקטנה. זה לא מדוייק, כי אמא שלי העדיפה לתחזק את הבית נקי באופן קבוע כדי להמנע מפרוייקטי ניקוי גדולים כשמשהו התלכך, למשל. אבל אם משהו היה מלוכלך ברמה שהפריעה לה, הפתרון לא היה להעביר שמרטוט רטוב על הכסא הדביק כל יום עד שהוא יפסיק להיות דביק, כמו שפעם סיפרה בשמת אבן-זהר ז"ל שהיא עשתה. ולכן אני מזדהה עם הסנטימנט שללכת לכיוון הזה יכול לעזור לנשים ולגברים רבים. 

אבל לפעמים אני חושבת שהמטוטלת הלכה יותר מידי לכיוון ההפוך. למשל, ברשומה שלה סדר בארון הבגדים בשמת רושמת על סטייליסטית שמייעצת לסדר את כל ארון הבגדים בפעם אחת "כעצה שיווקית, העצה מצויינת: הקוראות שיפעלו בהתאם להמלצה ימצאו את עצמן במצב של ייאוש וחוסר אונים ויבינו שאין מנוס אלא לגייס לעזרתן את הסטייליסטית בתשלום…". זה לא רק אי הסכמה עם העצה, אלא אף ייחוס כוונות רעות לכותבת – ההשערה שהיא נותנת בכוונת תחילה עצה רעה שתזיק לקוראות, מתוך תאוות בצע. אני לא יכולה להסכים עם זה.

אני לא יכולה להסכים עם זה, כי בעולם שלי, האפשרות ש כל תכולת הארון תישאר בחוץ לימים ושבועות, כמצבה להחלטה הנמהרת "לסדר את הארון" פשוט לא קיימת. זה מעולם לא קרה לי. זה לא משהו שיכול לקרות לי. זה בכלל לא אפשרות שחשבתי עליה עד שגיליתי באינטרנט שיש נשים שזה מה שקורה להן. יש לזה סיבות, חלקן פרקטיות וחלקן די עמוקות וראויות לפוסט משל עצמן.

אבל המציאות, שסדר בארון הוא מבחינתי עדיין דבר שיותר נוח לעשות בתור פרוייקט גדול של כמה שעות. היו כמה מקרים בהם זה לא היה ככה, אבל הם היוצא מן הכלל. ויש לא מעט נשים כמוני בעולם. יכול להיות שאנחנו לא קהל היעד של פליי ליידי ושאר מומחיות ומומחים לסדר וניקיון – אם כי אני ממש לא מסכימה. למדתי לא  מעט מבשמת ומפליי ליידי. אבל בעוד שאולי אפשר להאשים את הסטייליסטית הנ"ל בכך שהיא לא יודעת על קיומן או לא מתייחסת לנשים שהעצה שלה תזיק להן, אפשר להגיד את אותו הדבר על בשמת.

בפרוייקט הסדר הגדול שאני עושה בכמה החודשים האחרונים, אפשר להבדיל בברור בין דברים שמתאים להם יותר להתבצע במנות גדולות, וכאלו שבמנות קטנות. ואפשר גם לראות את המקרים בהם אני מתחילה לסדר משהו קטן, אבל איזשהו דחף או השראה גורמים לרצות להמשיך, ואני ממסיכה לסדר בגדול, גם כשזה לא מהות המשימה. פשוט כי זו אחת הדרכים בהם מתאים לי לעשות סדר.

***

לדעתי, יש פה שתי שאלות חשובות. מה מתאים לאישה (או גבר. או אנבי) קונקרטית – לעשות סדר בגדול, במשך שעה או כמה שעות, או לסדר בקטנה, רבע שעה כמצוות פליי ליידי או UFYH, או אפילו כמה דקות עד שהקומקום ירתח. התשובה היא לא פרמננטית. יש אנשים שיש להם העדפה קבועה כלפי סדר במנות גדולות, כמו אמא שלי, או במנות קטנות, כמו פליי ליידי. אצלי, לעשות פרוייקט גדול כשאני לא רוצה יהיה משעמם ומבאס וממש אנטי-כייף, אבל כשאני במצב הרוח המתאים אני רוצה לעשות את זה – וזה אומר שאם אני אתחיל ממשימה קטנה לעעשר דקות אני אמצא במה להמשיך, כי אני רוצה. 

והשאלה השנייה היא מה מתאים למשימה. למיין את כל המכתבים הרשמיים שנשלחו לי אי פעם למערכת מסודרת, זו משימה שאפשר לבצע בחתיכות קטנות – לעזור על הכל ולזרוק רק פרסומות לא רלוונטיות, לשים בקלסר/ניילונית/תיקייה אחת את כל הדו"חים החודשיים של מצב החשבון שלי, בתיקייה אחרת את כל העדכונים על הפנסיה, וכו'. אפשר לחלק את הניקיון והסדר במגירת הנעליים לשתי משימות, אבל עדיף לעשות את זה בפעם אחת. עדיף לעשות את המעבר מבגדי קיץ לבגדי מעבר או חורף בפעם אחת – צריך להזיז אחורה את בגדי הקיץ בשביל שיהיה מקום לבגדי החורף. ובגדי חורף תופסים יותר מקום מבגדי קיץ. זו משימה של למקם מנסרות (רוב ערמות בגדים הן בערך בצורת מלבן) בצורה אופטימלית, עדיף להוציא את כולן כדי שאפשר יהיה לראות איך יהיה נוח יותר לארגן אותן.

שתי השאלות האלו – יכולות להיות להן תשובות שונות. יכול להיות שיש ארבע משימות קטנות שונות שאני אבצע בווש אחד כי יש לי מצב רוח לסדר וניקיון עכשיו. יכול להיות שיותר יעיל לבצע משימה מסויימת בפעם אחת, אבל אני לא אוהבת אותה ועדיף לי מבחינת הקטנת רמת הבאסה לעשות אותה בחלקים קטנים (עם שטיפת כלים אצלי לפעמים זה ככה).

אבל, כדאי להפריד. לשאול את השאלות השונות – מה מתאים לי? לעשות סדר בחלקים קטנים, או לעשות סדר בפרוייקטים גדולים? מה מתאים לי *עכשיו*?
מה הדרך היעילה ביותר לעשות את המשימה? אם זה לא מה שאני רוצה לעשות, האם עדיף לי לעשות את זה במנות קטנות למרות שזה פחות יעיל, כי הקנס ביעילות לא כזה גדול, או שהעבודה הכפולה לא שווה את זה או שכבר עדיף לי לעשות את זה בפעם אחת?

אני לא אומרת שמצאתי את נוסחת הקסם, כי אני לא. אבל בהקשר הזה, הסטטוס קוו מספק אותי. והוא אומר שאני עושה את הרוב במנות קטנות, שצריך. ועושה פרוייקטים גדולים כשיש לי מצב רוח ורצון לזה, או כשזו הדרך העדיפה מבחינתי. אבל אז, אני מנסה לצמצם את הפרוייקט למינימום ההכרחי.

למשל, אם אני צריכה להוציא בגדי מעבר או חורף, ואני לא רוצה לסדר את כל הארון, אני אוציא רק את הבגדים מהמדף. ואני לא אעבור על בגדים בשביל להחליט מה להשאיר ומה לזרוק. ואם זו עונת מעבר, אז אני אוציא רק את בגדי המעבר שאני צריכה עכשיו, ולא אוציא מראש בגדים לעונה הבאה. 

**

השיטה שלי לא תעבוד לכל אחת. והיא לא צריכה. יש מקום למגוון נשים (וגברים) שונות בעולם.  למדתי רבות מנשים שכותבות לנשים שסדר בגדול לא מתאים להן, ומלמדות איך לעשות סדר בקטן. ודווקא בגלל זה אני רוצה להגיד – סדר בגדול הוא לגיטימי. הוא עובד. יש נשים שמעדיפת לסדר את כל הארון בבת אחת! מי שעדיף לה לסדר מדף מדף, שתעשה זאת. ומי שעדיף לה לסדר את כל הארון, שתעשה זאת. ואין צורך לרמוז שמי שבוחרת בדרך אחרת נותנת בכוונת תחילה עצות רעות…

פינת המחשב

אני לא זוכרת איפה היה המחשב הקודם שלי, או מתי הופיעה הארונית. היא הייתה יד שניה, כלומר, נמצאה זרוקה ברחוב. המחשב נקנה והורכב אישית, והופתעתי מכמה הוא גדול פיזית. והוא הגיע אחרי הארונית הצרה. המחשב היה צר אולי בחמישה סנטימטרים מהארון. אני חושבת שהמחשב הקודם נכנס בארון הצר. אני כבר לא זוכרת. אני אפילו לא מצליחה להזכר במראה החיצוני שלו. אולי בכלל לא היה לי אז מחשב נייח, אלא רק מחשב נייד שעמד על הארונית? הארונית גבוהה אולי בעשרים סנטימרים משולחן העבודה, והיא עומדת לשמאלו. 

היא נראית בערך ככה, רק שחורה, נמוכה יותר (כנראה בערך בגובה של שלושה מדפים פה מתוך חמישה) ובלי דלת. (מקור התמונה: https://www.adira.co.il/companies/2298/products/84925/)


כשהגיע המחשב החדש, נוצרה בעיית המקום שלו. הוא היה ארוך מכדי להכנס לארונית, ומה שיותר גרוע, כשהוא בלט החוצה הוא נטה באלכסון, בגלל הגובה של הארונית. הפתרון המאולתר היה פשוט – להוציא את הגב של הארונית.  הגב לא היה מאותו עץ עבה ורציני כמו הצדדים, אלא מעיין לוח עץ דקיק ולא היה קשה להוציא את המסמרים שחיברו אותו לשאר הארונית. מכאן המחשב מוקם בתוך הארונית בצורה סימטרית. הארונית הייתה כנראה להרכבה, שכן היו בה חורים למיקום פינים עליהם יהיו מדפים. לא בטחתי במיוחד ביכולת שלהם לשאת משקל רב, וממילא הארונית נותרה ללא גב וכל מה שהונח על המדף יכל ליפול. המטרה של הארונית הייתה לתת מקום למחשב הנייד, זה הכל. לכן הנחתי מדף במקום מעל המחשב, ובמדף הגדול והריק שנשאר השתמשתי לאכסון שקיות ריקות.  על הארונית עצמה, היציבה בהרבה, הונח המחשב הנייד. עליו לפעמים הונחו דברים אחרים, אולם אף פעם כהסדר קבע. בזמן האחרון אלו היו אוזניות. אוזניות בלוטות' שלא נמצא להן מקום קבע חדש אחרי הסדר הארון, ואוזניות USB שהבאתי מהעבודה, לנוחות התקשורת בזום.

כך נוצר הסטטוס קוו החדש. ועכשיו, כשאני נזכרת בזה, המחשב הישן אכן היה מחשב נייד – הוא היה צריך להיות קרוב לשולחן כדי שקל יהיה לחבר אליו מסך, מקלדת,  ועכבר. כתוצאה מזה קל היה לשכוח שזה מחשב נייד. לפני שהיה שם מחשב, בארונית היו תיקים. אבל זה היה לפני זמן רב. המצב החדש היה על כנו כבר כמה שנים, וכנראה גם לא היה משתנה, אילולא הסגר. ואולי לא. אולי הדחף לסדר שנמשכך כבר כמה חודשים לא היה תם בטרם הייתי מגיעה גם לשם, והמחסור במקום לאוזניות היה מכריע. מי יכולה להגיד?

***

כבר עבדתי מהבית בסגר הקודם, וכבר אז חשבתי לפעמים על חיבור מסך נוסף. זה לא ממש היה נוח, ודרש עבודה, ולא טרחתי לעשות את זה. אבל לפני כמה ימים העדר המסך השני עצבן אותי ממש, והחלטתי לעשות מעשה. את המסך הישן שלי לא זרקתי והוא היה עד עכשיו מונח בחדר אחר, יחד עם המחשב הנייד הישן, בעמדת מחשב אלטרנטיבית, לעת הצורך. כבל מסך היה. מחשב היה. מה עוד היה צריך? חשבתי שהבעיה הגדולה ביותר תהיה לארגן מקום לשני המסכים על השולחן, ולמצוא עוד ערימת ספרים להגבהת המסך. ועליה, במקרה הרע, אפשר לוותר. טעיתי. כמובן שטעיתי.

כבר שכחתי מזה כמעט לחלוטין, אבל אחד הדברים הראשונים שעשיתי אחרי שקניתי את המחשב היה ללכת לקנות כבל מסך.  נזכרתי בזה רק אחרי שכבר וויתרתי. זה היה אחרי שהבאתי את המסך השני ושמתי ליד הראשון. אחרי שהוצאתי את הכבלים שהיו לי, כבל כחול וכבל HDMI. אחרי שההזזתי את המחשב כדי להסתכל על החיבורים, וראיתי שלמסך הישן יש חיבור כחול וחיבור VGI (שלפעמים הוא לבן ולפעמים שחור), ולמחשב היותר חדש יש חיבור VGI וחיבור HDMI. ואין לי VGI. בדרך, גררתי את הארונית מהקיר, נפלו השקיות, שמתי אותן בשקית והזזתי הצידה, והתחלתי לנגב קצת אבק. היה המון.

הלכתי כמה פעמים מאחורי המחשב ולמסך ולעוד מקום שיש בו ערמת כבלים רק בשביל לוודא שאין את הכבל שאני צריכה. אז כבר ניקיתי את הפינה מאחורי המחשב אולי ב-80%. ואז נזכרתי במקרה עם קניית הכבל. קניתי את המחשב לפני קניתי את המסך, כלומר אפשר לחבר את המחשב למסך הישן – עם הכלב הישן. צריך פשוט חיבר את המסך הישן למחשב עם הכבל שהמסך החדש מחובר אליו עכשיו – כבל HDMI ל- VGI, ולחבר את המסך החדש עם הכבל HDMI הקצר והמעצבן שבא עם המחשב. אווריקה!

זה כבר היה אחרי שחיפשתי באינטרנט מה החנות הקרובה ביותר שפתוחה בסגר ואפשר לקנות בה כבל למסך. (בסוף, אחרי שתכננתי את הקנייה, ואחרי שכבר היו לי שני מסכים מחוברים, מישהו התנדב להביא לי כבל HDMI באורך שני מטרים, ואכן הביא לי אותו ערב למחרת). אבל בכל זאת העדפתי לחבר כבר את המסך, ואכן עשיתי זאת. 

העמדה לא הייתה אידיאלית. המסך שמולי, המסך הראשי, היה המסך הישן והקטן יותר, והמסך החדש והטוב יותר היה משמאל. שניהם עמדו ל ערמות ספרים להגבהה, והיו לא ממש יציבים כשהזזתי אותם. זה כמעט ולא הפריע לי כשהמסך עמד במקום קבוע, אבל עכשיו הייתי צריכה להזיז אותם מידי פעם וזה היה לא נוח. ולמרות שכמעט סיימתי את ניקיון העמדה, עדיין רציתי לסדר את הכבלים בצורה מאורגנת יותר. אבל לא ראיתי טעם לעשות את זה עכשיו כשמחר אני ממילא אחליף מקומות בין המסכים  ואשתמש בכבל חדש.  אפילו את השיפוט בנוגע לנוחות העמדה החדשה החלטתי לדחות עד שהעמדה תהיה במצבה הסופי.

***

את זה שהמדף בארונית צריך להיות המקום החדש לכבלים ואוזניות החלטתי עוד באותו יום ראשון. לאוזניות הבולוטות' הגדולות היה חסר מקום מאז שהחלטתי לא לשים אותן במגירה – כי אז לא נוח להגיע אליהן. אז הן היו כמה שבועות על המחשב הנייד. האוזניות עם המיקרופון מהעבודה, שהבאתי בשביל נוחות העבודה בשיחות וידאו בסגר, היו דבר חדש. אבל גם להן לא היה מקום משלהן. והמדף שהיה ריק משקיות נראה כמה מקום מושלם – להן, ולמפצל שאליו היו מחוברים המאוור שלי, המטען לטלפון, וחלק מהכבלים החשמליים של המחשב והציוד ההקפי שלו. שמתי אותם על המדף עוד באותו יום, ושמחתי ברעיון הזה. 

לאוזניות היה חסר מקום, והפוך את המדף למדף של דברים אלקטרוניים התאים מאוד למטרה הכללית שלי בסדר – שכל הדברים ששייכים לאותו "נושא", לאותה קבוצה, יהיו באותו המקום. אז גם החלטתי שהכבלים שנמצאים בבלאגן מאחורי המחשב צריכים להיות מקופלים יפה ועל המדף הזה. אין טעם סתם לקפל אותם יפה. תכננתי לעשות את זה בכל מקרה, אולם הם עדיין היו צוברים אבק מאחורי המחשב ועדיין היה לא נוח לנקות אותם. 

עדיין היה יתרון אם אני רוצה להשתמש באחד מהכבלים – למשל, חיברתי ליבורי ה-USB שמאחורי המחשב שני כבלים מאריכים של USB וכבל אחד של מיקרו USB, כדי שאוכל לחבר למחשב דברים מהחיבורים האלו בלי לקום מהכסא, אבל להזיז את הכבלים האלו כשהזזתי את שאר הכבלים מאחורה היה לא נוח. רציתי שהם יהיו קשורים אחד לשני וביחד. או הכבל שחיבר את הרמקולים – כשחיברתי את האוזניות מהעבודה הרמקולים הפסיקו לעבוד וניסיתי לנתק אותם ולחבר ליציאה אחרת לפני שהבאתי איפה המחשב שינה את ההגדרות שלו אוטומטית בשביל לעבור לאוזניות ולא שינה אותן חזרה כשניתקתי אותן.

אבל להניח את הכבלים שמאחורי המחשב על המדף שבנמצא בדיוק מעל המחשב, זה פתר את הבעיות בצורה יפה. הם יהיו מונחים, לא תלויים. הם יהיו מונחים בצורה מסודרת, ככה שיהיה קל יותר לנקות מאחורי המחשב ולא רק שאוכל לטאטא מאחוריו בקלות, בלי לדאוג שאזיז אחד מערמת הכבלים כשאני מזיזיה שנייה את הארונית והמחשב קדימה, גם לא תהיה ערמת כבלים שצוברת אבק בפני עצמה.

באותו יום ראשון, הנחתי את האוזניות במאוזן על המדף, עליהן את האוזניות עם מיקרופון של העבודה, ולידן את המפצל. הכל בדיוק נכנס. המחשב הנייד עדיין לא חזר למקומות על הארונית – הזזתי יותר מידי דברים ממקום למקום וזה לא נראה מקום בטוח בשבילו. הוא, ועליו העבר שלו וההארק דיסק החיצוני שאני מתמשת בו לגיבוי היו במקום אחר.

המקום החדש למפצל היה נחמד, ועכשיו ערמת הכבלים שהייתה איתו לא תפסה מקום על השולחן. כמעט סיימתי. רק נשאר לי לחכות לכבר החדש, להחליף מקום בין שני המסכים, לסיים לנגב אבק ולטאטא אותו מהפינה, ולסדר את הכבלים מאחורי המחשב. הכל כבר נראה יפה, אבל מבחינתי המשימה לא הסתיימה. מחר. היא תסתיים מחר.

***

מישהו אכן הביא לי את הכבל. בערב, בשעה טובה ומוצלחת. אבל רק חצי שעה לפני פגישת וידאו שהייתי אמורה להשתתף בה, אז הנחתי שלא אספיק לסיים לסדר את פינת המחשב בזמן. למרבה המזל שלי (ולחוסר המזל של שאר האנשים שהגיעו בזמן) חלק מהאנשים איחרו משמעותית. ביותר מחצי שעה, אני חושבת בבערך שלושת רבע שעה, אבל לא זוכרת בדיוק. הייתי עסוקה מידיי בלסדר את פינת המחשב בשביל לשים לב לזמנים, רק בדקתי מידי פעם ששאר האנשים לא הגיעו ושלא מחכים לי.

הספקתי לארגן את הדברים הבסיסיים בזמן לפגישה – הזזתי א המסך הישן שמאלה, חיברתי אותו לכבל עם חיבור ה-VGI, חיברתי את המסך החדש למחשב עם כבל ה-HDMI החדש, וראיתי שהכל עובד. זו בערך הנקודה בה ציפיתי להשאר, אבל היה לי זמן. זמן בשביל לעבור עם מטלית לחה על הכבלים בזמן שהזזתי אותם, ולקות אבק בכל האזור. ואחר כך, כשראיית שהפגישה לא מתחילה בזמן שנקבע, זמן לארגן את הכבלים, כמו שרציתי.

אני כבר לא זוכרת בדיוק מה הסדר של מה שעשיתי, אבל אני חושבת שהתחלתי מלבדר את הכבלים. קודם הכבלים שהולכים הכי רחוק, מאחורי המסך הראשי. אלו הכבלים של החשמל ו-HDMI למסך עצמו, והכבלים של הרמקולים . הם לא היו ארוכים מידי או מבולגנים, והיה צריך פשוט להזיז אותם מאחורי המסך הראשי. אחר כך הכבלים של המסך הישן – חשמל ו-VGI.

אבל, התיאור הזה לא מדוייק. כי הוא לא מתאר את השלב שבו יש מאחורי המחשב ערמה מבוגלנת של כבלים שצריך להתיר בשביל שאפשר יהיה להזיז. הכבל שבין השקע החשמלי למפצל, וכל הכבלים שהזכרתי כבר, וכבלי ה-USB שיוצאים משקעי ה-USB מאחורי המחשב לשולחן. כנראה זה היה השלב בו ניגבתי את כל הכבלים המאובקים – גם אם עשיתי כבר חלק קודם. ואחרי שחיברתי את שני המסכים וראיתי שהם עובדים ניתקתי שוב את הכבלים, כדי שיהיה אפשרי להתיר את הסבך. ניתקתי כנראה את שני הכבלים – HDMI ו-VGI. ניתקתי את הכבלים של הרמקולים ושמתי אותם על השולחן, מאחורי המסך. נשארו אז רק כבלי חשמל של המחשב והמסכים, ו-USB. אבל ה-UDB היו ביחד ופשוט הזזתי אותם הצידה, ואת הכבלים של המסכים גם כן ניתקתי. 

עכשיו יכולתי לסדר את הכל. קודם את הכבלים שיהיו על השולחן. אחר כך את שאר הכבלים. אז לקחתי את הכבלים הארוכים וקיפלתי אותם וקשרתי אותם – יש לי כמה דברים שמיועדים לזה. אחד מהם – הכבל של המפצל – כבר היה מקופל, אבל בצורה לא אידיאלית. אז התרתי אותו וקיפלתי אותו וקשרתי אותו עם מה שהוא היה כבר קשור ושמתי על המדף. אחרי זה נקשרו ככה עוד שני כבלים – וזה היה מצויין, כי זו בדיוק הכמות של הייתה לי לדברים לקשירת כבלים. בהתחלה קשרתי את כבל החשמל לא עם מה שהוא כבר היה קשור, אבל כשראיתי שאני צריכה אותו בשביל הכבל השלישי כי אחד מהם היה קטן מידי לאחד האחרים, אז קשרתי אותו עם מה שהוא כבר היה קשור, ולקחתי את השלישי לאיפה שהייתי צריכה אותו. 

בנקודה הזאת לקחתי דבר מתכת קטן ממש בשביל לקשור ביחד את שלושת כבלי ה- USB. הם כבר היו קשורים ביחד במקור, אבל נמוך מידי, אז הם לא היו יחד על השולחן, וזה היה לא נוח. ניצלתי את ההזדמנות לאחד אותם, ולשים אותם שוב על השולחן.

בזמן ששמתי את הכבלים המקופלים על המדף התברר לי שהם לוקחים יותר מקום משציפיתי שיקחו. העמדתי את האוזניות, שהיו מונחות במאוזן, למאונך. הזזתי את המפצל מעט שמאלה, ומימינו הנחתי את כל הכבלים המקופלים.

אני לא זוכרת בדיוק באיזו נקודה חיפשתי ספרים עבים וגדולים יותר, להעמיד עליהם את המסכים בצורה יציבה יותר. אבל זה כנראה היה באיזשהי נקודה בה התעסקתי עם המסכים. אולי ממש בהתחלה, כשרק חיברתי אותם, או אולי כשהתעסקתי עם כל הכבלים. הוצאתי ספרים כאלו, במקום ערמה של ספרים דקים וקטנים יותר, ואחרי זה המסכים עמד בצורה יציבה יותר, וזה היה נפלא.

ואז טאטאתי את את על האבק שגרפתי מהפינות והזזתי במהלך כל הבלאגן. זה כבר היה בנקודה בה אנשים התחילו להתאסף, וחשבתי שאולי אני לא אספיק, אבל הספקתי. והבטתי במעשה ידיי, והייתי מרוצה. ואחרי זה עוד הספקתי לקחת לעצמי סלט גדול לארוחת ערב ולהוציא מים קרים מהמקרר ולשבת בניחותא לפגישה, שכנראה פעם הבא נדע לקבוע מאוחר יותר.

***

הפגישה הייתה ברביעי. בחמישי עבדתי עם שני המסכים, והיה נוח לעבוד, אבל הרגשתי את המחסור במקום פנוי על השולחן. בסוף יום העבודה הזזתי את המסך למקום הקודם שלו (ליד המחשב הנייד הישן, למקרה שמישהו ירצה לעבוד איתו). את ערמת הספרים היפה והאסטטית שהוא עמד עליה דחפתי אחורה, ושוב נהיה לי המון מקום על השולחן.  נפלא ממש!

בזמן שעבר מאז הספתקי להשתמש באוזניות, להשתמש במטען, להשתמש בהארק דיסק לגיבוי בשביל לוודא שהגיבוי של המחשב שלי מעודכן, ולשים גם אותו במדף. המדף נראה פחות מסודר ויפה. אבל מבחינה בסיסית, הוא עדיין ממלא את הפונקציה שלו. אם כי הייתי שמחה ליותר מקום, ואני שוקלת אם כדאי לעשות עוד מדף בארונית בשביל האוזניות וההארד דיסק, וכדי שיהיה יותר מקום לכל הכבלים והמפצל והדברים שמחוברים למפצל.

אני מסתכלת על השולחן הנקי והמאורגן שלי, ונהנית. היום הזזתי את שאר הדברים שהיו על השולחן. השולחן היה כמעט-מושלם, אז עשיתי את מעט העבודה שנשארה כדי שהוא יהיה מושלם. ואחר כך ניגבתי אבק מהמסך ומהשולחן ומהמחשב הנייד ומכל האזור. כי כשאזור מסודר, הוא מזמין להשאיר אותו מסודר ונקי. וניגוב אבק מהמסך זה לא דבר שאני עושה לעיתים קרובות. אבל עכשיו, כשלא היו כבלים וכשהמסך עמד בצורה יציבה יותר אז לא חששתי שהוא יפול אם אנגב את הצד האחורי שלו, זה היה קל ומזמין. 

אני לא יודעת כמה זמן יימשך הסגר, והעבודה מהבית. השולחן שלי לא מאורגן לעבודה עם שני מסכים, וכשאני לא עובדת אני גם לא צריכה שני מסכים. על השולחן עומדת כוננית ספרים שבגללה אין מקום, אבל אני לא רוצה להזיז אותה אם זה יימשך רק חודש. מצד שני, היום חיפשתי באינטרנט אם אפשר לקנות באותו מקום מסך שזהה למסך הראשי שלי – כי המסך השני התחיל קצת להתקלקל והוא קטן ומבאס. והוא בסדר באופן זמני, אבל אם זאת פינת העבודה הקבועה שלי, אני רוצה שהיא תהיה נוחה יותר. 

אני יכולה להזיז את הכוננית. אני כבר יודעת לאיפה היא יכולה להכנס. אני לא רוצה, כי יש שם דברים אחרים, ואני אצרטך להזיז כל מיני דברים. יש גם דברים לא מאורגנים בכונניות שאני רוצה לסדר לפני כן אם זה יקרה, למרות שזאת כנראה לא בעיה גדולה. אבל זו החלטה יחסית גדולה, ואני רוצה לחכות ולראות לפני שאקבע סופית. ואני עדיין מקווה שהסגר יסתיים ואני אוכל לעבוד שוב מהמשרד. בלי קשר לסביבת העבודה, אני מעדיפה להיות במשרד ולפגוש אנשים. כשעבדנו בקפסולות ועבדתי מהבית יומיים זה היה מצויין, אבל לעבוד כל השבוע מהבית זה מבאס. ומהסגר הקודם אני יודעת שככל שיעבור יותר זמן זה יפריע לי יותר.

עדיין לא סיימתי ממש הכל. יש את עכבר של המחשב הנייד לסדר (החזרתי את המחשב הנייד למקומו על הארונית אחרי שסידרתי את הפינה והיה ברור שאני לא מזיזה בה יותר דברים), ואת הכבל HDMI שלא החזרתי למקום (ובלאו הכי הזזת מאגר הכבלים זה אחד מהדברים שאני מתכננת לעשות בפרוייקט הסדר שלי, למרות שזה לא אחד מהדברים הקרובים). ואולי את המדף. אבל אלו דברים קטנים, ואלא אם אחליט להזיז ארונית ספרים בשביל שיהיה מקום לשני מסכים, זה הארגון החדש של פינת המחשב שלי. ואני מרוצה ממנו.

אני מסתכלת על הסדר שיש, על השולחן ובפינת המחשב ובכל החדר, וממש מרוצה. זה כייף לראות את זה. כשאני חושבת על פרוייקט הסדר שלי אני חושבת על כל מיני דברים. בעיקר שיקולים פרקטיים. אולי, אני צריכה לתת יותר משקל לשיקול הזה. לכייפיות שבמקום מסודר ונקי. לא רק לקלות הגישה לדברים ולאפשרות להפטר מדברים מיותרים ולפנות מקום, והקלות בה אפשר לנקות דברים כשהכל מסודר, אלא גם לכייפיות. להנאה. למצב הרגשי שלי. המצב הרגשי שלי חשוב. והרגשות החיוביים האלו יקרי ערך במיוחד בתקופה הזאת, עם הקורונה שנוטה לקלקל את מצב הרוח הרבה יותר משאני רגילה. אבל בימים האחרונים אני תופסת את עצמי מסתכלת על כל האזור, ומחייכת. נהנית להסתכל על פרי מאמציי. מה עוד אפשר לבקש?

היררכיית הזכרון של הסדר הפיזי

זכרון של מחשב עובד במבנה פירמידה, שמתבסס על טרייד אוף בן שני רכיבים עיקריים – מהירות ומחיר. הזיכרון של הארד דיסק הוא זול ואיטי לגישה, ולכן יש הרבה ממנו, ה-RAM הוא יקר ולכן יש מעט ממנו. זה לא כל הסיפור – יש עוד שלבי ביניים, ויש זיכרון שהתוכן שלו נשמר אחרי כיבוי המחשב וכזה שלא, אולם לצורכי הדיון נהוכחי הדקויות האלו מיותרות.

כדי לחסוך בזמן, נוצרו אלגוריתמים שונים שמטרתם להקטין את הזמן שבו המשתמשת מחכה בגלל איטיות הכתיבה לדיסק. אחת הדרכים הנפוצות לעשות את זה היא קאש. בעברית, זיכרון מטמון. כלומר, שמירה של עותק של הדבר שרוצים להגיע אליו בזכרון איטי יותר בזכרון המצומצם והמהיר יותר. למשל, כתיבה למסמך לא תדרוש כתיבה להארד דיסק אחרי כל פעולה, אלא יהיה עותק של המסמך ב-RAM, והשינויים יישמרו בהארד דיסק בזמנו הפנוי של המחשב, או כשהמשתמשת תבחר לשמור את המסמך. גם לדפדנים יש קאש משלהם.  בקאש יש מקום מוגבל, ולכן יש אךלגורתמים שמטרתם לבחור מה נשאר בקאש. מה שנשאר בקאש הוא ווריאציות קלות על הדברים האחרונים שהמשתמשת ניגשה אליהם.

בזמן האחרון, (והזמן האחרון הוא כנראה כבר חודשים אחרונים) אני עוסקת בסדר פיזי. והפתיע אותי לגלות שאני לא חושבת על סדר פפיזי במונחים של היררכיית הזכרון. אומנם יש רכיבים שונים רבים, אבל יש גם רכיבים דומים. אני אומנם לא הולכת לשמור העתקים של חפצים פיזיים, אולם השאלה מה להניח בהשג יד היא שאלה חשובה. 

התשובה האלגורתמית לכך – מה שאני משתמשת בו לעיתים קרובות – היא בו זמנית התשובה הברורה וחסרת התועלת לשאלה. המחשב מפנה את הקאש כאשר אין לו מקום. אולם להזיז דברים ממקום למקום בבית זו משימה שדורשת יותר זמן ואנרגיה, ועדיף לעשותה לעיתים רחוקות יותר. בנוסף לכך, לוקח זמן להתרגל לדברים, מה שמוסיף לעלויות. לכן, תדירות שינוי הסדר קטנה בהרבה.

אבל זו בדיוק השאלה שעומדת בפניי עכשיו. אתמול סיימתי למיין ולסדר את הדברים האחרונים שהיו ברשימה (המחשבתית, אבל גם הרשומה), והתבוננתי על התוצאות הזמניות. והתוצאות הן שהתפנה מקום. ולא סתם מקום – כבר היה ועדיין יש מקום פנוי ב"הארד דיסק", במקום פחות נוח להגיע אליו. אבל המקום שהתפנה הוא מקום במקומות שנוח להגיע אליהם. ועכשיו אני מנסה להחליט – מה אני רוצה שיהיה בהשג יד. 

עוד הבדל חשוב הוא שהזמינות היא עניין מקומי. הבגדים הזמינים בארון הם אלו בשורה הראשונה, אלו בראש הערימה, אלו שנמצאים בערמות לא עמוסות שלא ממלאות את המדף ושקל לשלוף ולהחזיר אליהם דברים.  הדברים הזמינים כשאני יושבת מול שולחן העבודה הם אלו שנמצאים על השולחן, אלו שנמצאים במגירות.  הדברים בשידה הם זמינים יחסית – אני צריכה לקוםב שביל להגיע אליה. ואלו שבמגירה הראשונה זמינים יותר מאלו שמתחת, כי צריך להתאמץ פחות בשביל להגיע אליהן. הדברים שבמדף בארון זמינים יותר כשאני ליד הארון.

ההבדלים בין ארגון פיזי לארגון הזכרון במחשב מספיק משמעותיים כדי שלא ארצה לחשוב על הסדר במונחים של זיכרון. אבל את האלמנט האחד הזה – נדל"ן מוגבל של דברים שקל להגיע אליהם – אני רוצה לשמור במחשבות שלי. ואם אפשר שיהיה לשם הזה קונספט, זה יהיה מצויין. כרגע, אני לא בטוחה ש"קאש" יעבוד – בקאש יש עותק, וההבדל הזה משמעותי מספיק בשביל שמטאפורה לא תרגיש לי נכונה.

נראה שאני עדיין צריכה להמשיך לחשוב על זה. וזה לא רע – אני חושבת על סדר בחודשים האחרונים, ועוד לא סיימתי. 

המקום ממנו אני באה

כשעליתי לכיתה א' הייתי ילדה מאוד ביישנית. שתקתי רוב הזמן בכיתה, לא ניסיתי לקחת לעצמי את רשות הדיבור, התביישתי מאוד ללכת לשאול איפה יכול להיות הסווטשירט ששכחתי איפשהו (נמנעתי מזה בעוז במשך כמה שבועות, למרות הלחץ ההולך וגובר מצד אמא שלי. שילמתי על זה מחיר, אבל הרצון להמנע מהאינטראקציה היה גדול יותר), ואני עד היום זוכרת איך ביום מסויים, בו כולם דיברו והמורה רווית כעסה, היא החליטה לרשום על הלוח את השמות של כל מי שמרעיש ומפריע, ואיפשהו אחרי עשר שמות רשמה גם את השם שלי. הייתי מזועוזעת, חרדה, מופתעת מהמראה שמעולם לא ראיתי קודם, וגם חושבת שזה לחלוטין לא הוגן שרשמו אותי עבור זה שאמרתי משהו למי שישבה לידי בצורה שהייתה נחשבת לבסדר במהלך שיעור רגיל 90% מהזמן,  ולא ילדים שאשכרה הפריעו.

אני זוכרת את זה. במעורפל. זה… לא ממש קשור למי שאני עכשיו. למי שהייתי אפילו בחטיבה ובסוף היסודי. מישהי שמרימה את היד בשביל לענות על שאלות. מישהי שלמדה להעתיק את שיעורי הבית ולא לפחד מעונשים של בית הספר. מישהי שלמדה, גם אם לאט, לעמוד מול סמכות. גם עכשיו אפשר לראות שאריות מהביישנות של פעם, אם לדעת איפה לחפש. אבל יהיה עובדתית שגוי להגיד שאני ביישנית. אני לא מחשיבה את עצמי לביישנית.

הנטייה הטבעית שלי, היא לפרפקציוניזם. היא לסיים דברים שהתחלתי. היא לא לנטו שדברים באמצע. הדוגמא העיקרית שיש לי לזה מרגישה לי מביכה בטיפשותה, אז אמנע מלרשום אותה. אביא דוגמא פעוטה יותר – הייתי מסיימת גם ספרים גרועים שהתחלתי. זו דוגמא טובה, כי היא רלוונטית גם עכשיו. וכי יש לי למי להשוות. למישהו פרפקציוניסט.

אני לא יודעת כמה אפשר להגיד שהייתה לי נטייה טבעית לפרפקציוניזם בלימודים, בהתחשב במידה בה הגישה הזו הייתה גישה שספגתי מההורים, ובמידה בה העובדות היו כלי הנשק שלי נגד השקרים שלהם. כלשמדתי שאני לא אסיים בתור מנקה גם אם אכשל בכל המבחנים ביסודי, וכשהמחבנים האלו הם נטולי השפעה על המשך החיים שלי, הרגשתי מרומה.  אבל בעיקר סמכתי. כשעליתי לחטיבה והתחילו דיבורים על השלכות פרקטיות של דברים, ולא רק דיבורים-רגשיים-מפחידים ולמדתי מה זה בגרות ואיך מתקבלים לאוניברסיטה, ובאיזשהי נקודה גם היה לי אינטרנט והתחלתי לחפש דברים… זה שינה את הגישה שלי למבחנים. כי היחס הרגשי שלי היה מבוסס על ההנחה שהמבחנים האלו קובעים את העתיד שלי ולהכשל זה נורא והיום, ולמדתי שזה שקר, וניסיתי להתאים את היחס הרגשי שלי למציאות. לא הצלחתי בצורה מושלמת, אבל המצב שלי הרבה יותר טוב מזה שהיה פעם.

לגבי ספרים… לא יודעת מה זה היה. אבל באיזשהי נקושה החלטתי שזה לא משתלם, והתחלתי לפעול על פי האמונה הזו. עכשיו, הרבה דברים השפיעו על זה. אורך הספרים שאני קוראת, השפה, מידת המיון- מראש של הספרים – שהשפיעה גם על ההסתברות שהספר יתברר כטוב גם אם ההתחלה גרועה, וגם על פרופורצית הספרים הלא טובים מתוך כל הספרים – מבחר הספרים האחרים שאני יכולה לבחור ממנו.

יצא לי קצת לדבר על הנושא עם הפרפקציוניסט המוזכר לעיל. והוא פרפקציוניסט. ולא נוטש ספרים באמצע. ואני? אני כבר לא. אני עדיין טועה יותר מידי לכיוון של להמשיף לקרוא ספרים גרועים. במיוחד אם אחרי תקופה בה אני קוראת רק-ספרים-טובים-מסוננים-מראש אני מגיעה פתאום לעולם של ספרים יחסית אקראיים שהרבה מהם גרועים. כבר יצא לי להעריך שרק שליש מהספרים שאני רוצה לקרוא באמת יהיו טובים, ורק אחרי שנטשתי ספר מסויים בסוף החלק הראשון, להבין שזה אומר שמתוך שלושה ספרים שאני אתחיל, אני אמורה לנטוש שניים, וזו התוצאה הרצוייה והטובה איכשהו, ההשלכה הברורה הזו של ההשערה שרק שליש מהספרים טובים חמקה מהבנתי…

אז… אני לא פרקציוניסטית? כנראה שכבר לא. ואפילו לא פרפקציוניסטית-בשיקום. אבל, פרפקציוניזם זה המקום ממנו אני באה. אני מזדהה בקלות עם אדם שממשיך לקרוא ספר גרוע כדי לא להפסיק באמצע. מזדהה הרבה פחות עם מי שאם לא נהנה בכמה עשרות העמודים הראשונים פשוט לא ממשיך לקרוא. גם אם במציאות זה מה שאני עושה. זו הקבוצה שאני חושבת על עצמי בתור שייכת אליה. ובמידה רבה, ההתנהגויות האלו עיצבו את מי שאני עכשיו, הן עדיין משפיעו על החיים שלי במגוון דרכים.

וזה נכון לא רק לגבי פרפרציוניזם. כל מקרה בו החלטתי שתכונה או הרגל מסויים שלי לא טובים ואני רוצה לשנות אותם – והצלחתי מתאימים לתיאור. ביישנות לא נכנסת לקטגוריה. זה קרה בגיל צעיר מכדי שאזכור, לא עשיתי מאמץ מודע. אבל שאריות-הביישנות האלו הן לגמרי חלק לגיטימי ממי שאני עכשיו. למרות אין לי מילה אחת לתאר את כל הדברים, למרות שלא ברור לי כמה הם קשורים אחד לשני (זה שבהקשרים מסויימים – אבל לא אחרים, קשה לי לעמוד מול סמכות. זה שאני מעדיפה לשלם בקופה בשירות עצמי או לקנות באינרטנט ולהמנע מאינטראקציה עם אנשי שירות במידת האפשר, זה שלפעמים לפעילויות חברתיות יש מחיר בשבילי). אבל חרדה מפני כשלון מבחנים נכנס לקטגוריה הזו, וגם הפסקת-ספרים באמצע. איבוד חפצים? כמו ביישנות, לא מרגישה שזה חלק ממני. ווידוא-יתר שלא שכחתי דברים חשובים ונעלתי את הדלת? בקבוצה השניה. זה המקום ממנו אני באה(ותכלס גם המקום בו אני נמצאת עכשיו).

אין לי מילה אחת לתאר את הקונספט הזה, למרות שעכשיו אולי אחשוב על זה בתור "המקום ממנו אני באה", אחרי שכתבתי את הפוסט הזה. אבל זה קונספט שימושי, כזה שמתייחס למגוון מצבים בחיים שלי. הקשר שלי למשהו שהייתי, והפסקתי להיות, בעקבות מאמץ רצוני, אבל יש לי את הנטייה ואת ההזדהות ואת תחושת השייכות הקבוצתית.

רשתות נוירונים ולמידה מדוגמאות

 יצא לי ללמוד ממש קצת על AI ורשתות נוירונים. באמת קצת. הדבר העיקרי שלמדתי הוא כמה זה קשה לאמן רשתות אפילו אם המטרה שאני רוצה שהם יבצעו היא פשוטה. אבל הידע המינימלי הזה גרם לי לקחת קונספט שתיאורטית הכרתי, להבין אותו בעומק אחר, וליישם אותו בחיי.

למידה מדוגמאות. רשתות נוירונים, במובן הבסיסי, לומדות מדוגמאות. נותנים לרשת אובייקטים ששיכים לקבוצה אחת או שנייה, אומרים לה מה הקבוצה הנכונה, ומצפים שהיא תצליח להבין מה הכלל המפריד ביניהן. וזה, במידה רבה, הדרך בה בני אדם לומדים. וזו הסיבה שלמרות הנטייה הטבעית שלי ללודיקה אבסטרקטית, אני חובבת גדולה של דוגמאות. מה שמתקשר לאמונה שלי שבהרבה מקרים בדיקה של העובדות היא הדבר הנכון לעשות.

במתמטיקה אפשר להגדיר קונספטים בצורה חד משמעית – גם אם לפעמים מי שקורה את ההגדרה יתקשה להבין, במובן המהותי של המילה, את המשמעות שלה. כשמדובר על קונספטים בחיי היום יום, אין להם הגדרה מתמטית. ואין כרגע דרך ישירה להעביר הבנה של אדם אחד של הקונספט לאדם אחר. דבר זה לעיתים קרובות גורר שיח חרשים, בו אנשים מדברים בלי להבין אחד את השני, במקרה הטוב, או משתמשים בתעלולים רטוריים (כגון motte and bailey) כדי לרמות את עצמם ואת הסובבים אותם. בעיה נפוצה נוספת היא שפוליטיקה היא קוטלת הבינה, ואנשים היגיוננים רוב הזמן יתנהגו בצורה לא הגיונית ויגנו על דברים הלא ראויים להגנה, כשהמטרה האמיתית היא להגן על השבט שלהם. דוגמאות קונקרטיות ובמידת האפשר נייטרליות מאפשרות לעקוף את הבעיה.

יש עוד דרכים רבות בהן דיונים באוויר, בלי דוגמאות קונקרטיות, יכולים להשתבש. אבל הפתרון להרבה מהמצבים האלו הוא אחד – לדבר על דוגמאות קונקרטיות. במידת האפשר, הרבה דוגמאות קונקרטיות. לכל הפחות, זה מאפשר לצד השני להבין ש"הקונספט X כולל את הדוגמאות A B ו- C", ויש הרבה יותר סיכוי שהבנה מדוייקת יותר של הקונספט תצליח לצלוח את הפער בין אדם אחד לשני. תקשורת זו משימה קשה. אנשים באופן קבוע מעריכים בהערכת חסר כמה קשה זה לתקשר: https://www.lesswrong.com/s/5g5TkQTe9rmPS5vvM/p/sSqoEw9eRP2kPKLCz

 

למידה מדוגמאות היא בעיני אחת הדרכים הטובות לתקשר, ובתור כזו שווה להשתמש בה יותר. לכן, כשראיתי היום משהו וחשבתי עליו,- הו! זו דוגמא ל-failure mode סטנדרטי של  קבוצה מסויימת של אנשים, שמכילה כמעט את כל הקהילה הרציאונלית, חשבתי ששוה לכתוב על זה פוסט. ואולי לעדכן בהמשך עם כל דוגמא. התכוונתי לכתוב הקדמה קצרה על הרעיון, אבל גיליתי שזה ארוך מספיק לפוסט בפני עצמו, אז חילקתי את זה לשניים.

על שיקולי סימטריה ועקרון החסד

בפוסט הזה: https://antidem.wordpress.com/2014/02/28/what-if-hbd-is-true/ מציע כותב הפוסט את האפשרות שהמדיניות של השמאל בארצות הברית, מדיניות רווחה, מנציחה את הבעיות בקהילה השחורה, ושמנהיגי השמאל מודעים לכך ותומכים במדיניות זו מתוך אינטרס – כדי להבטיח את קיומה של קבוצת אוכלוסייה גדולה שבוודאות תצביע להם.

וזה צרם לי, האמירה הזו. מכמה סיבות. הסיבה הראשונה, שיש משהו מאוד מעצבן כשדעה ששמעתי המון פעמים מוצגת בתור רעיון חדשני ומקורי.  לכך סיבות רבות. זה מעיד על הכותב. או שהוא מנותק מהעולם בו אני חיה – שבו הרעיון שלו לא מקורי ומוצג בכל פינה. או שהוא לא טרח לעשות את שיעורי הבית שלו ולהראות התעניינות מינימלית בחומר שקיים בנושא. או, וזו בעיני הסיבה הכי נפוצה, זה פשוט מניפולציה רגשית.

הכותב הוא הו-כה-אמיץ ואומר דעה שהיא טאבו ואסור לומר אותה, ולכן כמובן זו הפעם הראשונה שאני שומעת אותה. ואם אני לא אחשוב עליה (וכמובן אסכים איתה) אז אני לא אמיצה ולא חדשנית ועם הממסד המסואב ונגד האנדרדוג ו… פיכסה. בקיצור, אני נגד דיבייבטים על אומץ, ועל כך אפשר לקרוא עוד כאן: https://antidem.wordpress.com/2014/02/28/what-if-hbd-is-true/

אבל הסיבה העיקרית לכך, היא הסיבה שתמיד הפריעה לי עם ניחושי מניעים של הימין – אין לזה שום קשר למציאות שאני מכירה. אני מכירה שמאלנים. הייתי שמאל כלכלי בעצמי, יצא לי לקרוא המון המון דברים שכתבו כותבים שמלאנים, וגם עכשיו יוצא לי לקרוא. לא תמיד בכוונת תחילה, אלא כי אלו הדעות של אנשים שכותבים דברים אחרים שאני מתעניינת בהם.

ובתור מי שמתנגדת לחלק גדול מהתוכניות האלו, וחושבת שהן דרכים לא אפקטיביות להשיג את מטרות השמאל, הרשו לי להגיד לכם: הם מאמינים בזה. באמת ובתמים. זה מעצבן מאוד בשבילי – בתור מי שמסכימה עם המטרות אבל חולקת על האמצעים. בתור מי שצריכה לסבול הרבה יותר מידי הנחת כוונות רעות, או קושי לנהל דיון הגיוני בנושא. בתור מי שנתקלת בזה בנושאים שאמורים להיות לא קשורים, וזה מיותר לחלוטין בעיניי. הם באמת מאמינים בזה. ואני בטוחה שרוב המנהיגים, אם לא כולם, גם כן מאמינים בזה.

להגיד שזה פוטר אותם מאחריות לחלוטין? לא. יש דרגות שונות של "מאמינים" ורמות שונות של הטיות קוגנטיביות ושבטיות ושקר עצמי וחוסר יכולת לראות דברים כמו שהם גם במאמץ. ונקודות עיוורון. זה לא שחור ולבן, ויש לא רק גוונים שונים של אפור, אלא גם מנגונים שונים ומשונים, עליהם אולי ארחיב בפוסט נפרד. אבל ההשערה הזו שזה נעשה מתוך אינטרסנטיות – היא שגויה. היא פשוט שגויה.

ומה הבעיה פה? שאני מאמינה בקוהרנטיות, ובסימטרה, ובהגינות. ואני שואפת לדעת את האמת. וזה אומר שכל הטיעונים שרשמתי פה חלים באותה מידה על טענות כלפי המפלגות הדתיות והשאיפה שלהם להשאיר את המצביעים שלהם בעוני. ועלי להניח שלו הייתי דתיה או חרדדית, יכולתי לרשום אותו דבר בדיוק על החילונים, ועל המניעים השליליים שהם מייחסים למנהיגים שלי.

אני חושבת שיש קצת יותר סיבות להניח עסקנות מהצד של המנהיגים הדתיים מאשר מצד השמאל. בעיקר כי יש הרבה יותר שחיתות, ושבטיות במובן המסורתי של המילה, וחצרות וריבים ויועצים למיניהם ובלאגן. מצד שני, אני חושבת עכשיו על השמאל הישראלי, בעוד שחלק מהדברים שקוראים בשמאל האמריקאים בהחלט נשמעים מאותה קטגוריה, גם אם בגרסא מודרנית יותר. אבל בעיקר – זה לא משנה. היכולת של מנהיגים להשפיע על דעות ההמון ועל תהליכים היסטוריים מוגבלת, בעיניי, רוב הזמן. יש יוצאי דופן, והמנהיגים יכולים לדחוף מעט לפה או לשם, אבל זה הכל.

קבוצה תבחר כמנהיגים רק אלו שמאמינים במה שהיא מאמינה. ואם מדברים על מנהיגות אידיאולוגית, לא פוליטיקאים, אז זה ברור כפליים. ומה שחשוב, זה שהאנשים באמת מאמינים בזה. יש לי הרבה מה להגיד על הבורות של חרדים בכל הנוגע לכלכלה מודרנית, ועל הדרכים הרבות בהן בני אדם משכנעים את עצמם במה שמועיל להם להאמין. אבל לא זו הנקודה.

הנקודה היא שמשיקולי סימטריה, עלי להניח שהטיעון שמנהיגי הדתיים שואפים לשמר את העוני של המצביעים שלהם, שגוי. אני פחות בטוחה לגבי הפוליטיקאים (פוליטיקאים נוטים להיות הרבה יותר מקוויליאניים), ואני לא זוכרת שראיתי את החלק המניפולטיבי שמעצבן אותי כל כך, יותר מהטיעון עצמו. אבל כנראה שהטיעון הזה שגוי. ולי אישית ממש קשה להאמין בזה.

אופס. כנראה אני צריכה להתאמץ יותר להחיל את עקרון החסד על יריבים אידיאולוגיים. נראה שזו הדרך לצייר מפה מדוייקת יותר של המציאות…

אציין לטובה שבפוסט שקישרתי אליו הטיעון הוצג בצורה משמעותית פחות גרועה מבדרך כלל. וקראתי את הפוסט ואהבתי אותו ואפילו הסכמתי עם חלקים גדולים ממנו (אני דווקא בטוחה שגרסא חלשה של HBD נכונה. מעצבן אותי הרידוד והשיטוח של הראיות שיש בידנו על ידי כל הגזענים והניאוריקציאונריים שעושים בהטל של העובדות קרדום לחפור בו, אבל אני חושבת שיש כמה דברים שהוכחו היטב. והפער בממוצע האיקייו הוכח היטב). הוא מוסיף הסתגייויות ונקרא ככנה ולא מניפולטיבי.

זו הסיבה שהוא עורר בי רצון לענות לו בכנות. נראה שהוא באמת לא התכוון לשאלה בתור שאלה רטורית, באמת לא התכוון להיות מעצבן ומניפולטיבי, והצליח להעביר את הרושם הזה בלי להתייחס מראש לטענות שאני מעלה. אולי הוא אפילו שאל את השאלה הזו בזמן שבו היא באמת הייתה חדשה ואף אחד לא חשב עליה (למרות שאני מפקפקת בכך).

ועדייןף השאלה הזו בעייתית. אין שופם דרך לענות עליה, אין דרך לקרוא תא המחשבות של המניהיגים, וכל מה שהיא עושה זה לעורר רגשות שליליים כלפי הצד השני ולשנות את היחס כלפיו. כי היחס כלפי מי שטועה והיחס לפי מי שעורך מניפולציות משיקולי תועלת אישית הוא שונה מאוד, והאינטואיציה המוסרית לגביהם גם היא.

אני באמת צריכה לנסות להמנע מהטענה הזו. בטוח בצורה של שאלה רטורית, אבל אולי גם בצורה של טענה. היא רק תרחיק ממני כל אפשרות לדיון מוצלח עם אדם מהצד השני. והיא דורשת מידה עצומה של אמון כדי שאפשר יהיה לנהל דיון פרודוקטיבי אחריה, שלא לדבר על לשמוע תשובה של הצד השני. באמת הייתי רוצה לשמוע אותה. תשובה אמיתית של הצד השני, לא את הניסיון שלי לשקף את התשובה שלי אליי.