כדי לקרקע את הקונספט, אתחיל מדוגמה:
צורות אפלטוניות היא התזה. יש את עולם האידאות, ובו יש לכל דבר את הצורה האידאלית, המושלמת שלו. מה שיש בעולם זה חיקוי חיוור של האידאה, צל שלה. יש כסא אפלטוני, ובעולם שלנו יש דברים שקרובים יותר או פחות לאידאל של הכסא. יש מלך אידאלי, ובעולם שלנו יש מלכים שקרובים או רחוקים יותר מהאידיאל הזה.
הפוסט-מודרניזם הוא האנטיתזה. אין כסא אידיאלי, יש רק אנשים שיוצרים כסאות. אין מלך מושלם, יש צורות שונות של מלוכה, כולן מעשה ידי אדם. אני לא יכולה לתאר את האנטי-תזה בצורה מוצלחת במיוחד, כי אף פעם לא האמנתי בה. אבל יש מספיק חומר בעמוד הויקיפדיה.
האנטיתזה היא תגובה לתזה, שבברור שגויה. התפיסה של אמת אובייקטיבית מתנגשת עם המציאות. ובאיזשהי נקודה זה נהיה מאוד מאולץ להגיד שיש צורה אפלטונית אחת וצורה אפלטונית שנייה. רק שהמסקנה שהסיקו מזה היא שאין אמת. כמובן, זה לא נכון. מציאות זה מה שנשאר גם כשלא מאמינים בו. ואי האמונה שלי בקיומו של קיר לא תמנע ממני להתנגש בו. הקיר קיים בהחלט, בלי קשר לדרכים שבני אדם יבחרו לקרוא לו.
הסינתזה היא קטגוריות בתור קלאסטרים. אנחנו רואים שבמרחב הרב ממדי של התכונות של הדברים, יש אוסף נקודות שקרובות מאוד אחת לשנייה. ובאמצעות גרסה כלשהי של k-clustering, אנחנו מקבצים את הנקודות לקבוצה, וקוראים לה קטגוריה. הקטגוריה מייצגת משהו במציאות. אבל המשהו הזה הוא לא מוחלט. המציאות היא לא מרכז-קטגוריה אפלטוני שסביבו הנקודות מתכנסות. יכול להיות שבזמן ומקום אחר, הנקודות יתכנסו לקלאסטרים אחרים. ויכול להיות אפשרי למיין דברים לקטגוריות ביותר מצורה אחת. למשל, אני ממיינת ספרים לז'אנרים, וגם ממיינת לפי הארץ או התרבות בה הן נכתבו. כך ספר יכול להיות גם ספר פנטזיה ישראלי. ויהיו לו דברים משותפים עם ספרים ישראלים אחרים, ודברים אחרים משותפים עם ספרי פנטזיה לא ישראלים. זו הגישה שלי לקטגוריות.
***
אפשר להתייחס לאנטי-תזה בתור תגובת נגד. אבל חלק מהרעיון של הקונספט הוא שתזה ואנטיתזה זה במובן מסויים סינגאל ותיקון. שניהם מכילים חלק חשוב מהאמת. האמת מורכבת יותר משניהם. הסינתזה היא גישה מורכבת יותר מהפשטות של התזה והאנטיתזה, שמכילה את האמת בשניהם. אם יש את התמונה של הגליל, שבהטלה לשני ממדים מטיל פעם אחת צל של עיגול ופעם אחת צל של מלבן, אז הסינתזה היא זו שרואה את הגליל התלת ממדי בתור מה שהוא.
דברים הם עניין לפרספקטיבה כאשר היא מוגבלת, אבל אפשר למצוא את הפתרון אם מוכנים להעלות את כמות הממדים של התיאור.
***
יש דברים שלא נכנסים לתבנית המשולשת הזאת. תנועת ההשכלה היא תזה, או שהיא אנטיתזה לעולם הטרם מודרני? ומה היא התנועה הרומנטית – אנטיתזה לתזה של ה-enlightenment? היא בברור לא סינתזה. ואני לא יכולה להצביע על אף תנועה מודרנית שהיא סינתזה. תנועת ההשכלה והתנועה הרומנטית משפיעות על התרבות שלנו גם עכשיו, אבל אני לא רואה איזשהי סינתזה.
תנועת החילון היא גם תזה, ותגובות נגד שמרניות, כגון חרדים ואיימיש, הם אנטי-תזה. השמרנות של ימינו היא במידה רבה אנטיתזה לפרוגרסיביות. אפשר לראות הבדל בין שמרנות של לפני כמה עשורים, לזאת של היום. השמרנות של היום שונה בצורה מהותית, עד כדי שאני מתחילה לחשוב על שמרנות וניאו-שמרנות. אבל איפה הסינתזה?
למה שקורה בסין אפשר לקרוא סינתזה. לא סינתזה טובה, אבל כזאת שיכולה לשרוד. גם סינגפור. הם כוללים תגובה לפרוגרס, אבל התגובה היא לא דחייה שלו וניסיון הסתגרות, אלא אימוץ של חלקים ממנו. ארצות הברית מתקטבת בין התזה והאנטיתזה, עם פערים שרק הולכים ומעמיקים. ולא רק ארצות הברית. סינתזה לא תמיד חייבת להווצר. בוודאי בתחום הפוליטי.
***
עוד דוגמא, אבל הפעם לא ברור לי מה התזה ומה האנטיתזה. זה לא מיפוי מדוייק של המציאות, והסינתזה של היום יכולה להיות התזה של מחר. ומה גורם למשהו להיות תזה ולא מה שבא לפני התזה?
ההתזה היא קפיטליזם. כוחות השוק שפועלים ליצירת עושר ושפע שלא היו קיימים בעבר, והגדלת השגשוג. האנטיתזה היא הקומוניזם. מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו. הסינתזה היא סוציאליזם.
או
התזה היא קפיטליזם, האנטיתזה היא סוציאליזם, שכולל בתוכו שני דברים שונים, ניהול מרכזי של חלק מהשוק, ורשת ביטחון. הסינתזה היא ליברטריאניות של סיליקון וואלי. נגד ניהול מרכזי, בעד רשת בטחון.
להבין מה בא כתגובה של מה מביא לפעמים בהירות לדינמיקה.
איין ראנד באחרה מרוסיה הקומוניסטית. במקרה שלה, התזה היא קומוניזם והאנטיתזה היא ראנדיזם. ואנשים שמבקרים את מרד הנפילים בתור ספר שמהלל אגואיזם, לרוב מפגינים חוסר הבנה של ההקשר שבו הוא נכתב, של מה הוא תגובת נגד נגדו. ההבנה של תנועה מסויימת בהקשר שבה היא נוצרה, כתגובה לאיזו מציאות, כתגובת נגד לאיזו תזה, מאפשרת הבנה מעמיקה יותר.
הדוברת הראשונה 