כשרציתי לספר איך הפכתי לקפיטליזם, היו שני חלקים חשובים בסיפור. הספרים של איין ראנד, ובלוגים כלכליים. את שניהם הכיר לי האקס שלי. אני לא יודעת מה היה קורה לו לא הייתי נתקלת בו – הספרים של איין ראנד הם לא מהז'אנרים הרגילים שלי ויש סיכוי לא קטן שלא הייתי קוראת אותם אילולא ההמלצה שלו. עם הבלוגים יש סיכוי גדול שהייתי נתקלת בהם בכל מקרה – זה היה בתקופה בה קראתי הרבה בלוגים והיו בלוגים לקרוא, והבלוגוספירה בעברית לא כל כך גדולה. אני רוצה להאמין שהייתי משנה את דעתי באותה הצורה. שהייתי חושבת על הנושא ברצינות במוקדם או במאוחר ומגיעה לאותה המסקנה. אני לא רוצה להאמין שרק צירוף מקרים מנע ממני להאמין בדברים שגויים, או כמו שאומר הביטוי באנגלית, There but for the grace of God go I.
עם ראנד, לעומת זאת, אני נאלצת להודות במציאות – צירוף מקרים הוא הסיבה היחידה שקראתי את הספרים האלו. בעולם מקביל, לא הייתי מקבלת המלצה מאדם שזכה ממני לאמון רב. והאמון הזה נחוץ, שכן אלו לא ספרים מהסוג שאני קוראת בדרך כלל. יותר מזה, אני לא יכולה לקוות שהייתי נחשפת אליהם בכל מקרה. הם ידועים לשמצה בתור ספרים שדורשים עריכה (ובצדק! ראנד הכניסה עמוד של שלושים עמודים בערך לקראת סוף מרד הנפילים. עריכה טובה הייתה משפרת ומקצרת את הספרים שלה). והם ידועים לשמצה בסביבות חברתיות מסויימות, בתור ספרים נלעגים עם סטטוס נמוך. וזו בעיה. גדולה. כי אלו הספרים היחידים בהם נתקלתי, והבנתי, טיעון מוסרי מסויים.
להעביר טיעונים בין פרדיגמות זה לא עניין קל. אנשים מצפים באופן תת מודע שהמרחק הטיעוני שיהיה צורך לעבור הוא קטן ממה שהוא באמת, ומחשיבים את עצמם ליותר מובנים ממה שהם באמת. אפילו כשמדובר בנושאים נייטרליים, כמו להסביר קונספט מתמטי לסטודנטים. שלא לדבר על נושאים פחות אובייקטיביים ממתמטיקה. הבדלים בפריימינג של אנשים גורמים להם לפרש עובדות וטיעונים בצורה שונה. ולשים לב לזה, ויותר מזה, להבין פריימינג שונה, זה לא משימה קלה.
כנראה אלו הסיבות שרק אז נתקלתי ברעיון שבדיעבד נראה לי לא כזה מסובך – זה מרושע להעניש אנשים על זה שהם טובים ומוכשרים יותר. זה מרושע להעניש אנשים על זה שהם יוצאים מהכלל לטובה.
זה לא רעיון חדש במיוחד, זה לא רעיון מקורי. אנשים מקנאים באנשים שמוצלחים יותר מהם, ולפעמים שונאים אנשים שלא עשו שום דבר רע, אלא רק היה להם יותר מזל, או יותר כישרון. הנה למשל:
God help you if you are an ugly girl
'Cause too pretty is also your doom
'Cause everyone harbors a secret hatred
For the prettiest girl in the room
נתקלתי לא מעט דוגמאות לרעיון הזה ברדיט, ב- AITA. מקום מועיל להפליא ללמוד כישורים חברתיים בהתנהלות אדברסרית (יריבית? עוינת?). כישורים חברתיים מסוג זה הם דבר שהחברה המערבית לא ממש טובה בללמד, ואילו הזרם השמרני מוצלח בהרבה. (אני צריכה מתישהו לכתוב פוסט על איך למדתי להניח כוונות רעות, ולנתח מעשים בספרה הפרטית לפי אינטרסים, ואיך רדיט עזר בזה.)
לפעמים אנשים מקנאים באישה הכי יפה בחדר כי היא הכי יפה. זהו. לא כי היא עשתה משהו רע. ולפעמים הם ממציאים סיבות מגוחכות להפליא להתנהלות העוינת שלהם. הסיבה לקנאה לא חייבת להיות יופי כמו בשיר. היא יכולה להיות הצלחה בעבודה, בזוגיות, היא יכולה להיות הרבה דברים קטנים וקונקרטיים יותר.
ויש את תגובת הנגד למי שמעז למרוד בנורמה החברתית. שזה דווקא חלק מהנראטיב החברתי המודרני, נכון? אבל איכשהו, זה עובד אם המרדן הוא האנדרדוג או אם זה מתאים לגרסה הנוכחית של פוליטיקת הזהויות. אין הרבה הערכה או אמפתיה למי שנלחם על הזכות להמנע מתלבושת אחידה אם הוא לא יכול להסביר שכואב לו ללבוש אותה, או למי שרוצה לנהל את הפנסיה שלה בעצמה (או את הטיפול הרפואי שלה, רחמנא ליצלן!) כי היא עושה את זה טוב יותר מהמדינה.
נשמע פשוט, נכון? אבל מה הקשר לסוציאליזם?
אז חלק משמעותי מהאינטואיציה המוסרית שהסוציאליסטית שלי, הייתה תועלתנות, ובחירות מאחורי מסך הבערות. בעיקר בכל המקרים בהם המדינה יודעת יותר טוב, ומחליטה בשביל אחרים. עכשיו, גם זה לא כל הסיפור, וזה שקפיטליזם זה חירות, ולאנשים יש זכות לחירות גם כשהם טועים, זה גם אינטואיציה מוסרית חשובה. אבל זה הטיעון הקונקרטי שאני זוכרת בתור זה ששיניתי את דעתי לגביו, והיה חלק משמעותי בשינוי הפרדיגמה שלי.
מסך הבערות של רולס מדבר על מצב היפוטטי בו אנשים כורתים אמנה חברתית, כשהם לא יודעים מי הם יהיו בעולם שלנו. ובהרבה מובנים הוא מתאים לאינטואיציה המוסרית שלי. מסך הבערות הוא דרך לעלות רמה אחת של מטא. הוא להסתכל לא בתור אחד מהצדדים, אלא מלמעלה. במקרה הזה, לנסות להסתכל (כי בני אדם לא באמת יכולים לוותר על הפוזיציה שלהם, גם אם הם יכולים להתקרב לשם) על הסיטואציה כאילו הם לא יודעים אם הם יוולדו להורים עשירים או לא, למשל.
מסך הבערות הוא אינטואיציה מוסרית תועלתנית בבסיסה. ההנחה היא שאנשים מוגרלים אקראית למקומות בחברה. אם מקבלים מספיק החלטות בשיטה הזאת, אז התועלת בשבילי אישית תהיה גדולה מהנזק מהחלטות שלא טובות לקבוצה האישית שלי. למשל, במקרה בו המדינה מכריחה לחסוך לפנסיה, או מגבילה עישון, או מכריחה לשים חגורת בטיחות, או שאר הגבלות לטובת אנשים, גם אם במקרה ההגבלה יכולה לפגוע בי. למשל, אני אדם מודע וחכם שיכולה לנהל את הפנסיה שלי בעצמי בצורה טובה יותר מהמדינה. אז החוקים של המדינה שמגבילים מאוד את ניהול הפנסיה פוגעים בי. אבל זה ראוי, כי זה עוזר ליותר אנשים משזה פוגע בהם. אני כבר לא חושבת ככה.
הסיבה לזה פשוטה. האנשים פה הם לא אנשים אקראיים. יש מקרים בהם הטרייד אוף הוא בין שתי קבוצות – אנשים שחושבים ומקבלים החלטות בצורה מודעת, ואנשים שמתנהגים בצורה מטומטמת. המדינה בוחרת להגן על המטומטמים על חשבון האנשים שחושבים. ועל הרוב על חשבון המיעוט. אני בקבוצת האנשים שחושבים. ואני לעיתים קרובות בקבוצות מיעוט אקראיות. למשל, אני לא אוהבת זיתים. זה אומר שהמדיניות הזאת תמיד תהיה נגדי בתוחלת. וזאת מדיניות שמענישה אנשים שעושים החלטות טובות, ומתגמלת החלטות רעות ועצלנות מחשבתית. זה לא הוגן!
הפסקה הזאת לא באמת מבטאת את התובנה היטב. אולי בגלל זה הייתי צריכה לקרוא שני ספרים ארוכים בשביל להבין אותה. בשביל להציג את המציאות בתור שתי קבוצות שיש ביניהם מערכת יחסים עוינת. זה שהפרדיגמה שבאתי ממנה לא הייתה מוצלחת במיוחד בהבנת מערכות יחסים אנטגוניסטיות לא עזרה לי בהבנה הזאת, במיוחד שאלו לא קבוצות "סטנדרטיות", כמו גזע או מין או נטייה מינית. והקשירה של יציאה מהנורמה לאיזשהו צורך לא ממש מופיעה בספר. חוץ מזה שהיא קצת כן. אבל… הספר לא מנסח טיעונים. הוא מראה ומדגים דברים ב"מציאות", זה מה שמאפשר לו להעביר מורכבויות.
(ראנד לא מבטאת את זה טוב, וגם הפוסט הזה לא, אבל האנשים שיוצאים נגד החברה – הם לאו דווקא גאונים. לפעמים אלו סתם אוטיסטים, או אנשים שמאיזשהי סיבה כלל קונקרטי של החברה פוגע בהם ממש והמחיר לציות לנורמה גבוהה מידיי. למשל, הסיבה שאני לא הולכת עם נעלי עקב היא כי זה סבל טהור בשבילי. חברה שמענישה על זה פוגעת באנשים אקראיים ששונים מהנורמה בדברים אקראיים. למשל, חברה שמענישה בררנות באוכל ולא מאפשרת לאנשים לאכול מה שהם רוצים אלא אם כן יש אישור רופאה לאלרגיה, פוגעת בכל מי שיש לה רגישות למזון שהיא לא יודעת עליה, או שאין לה איבחון רשמי שלה. הבעיה בבגדים רשמיים היא שהרבה פעמים הם לא נוחים, ואנשים עם בעיות מוויסות חושי יכולים לסבול ממש מכפיה של נורמות שעבור רוב הילדים זה אי נוחות לא משמעותית. היא גם מענישה נונקונפורמיזם באופן כללי.)
זה משתלב גם בהבחנה בין חירויות חיוביות וחירויות שליליות. חירות שלילית זה כשהמדינה לא מפריעה לי לעשות משהו. חירות חיובית היא עד כמה זה פרקטי לעשות אותו. למשל, אם אני באה מחברה חרדית, המדינה לא תפריע לי לעזוב אותה. זה חירות שלילית. זה לא טריויאלי – בעבר היו מדינות דתיות בהן כפירה הייתה לא חוקית, עם עונשים נוראיים. אבל החירות החיובית שלי לעשות את זה מוגבלת מאוד – כל המשפחה שלי עלולה להחרים אותי, אני אאבד את הגישה לילדים שלי, המעמד החברתי של האחיות והאחים שלי ירד ויהיה להם קשה למצוא שידוך. אולי יתבריינו עליהם בבית הספר. חוץ מזה, אם אני גבר, אז לא בטוח שיש לי מקצוע מכניס. והרבה מהתוכניות לתמיכה בחרדים שרוצים לעבוד הם לא ליוצאי החינוך החרדי אלא רק לאנשים שעדיין שייכים לחברה החרדית – וזה הוספת חטא על פשע ועוול מוסרי משמעותי מצד המדינה. לא מזמן נתקלתי בעמותה שאת שמה לצערי שכחתי, שנלחמה משפטית במקרה כזה ושינתה את המדיניות, וטוב שכך.
הבעיה בחירויות חיוביות היא שהן משחק סכום אפס, במובן מסויים. נורמה חברתית יוצרת הגבלה על חירות חיובית. בתפיסת העולם הסוציאליסית, אין הפרדה ברורה בין האחד לשני. אני זוכרת את הדיונים בפורום פמיניזם ז"ל על החירות שאין לנשים לא להוריד שיער ברגליים. הם התנהלו בזמן שלי היה את השיער הנ"ל על רגלי. והיה פה פער. היה פה פער מהותי ששמתי לב לב, והחלטתי שיש אנשים שמסוגלים או לא מסוגלים ללכת נגד החברה. אבל עדיין, העיקרון התועלתני, הרעיון של מסך הבערות, דורש שאסכים למדיניות שמגדילה חירויות חיוביות על חשבון חירויות שליליות, נכון?
זה עובד אם מניחים שהחלוקה של מי מרוויחה ומי מפסידה היא אקראית. זה לא עובד אם מבינים שזה קרוב יותר לכלל שאומר שמי ששייכת לדת השולטת משלמת פחות מיסים. זה חוק שמוטה בעד הרוב ונגד המיעוט בצורה לא צודקת. אבל זה יותר גרוע, חוקים נגד כפירה היו חוקים שהאטו את התקדמות המדע, ופגעו בכל המחברה האנושית. וזה מה שמרד הנפילים מראה. זה גם מתעלם מזה שהמחיר לאנשים הוא שונה. חירויות שליליות מאפשרות למי שממש ממש ממש חשוב לה להמנע מנעלי עקב לעשות את זה. זה לא אידיאלי, אבל זה טוב בהרבה מעולם שבו זה ליטרלי לא חוקי להמנע מנעלי עקב. ויש פה איזשהו מנגנון סינון מובנה – מי שהמחיר למדיניות מסויימת גדול מידי, יכול להתעלם ממנה ולשלם את המחיר.
החלק העצוב הוא שלא נתקלתי בפריימינג הזה בשום מקום מלבד מקום אחד. וזה חבל, כי הפרמיינג של ראנד הוא בעייתי. הוא נוטה לדבר על על-אדם נייטשיאני. וזה לא הצגה מדוייקת של הגישה שלה, אבל זה הרושם שהיא יוצרת. או שהיא חושבת שתי מחשבות סותרות בו זמנית ומביעה את זה בספר, כי כאלו הם אנשים. הגיבורים הראשיים הם גאונים, ענקים ראויים לחיקוי, אנשים שיוצרים דברים. אבל יש אצלה את הפסל שהגיבור של כמעיין המתגבר עוזר לו כשהוא לא יכול להרוויח כסף. ויש את האנשים הרגילים שמופיעים בסוף מרד הנפילים. לא אנשים כמו הגיבור שהמציא מתכת חדשה וטובה יותר, אלא אמא שרוצה לגדל את הילדים שלה בחינוך ביתי. אבל הדגש על החלוקה לענקים מול אנשים רגילים גורם לאנשים להזדהות עם האנשים הרגילים שהם לא גאונים, במקום לראות את עצמם בצד היצרני מול הפרזיטים. במובן הזה, הנראטיב של החילונים נגד החרדים דומה יותר לנראטיב של ראנד.
אני נתקלת בפריימינג דומה אצל הימין הכלכלי שמדבר על המגזר הפרטי שמייצר דברים, מול המגזר הציבורי שבו אין תמריצים ומדדים, ולכן חלק גדול ממנו לא יעיל ובירוקרטי. כל מי שניסה לקבל שירות במשרד ממשלתי והרגיש שנקלע לעלילה של קפקא, מבין את הטענה. נתקל באנשים ובמערכת שנראה שמנסה לעשות כמה שפחות.
אבל זה לא הפריימינג של ראנד, זה לא ההבנה שלי שיש קבוצה של אנשים שמוכנה לצאת נגד הנורמות החברתיות, ולעיתים קרובות זו הקבוצה שמקדמת את החברה קדימה, ולהעניש אותה על זה זה מרושע. (וכן, הזכרתי כמה קבוצות שונות. אני די בטוחה שראנד לא חשבה על אנשים עם בעיות ויסות חושי וכמה מדים דופקים אותם. אבל אלו טיעונים מאוד דומים במבנה שלהם.)
נתקלתי בפריימינג דומה אצל הניאו ריאקציאונרים, שזו קבוצה שאני לא מסכימה עם האידיאולוגיה שלה בערך על שום דבר. אחת מהדרכים שהם מסתכלים על המציאות, היא שבעבר היו חוקים ונורמות שטובות לכולם. ואז האליטות שברו אותן, מתוך הטענה שזה לגמרי בסדר והם יכולים להסתדר בלי. והם יכולים! אבל רוב האנשים לא, וכך שבירת הנורמות האלו פגעה בהם. החלוקה של המציאות לקבוצות היא דומה, אבל המסקנה הפוכה.
למשל, בתיאור הניאו ריאקציאונרי, שבירת מוסד הנישואים ולגיטימציה לגירושים פגעה בעיקר בעניים. הם נהיו עניים יותר ומצבם הורע, בעוד ששיעור הנישואים במעמד הביניים ובמעמד העליון עלה בחזרה. פוליאמוריה היא דבר שאנשים ממעמד הביניים יכולים לעשות ושזה יעבוד להם, ואנשים ממעמד הפועלים, לא. גם שבירת מוסדות הכנסייה והדת מוצגת בצורה דומה.
מה שמעניין הוא שהטיעון הזה לא הוצג בסביבה השמלאנית שהסתובבתי בה. הטיעונים האלו לא נטענו בגלוי, הניתוח הזה לא נעשה, לא הייתה בכלל הבחנה בין אנשים שמוכנים להפר את הכללים החברתיים ולשלם את המחיר, לאלו שלא. כלומר, הייתה הבנה שיש מחיר ורוב הנשים (כי זה היה במידה רבה במסגרת של פורום פמיניזם בתפוז. לא המקום היחידי שקראתי בו, אבל אני זוכרת אותו במיוחד) לא מוכנות לשלם אותו, וזה רע ולא הוגן שיש אותו. אבל לא הייתה הבנה שיש נשים שמשלמות אותו, ושיש הבדל בין כאלו שמוכנות לעשות את זה וכאלו שלא. וכפייה של פנסיה כי זה טוב לרוב תוך התעלמות מהפגיעה במיעוט משיקולים תועלתניים הייתה האפשרות היחידה. אני לא זוכרת שראיתי בכלל טענות נגד בשם החירות. (זה היה לפני יותר מעשור, אז אם היו ולא הבנתי אותן כנראה שכחתי אותן.)
גם אחרי שכתבתי פוסט די ארוך, אני לא מרגישה שהצגתי את המהות של הטיעון בצורה טובה. תהיה לי הזדמנות להציג טיעון קרוב לטיעון הזה כשאדבר על זה שקפיטליזם זה חירות, אבל בינתיים אשלים עם זה שזה טיעון שקשה לנסח. (או לפחות, שאני לא מבינה אותו טו במספיק בשביל לנסח אותו בצורה תמציתית וברורוה) וזה חלק מהסיבה שהייתי צריכה לקרוא שני ספרים בשביל להבין אותו.
וזו הסיבה שהיחס לספרי ראנד בסביבות השמאל הוא רע. כי זה לא סתם שנאה כלפי האאוטגרופ, זה דיכוי של הפצת מידע. זה טיעון שלא ראיתי מוסבר במקום אחר. ואני לגמרי רואה עולם מקביל בו אני לא שומעת על הספרים האלו עד שאני מצטרפת לקבוצות הספרים של פייסבוק, ושם אני נתקלת בבדיחות רבות שהן לא באמת בדיחות על זה שאנשים היו עוזבים דייט אם זה הספר שהדייט קורה וכל מיני עקיצות וירידות אקראיות.
עכשיו, התנהלות כזאת היא פאסיב-אגרסיב, ולכן בזויה באופן כללי. אבל פה יש עוד אלמנטים בעייתיים. אלמנטים של פוליטיזציה ושל הפצת ההנחה שהאויבים הפוליטיים שלך הם אנשים בזויים ומרושעים, למשל, זה דבר רע בעיני. יש פה דינמיקה חברתית של מציאת שעיר לעזאזל, שהיא דנימיקה רעילה במיוחד. יש פה גם משהו שנראה לי כמו מפל רספקטיבליות, רק הפוך.
כלומר, יש פה השתקה של טיעון מוצלח מסיבות פוליטיות, באמצעים של יצירת רגשות בוז לא מנומקים כלפיו, שימנעו מאנשים שמאמינים לקבוצה שהם שייכים אליה אפילו לבדוק את הנושא. שזה חבל. כי זה הורס את הפרוייקט המשותף של חיפוש אחר האמת.
אני חושבת שזה חלק מרכזי מהסיבה שאני כל כך מתנגדת לבוז שיש כלפי הספרים של ראנד. גם לפני שהשייכות הפוליטית שלי נהייתה בעייתית, עם דעות על זכויות אזרחיות מהשמאל וכלכליות מהימין, הנאמנות הבסיסית שלי היא לאמת. וזה אלגוריתם הורס אמת.
הדוברת הראשונה 