זמן, סבל, ודברים לא מדידים


(1)
חוק שאת שמו אני לא זוכרת אומר שכל ניסיון למדוד משהו יעוות את המדד, ויהפוך אותו לחסר תועלת. אם מנסים למדוד הבנה של החומר באמצעות מבחנים, הרי התלמידים יתחילו ללמוד למבחנים במקום בשביל להבין.

כלומר, יש איזשהי מהות קשה למדידה, שהיא חשובה לאנשים ואותה רוצים למקסם. אבל אין דרך למדוד אותה ישירות. יש משהו אחר, קל למדידה, שנמצא בקורולציה חזקה למהות הלא מדידה. אז בואו נמדוד אותו! אבל, הקורולציה קיימת בתור תופעת לוואי. ברגע שאנשים ינסו למקסם את המדד, הוא יפסיק להיות כלי טוב כל כך להערכה של המהות הקשה למדידה.

הנה דוגמא פשוטה – כשאנשים עושים ספורט, הם לרוב מזיעים. אם כן, נוכל לבחון את עצימות הפעילות הגופנית באמצעות מדד זיעה! ואם אני מנסה להעריך כמה התאמצתי, זה לא דרך רעה. אבל אם זאת תהיה הדרך בה נקבע הציון בשיעור ספורט, אז מייד יתברר שאפשר להזיע בלי לעשות ספורט. אפשר למשל להמנע מלהשתמש בדאודורנט שמקטין זיעה, או להכנס לסאונה. כל עוד אף אחד לא ניסה להזיע, אלא הזעה הייתה תוצר לוואי של ספורט, זה היה מדד לא רע. לא מושלם, אבל לא רע בכלל. אבל ברגע שהוא הפך למטרה, הזיעה הנמדדת הפסיקה להיות תוצר הלוואי של ספורט, אלא הפכה לתוצר של אנשים שמחפשים איך להזיע.

ועדיין, יש יתרונות גדולים במדידה. היו פעמיים בחיי שהתלבטתי רבות לפני שהתחלתי לתעד משהו, מתוך החשש שאשבש שאת התמריצים של עצמי, ואחליף את התוכן בצורה. בשני המקרים האלו, זה לא קרה, ושמחתי מאוד על כך. הסיבה לדאגה היא מקרים קטנים יותר בהם מתוך תחרותיות, ניסיתי למקסם את ה"ניקוד" בתחרות שאני המצאתי. זה אנושי. זה טבעי. הרעיון של גיימיפקציה, של דירוג ברדיט ושל לא מעט משחקי מחשב, היא שהנטייה למקסם את הניקוד היא טבעית.

(2)

זה בסדר לרצות למדוד דברים. המדידה נותנת מידע, ועם המידע הזה אפשר לעשות המון דברים. הבעיה של מערכות, היא שהן לא יכולות לסמוך על בני האדם. וגם כשהן מוכנות לסמוך, ידע מעורפל שנוגע למהות הוא משהו שקשה לתקשור. וזה לא משהו שאפשר להתייחס אליו בצורה בינאישית. אם אדם אחד אומר שנראה לו שהתלמיד מבין את החומר, והשני אומר שנדמה לו שלא, אז איך פותרים את זה? מבחן נותן מדד אוביקטיבי, גם אם לא מיטבי.

הרבה פעמים, מדידה של משהו משנה אותו פשוט מתוך הלאה למודעות. בפורומים כלכליים העצה הראשונית היא לבנות תקציב – לראות כמה כסף יצא על מה בשלושת החודשים האחרונים. לפעמים, אנשים מגלים שהם בזבזו המון כסף על משהו שלא שווה להם את זה, ושהם יכולים להוריד אותו בקלות. זה יתרון אחד למדידה. חסרון שנדיר שקורה, אבל יכול לקרות, זאת מודעות יתר, שמונעת מאדם להנות ממשהו.

מדד מאפשר דיאלוג עם המציאות. לא הבנה מושלמת, אבל הרבה פעמים יותר ממה שהיה מקודם. כדי להפיק ממנו את מיטב התועלת, הוא צריך להיות דו צדדי. אקח דוגמא אחרת – ספרים. בגודרידז יש אפשרות להגדיר אתגר של מספר ספרים לקרוא בשנה, ויצא לי לשמוע ממספר נשים שהאתגר עודד אותן לקרוא יותר.

מהצד שלי, לפני יותר משנה התחלתי לתעד את הספרים שאני קוראת. וכך גיליתי כמה ספרים אני קוראת בשנה. תוצאה לא צפויה של זה הייתה שהפסקתי לדאוג שלא יהיה לי מה לקרוא, כי אני יודעת שאני לא קוראת כל כך הרבה ושיש לי מספיק ספרים. תופעה אחרת היא ששנה שעברה היו כמה חודשים בהם קראתי רק ארבעה ספרים בחודש, והם נגררו כמו מסטיק ולא נהנתי. השנה היה חודש בו לא קראתי כלום. ואז הסתכלתי אחורה והבנתי שבעצם החודשים של קריאה לא זורמת וגרועה האלו, היו חודשים בהם הייתי צריכה פשוט לא לקרוא.

הדיאלוג הזה חשוב, והוא לא מתאפשר אם יש תחרותיות יתר בה המטרה היא לקרוא כמה שיותר ספרים, נקודה. המטרה שלי היא להנות מתחביב הקריאה שלי. כמות ספרים היא פרוקסי לכמה שאני נהנית מהקריאה. אם בפסברואר לא קראתי כלום, בינואר קראתי יותר מעשרה ספרים, כי נתקלתי בסדרה שנהנתי ממנה מאוד ובלעתי כל ספר ממנה ביומיים. אבל יש לי את שיקול הדעת להסתכל על הנתונים, ולא לבלבל בין מהות – הנאה מקריאה – לבין המדד, כמות ספרים.

(3)

ומה הזמן והסבל קשורים לעניין? אתחיל בכך שסבל היא לא המילה המדוייקת. המילה הנחוצה לי היא משהו שהוא לא כייפי, אבל במידה הרבה יותר… מתונה. התחושה שאני מרגישה כשאני עושה מטלות. מטאטאת, שוטפת כלים, הולכת לדואר. אני לא נהנית, ובמידה מסויימת אני אנטי-נהנית, אבל לקרוא לזה סבל מרגיש אובר-דרמטי.

זמן וסבל אלו שני מדדים למטלות. ואני רואה באופן קבוע אנשים מתייחסים לכמה זמן לוקח לעשות מטלות כאלו ואחרות. וזמן שלוקח הוא מדד אמיתי ולפעימם חשוב. למשל, כשצריך לתכנן לוח זמנים. אולם הרבה פעמים ראיתי אנשים מתייחסים אליו ומתכוונים למשהו אחר.

לי יש תחושה אינטואטיבית של כמה מטלה היא "כבדה". התחושה הזאת היא שקלול של זמן, סבל, ואנרגיה מנטלית. למשל, להכין סלט כרוב מרגיש לי יותר קשה מלהכין סלטגדול. זאת למרות שסלט כרוב כולל רק חיתוך של הכרוב והוספת שמיר. הסלט הגדול כולל חיתוך של שתי עבניות, מלפפון ופלפל, בישול של שלוש ביצים וחיתוכן, וחיתוך גבינת פטה. זה לוקח יותר זמן. אבל הכנתי אותו הרבה יותר פעמים, ולכן הוא לא דורש את הריכוז שלי. אני יכולה לשמוע ספר או לחשוב על דברים במקביל להכנתו.

עשיתי לא מעט כדי שלא יהיו מטלות שנמצאות בצד השלילי של גרף ההנאה-סבל מבחינתי, ולכן אני כרגע מתקשה להביא דוגמא למטלה כזאת. אבל עצם המאמץ שהקדשתי לזה מעיד על כך שסבל זה באסה ואני רוצה להמנע ממנו. אולי המילה שאני מחפשת היא בכלל ביאוס? בעצם, הנה מטלה מבאסת: לחכות לנציגי שירות. היא לא דורשת מאמץ בכלל – אני מתקשרת, ואז שמה את הטלפון על רמקול ומחכה לתגובה. ולרוב אני יכולה לגלול בפייסבוק במקביל. ועדיין, היא מבאסת.

כשאני חושבת על מטלות, מה שאני מנסה להמנע ממנו זה בדיוק הבאסה הזאת. ואני תוהה כמה מהשיח שיש על מטלות שמדבר על חסכון בזמן – למשל, כל הפרסומות שאומרות כמה המוצר מוצלח במונחי זמן שנחסך – הן בעצם שיח על פרוקסי. כי קשה לדבר על התחושה האינטואיטיבית הזאת. כי היא שונה אצל אנשים שונים. וכי איך בכלל אפשר למדוד אותה? ועדיין, כמה מכל זה זה בעצם מטרה אבודה?

(4)

הבעיה היא לא שפרסומת אומרת שמדיח כלים חוסך זמן, אלא שהגדרת לא מדוייקות יוצרות חשיבה לא מדוייקת ומבולבלת. וכשמדובר בנושאים כשגם ככה מלאים בערפל, זה לא קשה בכלל להתבלבל.

יש אנשים שהזמן שלהם באמת חשוב. היו לי תקופות בחיים בהם הייתי חוזרת הביתה מאוחר ולא היה לי זמן לכלום. במקרים כאלו ממש הרגשתי את הזמן המועט שנשאר לי ואת הבזבוז הנפשע שלו על דברים כמו להכין אוכל ולשטוף כלים. ויש תקופות בחיים בהם יש לי די זמן, ומה שאני רוצה זה להקטין את מידת הביאוס. אלו שני דברים שונים.

באותה המידה, בתקופה לפני הקורונה, בה עבדתי במשרד וגרתי רחוק ממנו, הזמן הרלוונטי לבישול מבחינתי היה הזמן ברוטו, לא רק הזמן נטו שצריך להקדיש. (פה אני מתעלמת מהחשיבות של זמן רצוף ללא הסחות דעת לדברים מסויימים) אם הייתי רוצה להכין פשטידה שכוללת בישול מקדים של כרובית וברוקולי, הייתי צריכה להחשיב את הזמן הזה, כי לא היה לי כל כך הרבה זמן. בכל הזמן מאז בו אני עובדת מהבית, לבשל דברים שדורשים ליטרלי לשים אותם במים עם מלח ולחכות זה לא זמן שאני סופרת. זה לא דורש ממני מאמץ להכניס תפוחי אדמה לא קלופים/ביצים קשות/ברוקולי/כרובית לסיר ולחכות. יש לי את כל היום, אחרי הכל…

המצב עם כביסה הוא דומה. הזמן להפעיל כביסה הוא חמש דקות. הזמן לתלות הוא אולי עוד רבע שעה במקרה הרע. אבל הצורך לחכות שעה הוא מה שלא היה מאפשר לי להפעיל כביסה בימים רגילים, פעם, בעבר החשוך, בו לא ניתן היה ליצור תוכנית מושהית שתפעל לפנות בוקר. גם עכשיו כביסה מוגבלת לימים בהם אני לא במשרד – אני חוזרת להביתה הרבה אחרי השעה שצריך להחזיר את הכביסה הביתה, כמה שעות אחרי שהיא מתחילה שוב לספוח לחוץ מהחוץ במקום להתייבש. להחזיר מתקן כביסה הביתה לוקח חצי דקה. אבל בלי טלפורטציה, אין דרך לעשות את זה כשאני במשרד.

אז יש אנשים שמדברים על זמן. וזמן יכול להיות זמן נטו או זמן ברוטו, בהתאם לארגון החיים של אדם מסויים. ומדברים לפעמים על מאמץ. ולפעמים על התחושה האינטואיטיבית שהיא ערבוב של הכול. ולפעמים גם מדברים על הבאסה עצמה.

(5)

קשה לדבר על הבאסה עצמה. הבאסה היא סובייקטיבית. לפעמים אנשים פשוט אוהבים או לא אוהבים מטלה מסויימת, כי ככה. ובעוד שיש תבניות מסויימות, יש שוני רב. אני נתקלתי בדיונים על זה בעיקר בסביבות שנוטות לרפואה אלטרנטיבית וניו אייג'. במקרה הטוב, להתפתחות פסיכולוגית. אני אקשר לרשימה הזאת על השנאה לפינוי מדיח הכלים וההתמודדות איתה. זה לא הדרך שלי, אבל זה חלק חשוב ממה שחשוב לי.


למשל, אני לא אוהבת לשטוף כליפ כי זה משעמם. אם אני שומעת ספר או מוזיקה, זה משמעותית פחות מפריע לי. זה כייף, אבל נייטרלי. אני לא אוהבת לשטוף כלים במים קרים. זה כבר עניין של אי נוחות פיזית. ואני לא אוהבת לשטוף כלים כשלא מתחשק לי. פה למדתי לרכב על הגל, וזה מיומנות חשובה שרלוונטים להקשרים שונים.

וזה שיח מעניין, וחבל לי שהוא מוגבל לסביבה מסויימת שכוללת בתוכה אלמנטים בעייתיים להפליא, כמו התנגדות חיסונים. הייתי שמחה ליחס רציני יותר לנושא של מה גורם לנו להתבאס מדברים ומה גורם לנו לאהוב אותם.

אבל בהקשר הזה, זה גם שיח מבלבל.

(6)

אז על מה אנשים מדברים כשהם מדברים על עבודות הבית?

זה יכול להיות הזמן שנגזל להם מלוח זמנם העמוס.

זה יכול להיות הזמן-ברוטו, הזמן שבו הם צריכים להיות בבית וזמינים במקום ללכת למשרד, והלוגיסטיקה הקשורה.

זה יכול להיות תחושת הבאסה

זה יכול להיות האנרגיה המנטלית הנדרשת כדי לבצע מטלה, או אנרגיה מסוג אחר. למשל, בשביל להתמודד עם בירוקרטיה

זה יכול להיות תחושה אינטואטיבית שהמטלה קשה ואני לא רוצה לעשות אותה, שמורכבת מאיזשהי פונקציה של כל הנ"ל.

כשמשתמשים במונחים לא ברורים, אי אפשר להבין.

אין לי פתרון, אבל לשים לב לבלבול, להבין אי הבנה, זה הרבה פעמים צעד חשוב בפני עצמו במניעת קצרי תקשורת.

החדר של מרי, ועוד שאלות חסרות משמעות

הפוסט הקודם היה במובן מסויים הקדמה לפוסט הזה. התחלתי לכתוב, והבנתי שאני קודם צריכה להסביר את תפיסת העולם שלי, את הדרך בה אני חושבת על הנושא. נתקלתי לא מזמן בדבר שמוצג בתור בעיה פילוסופית. אבל הוא בעיה במבוססת על שימוש במושגיםן מעורפלים, שמנותקים מקרקע המציאות. ברגע שמחברים חזרה את המילים למשמעות שלהם, לעולם הפיזי, השאלה מתפוגגת, כיאה וכנאה לשאלות מסוגה.

החדר של מרי הוא ניסוי מחשבתי בו מרי יושבת בחדר בגווני שחור לבן, ולומדת כל מה שאפשר על צבעים מבלי לחוות אותם. לאחר מכן היא יוצאת לעולם ורואה צבעים. האם היא למדה משהו חדש או לא? הניסוי המחשבתי עוסק בחוויה סובייקטיבית ובכך שלא כל הידע הוא פיזיקלי. הניסוי, כמובן, מבוסס על חוסר יכולת ליצור את הקשרים הסיבתיים בין ידע מהסוג של חוויה אישית למציאות. אז הנה הפתרון ל"פרדוקס" הזה.

מה היא בעצם החוויה של צבע? אפשר ליצור רשת סיבתית שכוללת חוויות סובייקטיביות, אבל הן צריכות להיות קשורות למציאות. וזה לא קשה בכלל. למשל, צבע אדום זה צבע אזהרה. זה אינסטינקט, ויש לו סיבות אבולוציאוניות, וצבעי אזהרה הם במידה רבה אוניברסלים גם אצל חיות וצמחים. ויש סיבה ששלטי עצור והסימון של עצירה ברמזורים הם בצבע אדום, או שהשם של אזעקת טילים היא "צבע אדום".

האם מארי שבחדר האפור יודעת מה התגובות האינסטינקטיביות של אנשים וחיות לצבע אדום? האם לה בעצמה יש תגובה כזאת? לא. למרבה הפלא, פיזיקה היא לא המדע היחידי. יש גם ביולוגיה, למשל.

מהצד השני, בואו נדמיין מרי אחרת. היא לא רואה צבעים, אלא רק גוונים של שחור ולבן. אבל ראיית האפור שלה מפותחת מאוד – היא יכולה להבדיל בין כל הצבעים שבני אדם שרואים צבעים יכולים, ויש לה את כל התגובות האינסטינקטיביות ואת כל האסוציאציות שיש לבני אדם עם צבעים, עם גווני האפור שלה. במקרה כזה, אין לנו אפשרות להבדיל בינה, לבין מי שרואה צבעים. יותר מזה, האם אפשר להגיד שהיא לא חווה צבעים, שיש משהו בחוויה האנושית שלא נגיש לה? האם נוכל בכלל לגלות שהיא "עיוורת צבעים"?

ידע סובייקטיבי הוא לרוב הבדל במבנה של האלגוריתם שהוא האדם עצמו. AI נבנו בניסיון לדמות בני אדם, אבל לפעמים קל יותר לעשות ההפך, ולהסביר התנהגות אנושית באמצעות דוגמאות על AI. חוויה אנושית אומרת ש-AI למד קלט שאחר לא, ולכן עדכן את המצב הפנימי שלו בהתאם.

טענות של הצד הלא-מטריאליסטי נוטות באופן קבוע להיות כאלו שמבוססות על חשיבה מעורפלת, כזאת שלא מגדיר ההיטב דברים כמו חוויה סובייקטיבית, ושמנסה אקטיבית לערפל ולטעון שאי אפשר להבין דברים מסויימים. חשיבה מטריאליסטית נוטה לפוגג את השאלה.

יש הרבה שאלות שמבוססות על חשיבה בקונספטים לא מוגדרים היטב. ואחת השיטות הטובות ביותר להמנע מהשגיאה הזאת היא לדאוג שהקונספטים יהיו מקורקעים במציאות.

קונספטים צריכים להיות נטועים במציאות

אחת הדרכים לתאר קשרים סיבתיים היא בתור גרף בו יש חץ מסיבה לתוצאה. אני מאמינה גדולה בכך שאמונות צריכות לשלם שכר דירה בתחזיות. וזה אומר, בין היתר, שאם אני מחברת עוד טענה לגרף, הטענה הזאת צריכה לגרור תחזית כלשהי. זה לא אומר שהיא תהיה בת הפרכה בקלות. או בצורה וודאית, או בצורה שיש סיכוי ממשי שאתקל בה במציאות. היא יכולה להיות תחזית מהסוג של "אם אני רואה דבר X, יש 5% יותר סיכוי לראות אלמנט Y". רק עם תחושה מעורפלת במקום 5%, כי ככה עובדת אינטואיציה אנושית.

אבל, התחזית הזאת צריכה להתקיים. וזה אומר שאני יכולה לשים לב אם אכן יש יותר Y כש-X, ולראות אם התפיסה שלי של המציאות נכונה או שגויה. להשוות את המפה למציאות, ולתקן טעויות אם אני מוצאת כאלו. אבל אפילו יותר חשוב מזה – זה הדרך היחידה להמנע מפלוגיסטון, או מקרני N חמקמקות. הדרך היחידה לוודא שלקונספט שלי יש משמעות, שאני לא ממציאה משהו שלא קיים, משתמשת במילה נטולת תוכן ומשלה אותי לחשוב שיש לה תוכן.

זאת סכנה שתמיד קיימת, כשעוברים דרך יותר מידי רמות של אבסטרקציה, לאבד את הקשר בין המפה למציאות. זה לא סיבה להמנע מבניית גרף סיבתיות מסובך ומרובה בשלבים. קודם כל, כי המפה אמורה לשקף את המציאות, והמציאות היא מסובכת. לכן כל ניסיון לתיאור אמין של המציאות יהיה מסובך. אבל יותר מזה, האבסטרקציות האלו מועילות. יש לנו המון דוגמאות לאבסטרקציות בעלות תוכן ממשי. מתמטיקה היא הדגומא המתבקשת, וגם המקרה היחידי בו אפשר להסיק מסקנות בלי לבסס אותן על נתונים אמפיריים בלי לסטות הרחק מדרך האמת. כשהתפתחות טכנולוגית יוצרת מצבים בהם יש משמעות אמפירית למבנים מתמטיים שבער נראו אבסטרקציות מנותקות מהמציאות, מתברר שוב ושוב שהמתמטיקה עובדת.

במקרים קרובים יותר למציאות, תכנון מבוסס על רמות על גבי רמות של הפשטה. שפות תכנות עיליות יותר הן אלו שיש בהן יותר הפשטה, ולכן קל יותר לכתוב בהן דברים מורכבים, כשמתמשים בפתרונות ארוזים לבעיות קטנות יותר בתור אבני הבניין לבניית דברים מסובכים יותר. שפות התכנות הבסיסיות יותר עדיין נחוצות, ועדיין מאפשרות יכילות רבה יותר. אולם הנוחות של ההפשטה מנצחת.

המערכת הפיננסית שלנו מבוססת על הפשטות על גבי הפשטות, עד כדי כך שאנשים בקלות מתבלבלים וחושבים על כסף בתור דבר בעל ערך כשלעצמו. ובחי היום יום, זה קירוב מדוייק מספיק. אבל גם פה, יש מכשירים פיננסיים על גבי מכשירים פינססיים, והניתוק בין רמות ההפשטה למציאות יכול לגרום לבעיות גדולות. אבל זה עניין לפוסט אחר, וכזה שמוטב שיכתוב מישהו בעל יותר ידע בכלכלה ממני.

אחזו רלדברים יותר יומיומיים. למשל, הגדרה בספרות. איך אפשר בכלל לדעת שההגדרה היא משמעותית? למשל, אם מבקשים מקבוצה של אנשים למיין דברים לפי הכללותם בקטגוריה. אם רובם ממיינים באותה צורה, נראה שיש פה איזשהי משמעות. אם שואלים אנשים שונים וחצי מהם בוודאות מוחלטת מסבירים למה הספר שייך לתת קטגוריית ספרות מודרנית עירונית, והחצי השני מסביר בביטחון לא פחות למה הספר כלל לא שייך לקבוצה, אז בנקודה הזאת אתחיל להטיל ספק בכך שלצירוף המילים "ספרנות מודרנית עירונית" יש בכלל משמעות.

אפשרות אחרת, וכנראה מסובכת יותר, דורשת להגדיר מה זה אומר. כמובן, קטגוריות אנושיות נוטות להתקיים בתור צבריר במרחב הדברים, בתור הצבעה על קבוצה של דברים שחולקים מאפיינים משותפים, לאו דווקא עם יכולת להסביר מדוייק מה משותף לכל הדברים הללו. אבל, בשביל לקרקע את הקונספט, לא נחוצה הגדרה מושלמת. כל מה שצריך זה איזשהי תחזית. למשל, ספרות מודרנית עירונית צריכה להכתב בהווה (כלומר, בשנה שבה המאפיינים הטכנולוגיים דומים לשנה בה נכתב הספר. הספר יכול להיות על עולם בלי סמארטפונים אם הם לו היו נפוצים בשנה בה הוא נכתב, אבל עכשיו הוא כבר חייב להכיל סמארטפונים, כי הם חלק חשוב מהעולם המודרני), ולהתרחש במרכז עירוני. ואז אפשר לדרג ספרים על עד כמה הם ספרות עירונית מודרנית, ועד כמה הם מתרחשים בעיר ומתרחשים בעולם המודרני, מאחת עד עשר. והציפייה שלי תהיה למצוא קרולציה חיובית, וחזקה.