לצערי, חיפוש האמת דורש להסתכל על ראיות

הנטייה הנפשית הבסיסית שלי היא מתמטיקה. ומתמטיקה היא לא מדע. היא טהורה ונמצאת מחוץ לעולם. היא יוצרת מערכת כללים שלא נדרשת לראיות, וממשיכה לשם. ובגלל זה אפשר ליצור כמה מערכות כללים שונות, סותרות אחת לשניה. גיאומטריה אוקלידית, של מישור, וגיאומטריות לא אוקלידיות, כאלו שבהן כל הישרים נפגשים בנקודה והיא בעצם מייצגת נקודת ראיה של אדם, כזו שנמצאת על כדור, ועוד המון אפשרויות אחרות.

אבל המתמטיקה לא תגיד אילו מהמערכות האלו תואמת למה שקיים בעולם. בשביל לחשב מרחק בין ערים יחסית קרובות צריך גיאומטריה דו ממדית אוקלידית. כשרוצים מרחק בין יבשות שזה כדור הארץ הוא כדור נהיה רלוונטי, וצריך גיאומטריה לא אוקלידית, או, מכיוון שכדור הארץ הוא בעצם לא ממש כדור, גיאומטריה אוקלידית תלת ממדית. כשרוצים לצייר ציור בפרספקטיבה נכונה אז יש את הגיאומטריה הלא אוקלידית שמייצגת שדה ראיה של אדם שמאפשרת לחשב את זה נכון.

עם הזמן, הפכתי להיות מאוד אמפירית בגישה שלי. האמונות על המציאות צריכות להיות מבוססות על צפיות, על נתונים. כשאנשים ניסו להסיק מה דברים צריכים להיות מעקרונות בסיסיים, הם טעו, שוב ושוב ושוב ושוב. יש לנו אלפי שנות היסטוריה אנושית להראות את זה. מי שרוצה יכולה לרכוש ניסיון בתכנות בשביל התנסות אישית יותר בכתיבה לפי אלגוריתם וגילוי מה הסיכוי שזה יעבוד מהפעם הראשונה.

אבל עדיין, יש בי איזשהו חלק שמצטער שאי אפשר להמנע מהלכלוך של המציאות. שאם אני רוצה להחליט על גישה כלכלית, זה יכלול הסתכלות על הנתונים (המאוד מעורפלים ולא ברורים, כי ניסויים בכלכלה זה בעייתי) וזה אומר שאנשים סבירים יכולים לא להסכים על דברים. זה היה כל כך יותר נקי לו הייתי יכולה להסיק את הכל מהיגיון טהור, בלי ראיות!

(יש פוסט אחד בבלוג רציאונליסטי שנתקלתי שמדבר בדיוק על זה, כשקראתי אותו הרגשתי שאני חולקת עם זר באינטרנט הבנה עמוקה)

יש כללי מטא שעובדים. עמדה לא יכולה לסתור את עצמה, למשל. הן מאפשרות לצמצם את רשימת הדעות האפשריות. ויש לי כלל מטא מוצלח ואהוב במיוחד שמוחק מרשימת המועמדות 90% מהעמדות. אבל בסוף, הדרך היחידה להכריע היא להסתכל על המציאות ולתת לה לשפוט. וזה אומר שכשאלו העמדות שנשארו, אנשים סבירים שמחפשים את האמת בתום לב יכולים לא להסכים. וזה הבנה מבאסת.

הדברים שלא יעלו על הדעת

לפני כמה זמן נתקלתי בפוסט הזה של אוזי, ושמחתי לראות טייק נוסף על הקונספט של דברים שלא יעלו על הדעת. הקריאה בפוסט גרמה לי להשוות בין הגישות שלנו, לחשוב שהגישה המתוארת שם לא מדוייקת, להבין שגם הקונספט שלי לא מדוייק באותה המידה, ותכנן לכתוב פוסט שני על הנושא בבלוג. כשבאתי לחפש את הפוסט הראשון גיליתי שטעיתי, ומעולם לא כתבתי פוסט על הנושא. אז אני כותבת את הפוסט הראשון עכשיו. הוא יהיה באורך שיהיה לי כוח לכתוב בפעם אחת, כי למדתי שמה שלא יכתב בפעם אחת כנראה ידחה לנצח. כמעט בטוח שיהיה לו פוסט המשך מתישהו.

כשהייתי ילדה, אמא שלי לימדה ששוטפים כלים אחרי הארוחה. אוכלים, שוטפים כלים, שמים אותם לייבוש, ממשיכים לפעילות אחרת. זה השתלב מצויין בגישה הכללית שלה לאיך לעשות דברים, מנע מהכיור להתמלא בכלים ולהפריע לאנשים אחרים להשתמש בו, ובאופן כללי היה הגיוני. וכשהייתי קטנה זו באמת הייתה המציאות.

באיזשהי נקודה הפסקתי לאכול בשולחן בסלון, ואוכל הפך לפעמים להיות דבר שנעשה תוך כדי, ושטיפה מיד אחרי האוכל לא רצויה ולא נוחה באיזשהי צורה. אמא ניסתה לגרום לי לשטוף את הכלים מייד, אני הייתי משאירה את הצלחת על השולחן כדי לדחות את השטיפה למועד מאוחר יותר, ועם הזמן הכללים התרופפו, לא רק בשבילי.

עכשיו אני גרה לבד ויכולה לשטוף את הכלים מתי שנוח לי, ולעיתים קרובות הם נשארים בכיור במשך שעות. אין אנשים אחרים שהכלים בכיור מפריעים להם, ואני יכולה לרצות לחסוך באנרגיה, או בכוח הרצון שאני מוציאה על שטיפת הכלים. אבל לא בטוח שהייתי רואה את האפשרות הזאת, אילולא נתקלתי לפני כן באפשרות הרדיקלית של לשטוף את הכלים רק בערב. לא בתור כשלון של ביצוע האלגוריתם של "לשטוף את הכלים מייד", אלא בתור האלגוריתם עצמו.

זה היה בדיוק אקראי באינטרנט על עבודות הבית, ומישהי אמרה שהיא ובן הזוג שלה שוטפים את הכלים בערב, וזה בתורות, ערב אחד היא ערב אחד הוא. זה היה שונה בצורה רדיקלית ממה שהכרתי בבית. ליטרלי לא העלתי על דעתי את האפשרות. התגובה הראשונה שלי הייתה הלם מזה שזה אפשרי בכלל. לא לשטוף את הכלים מייד? פשוט… להשאיר אותם? בערמה? עד הערב?

זאת לא השיטה האופטימלית בשבילי. אם כבר אז להפך. לשטוף כלי אחד או שניים כבדרך אגב ולהפסיק בנקודה בה זה נהיה אקטיבית מבאס היה הטריק האחד שהפך שטיפת כלים למטלה משמעותית פחות מבאסת בשבילי. בעיקר כשאני מרתיחה מים לתה ומחכה שהקומקום ירתח. גם זה היה משהו שקיבלתי מהאינטרנט – הגישה של אמא שלי הייתה ששוטפים את כל הכלים. לא העלתי על דעתי לשטוף רק חלק מהכלים, כמה שיש לי כוח באותו הרגע. הגישה של "הכל או לא כלום" גרמה לי להמנע מלשטוף כלים כשאין לי כוח להכל כשדווקא היה לי כוח לשטוף רק צלחת, למשל.

אבל החלק המעניין פה זה פחות הפרטים הקטנים של דרכים שונות לשטוף כלים, אלא עצם המחשבה על זה. ברגע שהאפשרות עלתה, היה לי ברור שכן, זה לגמרי אפשרי. אין שום חוק טבע שמונע מכלים להשאר בכיור עד שישטפו אותם – זה אפילו קורה באופן קבוע. ברק לא יכה בי אם אני אשטוף את הצלחת והסכום, אבל אשאיר את המחבת לאחר כך. יש מגוון אפשרויות.

לא ראיתי אותן! עד שהצביעו לי עליהן, לא ראיתי אותן! זה המובן הראשון של הדברים שלא יעלו על הדעת. עיוורון לאפשרות לעשות דברים אחרת.

זה עיוורון שקל יחסית לפתור. וזה אחד מהמקרים בהם העיקרון הרציאונליסטי של לחשוב על בעיה במשך חמש דקות יכול לעזור. זה המשמעות המקורית שנתתי לקונספט של דברים שלא יעלו על הדעת.

התגובה של אמא שלי לאפשרויות שכאלו מדגימה את המשמעות השנייה, שזו המשמעות עליה אוזי כותב-ת. אמא שלי לעיתים קרובות מביאה את שביעות הרצון שלה כשהיא מתארת דברים בתור "לא נורמליים". לעיתים קרובות, אלו דברים נורמליים לחלוטין שרוב האנשים עושים. אבל היא חלק מנורמה חברתית אחרת, בה, למשל, ללבוש מכנס בגזרה נמוכה זה "לא נורמלי".

זה מה שאוזי מתאר-ת בפוסט. דברים שבתרגום לא מילולי מרוסית, אני מדמיינת את אמא שלי אומרת ש"זה לא יעלה על הדעת!" בתור תגובה למישהי שמציעה משהו לגמרי אפשרי. למשל, ללכת בפיג'מה למכולת. דברים שבמציאות, כשעושים אותם, שום דבר רע לא קורה. איזשהם חוקים מופנים מופרים, ומתברר שלהפרה שלהם אין שום השלכות, בכלל.

אז בזכות הפוסט של אוזי שמתי לב שאלו שני דברים שונים. אפשרויות שאנשים לא רואים, ואפשרויות שהם פוסלים בגלל ש"שזה לא יעלה על הדעת". חוסר עלייה על הדעת, אמיתי ומטאפורי.

זה גם דוגמה מעניינת לעיקרון שאם שמים שני קונספטים בקופסה מחשבתית אחת, זה יכול להביא לבלבול. ועל הכוח של חלוקה לקטגוריות. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר (ולקריאת אוסף הפוסטים בנושא של יודקובסקי).

על ההבדל בין "צריכה" ל"רוצה", והסיבה שאנשים מנסים כל כך לטשטש אותו

בזמן האחרון יצא לי להתקל בהרבה מאוד צרכים חדשים. למשל, בצורך לבזבז עשרות אלפי שקלים כדי להתחתן. הרי זה כמה שעולה חתונה סטנדרטית, וזה לחלוטין בלתי אפשרי, מפר את חוקי הטבע ממש, להתחתן בלי מסיבה גדולה. הגדיל עשות סטודנט מסויים שהסביר לי ששוקולד עוזר לו להתרכז, ולא את כל החטיפים שורדים היטב נשיאה בתיק, לכן זו חובתה של האוניברסיטה לדאוג שאפשר יהיה לקנות חטיפים בזול בשטחה.

מה שמעלה את השאלה, מה באמת צריך? ופה יש שתי משמעויות. הראשונה היא מה שצריך להשרדות – אוויר, מים, מזון, אפשרות לשמור על היגיינה, טיפול רפואי, מחסה בהתאם למזג האוויר. אנשים כמעט אף פעם לא משתמשים במשמעות הזאת, וכשהם עושים את זה זה לרוב נעשה מבלבול או מדמגוגיה.

המשמעות השניה היא מה שנחוץ לקיום כחלק מהחברה. למשל, לא להסריח זה לא צורך קיומי, אבל זה נחוץ אם אדם רוצה למצוא עבודה. דירה היא לא צורך קיומי בחלק גדול מהשנה בישראל, אולם בלי דירה קשה מאוד להשיג מגוון דברים נחוצים בחברה שלנו, שמאורגנת על פי ההנחה שכל אדם גר בדירה. למשל, יהיה קשה לעשות צרכים, להתקלח, להשיג מים, לבשל. גם טלפון הוא צורך עבור חלק גדול מהעבודות. אדם ללא טלפון יהיה מוגבל מאוד.

עכשיו, אפשר לדבר על עד כמה קשה להשיג את הצרכים האלו. למשל, למצוא טלפון בכמה מאות שקלים ותוכנית אינטרנט בשלושים שקלים זה לגמרי אפשרי ולא מאוד יקר. ויש להבדיל בין זה לבין "צורך" בנטפליקס. ופה בעצם מגיעה הסיבה השאנשים קוראים לדברים שהם לא צרכים צרכים בסיסיים. יש עוד דברים בעולם מלבד צרכים ומותרויות!

מה הם הדברים שאינם צרכים בסיסיים? עבור אנשים רבים, הקטגוריה הבאה היא "מותרות". והם מרגישים שלקרוא לנטפליקס מותרות זה מגוחך. מותרות זה דבר של עשירים! בחברה שלנו, לעיתים קרובות יש גינוי של מותרויות בתור דבר בזבזני, דקדנטי, רע במהותו. ובכלל, איך אפשר לקרוא "מותרות" לדבר שיש לרוב האוכלוסייה?

כדי לפתור את הבעיה, כל מה שצריך זה להוסיף קטגוריה. יש את הצרכים הבסיסיים. שזה המינימום שצריך בשביל להסתדר. יש את הנורמלי, הרגיל. ויש את המותרות. וברגע שהקטגוריות ברורות, אז ברור על מה המאבק.

***

המאבק הוא על מה שנחשב נורמלי. מה נורמלי ומה מותרות, זאת השאלה.

***

הסיבה שאנשים מטשטשים את זה, היא שלהאבק על רמת חיים גבוהה יותר זה לא בעל האימפקט הרגשי של להאבק על צרכים בסיסיים. יש תועלת שולית פוחתת לצרכים. והרבה פעמים, נוח להעמיד פנים שאין שלב ביניים, שאין ברירה. שאין אפשרויות אחרות חוץ מלהתחתן בחתונה סטנדרטית, או לא להתחתן. שאי אפשר להתחתן בלי מסיבה, או בקפריסין. שאי אפשר להזמין את המשפחה הקרובה למסעדה לארוחה בשביל לחגוג, שאי אפשר להתחתן בחצר. שאי אפשר לעשות דברים שאנשים עשו בדור הקודם, ועושים בדור הנוכחי.

בעיקרון, הדברים שלא יעלו על הדעת הם קטגוריה בפני עצמם, והיא באמת מעוותת את החשיבה. יש אנשים שבאמת לא רואים אפשרויות אחרות. כי ככה חינכו אותם, שלסטות מהתלם זה נורא ואיום, לא יעלה על הדעת. אולי משהו שרק עניים עושים, וזה מביך נורא. אבל יש את הצד השני של "לא יעלה על הדעת". למשל, שלא יעלה על הדעת לבזבז כסף שאין בשביל מסיבה. או שלא יעלה על הדעת להוציא כל כך הרבה כסף על חתונה. אבל אלו שאלות מהתת מודע, ולכן לעיתים רחוקות יוצא משהו מועיל מדיונים כאלו.

***
המאבק האמיתי, כפי שאמרתי, הוא על מה שנחשב נורמלי. אבל פה באות הטענות שלא נטענות. אם חתונה סטנדרטית וקפה ומאפה זה צורך בסיסי ולא מותרות, אז אנשים לא אשמים אם הם בזבזו את הכסף שלהם על חתונה ועכשיו הם בחובות. הם מרגישים שיש חוזה סמוי בו הם הולכים לפי הסקריפט החברתי, עושים מה שנורמלי, ובתמורה הם מקבלים חיים נורמליים. והם מרגישים שהמדינה לא עשתה את הצד שלה בחוזה. הם מילאו את הצד שלהם בחוזה, מגיע להם לקבל את התמורה!

זה כנראה דורש פוסט משלו. כי אני באמת מוצאת בעייתיות בנורמות החברתיות הנוכחיות. ולאנשים באמת יש תחושת הבטחה שלא מולאה, והיא לא באה משום מקום. אבל על זה אפשר לקרוא פה: https://www.huffpost.com/entry/generation-y-unhappy_b_3930620

***

החלק המשעשע, הוא שאני קפיטליסטית. אני בעד לייצר יותר דברים בזול. אני בעד שאנשים יוכלו להזמין אוכל גם כל יום. הבעיה? אני לא מוכנה להגיד שזה צורך. ואני לא רוצה לטשטש את האמת. האמת חשובה לי, וגם ככה השאלה קשה. עד כמה באמת אפשר לחיות בימינו בסטנדרט המחייה של לפני חמישים שנה?

מבחינת דירות, אפשר למצוא דירות קטנות יותר, גם אם זה יותר קשה. אבל צריך להזהר! בימים עברו אנשים חיו עשרה אנשים בחדר, והורים קיימו יחסי מין מול ילדיהם. בימינו יש סיכוי לא רע שיקראו לרווחה. אבל גם בלי זה, החברה מבוססת על הנחות מסויימות. כמו שהחברה מבוססת על ההנחה שכל אדם גם בדירה עם מקלחת, ואין למשל מרחצאות ציבוריות, כך ההנחה כרגע היא שיש מחשב לכל ילד. דבר, למשל, שיצר בעיות בתקופת הלימודים מהבית למשפחות שלא היה להן. ואיך בדיוק משפחה בה יש ארבעה ילדים בחדר שינה קטנטן הייתה אמורה להסתדר? היא לא. כי החברה שלנו מניחה שישנים אולי שני ילדים בחדר. אפשר יותר, אבל זה חריגה שיש עליה מחיר לשלם.

הרבה דברים שיש היום טובים יותר. אפשר לקבל הרבה יותר מטלוויזיה וממחשב ממה שהיה פעם. אפשר גם לקנות מחשב חלש בזול ולהסתדר איתו, או להמנע מקניית טלוויזיה בכלל ולהשתמש באיזשהו שירות סטרימינג, או אפילו מסרטונים חינמיים באינטרנט (שאותו, כאמור, אפשר להשיג בשלושים שקלים בחודש.) זה אפשרי ללמסור ולקבל בגדים, זה אפשרי לא לטוס לחול ולא להזמין אוכל. אבל זה נהיה בעייתי יותר כשלהוציא כסף במפגשים חברתיים זה הסטנדרט.

ופה הנקודה בה דברים נהיים מבלבלים. כי השאלה מה נורמלי, במובן שהגדרתי כאן, היא לא שאלה סטטיסטית. הנורמה לא נקבעת על ידי בדיקת סטנדרט החיים של האנשים במדינה, מציאה שהוא בצורה של התפלגות נורמלית. והגדרה של "נורמלי" לפי זה. ולא רק כי השאלה מי היא הקבוצה עליה מדברים היא לא טריויאלית. כמו ש"האדם הסביר" של בית המשפט הוא לא באמת אדם סביר, אלא מה שנראה סביר לשופטים, גם כשזה בפירוש לא איך שהאדם הסביר, בלי מרכאות, רואה דברים. נורמה היא נורמה חברתית. והיא ניתנת לשינוי.

אני לא אוהבת לייחס כוונות זדון לאנשים, ואני לא אוהבת להכניס מילים בפיהם. אבל יש הבדל בין אמירה בתור הבעת עובדה, ובין אמירה בתור פעולה אקטיבית בעולם. אבל קו הגבול לא ברור, ובני אדם הם לא יצורים רציאונליים. כולנו קופים עם יכולת חשיבה, כולנו בסוף רצים על חומרה פגומה. אנשים נוטים לבחור עמדה לפי דעתם על הנושא, ואז להתעלם מעובדות שלא מתאימות לדעתם.

ועדיין, עם כל ההסתייגויות שאני בטוחה שאנשים שאומרים את זה מאמינים בזה, נראה לי יותר אפקטיבי לנתח אמירות כאלו לא רק כהבעת עמדה, אלא כפעולה, אקט דיבור, שמטרתו לשנות את המציאות למצב בו משהו באמת נורמלי. בעולם בו מזגן זה נורמלי, דירות שאין בהן מזגן יהיו כאלו שיהיה קשה בהרבה להשכיר, והמחיר יהיה נמוך יותר. זה גם עולם שבו מזגן הוא הוצאה שעמותות למיניהן או אולי המדינה בתוכניות רווחה למיניהן מממנת. זה דוגמא לנורמה חדשה שאני בעדה. אבל עולם שבו לאכול בחוץ זה נורמלי ולא מותרות, או אפילו צורך בסיסי, זה עולם שבו יש דירות בלי מטבחים, כמו במקומות מסויימים בארצות הברית. ועולם בו מכונית זה נורמה, זה עולם שבו אפשר להרוס את התחבורה הציבורית ולא להתייחס לציבור שנפגע מזה, כי תחבורה ציבורית היא כבר רק של עניים ולא של מעמד הביניים.

אם נפרום את הקשר ונמצא את מהות הדיון כשאנשים טוענים ש-X זה לא פינוק, השאלה היא מה הסיווג שלו X על הציר של צורך בסיסי, נורמה, פינוק. והאפקט של חלק מהאמירות האלו הוא ניסיון לדחוף X מקטגוריה של מותרות לקטגוריה של נורמה, או מקטגוריה של נורמה לקטגוריה של צורך בסיסי.

מחשבות על עולם אידיאלי, ועל הפנמה

הרעיון שיש הבדל בין להבין רעיון תיאורטית ובין להפנים אותו, הוא לא רעיון מקורי, או חדש. אפשר לראות אותו בכל תוכניות להימודים החדשות שהמטרה שלהן היא "למידה משמעותית. אפשר לראות אותו ברעיון של לנחש את הססמא של המורה. אפשר לראות אותו בדרך הגרפית בה אני מדמיינת אותו – להבין משהו תיאורטית זה להוסיף עוד נקודה לגרף, והפנמה זה לחבר אותה לכל הנקודות הרלוונטיות. העדר הפנמה זה מה שיוצר ילדים שיוכלים לענות על שאלות מתמטיות פשוטות, אבל לא יכולים לפתור את אותו התרגיל, כאשר השאלה היא איך לחלק שלושים כסאות לחמישה שולחנות.

הגישה הרציאונליסטית אומרת שאמונות צריכות לשלם שכר דירה בציפיות. הגישה הזאת דורשת לקרקע את האמונות. לחבר אותן לתצפיות על העולם. יש הרבה יתרונות לגישה הזאת והרבה סיבות שאני מאמינה בה. העיקרית היא למנוע בלבול, למנוע מחשבות מעורפלות נטולות משמעות ממשית. אבל אפקט משני, אבל חשוב של הגישה הזאת, הוא ההפנמה. מה זה בעצם אומר אם אני מאמינה במשהו? יצירת התסריט במחשבותי מקשר את הרעיון לרעיונות אחרים, משלב אותו יותר מגרף שהוא אוסף הקונספטים והאמונות שלי.

למדתי בבלוגוספרה הרציאונליסטית הרבה קונספטים חדשים, ורבים מהם השתלבו בגרף שלי בצורה אורגנית. הם היו ניסוח של רעיון שכבר התחיל להתגבש בצורה מעורפלת, הם נתנו שם לקלאסטר שכבר זיהיתי את קיומו אבל עדיין לא הבנתי את מהותו. הם הפכו לאבני הבניין של צורת החשיבה שלי. וזה אומר שכל פעם שאני רואה אנשים מתנהגים בצורה אידיוטית להפליא בהקשרים פוליטיים, אני זוכרת שפוליטיקה היא קוטלת הבינה, וכל פעם אנשים מפגינים שילוב של טיפשות ועונות כלפי הצד השני, אני רואה עוד דוגמא של אאוטגרופ, ולא דוגמא של שנאה אי רציאונלית קונקרטית של קבוצה אחת לקבוצה אחרת. אני רואה את ההכללה.

אבל מה לגבי ידע מסוגים אחרים? מלבד סלייט סטאר קודקס, אני קוראת במשך שני את קפיטן אקוורד. היא השפיעה כל חיי לא פחות ואולי יותר ממנו. חלק גדול מהכישורים החברתיים שיש לי למדתי ממנה. אבל איך נראית הפנמה של כישורים חברתיים? זאת לא שאלה ששאלתי את עצמי לפני שבמקרה גיליתי את התשובה.

יום אחד, נתקלתי באיזשהי בעיה, וחשבתי "בעולם אידיאלי, מה היה קורה?". הרגשתי שזו מחשבה שלי. ואז, אחרי כמה זמן, קראתי פוסט של קפיטן אקוורד, ושם היא שאלה את השאלה. ואז הבנתי שמשם באה המחשבה. יותר מזה, זאת לא הפעם הראשונה שאני קוראת את השאלה הזאת. זאת שאלה אקוורדית סטנדרטית, אחד מהדברים שחוזרים על עצמם בבלוג.

אחרי שזה קרה, יצרתי במוח שלי קטגוריה מחשבתית של "קפיטן אקוורד שואלת לגבי מה היה קורה בעולם מושלם", והקופסה הזאת התמלאה בדוגמאות רבות. זה גם התחבר לי לפוסט של יודקובסקי בו הוא מתאר בלש פרטי שעוקב אחרי מישהי שהיא בעצם שתי תאומות, וכמה הוא מבולבל כשיש לו קטגוריה מחשבתית אחת לשתיהן והן לובושת בגדים שונים ומופיעות במקומות שונים, וכמה זה… לא קשה, אבל פשוט לא עולה בתור אפשרות לחשוב שצריך להוסיף עוד קטגוריה מחשבתית. ומכאן זה התחבר לקונספטים הרציאונליסטים שלי.

אבל החלק החשוב הוא, שהייתה לי דוגמה ממשית לאיך נראית הפנמה בסוג אחר של ידע. יש ידע שהוא קיום של קופסה, שעצם קיומה מאפשרת למיין אליה את הדברים שמתאימים לקטגוריה. יש קונספטים שהם הסבר אפשרי לדברים. ויש קונספטים שהחלק החשוב בהם הוא לא לדעת שיש טכניקה של "לשאול מה היה קורה בעולם אידיאלי מבחינתך, כשאת מנסה לפתור קונפליקט עם אדם קרוב", אלא שזו תהיה דרך טבעית לחשוב על דברים.

שמתן לב שהשאלה הזאת היא בעצם עוד דוגמא לקרקוע, לכבילה של אמונות בציפיות לגבי המציאות? ועם בדיוק אותה הכוונה. לפזר ערפל. להפוך את זה לברור לאדם עצמו אם הציפיות לא סבירות בעליל, או מלאות בסתירות פנימיות.

זה גם במידה מסויימת מה שאני עושה עם הניסיון להכניס לחיים שלי את כל הדברים שאני רוצה. אני בדיאלוג עם המציאות בו אני רואה כמה מה שאני רוצה הוא ריאליסטי בתיאוריה, מול ריאליסטי אבל דורש משהו שחסר לי (למשל את היכולת לכתוב כתיבה ספרותית בזרימה, בלי שזה יהיה משהו שמעורר בי רצון לדחיין אותו. או לקרוא ספרים חדשים ככה, בשבועות האחרונים) מול משהו שפשוט בלתי אפשרי, כי הוא דורש יותר שעות משיש בשבוע. או יותר חשוב, יותר שעות ומאמץ ממה שאפשר בצורה בת קיימא.

עבר זמן מאז שזה קרה, ושמתי לב שהשאלה לגבי עולם אידיאלי עולה מחשבותי לעיתים קרובות. זה איך שאני חושבת על העתיד שלי. יצא לי לשאול את השאלה הזאת את חברה שלי. אבל, מה שיותר חשוב, זה כלי לנתח רצונות והתנהגויות של אנשים. בעולם אידיאלי, מה הוא היה רוצה שיקרה? זה לא באמת מידע עליו, אבל זה מבהיר מה דעתי על אדם מסויים. וזה גם מאפשר לראות בצורה ברורה יותר קונפליקטים. שזה משהו שהחברה שלנו לא ממש טובה בלזהות ולהתייחס אליו, אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. ולא אחד מהפוסטים הקרובים.