המקום ממנו אני באה

כשעליתי לכיתה א' הייתי ילדה מאוד ביישנית. שתקתי רוב הזמן בכיתה, לא ניסיתי לקחת לעצמי את רשות הדיבור, התביישתי מאוד ללכת לשאול איפה יכול להיות הסווטשירט ששכחתי איפשהו (נמנעתי מזה בעוז במשך כמה שבועות, למרות הלחץ ההולך וגובר מצד אמא שלי. שילמתי על זה מחיר, אבל הרצון להמנע מהאינטראקציה היה גדול יותר), ואני עד היום זוכרת איך ביום מסויים, בו כולם דיברו והמורה רווית כעסה, היא החליטה לרשום על הלוח את השמות של כל מי שמרעיש ומפריע, ואיפשהו אחרי עשר שמות רשמה גם את השם שלי. הייתי מזועוזעת, חרדה, מופתעת מהמראה שמעולם לא ראיתי קודם, וגם חושבת שזה לחלוטין לא הוגן שרשמו אותי עבור זה שאמרתי משהו למי שישבה לידי בצורה שהייתה נחשבת לבסדר במהלך שיעור רגיל 90% מהזמן,  ולא ילדים שאשכרה הפריעו.

אני זוכרת את זה. במעורפל. זה… לא ממש קשור למי שאני עכשיו. למי שהייתי אפילו בחטיבה ובסוף היסודי. מישהי שמרימה את היד בשביל לענות על שאלות. מישהי שלמדה להעתיק את שיעורי הבית ולא לפחד מעונשים של בית הספר. מישהי שלמדה, גם אם לאט, לעמוד מול סמכות. גם עכשיו אפשר לראות שאריות מהביישנות של פעם, אם לדעת איפה לחפש. אבל יהיה עובדתית שגוי להגיד שאני ביישנית. אני לא מחשיבה את עצמי לביישנית.

הנטייה הטבעית שלי, היא לפרפקציוניזם. היא לסיים דברים שהתחלתי. היא לא לנטו שדברים באמצע. הדוגמא העיקרית שיש לי לזה מרגישה לי מביכה בטיפשותה, אז אמנע מלרשום אותה. אביא דוגמא פעוטה יותר – הייתי מסיימת גם ספרים גרועים שהתחלתי. זו דוגמא טובה, כי היא רלוונטית גם עכשיו. וכי יש לי למי להשוות. למישהו פרפקציוניסט.

אני לא יודעת כמה אפשר להגיד שהייתה לי נטייה טבעית לפרפקציוניזם בלימודים, בהתחשב במידה בה הגישה הזו הייתה גישה שספגתי מההורים, ובמידה בה העובדות היו כלי הנשק שלי נגד השקרים שלהם. כלשמדתי שאני לא אסיים בתור מנקה גם אם אכשל בכל המבחנים ביסודי, וכשהמחבנים האלו הם נטולי השפעה על המשך החיים שלי, הרגשתי מרומה.  אבל בעיקר סמכתי. כשעליתי לחטיבה והתחילו דיבורים על השלכות פרקטיות של דברים, ולא רק דיבורים-רגשיים-מפחידים ולמדתי מה זה בגרות ואיך מתקבלים לאוניברסיטה, ובאיזשהי נקודה גם היה לי אינטרנט והתחלתי לחפש דברים… זה שינה את הגישה שלי למבחנים. כי היחס הרגשי שלי היה מבוסס על ההנחה שהמבחנים האלו קובעים את העתיד שלי ולהכשל זה נורא והיום, ולמדתי שזה שקר, וניסיתי להתאים את היחס הרגשי שלי למציאות. לא הצלחתי בצורה מושלמת, אבל המצב שלי הרבה יותר טוב מזה שהיה פעם.

לגבי ספרים… לא יודעת מה זה היה. אבל באיזשהי נקושה החלטתי שזה לא משתלם, והתחלתי לפעול על פי האמונה הזו. עכשיו, הרבה דברים השפיעו על זה. אורך הספרים שאני קוראת, השפה, מידת המיון- מראש של הספרים – שהשפיעה גם על ההסתברות שהספר יתברר כטוב גם אם ההתחלה גרועה, וגם על פרופורצית הספרים הלא טובים מתוך כל הספרים – מבחר הספרים האחרים שאני יכולה לבחור ממנו.

יצא לי קצת לדבר על הנושא עם הפרפקציוניסט המוזכר לעיל. והוא פרפקציוניסט. ולא נוטש ספרים באמצע. ואני? אני כבר לא. אני עדיין טועה יותר מידי לכיוון של להמשיף לקרוא ספרים גרועים. במיוחד אם אחרי תקופה בה אני קוראת רק-ספרים-טובים-מסוננים-מראש אני מגיעה פתאום לעולם של ספרים יחסית אקראיים שהרבה מהם גרועים. כבר יצא לי להעריך שרק שליש מהספרים שאני רוצה לקרוא באמת יהיו טובים, ורק אחרי שנטשתי ספר מסויים בסוף החלק הראשון, להבין שזה אומר שמתוך שלושה ספרים שאני אתחיל, אני אמורה לנטוש שניים, וזו התוצאה הרצוייה והטובה איכשהו, ההשלכה הברורה הזו של ההשערה שרק שליש מהספרים טובים חמקה מהבנתי…

אז… אני לא פרקציוניסטית? כנראה שכבר לא. ואפילו לא פרפקציוניסטית-בשיקום. אבל, פרפקציוניזם זה המקום ממנו אני באה. אני מזדהה בקלות עם אדם שממשיך לקרוא ספר גרוע כדי לא להפסיק באמצע. מזדהה הרבה פחות עם מי שאם לא נהנה בכמה עשרות העמודים הראשונים פשוט לא ממשיך לקרוא. גם אם במציאות זה מה שאני עושה. זו הקבוצה שאני חושבת על עצמי בתור שייכת אליה. ובמידה רבה, ההתנהגויות האלו עיצבו את מי שאני עכשיו, הן עדיין משפיעו על החיים שלי במגוון דרכים.

וזה נכון לא רק לגבי פרפרציוניזם. כל מקרה בו החלטתי שתכונה או הרגל מסויים שלי לא טובים ואני רוצה לשנות אותם – והצלחתי מתאימים לתיאור. ביישנות לא נכנסת לקטגוריה. זה קרה בגיל צעיר מכדי שאזכור, לא עשיתי מאמץ מודע. אבל שאריות-הביישנות האלו הן לגמרי חלק לגיטימי ממי שאני עכשיו. למרות אין לי מילה אחת לתאר את כל הדברים, למרות שלא ברור לי כמה הם קשורים אחד לשני (זה שבהקשרים מסויימים – אבל לא אחרים, קשה לי לעמוד מול סמכות. זה שאני מעדיפה לשלם בקופה בשירות עצמי או לקנות באינרטנט ולהמנע מאינטראקציה עם אנשי שירות במידת האפשר, זה שלפעמים לפעילויות חברתיות יש מחיר בשבילי). אבל חרדה מפני כשלון מבחנים נכנס לקטגוריה הזו, וגם הפסקת-ספרים באמצע. איבוד חפצים? כמו ביישנות, לא מרגישה שזה חלק ממני. ווידוא-יתר שלא שכחתי דברים חשובים ונעלתי את הדלת? בקבוצה השניה. זה המקום ממנו אני באה(ותכלס גם המקום בו אני נמצאת עכשיו).

אין לי מילה אחת לתאר את הקונספט הזה, למרות שעכשיו אולי אחשוב על זה בתור "המקום ממנו אני באה", אחרי שכתבתי את הפוסט הזה. אבל זה קונספט שימושי, כזה שמתייחס למגוון מצבים בחיים שלי. הקשר שלי למשהו שהייתי, והפסקתי להיות, בעקבות מאמץ רצוני, אבל יש לי את הנטייה ואת ההזדהות ואת תחושת השייכות הקבוצתית.

רשתות נוירונים ולמידה מדוגמאות

 יצא לי ללמוד ממש קצת על AI ורשתות נוירונים. באמת קצת. הדבר העיקרי שלמדתי הוא כמה זה קשה לאמן רשתות אפילו אם המטרה שאני רוצה שהם יבצעו היא פשוטה. אבל הידע המינימלי הזה גרם לי לקחת קונספט שתיאורטית הכרתי, להבין אותו בעומק אחר, וליישם אותו בחיי.

למידה מדוגמאות. רשתות נוירונים, במובן הבסיסי, לומדות מדוגמאות. נותנים לרשת אובייקטים ששיכים לקבוצה אחת או שנייה, אומרים לה מה הקבוצה הנכונה, ומצפים שהיא תצליח להבין מה הכלל המפריד ביניהן. וזה, במידה רבה, הדרך בה בני אדם לומדים. וזו הסיבה שלמרות הנטייה הטבעית שלי ללודיקה אבסטרקטית, אני חובבת גדולה של דוגמאות. מה שמתקשר לאמונה שלי שבהרבה מקרים בדיקה של העובדות היא הדבר הנכון לעשות.

במתמטיקה אפשר להגדיר קונספטים בצורה חד משמעית – גם אם לפעמים מי שקורה את ההגדרה יתקשה להבין, במובן המהותי של המילה, את המשמעות שלה. כשמדובר על קונספטים בחיי היום יום, אין להם הגדרה מתמטית. ואין כרגע דרך ישירה להעביר הבנה של אדם אחד של הקונספט לאדם אחר. דבר זה לעיתים קרובות גורר שיח חרשים, בו אנשים מדברים בלי להבין אחד את השני, במקרה הטוב, או משתמשים בתעלולים רטוריים (כגון motte and bailey) כדי לרמות את עצמם ואת הסובבים אותם. בעיה נפוצה נוספת היא שפוליטיקה היא קוטלת הבינה, ואנשים היגיוננים רוב הזמן יתנהגו בצורה לא הגיונית ויגנו על דברים הלא ראויים להגנה, כשהמטרה האמיתית היא להגן על השבט שלהם. דוגמאות קונקרטיות ובמידת האפשר נייטרליות מאפשרות לעקוף את הבעיה.

יש עוד דרכים רבות בהן דיונים באוויר, בלי דוגמאות קונקרטיות, יכולים להשתבש. אבל הפתרון להרבה מהמצבים האלו הוא אחד – לדבר על דוגמאות קונקרטיות. במידת האפשר, הרבה דוגמאות קונקרטיות. לכל הפחות, זה מאפשר לצד השני להבין ש"הקונספט X כולל את הדוגמאות A B ו- C", ויש הרבה יותר סיכוי שהבנה מדוייקת יותר של הקונספט תצליח לצלוח את הפער בין אדם אחד לשני. תקשורת זו משימה קשה. אנשים באופן קבוע מעריכים בהערכת חסר כמה קשה זה לתקשר: https://www.lesswrong.com/s/5g5TkQTe9rmPS5vvM/p/sSqoEw9eRP2kPKLCz

 

למידה מדוגמאות היא בעיני אחת הדרכים הטובות לתקשר, ובתור כזו שווה להשתמש בה יותר. לכן, כשראיתי היום משהו וחשבתי עליו,- הו! זו דוגמא ל-failure mode סטנדרטי של  קבוצה מסויימת של אנשים, שמכילה כמעט את כל הקהילה הרציאונלית, חשבתי ששוה לכתוב על זה פוסט. ואולי לעדכן בהמשך עם כל דוגמא. התכוונתי לכתוב הקדמה קצרה על הרעיון, אבל גיליתי שזה ארוך מספיק לפוסט בפני עצמו, אז חילקתי את זה לשניים.