תבנית שנתקלתי בה כמה פעמים: אנשים נתקלים בבעיה. אנשים מחפשים הפתרון. הפתרון עובד עבורם, ועבור אנשים שהנסיבות שלהם קרובות מספיק אליהם. הם מתחילים לעזור לאנשים במצבים דומים. הפתרון מוכלל והופך לשיטה. ספרים נכתבים, מדריכים מלמדים את השיטה ומדריכים על פיה. ואז… השיטה נתקלת בנסיבות אחרות. אנשים מתעקשים שהשיטה נכונה, וממשיכים להתנהג כאילו היא נכונה, גם כשהם מתנגשים במציאות התנגשות חזיתית.
הנה דוגומה אחת: גישת שפר להורות כנראה מתאימה עבור קבוצה מסויימת של הורים. היא לא רלוונטית עבור אחרים, ועבור ילדים מסויימים היא מובילה להזנחה.
הנה ציטוט שנכתב על ידי מישהי שמאמינה בשיטה:"זה לא שיש ילד שלא מתאים לתיאוריה.
התיאוריה הזאת מתאימה לכל אדם." הציטוט הוא מפה. אפשר למצוא שם עוד כל מיני דברים. למשל:
"האתר של מרכז שפר הרשמי מלא בסיפורים של הורים על הילד שהיה עם אספרגר, או הפרעת קשב, או דיסלקציה, או אפילו בעיה פיזית – והפלא ופלא, אחרי הדרכה בגישת שפר, הבעיה נעלמה לחלוטין. הנה מה שאם כזו כותבת על הבן שלה, שהיה מאובחן עם אספרגר והתקשה מאד: "עיקר העבודה על האמון התמקדה בידיעה שהוא ילד רגיל לגמרי והוא יכול להתמודד עם כל מה שהחיים מזמנים לו, אם יבחר"." (מאי)
מה שקרה במציאות, כמובן, הוא לא שהבעיה נעלמה, אלא שההורים הפסיקו לראות אותה. אבל למחוק נהר במפה לא יגרום לנהר להעלם, ולעצום עיניים למציאות לא יגרום לה להעלם. אם האבחנה היא שגויה או מוגזמת, התעלמות ממנה יכולה להועיל. אבל אם האבחנה היא נכונה ואם הבעיה חמורה מספיק, כל מה שזה יוביל אליו זה ילד שנכשל וסובל בלי סיבה.
איזה כשלון של הגישה. ואיזו דוגמטיות! זה באמת לא דורש הרבה להבין שאולי יש בעיה. אני יכולה לדמיין הורים בגישה הזאת לא מזהים שהילד שלהם לא מצליח בכיתה פשוט כי הוא צריך משקפיים, ולא יכול לראות את הלוח…
אבל, אם להסתכל על חלקים אחרים של השיטה, נראה שיש בה עצות לא רעות בכלל. השיטה נוצרה כתגובה לסיטואציות מסויימות, ואני משערת שאחוזי ההצלחה שלה היו מעל תשעים אחוז, ואז היא התרחבה והתרחבה והתרחבה, והגיעה למקומות בהם היא מזיקה אקטיבית.
***
קראתי את אחד הספרים של חיים עומר. אני חושבת שזה היה "שיקום הסמכות ההורית". זה היה ספר מעניין, ואהבתי במיוחד את הדוגמאות הפרקטיות – כולן הראו מקרים קיצוניים, של נוער אלים, שמשתמש בסמים, ואיך השיטה שלו עוזרת. היו כמה מקרים מפוקפקים – להחזיק מישהו בכוח זו תגובה לגיטימית בהחלט לאלימות, אבל לקרוא לזה "התנגדות לא אלימה" זה עיוות של המונח, והיה שם מקרה אחד בו המוחזק לא היה ילד קטן בטנטרום שמנסה להרביץ, אלא נער בוגר. אני חושדת שלו הוא היה בגיר הוא היה יכול להתקשר למשטרה והחוק היה לצידו, גם אם לא ברור אם המשטרה, באי יעילותה, הייתה טורחת לעשות משהו.
השיטות שלו רדיקליות, ולהשתמש בהן, למשל, על נער רגיל שאיחר לחזור מבילוי, יכול להזיק יותר מלהועיל. זה יכול גם להרוס את מערכת היחסים בין להורים ולשבור אותה בצורה חסרת תקנה, וגם להשיג בדיוק את ההפך ממה שההורים רצו.
אבל הוא לא רושם את זה. להפך, הספר מיועד לכולם והוא ממליץ על השיטה שלו לכולם. הוא לא מציב תנאי עצירה, הוא לא אומר – הכלי הזה מסוכן! הוא לגיטימי לשימוש רק אם הנער עושה משהו שעלול לסכן אותו או את סובביו, ועלול לשבור בצורה בלתי הפיכה את מערכת היחסים אם יופעל על נער רגיל. להפך, הוא ממליץ על השיטות לכולם. וחלק מהן באמת לא כאלו קיצוניות. למשל, לנסות להופיע במועדון או הבילוי האחר שהנערה מאחרת לחזור ממנו אמור להביך אותה ולגרום לה להמנע מלעשות את זה, אבל פרקטית, זה נשמע כמו דרך לגרום לה לשקר. למען האמת, אני מכירה מקרה משמעותית פחות קיצוני, בו נער מסויים למד לתת שעת חזרה מאוד רחוקה מהמציאות, כדי להמנע מחרדתיות לא סבירה של אמא שלו בנוגע לכל איחור. התוצאה הפרקטית של הדאגה שלה היא שהיא מקבלת פחות מידע על איפה הוא נמצא, לא יותר.
וזה מטריד להפליא לגלות שהוא כתב ספר שמיועד לציבור הרחב. הניסיון שלו הוא רב שנים והוא מאפשר לו להיות מומחה בתחומו, ובעל מידע רב ערך – כל עוד הנער שייך לקבוצה הרלוונטית. אין לו אותה כמות של ניסיון עם אנשים במצבים פחות קיצוניים. אבל גם פה – לא רק שאין עצירה, יש הכללה מקבוצה מאוד צרה לקבוצת כל האנשים, יש התרחבות של השיטה שלו מהמקרים בהם אפשר לשער שאחוזי ההצלחה שלו גבוהים מאוד ושיש לו ניסיון רב, למקומות בהם אין לו מידע והגישה שלו מזיקה במקום להועיל.
***
בדיונים לגבי כלכלת המשפחה, יש שתי עצות הפוכות בנוגע לכרטיסי אשראי. עצה אחת היא לבטל את כולם ולעבור למזומן, והשניה הפוכה בדיוק, להמנע ממוזמן כמו מהשטן, כי רק באשראי הכל מתועד ומאורגן. שתי העצות לעיתים נדירות באות בתור דוגמה למשהו שעזר לנותן העצה. העצה לשימוש רק באשראי היא עצה מודרנית יותר – הופתעתי לטובה כשנתקלתי בה בשנים האחרונות, כי לפני כן נתקלתי אך ורק בעצה להשתמש במוזומן להכל. זאת הייתה העצה הסטנדרטית, החוכמה המקובלת.
לעיתים קרובות היה אפשר לראות תיאור של איזשהי שיטה או מסגרת ליציאה מהמינוס או לחסכון בכל התחומים, שבאה בצורה של רשימת עצות. והעצות היו מוצגות בתור כללים או עובדות הנכונות תמיד. להתחיל ממיפוי ההכנסות וההוצאות, לדאוג שיהיו יותר הכנסות מהוצאות, לבדוק אם אפשר למצוא חבילה זולה יותר לטלפון או אינטרנט, להשוות מחירים, לעבור למזומן. עצם ההכנסה של העצה הזאת ברשימת שאר העצות באה עם מסר משתמע לגבי האוניברסליות שלה.
אני לא זוכרת שנתקלתי ולו פעם אחת בעצה הזאת כמו שאני הייתי נותנת אותה. אולי זה לא מספיק קליקבייטי בגרסה שלי:
״תבדקו איך שימוש במזומן, או אשראי, או תווים, או אפליקציות, משפיע על הרגלי הצריכה שלכם, ומה מתאים יותר למטרות שלכם. לשם כך, טוב לעשות ניסוי: במשך חודש אחד לעשות קניות פיזית בסופר, ובחודש אחר להזמין משלוחים, ואז להשוות בין התוצאות: איפה הוצאתם יותר כסף, מאילו הוצאות הייתם יותר מרוצים, איפה בזבזתם יותר זמן ואנרגיה. כך גם לגבי שימוש בכרטיס אשראי מול מזומן: איפה הוצאת יותר, במזומן או בכרטיס אשראי? האם אתם מרוצים מההוצאות האלו או שאלו קניות אימפולסיביות שאתם מתחרטים עליהם? האם חוסר היכולת לשלם בנוחות מנעה מכם לנצל מבצע כלשהו או הוסיפה טרחה ללא צורך? ״
***
זה לא כזה קשה לבדוק מה גבולות הגזרה של הגישה! יותר מזה, הרבה פעמים אלו דווקא הגבולות האלו שמכילים מידע חשוב ומעניין. למשל, גישת שפר טובה במקרים בהם הורים מצפים מילדים מעט מידי, כלומר, לא מאמינים ביכולות של הילדים. גישת עומר טובה במקרים של נוער אלים או נוער בסיכון. במקרה של שימוש במזומן או אשראי, קשה יותר לשרטט את הגבולות, כי הם פסיכולוגיים. יש אנשים שמרגישים שהוצאה היא לא אמיתית כשהיא עם כרטיס אשראי ולכן מוציאים בלי חשבון, ומזומן מרגיש אמיתי. יש אנשים שלא. יש אנשים שתיעוד של כל הוצאות המזומן או ההגבלה הברורה של הכסף עוזרים להם, יש כאלו שלא יכתבו את כל ההוצאות או שהכתיבה הזאת היא טרחה גדולה מבחינתם, ואילו הנוחות של אשראי מאפשרת מעקב אחרי ההוצאות בזמן אמת עם אפליקציה.
אבל אם זה לא קשה, למה אנשים לא עושים את זה? חלק מהסיפור זה שהבנת הגבולות דורשת רפלקציה, ומודעות עצמית. עצם העלאת השאלה – למי ובאיזה נסיבות השיטה מתאימה? – זה לא דבר טריוויאלי לעשות.
חלק מהסיפור זה הנטייה של החברה שלנו לתת פרסים על ביטחון יתר עודף ויהירות, ולהעניש ענווה ומודעות עצמית. וכבר נאמר שכל אידיאולוגיה רוצה להיות כת (או דת), וחלק מהאנשים בהחלט מתייחסים לגישות מסויימות בצורה דתית. וכאן הפער הוא בין גישה בתור כלי בארגז הכלים ההורי, לבין גישה בתור האמת שאין בלתה.
בסוף, התוצאה היא אותה תוצאה. יש גישה מצלחת-מקומית, שעוזרת לאנשים במצב מסויים, שמזיקה-כללית, כשהיא מתפשטת מחוץ לנישה שלה. הדעות שלי לגבי לא מעט רעיונות מתבטאים בקונספט הזה – שהרעיונות מעניינים ונכונים מקומית, אבל לא נכונים אוניברסלית. ושכל מה שצריך לעשות בשביל לתקן אותם זה לכלול את תנאי העצירה. אבל ההבדל בין השיטה עם תנאי העצירה לזו שבלי הוא מהותי.
הדוברת הראשונה 