האבנים הגדולות של התקציב

יוצא לי לקרוא לפעמים סיפורים של אנשים על יציאה מחובות או בקשות התייעצות להתייעלות כלכלית. הסיפורים האלו מתחלקים בצורה גסה לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא של אנשים שיש להם מספיק כסף ומבזבזים אותו סתם, בצורה לא יעילה. והקבוצה השנייה היא כזו שאורח החיים שלה בלתי אפשרי או קרוב לבלתי אפשרי, וחייבת לעשות שינוי גדול בשביל להגיע ליציבות כלכלית.

הקבוצה הראשונה היא אנשים ממעמד הביניים, שמרוויחים מספיק כסף, והכסף מתבזבז על שטויות בלי שהם שמים לב. אפשר לפעמים לראות סיפורים של אנשים שהתחילו להשתמש באפליקציית ניהול תקציב, ופתאום, בלי לשים לב, חסכו כמה מאות או אלפי שקלים. מה שזה מראה הוא שהם בזבזו מקודם על שטויות, או לא שמו לב שדברים מסויימים עולים המון. להזמין אוכל זה דוגמא להוצאה שלרוב היא לא קוסט אפקטיבית. דוגמא אחרת היא מישהי ששמה לב שאחד משני הסופרים שהיא קונה בהם יקר משמעותית מהאחר, בלי סיבה טובה, ועברה לקנות רק בסופר הזול. כמובן, לפעמים הקנייה נובעת מדברים אחרים. אחת המקימות של בילפולד סיפרה שטיפול בדכאון שלה גרם לה להפסיק לבזבז על שטויות, בתור דוגמא.

הקבוצה השניה היא של אנשים שפשוט לא מרוויחים מספיק עבור אורח החיים שלהם. הם יכולים לצמצם במידה מסויימת בהוצאות המזון, לא לקנות בגדים, להוזיל ביטוחים ומנויים למיניהם, ואז עדיין לא יספיק. ההוצאות הגדולות, הקבועות שלהם, גדולות מידי, ביחס להכנסה שלהם. אלו המקרים הכי קשים, כי אנשים לא רוצים לעשות שינויים גדולים באורח החיים שלהם. אלו גם המקרים הפחות מדוברים. אפשר לראות אותם בעיקר בבקשות התייעצות וסיפורים אישיים.

וזה טבעי והגיוני שזה כך. שינויים גדולים הם מטבעם דברים שקורים לעיתים נדירות, ולא באופן קבוע. בחירת מקצוע, מעבר דירה, קניית מכונית, הולדת ילדים, אלו לא דברים שקורים כל יום. אלו גם בחירות מאוד אישיות, ומאוד תלויות נסיבות. בחירת מקצוע תלויה בהשכלה ובנטיות האישיות. בחירת בית תלויה במקומות עבודה, בחברים, במשפחה. ובעוד שדיונים על הרכב הנכון אפשר למצוא בצורה יחסית קבועה, אין כל כך מה לדון על מספר הרכבים. כולם יודעים שרכב זה יקר ולהסתדר בלי זה זול יותר, וגם שיש מחיר בנוחות, ושהמחיר הזה שונה מאוד במקומות שונים. לעומת זאת, ההחלטות הקטנות הן כאלו שמתקבלות כל הזמן. כל שבוע אפשר להחליט אם לבשל ממוצרים בסיסיים, לקנות דברים חצי-מוכנים כמו תערבות ירקות להקפצה, או להזמין ממסעדה.

לכן, כמות המלל וזמן האוויר לא פרופורציאונליים לחשיבות ההחלטות האלו. זה לא אומר שאנשים לא מדברים או לא מקדישים מחשבה רבה לשאלות האלו. בחירת קריירה היא החלטה חשובה, ואנשים מתלבטים רבות בנוגע למקום מגורים. רק שהם לא יכולים לקחת את זמן האוויר בפרופורציה לחשיבות שלהם. זו בעיה שאני לא יודעת איך אפשר לתקן אותה. אבל היא קיימת.

אז עכשיו אני כותבת על האבנים הגדולות של התקציב. ההחלטות האלו הן – מקצוע ומקום עבודה, מקום מגורים, תחבורה. ילדים הם גם החלטה כלכלית משמעותית, אולם הבחירה בה מתבצעת פעם אחת ואין אפשרויות להתחרט. בעיות בריאותיות יכולות להיות מקור להוצאות רבות או לצורך להחליף עבודה, אבל הן לא בנות בחירה ולכן פחות רלוונטיות לדיון.

אז מה קורה עם המשפחות שהזכרתי מקודם? אולי הן לקחו משכנתא על דירה גדולה משהן יכולות להרשות לעצמן. אולי הן גרות ביישוב מרוחק ואחד או שני בני הזוג נוסעים מרחקים גדולים, והוצאות התחבורה עצומות. אולי אחד מבני הזוג מובטל או נשאר עם הילדים בבית. אולי הוא התחיל עסק עצמאי ומרוויח פחות משכר מינימום, פשוט לא מספיק.

החלטות כאלו הן הבסיס עליו אורח החיים נוצר. מקצוע ומקום עבודה משפיע על החיים. ולעבור מקום עבודה זה החלטה שגוררת שינויים גדולים. להתרגל למקום חדש, שינוי הזמן בכבישים, אולי שינוי מקום המגורים. זאת לא החלטה קטנה. מקום המגורים הוא מן הסתם החלטה גדולה. קלה יותר לאנשים נטולי ילדים שחיים בשכירות, אבל אפילו אז – מעבר דירה עולה לא מעט כסף, ומיקום הדירה יכול להשפיע על הקלות בה אפשר לפגוש חברים, ועל איכות החיים. שלא לדבר על ההחלטה למכור דירה שזוג לא מצליח לעמוד בתשלומי המשכנתא עליה. רכב גם הוא רכיב משמעותי. כמו שאני יודעת מניסיון אישי, להסתדר בלי רכב זה קשה. וכמובן, זה קשור לכל השאר. הדרך הכי קלה לחיות בלי רכב היא לחיות במרכז, קרוב למקום העבודה, היכן שיש פחות צורך ברכב, אבל אז השכירות עולה יותר, או שיש צורך לחיות עם שותפים, עבור רווקים. ואז מעבר עבודה יכול לגרור מעבר דירה בשביל לחיות קרוב אליה. אפשר גם למצוא עבודה בפריפריה ולגור ליד העבודה, אבל יש לזה חסרונות אחרים.

האבנים הגדולות של התקציב הן החלטות שמקבלים פעם בכמה שנים, אבל הן החלטות עם השפעה משמעותית על כל אורח החיים. בסך הכל, עם כל תשומת הלב לזה, למצוא איך לשלם פחות על אינטרנט ואיך לקנות בסופר הזול לא משתווה לחסכון שבלוותר על רכב, או למצוא דירה שעולה אלפיים שקל פחות לחודש. אבל אלו החלטות לא נוחות.

מהצד השני, מגיבה מסויימת על פוסט כלכלי מסויים רשמה שהיא שונאת את ההתקמצנות על כל שקל, ומעדיפה לקנות טלפונים ישנים יותר אבל לקנות קפה מתי שבא לה. זה לא עובד לאנשים מהקבוצה הראשונה, אלו שכסף נוזל להם מהידיים. אבל עבור אנשים עם הוצאות פחות או יותר יציבות שלא מבזבזים מלא, ישנה האפשרות לשנות אחת מהאבנים הגדולות – למשל למצוא דירה ליד מקום העבודה או לוותר על רכב או לחיות עם שותפות במקום לבד – ואז לא להאמץ ללהטט בשאר התקציב.

וזה אומר עוד דבר אחד חשוב – מי שמשנה את האבנים הגדולות, יכולה לחיות בצורה זהה כמעט לחלוטין למישהי שלא, אבל עם הבדל פיננסי עצום. זה נכון גם למי שייכת לקבוצה הראשונה ומבזבזת כסף בצורה לא מודעת ולא אפקטיבית. אבל שם הבזבוז נראה לעין. בזמן שאנשים בקבוצה השנייה מרגישים שהם מקריבים הרב הוחיים בצמצום ולא מגיעים לשום מקום, אבל מלאים בהתנגדויות לשינויים. כי אלו שינויים גדולים ומשמעותיים.

אנשים מוכנים לקבל קניית לימוזינה בתור בזבוז או מותרות, או נסיעות לחו"ל או אכילה תכופה במסעדות (למרות שגם פה אנשים מתחילים להתייחס לזה בתור חלק מאורח חיים רגיל ולהתנגד לייחס למסעדות בתור מותרות), אבל אנשים לעיתים רחוקות יקבלו שרכב שני, או המיקום של הדירה שלהם הוא מותרות. אני לא רוצה להכנס פה כרגע, זה עניין לפוסט נפרד. אבל בלי להכנס למטען הרגשי של המילה "מותרות", בחירת מקום דירה יכולה להיות הוצאה גדולה שאנשים לא יכולים להרשות לעצמם.

אלו האבנים הגדולות של התקציב. ובעוד שזה טבעי לתת להן פחות זמן אוויר, חשוב לזכור שהן המסד של התקציב ושל אורח החיים. מה שהכי משפיע, ומה שהכי קשה לשנות. אלו הבחירות הגדולות שקובעות את המסלול של החיים. וכדאי לחשוב עליהן לפחות אותו זמן שמקדישים להחלטות קטנות יותר. ועדיף יותר, בפרופורציה לחשיבות האמיתית שלהן.

כסף, זמן, ותובנות חדשות על תקציב

לפני שנים, קראתי בספר יסודות הכלכלה: מדריך לאזרח של תומאס סואל, את המשפט הבא" ליונל רובינס ניסח את ההגדרה הקלסית של תורת הכלכלה : כלכלה היא חקר השימוש במשאבים המצויים בצמצום שיש בהם שימושים חלופיים". עכשיו, חיפשתי באינטרנט את הספר (ניסיתם פעם למצוא ספר שהמילה היחידה שאתם זוכירם ממנו היא "כלכלה" ושמה שזכור לכם על המחבר הוא שהוא כלכלן שמרן נודע, שכבר נתקלתפ בשם שלו, ושתזהו אותו אם תראו אותו?) רק בשביל לשים פה את הציטוט הזה במדוייק. לא זכרתי את ליונל רובינס. אבל זכרתי את ההגדרה הזאת. היא מתאימה במיוחד בשביל לתאר תובנה חדשה שלי.

בימים האחרונים עסקתי בתקציב. ליתר דיוק, בתקציב הבזבוזים שלי, ובזה שאני רוצה אחד. זה נושא לפוסט נפרד. אבל החלק המעניין פה הוא דבר כזה – חשבתי על זה שכסף אף פעם לא היה בשבילי צוואר הבקבוק, לא היה משאב בצמצום. (למען האמת, אני זוכרת את הניסוח בתור משאב במחסור, אבל המילה "צמצום" אכן מדוייקת יותר) ליתר דיוק, בהחלט היו זמנים בהם היה לי מעט מאוד כסף, אבל אז פשוט לא קניתי שום דבר בערך. לא הייתה שום נקודה בחיים שלי בה ניהלתי תקציב כהלכה, למרות שיצא לי לקרוא לא מעט על הדרך הנכונה לנהל תקציב.

אבל אז חשבתי על המאמץ לארגן את הזמן שאני עושה בשבועות האחרונים. עם רשימה של כל הדברים שאני רוצה לעשות, וניסיון להקצות את הכל, ועם קטגוריות "בונוס" כשאני מצליחה קצת יותר, ועם סדר עדיפויות, ואז הבנתי – מה שהכנתי זה תקציב זמן! זה אפילו נראה כמו תקציב. הכנתי אותו עם פתקיות צבועניות – התחלתי עם אקסל אבל ראיתי שככה עובד לי טוב יותר. התחלתי מלשים את הדברים היחסית קבועים שזה פעילות גופנית, מחולקת לשלוש קטגוריות. אחר כך הוספתי עוד דברים שאני רוצה לעשות.

והמהות פה היא כזו – לא מזמן סיימתי פרוייקט גדול שגזל הרבה זמן ואנרגיה נפשית. היו כמה דברים שאני רוצה לעשות ודחיתי לאחריו. רק שראיתי שאחריו יש עוד כמה פרוייקטים גדולים, אם כי מסוג אחר. רק שבחיים תמיד יהיו דברים לעשות. ועשיתי הפסקה קצרה, והרעיון הוא לנצל את הזמן בין הפרוייקטים בשביל לחשוב ברצינות על מה אני רוצה לעשות, ואז למצוא איך להכניס את זה לשגרה שלי. ובצורה שלא תהרס בפעם הבאה שיש משהו גדול בחיים שלי.

כי תמיד צצים דברים. אולי אני אקנה דירה עוד שנה כמו שרציתי, וזה חתיכת סיפור. אולי אני אתחיל לצאת לדייטים, או אחפש עבודה חדשה. אבל מה שיידחה לאחר כך, מה שיהיה בעדיפות אחרונה, אף פעם לא יקרה. אבל, ומה שיותר חשוב, אחד מהדברים האלו הוא משהו שדורש רצף, ולכן חשוב לי ליצור אותו. ואף אחד מהדברים האלו לא דורש כמות בלתי אפשרית של זמן. בחודשים האחרונים הצלחתי להכניס הליכה לשגרה בצורה שבה גם כשהשגרה נשברת, כמות ההליכות קטנה אבל לא נעלמת, והיא חוזרץ חזרה כששוב יש מרווח נשימה. והשאיפה שלי היא להכניס את הדברים האחרים האלו באותה הצורה.

אז הכנתי מסמך ובו רשימת הדברים שאני רוצה. ואחר כך עשיתי רשימה של הדברים שאני רוצה לעשות כל שבוע. עשיתי את זה בפורמט של "ערב" בהתחלה, למרות שרוב הדברים לוקחים פחות מערב, חלקם בהחלט יכולים לעשות בסופ"ש בזמן שהוא לא ערב. ואז הבנתי ששמתי יותר "ערבים" משיש ערבים בשבוע, ושזה לא בדיוק ערב, מה שיש לי שם. אבל לא היה לי ניסוח אחר, אז השארתי את זה ככה.

ואז הוצאתי את נייר הממו הצבעוני – כי זה יותר נוח לי מאקסל, וגם יותר כייפי – ורשמתי. ושמתי שם את ההליכות שכבר יש לי, ואת הרמת המשקולות שאני שואפת לחזור לעשות, ואת הכתיבה, פה ולא רק, ואת הפרוייקט הגדול הבא, שאני לא באמת מתחילה אבל כבר יכולה להתחיל לקרוא עליו באינטרנט. כל מיני דברים. וארגנתי אותם לפי ימים והשארתי יום אחד פנוי להשלמות ו…

והיום קלטתי – זה תקציב. זה תקציב של זמן. וזה מסביר גם כמה מהדברים שלא שמתי שם. אני יוצרת לעצמי שעות שינה קבועות – מאז הקורונה השגרה שלי השתבשה, והייתי במחזורים של לקום מאוחר-לישון עד מאוחר – לקום מוקדם כי זה יום שעובדים בו במשרד – להיות עייפה – להרדם מוקדם – לקום מאוחר – וכו'. וזה לא יעיל, ואני יודעת שזה לא יעיל. אז עכשיו יש לי את הנחשיות ואת הפניות הנפשית ואת ההפנמה שזו אכן השגרה החדשה אחרי הקורונה ואני צריכה להסתגל אליה, ואני יוצרת לעצמי מציאות חדשה.

וזה לא נמצא בתקציב הזמן שלי. כי זה מבאס. אני קמה והולכת לישון כל יום, אבל אם קמתי מאוחר, אין לי באמת איך לתקן את זה. ודברים כאלו בתקציב הזמן שלי בעיקר מבאסים. ויש לי נטייה לפרפקציוניזם, והתקציב שלי אמור לתת לי מוטיבציה, לא לקחת אותה. אבל חלק מזה זה כי כל הדברים שיש בתקציב הזמן שלי,א לו דברים שאני רוצה לעשות, ואם לא עשיתי היום אני יכולה לעשות מחר. ואז להשלים בסופ"ש את מה שלא הספקתי במהלך השבוע.

חלק מהרעיון של ארגון זמן שבועי בא מזה שעשיתי רשימה של דברים שאני רוצה לעשות היום, אבל לא ציפיתי להספיק את הכל היום, ואז העברתי את מה שלא הספקתי ליום הבא. אבל לא הייתה דרך להבדיל בין משימות שעברו ככה כמה ימים לכאלו חדשות. והצטערתי שאין לי דרך נוחה להגיד שאני רוצה לעשות משהו פעם בשבוע. אז תקציב הזמן השבועי שלי עושה בדיוק את זה.

עכשיו, אני איתו רק שבוע. אבל כבר עכשיו הוא הפך את סדר העדיפויות שלי לברור ובולט לעין. והוא עודד אותי להחליט שאני רוצה לכתוב פוסטים, וגם לבצע את זה. הוא גם משקף לי מה ריאליסטי ומה לא. אולי עוד שבועיים אני אגלה שזה אפשרי שאני לא אהיה במחסור שינה בימי שני ואעשה משהו מועיל בערב כשאני חוזרת מהמשרד, אבל אם לא, אני אצטרך להשלים עם זה ולהוציא משהו מהתקציב של היום הזה.

וזה בעצם אחת המטרות העיקריות של תקציב. לעמת אנשים עם המציאות. עם כמות הכסף שבאמת יש להם ומה שהם באמת מוציאים אותו עליו. לגרום להם לראות בצורה ברורה כשדברים לא מסתדרים, ולהחליט איך לתקן. זה בעצם הרעיון העומד בבסיס של תקצוב, חוץ מזה שבזמן אין אפשרות להכנס לחוב. כלומר, אפשר לישון פחות, אבל זה מצטבר מהר מאוד, לא כמו חוב צרכני.

זה מה שרציתי לעשות, לראות על מה אני רוצה להוציא את הזמן שלי, והאם אני עושה את זה באמת. שזה בערך מה שאנשים עושים עם תקציב וכסף! ועם אותו רעיון – שלא לתקצב לא אומר שיש יותר כסף באורח פלא, אלא רק לתת למציאות להחליט בשבילך. באותה הצורה, כשאני מתכננת דברים שאני רוצה לעשות בכמות גדולה מהזמן שבאמת יש לי, אני נותנת למציאות, או לאקראיות, להחליט בשבילי. (אולי גם זה רעיון שאני רוצה להרחיב עליו. זו נקודה מהותית באיך שאני חושבת על הדברים האלו.)

אה, ובמבט לאחור, אולי זה מסביר למה לא שמתי דברים כמו "לנקות את הבית" ו"להתקשר לשירות לקוחות" בתקציב הזמן שלי. המטבע פה הוא לא זמן, אלא אנרגיה נפשית. הזמן הוא לא המשאב במחסור שמנע ממני להתקשר לעוד מקום שאני צריה להתקשר אליו, אחרי שחיכתי שעה במוקד בשביל לקבל לא-תשובה לא מועילה. זה זה שאין לי כוח לזה. כשהכנתי את התקציב שלי תהיתי אם להוסיף טלפון אחד כזה בשבוע, ואמרתי שבינתיים לא, ושאני חושבת על זה. אולי אני עוד יוסיף. הייתה תקופה של חודשים שבה לא הייתי צריכה להתקשר לשירות לקוחות וזה היה תענוג, ועכשיו יש שלוש המקומות שונים שאני צריכה להקשר אליהם וזה לא כייף. אבל חוסר הקביעות זה רק חלק מהסיפור.

יש עוד משאבים בצמצום שלפעמים צריך לתקצב. הורים לילדים צעירים עלולים לסבול במחסור בשעות שינה, והם יצטרכו לתקצב את העירנות שלהם, היכולת לעשות דברים בתשומת לב, וגם את הזמן. אנרגיה נפשית, או אולי כוח רצון – היכולת לעשות דברים מבאסים – גם היא מוגבלת. ובסך הכל, כל המשאבים האלו ניתנים להמרה בדרכים כאלו ואחרות. כל תקצוב של כסף הוא בעקפין גם תקציב של "כמה זמן אני מוכנה להקדיש ללהכין אוכל בבית ממוצרים בסיסיים לעומת לבשל ארוחות חצי-מוכנות אבל יקרות יותר, לעומת להזמין טייקאווי". עבור אנשים עם מחסור באנרגיה, יש גם את האלמנט הזה בתקצוב.

זו הייתה ערמה של מחשבות לא הכי מסודרות. אני עדיין חושבת על כל זה – אני מתעסקת הרבה בתקציב הזמן שלי בשבועות האחרונים. וכנראה יש פה עוד דברים לחשוב על זה. אני יודעת שהבנתי נושא כשאני יכולה לנסח אותו בבהירות, ואני עוד לא שם. אני עדיין בתובנה שבלי להבין מה אני עושה, הכנתי תקציב למשאב בצמצום שלי.

להודות שלפעמים התשובה היא "כן"

פעם הייתי חברה בפורום שעסק בתזונה. הייתה שם מישהי ששנאה גלוטן משטמה עזה. היא הציעה לכולן לנסות לא לאכול גלוטן במשך תקופה ולראות מה קורה. ואז, היו שתי תוצאות. אם מישהי סיפרה איך זה הוביל למגוון שיפורים, היא אמרה לה שמצויין, ועדיף לה להסתדר בלעדיו. אם מישהי הייתה אומרת שהיא לא הרגישה שינוי, היא הייתה שואלת אם היא בטוחה בזה. ואז מציעה את האפשרות שעם הזמן והגיל זה ישתנה. כשמישהי אמרה שהיא הרגישה רע יותר היא התחילה להסביר לה למה היא בטח עשתה את הניסוי שגוי ופחות או יותר הכחישה שזה אפשרי.

אני לא רוצה לקרוא לזה דת, כי אני אוהבת את זה שהמילה מייצגת דברים שקשורים לתפיסת האלוהות של אנשים. אבל גם "אידיאולוגיה" זה לא תיאור טוב. הביטוי הכי קרוב שיש לי הוא שהיא ראתה את האור. ועכשיו היא רוצה להפיץ אותו. אבל מה שחשוב, שזה מבחינתה אקיומה שלחם זה רע. היא כביכול מעודדת אנשים לעשות ניסוי, אבל לא כדי אשכרה לשנות דעה בהתאם לתוצאות הניסוי. עכשיו, זה לגמרי בסדר להחזיק בדעות שניסוי עם n=1 של כמה שבועות לא יכול לשנות אותן. וזה אפילו לגטימי לקרוא תיגר על תוצאות הניסוי לפעמים. אבל היה משהו מתעתע ומטעה בלהגיד "אני בעד נסויים ולהסיק משקנות מניסויים" ולעשות ההפך.

(באופן כללי זה חלק מאותו חלק מהתרבות שלנו שאומר לנו להניח את הטוב על אנשים ולא לשפוט, במקום לשפוט אנשים לפי המעשים שלהם ולא המילים שלהם. אבל זה נושא לפוסט אחר.)

יש מקומות בהם יקראו לדבר כזה גזלייטינג. אני עם רגשות סותרים בנוגע למילה. זה לא תיאור טוב של המצב. גם כי היא הייתה בסך הכל אישה בפורום אינטרנטי, עם לא הרבה השפעה על אחרות. אבל גם כי אני לא חושבת שהיא עשתה את זה בכוונה. הבעיה בדברים כאלו היא שאנשים עושים את זה בלי לשים לב, אבל העדר כוונות הזדון לא מונע מזה להיות מה שזה.

התופעה הזאת, של שאלה שהיא רק כאילו שאלה, שבאה עם עידוד להקשיב לתשובה לשאלה אבל בעצם יש רק תשובה לגיטימית אחת? היא נפוצה בסביבה ניו אייג'ית ורוחנית. נתלתי בזה למשל בספרים של קייטי ביירון, בהן יש ארבע שאלות. אני זוכרת שלוש, האם זה נכון, האם את בטוחה שזה נכון, והיפוכים. המטרה של זה זה לערער על אמיתות מובנות מאליו. הבעיה היא, שאלו פסבדו שאלות. זה ברור מההתנהגות של ביירון ושל מאמינות השיטה שלה, ש"כן" ו"כן" אלו לא באמת תשובות לגיטימית, שהן לא נכונות. שאם זאת התשובה, את צריכה לעשות את "העבודה" טוב יותר.

נזכרתי בזה כשקראתי פוסט באתר של קפיטן אווקרד ובאחת התגובות מישהי כתבה על לשאול אם את באמת רוצה לקנות משהו. והיא הדגישה שזה חשוב לשאול את השאלה באמת, וש"כן" תהיה תשובה לגיטימית, אחרת זה לא אמצעי מועיל לניהול תקציב, אלא עוד דרך להאשמה עצמית. ושגם אם את לא יכולה להרשות לעצמף את הקפה בעשרה שקלים, חשוב להודות שכן, את באמת-באמת רוצה אותו והוא שווה לך את הכסף הזה, וזה ממש באסה שאת לא יכולה להרשות לעצמך לקנות אותו. דוקא זה עוזר להצליח לעמוד בתקציב ולא לקנות במקרה כזה.

במובן מסויים, תופעת השאלה שיש לה רק תשובה נכונה אחת היא לפעמים, אבל לא תמיד, חלק מהתופעה של החיוביות הרעילה, של התרבות שאומרת שרגשות שליליים זה רע ולא נותנת להם לגיטימציה. שזה כמובן לא עובד, כי הדחקת רגשות זה לא אסטרטגיה רגשית מנצחת. בשני המקרים יש הטעיה וניסיון לשכנוע עצמי שאת באמת-באמת מרגישה משהו, כשאת לא.

זה לא באמת שאלה אם ברור שיש רק תשובה לגיטימית אחת נכונה. זה דבר שטוב שאזכור, והתזכורת הזאת הועילה לי בדיאלוג אישי שלי עם עצמי על הוצאות ועל דברים מסויימים שאני ממש רוצה אבל עולים יותר ממה שאני מאמינה שדברים מהקטגוריה שלהם אמורים לעלות.

וזה כלי טוב בארגז הכלים לזיהוי תום לב פרקטי בדיון. אני אומרת "פרקטי", כי אנשים יכולים לעשות את זה לא בכוונה. והם יכולים להכחיש. אני די בטוחה (זה היה לפני שנים, אני זוכרת את זה מאוד במעורפל, ואני לא הולכת לחפש באינטרנט ולנסות למצוא את הראיות) שבאיזשהי נקודה עליתי על הטריק הזה, ואמרתי לה שזה מה שהיא עושה. אני חושבת שהיא הכחישה. זה לא אומר שהיא אדם רע או שהיא יצרה רשת של הטעיה בכוונת תחילה. אבל זה אומר שבנושא הזה, אי אפשר לנהל איתה דיאלוג.

אגב, זה, בפני עצמו, נובע מכך שהחברה שלנו נוטה להפוך אמונות ללא לגיטימיות. לדתיים מותר להאמין באלהים בלי הצדקה, וזהו בערך. התשובה הנכונה היחידה לשאלה "האם יש משהו שיכול לגרום לך לשנות את דעתך בנושא?" היא רק "כן". אבל לפעמים התשובה היא לא. וכשזה המצב, אז נוצרת דוחשיבה ושקרים עצמיים ורשת סבוכה של מחשבה מעורפלת שסותרת את עצמה. ואז אין אפשרות לדיון הגיוני, כי הדוברת נלכדה ברשת השקרים של עצמה.

אבל, זה לא משנה למה. יש הרבה מאוד דיונים מעגליים שכל מהותם בזבוז זמן בהם מישהי מעמידה פנים שהיא פתוחה לשינוי דעתה, ומישהי מנסה לשכנע אותה בהתבסס על העובדות בהקשר הזה. וזה כזה בזבוז זמן. עכשיו, אני לא אומרת לשאול אנשים את השאלה הזאת וללכת על פיה (למרות שלשאול אותם אם זו הסיבה האמיתית לדעה שלהם יכול להיות מועיל לפעמים, כדי לא לבזבז זמן על נקודת מחלוקת שולית שלא תשנה את דעתה של אף אחת) כי אנשים משקרים. ואני לא אומרת להתחיל להתווכח עם מישהי על זה אם את לא מאמינה לה – זה גס רוח ודי חסר תועלת להגיד למישהי שהיא משקרת לגבי משהו שמתרחש במוח שלה. אבל במקרים כאלו, עדיף לעזוב את הדיון.

היכולת הזאת היא לא יכולת שטבעית לי, כמו גם היכולת לשאול את עצמי מה אני רוצה בכלל להשיג בדיון הזה ומה המטרה שלי. אבל אני לומדת, לאט לאט.