סדר ואיזון

חזרתי לבלוג הזה אחרי שכתבתי בו פוסט אחד ויחיד, כדי לכתוב על סדר ואיזון. הרעיון לפוסט מסתובב במוחי כבר כנראה יותר משלושה חודשים. עם הזמן מתברר שזה לא הנושא היחידי שאני רוצה לכתוב עליו, ובלאו הכי הוא תופס פחות מקום בחיי, ובכל זאת הפוסט הזה ראוי להכתב.

גדלתי בבית מסודר לאמא מסודרת, ולאבא לא מבולגן. כלומר, מידי פעם אמא התלוננה על דברים שלו שהוא צובר והם מבולגנים, אבל הדברים האלו תמיד היו בפינה נפרדת והבלאגן היה מוגבל בהיקפו והשפעתו. נניח, לאבא היו כלי עבודה מבולגנים, ולכן היו כפילויות ודברים לא נחוצים שנשמרו ותפסו מקום, וכשהוא היה צריך משהו היה לוקח לו יותר זמן למצוא אותו. אבל זה הכל. אני חושבת, שאמא שלי הייתה יותר מידי מסודרת.

להגיד שניזוקתי מזה נשמע לי כמו הגזמה. כלומר, כן, ניזוקתי, אבל ממש בקטנה. זה לא איזה טראומה או משהו רציני. אבל, בזבזתי לא מעט זמן בחיי על שטויות, על סדר שלא באמת עוזר, על ריבים עם אמא. התייחסתי לסדר בתור חוק, שאפשר לפעמים לעבור עליו, יש חוקים שלא ניתן לקיים ועם הזמן הופכים לאות מתה. וחלק גדול מהחוקים ברורים מאליו, שקופים, בכלל לא ראיתי אותם ולא עלה בדעתי שאפשר אחרת. יש גם את הדברים שלא קרו, וגם אותם קשה למדוד. אבל בסך הכל, סדר מבחינתי זה לא עניין גדול.

באיזשהי נקודה בחיי, יצאתי מבית הורי. וגיליתי כל מיני דברים. שבניגוד למה שחשבתי על עצמי, אני לא בלאגניסטית, אני דווקא מסודרת. או ליתר דיוק, שבלאגן-סדר זה ציר, שכדאי לשאוף למקום טוב באמצע (שתלוי בנסיבות ובאדם עצמו), שאני מסודרת יותר מלא מעט אנשים, ושהבלאגן המוגבל שמתאים לי הוא בסדר גמור. באיזשהי נקודה חיפשתי ללמוד מחדש את עבודות הבית הבסיסיות, וליצור יחס טוב יותר איתם.

זה לא שאני הולכת פתאום להנות משטיפת כלים, אבל גם לנטור טינה כלפי שטיפת כלים זה מיותר ולא נחוץ. יחס יעיל ונייטרלי רגשית, וגישה טובה יותר. טובה יותר זה אומר יעילה יותר. חלקית זה כלל ללמוד לעשות דברים בצורה מוצלחת יותר, ולא רק בדרך-האחת-והיחידה שאמא שלי חשבה שהיא הנכונה. אבל חלק מזה כלל את השאלה – כמה סדר אני רוצה לעשות?

לסדר יש את המחירים שלו – הזמן שלוקח לסדר. לבלאגן את המחירים שלו – הקושי למצוא את מה שצריך, בזבוז הזמן, אי הידיעה מה יש לי ומה אין, וכו'. בהנחה שאין לי איזו תפיסה אידיאולוגית של "רמת הסדר הנכונה" אלא המטרה שלי היא ליצור סדר שמשרת אותי, ולא אני אותו – מה מידת הסדר שמתאימה לי? כנ"ל לגביי ניקיון – ניקיון נחוץ כדי למנוע מחלות וסתם כי לכלוך זה מגעיל. אבל מה רמת הניקיון שתשרת אותי, שאני באמת רוצה? זה לא שאלה שיצא לי לבדוק מניסיוני – אמא שלי תמיד כפתה עליי לנקות, או ניקתה בעצמה, הרבה לפני שיכולתי להחליט שלא נעים לי ואני רוצה לנקות.

רציתי לדבר על זה עם אנשים אבל לא מצאתי איפה. באינטרנט, יש מקומות שמוקדשים לזה, אבל בעברית המבחר הוא די מוגבל. ורוב האוכלוסייה היא אמהות לילדים קטנים, שבטוחות שהבית הרבה יותר מבולגן ממה שטוב להן. שאלת האיזון לא עולה שם ולא מעניינת את הנשים. עבורן היא תיאורטית – עם ילדים קטנים בבית, עודף סדר זה לא בעיה שיש טעם לדאוג לגביה…

אחרי כמה ניסיונות שווא לנהל דיונים כאלו, הגעתי למסקנה שאם בלאו היכ אני כותבת לעצמי, עדיף לעשות את זה באמת לעצמי, בבלוג. ככה אמנע מהציפיה הלא מודעת שיענו לי ויהיה דיון מעניין, ולא אתאכזב. ולכן נזכרתי בבלוג הישן שפתחתי (אולי מתישהו אכתוב על הסיבה לכך) והחלטתי לכתוב בו.

מאז, קרו כמה דברים, וכמות הזמן הפנוי שלי קטנה. כתוצאה מכך, היה לי פרץ של סידור ושל זריקת דברים מיותרים לפח לפני ההתחלה החדשה, ואחר כך עברתי להקדיש רק זמן מינימלי, רק מה שבאמת נחוץ. אבל אני עדיין חושבת על דברים קשורים, חלק מהם אולי יהפכו לפוסטים, ורציתי לכתוב את פוסט המבוא הזה שמחכה כבר לא מעט זמן.

בין הדברים שאני אולי אכתוב עליהם: עודף, מחסור, שפע ודיוק, המחיר של לאחסן דברים, והמחיר של למצוא את מה שאני רוצה אם אצטרך, על כמות הניקיון הסבירה בעידן המודרני, על איך למצוא איזון בין שני אנשים עם סטנדרטים שונים, על החוויה של לעמוד בצד השני של המתרס בדיון שהייתי בו פעם בצד השני (ואני עדיין בצד השני מול אנשים אחרים), ועוד.

 

ההבדל בין לא להתכוון ללהתכוון לא

נתקלתי ביותר מידי פעמים בהם ההצדקה להתנהגות שלילית כלשהי היא "לא התכוונתי". ואני מדברת על אנשים מבוגרים, לא על ילדים בגנון. אבל, העיקרון תקף גם למבוגרים. הרבה פעמים ההנחה היא שהכוונות הטובות אמורות לשמש מגן בפני שיפוט או גינוי או השלכות חברתיות שליליות על האדם שלא התכוון.

וברוב הפעמים זה נכון – הוא לא התכוון. לא היה לו אכפת,. וזו בדיוק הבעיה! כי לאנשים אחרים, שלא עושים את זה, כן אכפת. אכפת להם, למשל, לא לחסום את המעבר. אז הם מתכוונים, אקטיבית, לא לחסום אותו. הם בודקים (אוטומטית, זה הרגל מילדות, מאז שההורים חינכו אותם והם לא באמת שמים לזה לב) אם הם חוסמים את המעבר. ואם כן אז הם זזים הצידה, ליד הקיר, בצורה שלא תחסום אותו. ויש את אלו שלא. לא לימדו אותם להתחשב בזולת באופן אקטיבי. הם מצפים שיעירו להם (ויש קבוצה של כאלו שזזים שמעירים, ויש את אלו שלא), שאלו שההתנהגות שלהם מפריעה להם יתאמצו ויודיעו להם ורק אז הם ישנו אותה.

בצורה דומה, יש אנשים שלא מבינים מה הבעיה לשמוע מוזיקה בלי אוזניות, ויש כאלו שברור להם ששמים אוזניות. כי יש אנשים שברור להם שהם לא אמורים להפריע לאחרים, ויש כאלו שלא. יש כל מיני סיבות לזה.  לפעמים אנשים לא מבינים שאנשים אחרים יכולים להיות אשכרה שונים מהם וזה לגיטימי, ולכן אם משהו לא מפריע להם הוא לא אמור להפריע לאחרים. לפעמים הם פשוט לא חושבים על האפשרות. לפעמים הם אגואיסטים ששמים פס על האחרים. לפעמים הם לא מצליחים "לסובב את השולחן" ולשים את עצמם במקומו של האדם שעומד מולם. כישורים חברתיים זה רשת מורכבת של קשרים.

או, אקח דוגמא אישית ויומיומית יותר. אמא שלי תמיד לימדה אותי לא להשאיר בקבוקים פתוחים על השולחן ולא לשים כוס עם משקה במקום בו היא יכולה בטעות להשפך. הטייס האוטומטי שלי היה מתוכנת לזה. ואם שמתי כבר, אז הוא היה מתוכנת לזהירות יתר. לקחת אקסטרא מרווח ביטחון, כדי לא לשפוך את הנוזל. עד ששיניתי את הטייס האוטומטי. החלטתי שאי הנוחות שבמאמץ המיוחד הזה לא שווה את הסיכון הלא גדול. הפסקתי להתכוון בצורה אקטיבית לא לשפוך את מה שבכוס. ומאז, כמה פעמים שפכתי תה או מים על השולחן. ניגבתי אותם. ושום דבר נורא לא קרה. ברור שלא התכוונתי לשפוך את הכוס – זה קרה בטעות. אבל להשתמש בזה בתור תירוץ לאי לקיחת אחריות יהיה שגוי – זו תוצאה ישירה של בחירות שלי. לא ברגע בו התה נשפך אלא לפני כן, אבל זה לא סיבה להתער מאחריות.

וזה אחד המקרים הנפוצים של "לא התכוונתי" (המקרה האחר הוא העיקרון שכוונות הן נזק ולכן כוונה טובה מבטלת נזק ממשי ומי שנפגע אמור מייד לסלוח ואם הוא לא סולח אז הוא המרושע והלא בסדר. אבל זה עניין לפוסט אחר). מישהו שאכן לא התכוון – אבל הוא לא התכוון למנוע את המקרה. הוא לא יצא רבע שעה קודם כדי להיות בטוח שהוא יגיע בזמן לפגישה. לא שם לב לילד שמשוטט בבית של המארחים. לא לקח בחשבון אפשרויות סבירות והגיונות שקל לצפות אותן מראש. לפעמים התעלם ממי שכן צפה מראש והזהיר על האפשרות.

ולדעתי, אין לאנשים כאלו את הזכות המוסרית להגיד "לא התכוונתי". לדעתי, ה"לא התכוונתי" צריך להיות שמור למקרים לא צפויים. לרכבת שמאחרת בשעה, לא לאוטובוס שלא מגיע בזמן. לטיסה שהתבטלה, לא למישהו שלא התעורר בזמן ופספס את הטיסה.  לאנשים שלא התכוונו לא רק ברגע הקונקרטי בו משהו קרה, אלא גם לפני כן. למי שלא צפה מראש ולא יכול היה  לצפות מראש בקלות רבה מה יהיו התוצאות, לא למי שעשה משהו וידע שיכולות להיות תוצאות שליליות והחליט שזה לא משנה, ואחר כך אומר "לא התכוונתי". כן, זה קרה לי. מישהי עשתה משהו שידעה שיכול לגרום בעיות, וידעה שתוכל למנוע אותן אם תשאל מראש, אבל החליטה שמהירות וזה שלא יהיה צריך לשאול את כולם ולהתבחבש בדיונים שווה את זה. ופגעה בי. בעיקרון, זו דרך פעולה לגיטימית בעיניי לפעמים. אבל – אם אני עושה משהו שאני יודעת שיכול לעשות בעיות, כשהבעיות קורות, אין לי זכות מוסרית להגיד "לא התכוונתי". כי כן התכוונתי. ובמקרה הקונקרטי הזה היא אפילו לא סתם לא חשבה על התוצאות האפשריות, אלא חשבה עליהן ועשתה את הטרייד-אוף שלה והחליטה שזה שווה את זה. ועדיין, היא אמרה "לא התכוונתי".

אני חושבת שהשימוש הנפוץ בביטוי הזה קשור לרצון להביע את המסר שהמעשה לא נעשה בכוונה זדונית. ובעיקרון, זה מידע בעל ערך. כלומר, כשעדיין הייתה משמעות לביטוי. אני חושבת שיש קשר חזק מאוד בין השימוש בתכוף בביטוי הזה לפולחן הכוונות, אבל זה עניין לפוסט אחר. שאולי יבוא ואולי לא.

 

לבנות מהבסיס

נתקלתי בלא מעט מקרים, מתחומים שונים ומשונים, בהם דברים מסויימים נבנים בשכבות. יש בסיס, ועליו בונים עוד שכבה, ועוד שכבה. הדוגמא הקלאסית היא לימודי מתמטיקה. מי שלא יודע לחבר לא יבין כפל, מי שלא מבין כפל לא יבין חזקות. מי שלא מבין משוואות ממעלה ראשונה לא יוכל להתקדם למשוואות ממעלה שניה ולפונקציות. וכך הלאה וכך הלאה. אומנם ענפים שונים במתמטיקה יכולים להתפצל לכמה זמן ולהיות בלתי תלויים, אולם לרוב עדיין יהיה ידע מינימלי מתחומים אחרים שידרש בנקודת זמן זו או אחרת. תלמיד שפספס חלק מהחומר וינסה להמשיך הלאה יעמוד על יסודות רעועים, ינחש, ובעצם לא יבין.

בצורה פחות מקובלת חברתית, זה נכון גם לגביי כושר גופני. לעיתים נראה שרכיבי כושר שונים לא קשורים זה לזה, אולם זו אשלייה. רמה מינימלית של גמישות דרושה בערך לכל דבר – העדרה מגדיל את הסיכוי לפציעות. כשרצים מתחילים מתחילים לרוץ, הם לרוב מתייחסים לריצה בתור פעילות שמפתחת סיבולת לב ריאה, לא כוח. התוצאה היא התקדמות מהירה מידי ופציעות. השרירים לא הספיקו להתחזק בקצב בו סיבולת לב הריאה השתפרה, והגידים ושאר הקרמות שלוקח להן עוד יותר זמן להתחזק בוודאי ובוודאי שלא התחזקו. אז הרקמות חלשות, והשרירים החלשים לא יכולים להגן עליהן ולקחת על עצמן חלק מהעומס העודף, והתוצאה היא פציעות. אני יכולה להביא דוגמאות גם מהרמת משקולות בהן יש התקדמות מהירה מידי – כשהרקמות, השרירים (והטכניקה. אני לא יודעת איפה למקם אותה במבנה הבניין – זה תלוי תרגיל) לא הספיקו להתחזק.

זה נכון גם לגבי נושאים… פסיכולוגיים יותר. כישורים חברתיים, תרבות ארגונית, יחסים בין אישיים. אם בארגון יש תרבות קלוקלת, ניסיונות לשנות ולשפר את אחת הקומות העליונות של הבניין לא יצלחו (יש כמה דוגמאות לזה פה: https://www.facebook.com/Confessionsofworkers/).

זה נכון במידה רבה גם לבריאות ואורח חיים. כולם יודעים שספורט עוזר לבריאות. בהמון המון דרכים. לדעתי נכון יותר לנסח את רוב הטענות הפוך – לא שספורט עוזר נגד סרטן ונגד התקפי לב ונגד סכרת ובעצם אפילו נגד שפעת. לא – המנעות מספורט פוגעת לבריאות.  באופן מערכתי. זה נכון גם לגבי אוכל לא בריא (אפשר להתווכח על מה בריא, אבל יש תמימות דעים די רחבה על זה שדברים מסויימים לא בריאים. למשל, המון סוכר). פחות מוכר ציבורית, אבל לא פחות תקף הנזק המערכתי מסטרס וממחסור בשעות שינה (נתקלתי בטענה שאנחנו ישנים בין שעה לשעתיים פחות ממה שישנו לפני מאה שנה). חוסר בשינה משבש כל מיני מערכות בגוף. כך גם לגבי סטרס. מידי פעם יש מחקר שמביא דוגמא קונקרטית, אבל מחסור באיזשהו ויטמין נראה לי דוגמא יותר מוצלחת – הוא לא גורם למחלה קונקרטית (כמו עישון לסרטן הריאות), אלא הוא נחוץ לפעילות התקינה של הגוף. כשהגוף נקלי למחסור הוא מנסה לשרוד כמיטב יכולתו, ואם יש לו עודפים שאפשר להשתמש בהם איפשהו הוא מפנה אותם בשביל לחפות על המחסור. וזה מחליש אותו. בסוף החוליה החלשה תפול, אבל להגיד שזה התוצאה של המסחור בשינה או הסטרס זה תיאור מאוד חסר של המצב.

 

ואני רואה את זה בהמון מקומות – אנשים רצים קדימה בלי לבנות מסד יציב שאפשר לבנות עליו אחר כך. חלקית זה תוצאה של חוסר סבלנות, חלקית של אי הבנה של ההשלכות, חלקית של לחץ חברתי והשוואה לאחרים שנדמה שהם מתקמים מהר יותר. ובטח יש עוד סיבות.

 

אני אישית הייתי שמחה אם הקונספט הזה יהיה מוכר בציבור. וזה לא שהוא לא מוכר בשום מקום – יש תחומים קונקרטיים בהם יש מונח מתאים. אבל הייתי שמחה למילה או ביטוי שאני אגיד ומייד יבינו למה מתכוונים. משהו בסגנון – הבעיה היא לא שחסר כרגע כבל USB, אלא שחסר פה מסד יציב של תרבות ארגונית שלא מאפשרת לכבלים להסתובב וללכת לאיבוד. או, שהכבל אבד לא כי ירון שכח איפה הוא שם אותו, אלא כי מלכתחילה אין מקום קבוע שבו אמורים לשים אותו.

זה עוד יותר נכון לכישורים בין אישיים. יש אנשים שאשכרה נמצאים במרחק של כמה מדרגות הבנה בכישורים חברתיים ממני (ואני לא חושבת שיש לי כישורים חברתיים מוצלחים במיוחד). וזה לא סתם אנשים שאין להם כישורים חברתיים, אלא שהכישורים החברתיים שלהם מקולקלים. שהם לא יודעים דברים שמלמדים בגן. וזה ברור שזה לא שהם מעולם לא נתקלו ברעיון של שיחה מנומסת, אלא שהם חייו בתרבות בה, למשל, לצעוק ולקלל זו הנורמה. ואיך עכשיו מתקנים את זה?

לא יעזור להסביר נקודתית. כלומר, זה ישפר את המצב, אבל לא יפתור אותו מהשורש. והרבה פעמים, מידת השיפור האפשרית בלי לבנות מסד איתן היא מוגבלת, חסומה. יש לא מעט מקרים בהן התגובות הן אוטומטיות, אם מישהו רגיל לענות בצורה לא תרבותית וככה עושה כמעט עם כל האנשים בחייו, היכולת שלו לא לעשות את זה עם אדם ספציפי מוגבלת, גם אם ינסה. קצת דומה להבדל בין לא להתכוון לעשות משהו או להתכוון לא לעשות משהו, אבל זה עניין לפוסט אחר.