בזכות הקוהרנטיות

כשהייתי ילדה, אהבתי מתמטיקה. אני עדיין אוהבת, אם כי עכשיו יש לי הבנה רחבה יותר של מה זה הדבר שאני אוהבת. זה שאהבתי מתמטיקה, זה שהייתה לי נטייה טבעית לזה, גרר כל מיני דברים. אחד מהם, זה שהיה לי ברור שיש אמת מתמטית שאפשר למצוא, שהמורה יכולה לטעות. אחר כך גיליתי שחלק מהסיבה שילדים נכשלים במתמטיקה היא שאין להם את האמונה הזאת, והם מנסים לנחש את הססמה של המורה במקום.

חלק מצורת החשיבה המתמטית מניח שיש תבניות נסתרות, חוקים פשוטים שעומדים בבסיס הדברים. פיזיקה במידה רבה עובדת ככה. כשרוצים לחשב דברים בעולם האמיתי יהיו דברים כמו חיכוך ואיורודינמיקה וזה שדברים הם לא ספרות או גופים נקודתיים, אבל חוקי הטבע הבסיסיים הם מאוד פשוטים. יש אינטואיציה שמצפה שגם דברים מורכבים בסוף יוסברו על ידי תבניות נסתרות. והיסטורית, היא נכונה בתחומים כמו פיזיקה ולא בתחומים כמו ביולוגיה או סוציאולוגיה. והאינטואיציה של היא כזאת.

צורת החשיבה הזאת נוטה לחשיבה לוגית, לשרשראות של טיעונים תקפים לוגית והסקות. עם הזמן, למדתי לאזן אותה באמפיריות. למדתי שהיסטורית, אנשים הסיקו המון דברים בשרשראות לוגיות שהיו שגויים, ושאם אני רוצה לשרטט מפה של עיר, מוטב שאצא החוצה ואלך בעיר, ולא אנסה להסיק אותה מעקרונות ראשוניים ביושבי בכסא בביתי.

אבל דבר אחד נשאר אצלי מהחשיבה המתמטית, וזה האינטואיציה הבסיסית שסתירה אומרת שמשהו שגוי. כי ככה זה במתמטיקה. אם הוכחת שאפס שווה לאחד את יכולה להוכיח כל דבר. וזה אומר שאחת ההנחות שלך שגויות. יש אפילו שיטת הוכחה כזאת – הוכחה בשלילה, בה מניחות את מה שרוצות להוכיח, ואז מגיעות לסתירה.

הדוגמה היותר מוצלחת לזה היא האי שיווינים המסובכים שהייתי צריכה לפשט בחטיבה, ואז לכתוב את התשובה. זה התחיל ממה שלקח לפעמים יותר משורה במחברת בשביל לרשום, ואז בסוף הייתי מקבלת שאיקס קטן מארבע או שאיקס בין שתיים לשבע, או שאיקס קטן ממינוס שלוש וגם גדול מאחד. והמורה הורידה נקודות אם במקרה האחרון לא הייתי כותבת שהתשובה היא הקבוצה הריקה. כי אין איקס שקטן ממינוס שלוש וגם גדול מאחד. ולאי השיוויון הזה אין פתרון.

יודקובסקי הגדיר Coherent Extrapolated Volition כחלק מהרצון שלו לדאוג שבינה מלאכותית לא תשמיד את האנושות. אני לא אחזור על התוכן של המסמך הזה – הוא קריא להפליא ולא דורש ידע קודם, ואני אומרת את זה כי קראתי אותו. הרעיון של Volition זה בערך רצון. אקסטרפולציה זה מה שאדם היה חושב לו הוא היה חכם יותר, לו היה לו יותר מידע, לו היה לו זמן לחשוב לאורך זמן על השאלה. במקרה של האנושות, לו לאנשים היה זמן לחשוב על השאלה ולדבר עליה, ביחד. אבל אני כרגע רוצה לדבר על הקוהרנטיות.

וקוהרנטיות אומר לא לרצות מספר שקטן ממינוס שלוש וגם גדול מאחד. לא לרצות דברים בלתי אפשריים. ההסבר הזה של יודקובסקי מצביע על אותו קונספט שהצלחתי להצביע עליו בצורה משמעותית פחות מוצלחת עם דוגמת האי שיוויון שלי (שעובדת יותר טוב בתפקיד המקורי שלה, להזהיר מפני הגדרות מעורפלות. למה חשוב להזהר עם הגדרות? כי אחרת אפשר בטעות להגדיר משהו שלא יכול להתקיים. כמו באי שיווינים המתמטיים האלו. זה שאפשר לתאר משהו לא אומר שהוא קיים).

יודובסקי מגדיר (בצורה שאין לי מושג איך לתרגם. גוגל מציע ערבוביה, בלבול, אבל המונח באנגלית פשוט יותר מוצלח וקולע)

Muddle measures self-contradiction, inconsistency, and cases of “damned if you do and damned if you don’t.” Suppose that if you got a banana tomorrow you would not want a banana, and if you didn’t get a banana you would indignantly complain that you wanted a banana. This is muddle

אני מניחה שהתיאור הזה מסביר בצורה ברורה למה זה משהו להמנע ממנו.

בכלכלה, העדפות קוהרנטיות הן כאלו שלא כוללות העדפות מעגליות. אם אני מעדיפה בננה על תפוח, ותפוז על בננה, ותפוח על פני תפוז, יצרתי מעגל. אם אני מוכנה לשלם שקל כדי להחליף פירות לפי ההעדפות שלי, מישהי שיש לה את שלושת הפירות יכולה למכור לי את הפירות במעגל, עד שאתן לה את כל הכסף שלי. מה שמסביר למה תיאוריות כלכליות על סוכנים עם פונקציות תועלת מניחות שאין בהן מעגלים.

כמובן, בעולם האמיתי לאנשים אין פונקציית תועלת מוגדרת היטב, ואנחנו לא כותבים את ההעדפות שלנו בצורת פונקציה. אבל פרקטית, אי אפשר ללכוד בני אדם במלכודת פשוטה שכזאת – האדם ישים לב לזה. מצד שני, כשמדובר על מניפולציות פחות ישירות, זה קורה כל הזמן. חלק גדול מתחום השיווק מיועד לנצל אי יעילויות וחולשות במערכת ההפעלה האנושית.

הפוסט הזה הזכיר לי את שאלת העדפות על פני זמן, ואת זה שפעולות ספונטניות ולא קוהרנטיות מאפשרות ניצול על ידי שחקנים עם אופק אירועים ארוך יותר. הדרך שבה אני חושבת היא על קוהרנטיות באופן כללי, כשקוהרנטיות על פני זמן היא תת קטגוריה של קוהרנטיות. לא חשבתי עליה בנפרד, אבל היא לגמרי קטגוריה ששווה איזכור. כמו שסיכם את זה Jason Green-Lowe בתגובות לפוסט:

Thank you for identifying the instinct needed to override past selves as "aggression" and for reminding us that the penalty for excess aggression against past selves is being exploited by actors with longer-term preferences, like credit card companies. That's a useful way of summarizing some ideas that I'd been groping toward but hadn't been able to put into words yet.

אבל העדפות לא קוהרנטיות יוצרות בעיות גם במצבים בהן אין מטרה לנצל אותן. אם אני מוכנה לקנות שעה של זמן בארבעים שקלים ביום אחד, וביום אחר מבזבזת שעה כדי לחסוך עשרים שקלים, יצרתי חוסר יעילות. יכולתי להרוויח יותר זמן או כסף, אם הייתי נמנעת מלקנות שעה בארבעים שקלים ביום הראשון, ואז לא מבזבזת שעה כדי לחסוך עשרים שקלים.

כמובן, ערך הזמן, וערך ההמרה של זמן לכסף, לא שווה בכל הנסיבות. לפעמים שעה היום באמת שווה יותר משעה מחר, מאיזשהי סיבה. וזה בעצם מה שמפריע לי פשוט לקבוע מחיר ולהשוות הכל אליו. אבל זה לא משנה מהותית את המצב. תבניות סחר מעגליות, העדפות לא קוהרנטיות, יוצרות בזבוז משאבים. וזאת סיבה לשאוף לקוהרנטיות.