על יופיים של כלי הנשק וקו השפיות

לא מזמן נתקלתי שוב בפוסט הזה של סקוט אלכסנדר – מונחים על ידי יופיים של כלי הנשק שלנו. זה הזכיר לי את הפוסט הזה מ-LESS WRONG, שלא קראתי. אני אקרא כשאגיע אליו בסיקוונסים, וזה לא יקרה בקרוב. אני מסכימה עם סקוט, למרות שהייתי בוחרת מטאפורה שונה לחלוטין. כשאני מחפשת אמת אני לרוב פשוט מחפשת אותה. אני מטיילת שמנסה למצוא נקודת ציון, לא חיילת היוצאת למלחמה. אולי זה קשור להבדל בין תבנית החשיבה של להסתכל על דברים בתור עימות לעומת להסתכל עליהם בתור טעות? הפוסט הזה של סקוט  העשיר אותי בקונספט שימושי מאוד..

אבל אני כותבת את הפושט הזה לא בשביל לקשר לכל הדברים המעניינים שקראתי – מתישהו אני אולי אכתוב עליהם, ואולי לא. אלא כי אני מסכימה איתם, אבל לוקחת את זה צעד קדימה. אני מנחשת מה רשום בפוסט ההוא בלס וורונג. אבל אם ניחשתי נכון, אני מסכימה עם הפוסט הזה. רק… אני לא חושבת על הכשלים והטעויות שאנשים עושים בתור שגיאות לוגיות. אנשים לפעמים באמת עושים שגיאות לוגיות, או מפגינים טיפשות מדהימה. אבל לרוב אלו הרגשות שמפריעים להם.

הייתי רוצה להעלות את "קו השפיות". בעיני זה אומר להעלות את רמת הבריאות הנפשית החציונית, ואת זו שנחשבת נורמלית. בהמון במון מקרים, אלו המקומות הכואבים שמקשים על אנשים לחשוב בצורה צלולה. גם אנשים בריאים נפשית מאמינים לפעמים לדברים מטופשים, אבל להרושם שלי הוא שיש קשר ישיר בין בריאות נפשית ליכולת לשקול דברים בצורה צלולה יותר ופחות מוטית.

הגעתי למסקנה הזו ממש ממש מזמן. אני חושבת עוד בחטיבה או בתיכון, כשקראתי את סדרת המוסד של אסימוב (הטרילוגיה המקורית) ודמיינתי את המוסד האחר בתור קבוצה של אנשים בריאים נפשית, שיודעים את עצמם. ספרי ההמשך היו אכזבה גדולה במובן הזה. איך אפשר להצליח לקרוא מחשבות ולהבין אנשים ובכל זאת ליפול לכל אותם הבורות? באמת שמהם ציפיתי ליותר.

יש אנשים בקהילה הרציאונלית שעוסקים בזה. אבל יחסית מעט. וזה לא הסגנון של הקהילה הזו לתאר תהליכים של ריפוי. להסביר פרקטית לא רק טריקים שעוזרים לעשות דברים, אלא תהליכים של שינוי. תהליכים קשים שבהם האדם עובר דרך כאב ומשתנה בעצמו. והתוצאה של זה היא שהתנהגויות מסויימות, לא רציאונליות ומזיקות, נעלמות. כל הסיפורים האלו שקראתי, כל ההנחיות והעצות, לא באו מהקהילה הרציאונלית. חלקם היו קרובים מידי לקהילת הניו אייג'. לא ממנה ממש, אבל קרוב גיאוגרפית.

יש גם דברים מועילים באמצע. עצות לאיך להתנהג, או מודלים של יחסים טובים ותגובות טובות. בבלוג של קפטין אווקוורד אפשר לזהות תבניות באיך אנשים מגיבים לדברים מסויימים. הייתי שמחה למחקרים על לא מעט מקרים שם. גם את זה לא ממש אפשר למצוא אצל הרציאונליסטים. להפך, יש להם נטייה לקדש את חופש הביטוי ואת הדיבייט. בצורה שהורסת דיאלוג יותר משיוצרת אותו. אני כמעט אף פעם לא קוראת תגובות בפוסטים של רציאונליסטים. אני לא מכירה אף פורום מעניין שלהם. חלקית זה כי יש קורולציה בין הקבוצה הזו לקבוצה של אנשים עם פחות מיומנויות חברתיות. אבל חלקית כי יש לקבוצה הזו נטייה להפוך את זה לדבר חיובי, סימן זיהוי. פחות מפעם, ועדיין.

לפעמים אני חושבת על היעוד שלי בחיים. אני קוראת הרבה ספרי פנטזיה ולפעמים אני חולמת בהקיץ על לעשות משהו גדול, לשנות את העולם לטובה.  לו הייתי יכולה, מה הייתי עושה? הייתי שמחה לקחת חלק במוסד האחר הדימיוני ההוא, זה שתיארתי לעצמי כשקראתי את "המוסד האחר". אבל כשאני מתארת לעצמי אותו, זה קודם כל קבוצה של אנשים בריאים נפשית. כן, גם חכמים. אבל זה יותר תוצאה מסיבה, וגם לאנשים לא חכמים, ואפילו טיפשים, יש מקום בפלנטה שנשלטת על ידי המוסד האחר. אז איך אני מדמיינת אותו?

בתור מקום שמכיר את טבע האדם. החל מהדברים הבסיסיים – שמחסור בברזל וב-B12 יכול לגרום לחולשה, ואפילו לדכאון. שלא רק ילדים עצבניים כשהם עייפים, או רעבים. אין את ההכחשה של הטבע הביולוגי שלנו או ציפיה להתגבר עליו באופן קבוע ולהעמיד פנים שהוא לא קיים. כן, אני מצפה מאדם בוגר שישלוט בעצמו אם קרה המקרה. אבל המקרה הזה אמור להיות היוצא מן הכלל, כי יש כבוד לצרכים גופניים. אנשים ישנים מספיק ובשעות מוקדמות, בצורה שלא משבשת את השעון הביולוגי ופוגעת בנו. אוכלים כשהם רעבים, ויש תרבותש ל כבוד לצורך באוכל. עושים ספורט באופן קבוע. בתור חלק מובן מאליו מהחיים, כזה שמשתמש בכוח של ההרגל והקונפורמיות כדי ליצור מצב שבו לא צריך להתאמץ כדי לעשות ספורט, אלא להתאמץ כדי להמנע מזה.

אחרי זה באה הבנה כללית לבפסיכולוגיה. פסיכולוגיה מעשית זה מה שציפיתי מהמוסד האחר. לא איף לגרום במניפולציות לאדם לעשות מה שאני רוצה. ההפך! איש המוסד האחר לעולם לא יעשה את זה. אלא איך למצוא מה האדם בעצמו רוצה לעשות. להציע לו הצעה שטובה מהאלטרנטיבה, שהוא לא יתחרט אליה. לדעת להתאים טוב יותר בני זוג – וליצור תרבות בה יש הכרה וכבוד לצורך בהתאמה בין בני זוג. לדעת להתאים לאדם את המקצועות שהוא יהנה מהם ושהוא מוכשר בהם.

סקוט אלכסנדר סיפר סיפור על אישה שהייתה מאחרת בשעה לעבודה כי היה נדמה לה שהיא השאירה משהו לא זוכרת מה. קומקום, מגהץ, משהו) בחשמל, ושהבית ישרף. כל מיני רופאים ניסו כלמיני דברים. רופא אחד עלה על פתרון פשוט וקולע – לקחת איתה את המכשיר החשמלי, ואז כשהיא תתחיל לחשוש, לראות שהוא איתה. זה עבד. יש רופאים שהתנגדו לזה, אמרו שזה לא מטפל בבעית השורש. אני, כמו שקוט, בעד הפתרון הזה. יש בעיות עומק שמשפיעות על הרבה דברים. אבל אם יש פחד לא רציאונלי קוקרטי שפוגע באיכות החיים ושאפשר לפתור בטריק פשוט? אני בעד.היכולת לראות את הטריקים האלו, את הפירות התלויים נמוך, היא אחד הדברים שייחסתי למוסד האחר.

כמובן, לא רק את זה. קראו להם פיסולוגים בתרגום לעברית, וככה דמיינתי אותם. גם באנשים שמלווים תהליכי עומק. עוזרים לאנשים הלתמודד בצורה מוצלחת עם משברים קשים, כמו מוות של אדם אהוב,  כף שהם לא יצטרכו לברוח מהחיים בכל מיני דרכים לא בריאות. הם לא יכולים לעשות את העבודה במקום האדם, אבל יחלקו את המטלה הקשה להרבה משימות קטנות יותר, ויראו את הדרך הנכונה.

כמובן, יש גם את החברה.. לא פירטתי עליה יותר מידי בהקשר הזה, אבל ברור שלימודי פסיכולוגיה יהיו חלק בלתי נפרד ממנה כמו שלימודי מתמטיקה הם אצלנו. כשלים לוגיים נכללים תחת פסיכולוגיה מבחינתי, אבל הלימוד לא יהיה לימוד תיאורטי אלא מעשי. כולל היכולת המעשית להמנע מהם. למשל, על ידי פידבק. לתת לילדים לשער כמה זמן יקח להם פרוייקט ולבדוק מול המציאות שוב ושוב בתור דרך להתמודד עם כשל התכנון? לתת להם לקרוא טקסט עם אותם הנתונים פעם אחת כשהוא תומך בדעה שלהם ופעם שניה הפוך? זה רציאונליות, אבל זה פסיכולוגיה.

ופסיכולוגיה זה גם למצוא את הדרך הפרטית של כל אדם להרגע כשהוא בסערת רגשות. או לשלוט בכעס. מגיבה אחת בקפיטן אווקוארד סיפרה שאמא שלה וחברה שלה(?) הן היחידות שמכירות אותה בתור מישהי הם התקפי זעם. בעלה, שפגש אותה אחרי שהיא למדה להתמודד איתם, מכיר אותה בתור זו שהולכת לקרוא ספר, או יוצאת לריצה, או עוד אסטרטגיות התמודדות שאני לא זוכרת. כי ברור לה שלא להכנס להתקף זעם – והיא אומרת שהם היו נוראיים, כוללים צעקות ואכזריות ואלימות מילולית, ואולי פיזית – לא זוכרת. אולי לא – זה עדיפות עליונה. אז אם היא מרגישה את הזעם הזה היא מפסיקה הכל, ופונה לאחת האסטרטגיות האלו שלה.

בכמה מקרים אנחנו דוחקים את עצמנו לפינה ומונעים התמודדות כזו? למשל, בתי ספר שמכריחלים ילדים שסובלים מריגות חושית ומקומות ורעשים לבוא לטקסים בית ספריים. בכמה מקרים אנחנו לא מכירים את האסטרטגיה הנכונה? בכמה ארנחנו, בתור חברה, לא נותנים לחזרה למצב רגשי תקין את רמת הדחיפות הנחוצה?

ולמה לעזאזל אנחנו מלמדים את הילדים שלנו מתמטיקה ולשון כמעט כל יום, אבל שליטה עצמית – לא? מודעותע צמית, רפלקסיה, לא? טיפול בפצעים רגשיים, התמודדות עם מצבים קשים – לא? הרי לכולנו יש אנשים היקרים לנו, כולנו נצטרך מתישהו להתמודד עם אבל או עם מחלות קשות. ובכל זאת את הרעיון הפשוט שאם אתה מכיר מישהו שחולה במחלה קשה, לא ראוי להלונן בפניו כמה אתה סובל מזה שהוא חולה – לא מלמדים. רוב האנשים קולטים לבד. את הגרסא המורחבת, תיאוריית הטבעות, שאומרת שמי שקרוב פחות לאדם החולה לא מלונן למי שקרוב אליו יותר וסובל יותר, הרבה אנשים לא מכירים. למי שיש את הרגישות הטבעית, התחושה שזה לא נכון, יש מזל. למי שלא, או שהתחושה הזו לא מספיקה במצב כזה מלא בכאב? באסה.

אנשים מתנהגים בהמון מקרים בצורה קונטר-פרודוקטיבית. וכבר קישרתי למה שקורה כשחומות המיתוס רועדות? יש המון דוגמאות לאנשים שמכחישים את המציאות, וזה פוגע בהם. כי המציאות היא מה שיש, וההכחשה שלהם לא תשנה אותה. לקבל את המציאות? זו מידה טובה רציאונלית, ומידה טובה של בריאות רגשית.

לכל זה אין קשר לרציאונליות. זה הלאה של קו השפיות לכל זה יש קשר לרציאונליות – זה המסד של בריאות רגשית שמאפשר את המיומנויות הקוגנטיביות הגבוהות. כמו שילדים שסולבים מבריונות מצליחים פחות בבתי הספר, כך גם היכולות הקטגנטיביות שלנו תלויות במצב רגשי תקין.

גם אני, במובן מסויים, מונחית על ידי היופי של… לא כלי הנשק שלי.  התרופות? ההבריאות, ההחלמה? כן, גם אנשים בריאים נפשית לא מסכימים על דברים. אבל חלק גדול מהשגיאות הגרועות ממש נובעות מחוסר בריאות נפשית. בריאות נפשית לא תעזור בהכל. הרציאונליות עדיין נחוצה, ובמדיה רבה היא שכבה אחת מעל. אבל אנחנו קודם צריכים את האפשרות להשתמש בארגז הכלים של הרציאונליות. ובשביל זה צריך עיניים וידיים מתקפקדים.

אולי היעוד שלי הוא לתרום לזה? ואפילו אפשר לעשות את זה באינרטנט! כשאני חושבת על אנשים ששינו את העולם לטובה בימנו, אני חושבת על שתי נשים שעזרו, זעיקר באמצעות הכתיבה שלהן באינטרנט, לאלפי אנשים. עזרו בצורה ששינתה את החיים של אנשים לטובה. כמובן, מעשים חזקים ממילים. ועדיין… איך עוד אפשר לשנות את העולם לטובה? הדרך שלי היא אחת הדרכים הבטוחות.

כמו כלי הנשק הרציאונליים, היופי הוא שמי שאני לא מסכימה איתו, מי שמבובנים מסויימים הוא האויב, יכול לעמוד לצידי לאורך המסע הזה. ועם הזמן, הדעות שלנו יתכנסו במידה רבה.וגם אם לא, בצורה מעשית נסכים על הרבה מאוד דברים. היופי של כלי הנשק שלי הוא בכך שמי שאוחז בהם כמוני נוטה להפסיק להיות אויב שלי.

מה יכול להיות יפה יותר בכלי נשק?