יש כמה מילים וביטויים ברוסית, שמתייחסים לבעל בית שדואג למשק הבית שלו. בכולן יש רוח של משק בית אוטוקרטי, או לפחות כזה שמספק חלק משמעותי מצרכיו בעצמו. המילים האלו, הן מקושרות לחוויה. חוויה שאני לא מכירה לה שם בשפה העברית (אולי שם כזה קיים בעברית התנ"כית). איזשהו רצון לטפח את הבית שלי, לדאוג שהכל יהיה במקומו.
כל מי שגר איתי בדירה נמצא בחופשה עכשיו, רק אני עובדת בחול המועד. ואחד הדברים שחשבתי הוא איך אחרי שהם ילכו אני אבצע מטלה קטנה כלשהי. לו הם היו פה, בוודאי הייתי רואה בה מטלה מעצבנת שאני עושה רק כי צריך ואני חייבת, ואם לא הייתי מנסה לדחות אותה כמה שאפשר, הרי שבוודאי לא הייתי ששה לבצעה. באותה המידה, לרוב אני נוטה לדחות שטיפת כלים לאחר כך (ומשתלדת לשטוף אותם בדקות בהן אני בכל מקרה מחכה למשהו או שזורם לי לשטוף אותם, אבל זה כבר סיפור אחר). כשאני לבד בדירה לכמה ימים קורה הרבה יותר שאני שואפת להשאיר את הכיור נקי. יש הרבה יותר סיכוי שאדאג גם לנקות את הכיריים, למשל, ובאופן כללי אדאג שהמטבח היה נקי ומסודר.
חלק מזה כנראה נובע מכך שכשיש יותר אנשים בבית אז אנשים אחרים יכולים לבלגן את הסדר שלי, או שיש משהו מתסכל ולא הוגן בלטרוח ולנגב את השיש כדי שיהיה נוח יותר ואז לבוא ולמצוא שיש רטוב ליד הכיור. אבל חלק מזה לא קשור לזה. כמות הכלים שאני צריכה לשטוף לא משתנה כשיש עוד אנשים בבית. זה קשור למשהו אחר – לתחושת בעלות.
כשאני לבד בבית, אני מרגישה בעלת הבית. מה שקורה בבית הוא באחריותי. הבית *שלי*. ואני חשה קשר למה ששייך לי. רוצה לדאוג שהוא יהיה במצב טוב. והנה, אני שוב מחפשת מילים שאין בשפה העברית בשביל לתאר חוויה ש, אני מקווה, מי שחווה אותה יבין מהתיאור שלי, ומי שלא, בלאו הכי שום תיאור לא יעביר לו אותה.
זה מתקשר למה שכתבתי בפוסט הקודם שלי, שכן לפחות חלק מהתופעה מוסבר על ידי הפידבק המיידי, הפרי הברור והמיידי שיש לעמלי. חלק מזה הוא יותר מזה. וה"יותר מזה" – לא ברור לי באיזו מידה יש את זה בעולם המודני. עכשיו עקרונית, אין ממש סיבה הגיונית לכך שלא יהיה את זה. אנשים בוגרים, אז כהיום, גרים בבית שלהם. והיותה של הדירה בה אני גרה מושכרת לא משנה את תחושת ה"שלי". אם משהו חסר לקיומה, אלו דברים אחרים. למשל, שאנשים הולכים לעבוד במשרד ולא נמצאים בבית רוב היום. פעם הייתה הרבה יותר עבודה בבית. או, שהרבה יותר דברים נקנים ופחות נעשים. יותר משימות שקשורות לתחזוקת הבית עוברות אאוטסורסינג ויוצאות מתחום הבעלות, האחריות, השייכות, של בעלי הבית.
פעם, בתים היו קרובים מאוד למשק אוטוקרטי. נשים טוו, ארגו, תפרו, תיקנו וכיבסו את הבגדים. היום מה שנשאר זה רק הכביסה (הממוכנת מאוד), ואפילו התיקון כמעט ונעלם. אפילו החלקים הממש קלים ומשתלמים שלו. רוב עבודות התיקון הקטנות שפעם היו המשימות של אב הבית עברו אאוטסורסינג אף הן. לא רק עבודות האינסטולציה הלא נעימות, אף שיפוצים קטנים כמו צביעה, תיקון רהיטים שבורים, ושאר דברים קטנים שלא מתאימים לקטגוריה מסויימת. הם גם לרוב לא דורשים ידע מיוחד, אלא תושייה ונכונות לעשות אותם. (וגם זה סיפור בפני עצמו שאולי יזכה לפוסט) התקנה של כל מיני מכשירים נעשית על ידי טכנאים, אנשים זורקים מכשיר שהתקלקל או שולחים לתיקון בלי לנסות אפילו ולתקן אותו בעצמם.
יש לכל זה השלכות חיוביות ושליליות. אבל זו בה אני מתמקדת עכשיו היא תחושת השייכות. התחושה שהבית שלי ושאני רוצה לדאוג לו. אני תוהה איך זה היה משפיע על החיים שלי, יחס כזה לבית שלי ולעבודות הבית? זה נראה לי מאוד… שונה. כבר עשיתי שינוי משמעותי שהגדילא ת המטויבציה שלי לעשות עבודות בית קטנות כמו לשטוף כלים והפך אותן לפחות מעצבנות. ומהות השינוי הזה היה לקחת עליהן בעלות, לראות אותן כשייכות לי. אני חושבת שהיחס הזה לבית יכול להשפיע על כל מיני דברים בצורות שלא ברור מה הן במבט ראשון.
לא הגעתי למסקנה מסויימת בנושא, אני באמת לא יודעת באילו דרכים בדיוק זה ישפיע, יש לי רק תחושה עמומה. אבל אני רוצה לזכור להרהר בזה אם יהיו לי עוד התנסויות שיוסיפו לי מידע, ויצרתי לי קטגוריה מחשבתית כדי לאסוף בה את המידע הזה. ליצור קטגוריה כזו זה חשוב, בלעדיה המידע עלול פשוט להאבד (גם זו תופעה שראויה לפוסט, אולי אכתוב אותו מתישהו). אני מקווה שמתישהו אאסוף מספיק מידע, והתחושה העמומה שיש לי כרגע תהפוך למשהו מוחשי יותר.
הדוברת הראשונה 