תרבות ניחוש זה בשביל רצונות לא קוהרנטיים

בפוסט תרבות-שאלה היא כמו המערכת המטרית, ווסלי פנזה משווה תרבות-ניחוש למערכת המידות המעצבנת שיש בארצות הברית. להשתמש במערכת המטרית לא יעבוד – זה יבלבל אנשים שיצטרכו להמיר מידות כדי להבין מה הגודל או המרחק של דברים, וזה יוביל לכל מיני אי הבנות. אבל המערכת המטרית יותר טובה – עבור אנשים שלמדו את שתי המערכות מילדות, המערכת המטרית קלה יותר לשימוש. ואם היינו צריכים לבחור מערכת מידות עבור ארץ שאין לה מערכת מידות קיימת, ברור שבו המערכת הנכונה לקחת.

הוא אומר שתרבות-ניחוש היא הרבה פעמים בנוגע להמנעות מתקשורת, ושהיא גורמת לאנשים לשקר לאחרים ולעצמם ולא לראות את זה, ושזה רע. אני מסכימה עם זה. אבל הוא גם אומר שתקשורת ישירה היא יותר טובה, ו… זה הרבה פעמים לא איך שבני אדם עובדים. הרבה אנשים מעדיפים תקשורת לא ישירה על ישירה בדברים שיכולים לפגוע רגשית. ווסלי פנזה אומר:

And in fact, if direct communication about that sort of thing became the norm, there would be a lot less vulnerability exposed because people would see rejection as normal and healthy (and they’d have a lot of practice taking it)

וזו נקודה מאוד חשובה, וגם הנקודה בה הבעיות מתחילות. כי אנשים לא באמת מתמודדים עם דחייה בצורה טובה. כמו שאוזי אומר~ת:

Reveal is extraordinarily demanding: both in terms of introspection and in terms of its own skill set (for instance, the ability to deal with people saying negative things about you without becoming very unhappy).

הטענה של ווסלי היא שאם אנשים יהיו בסביבה בה זה הנורמה, הם ילמדו לעשות את זה. זה… לא עובד ככה. חלק מבני האדם ילמדו לעשות את זה. יכול להיות שאפילו הרוב, אבל אני לא בטוחה. למשל, הפגיעה שאנשים מרגישים מדחייה רומנטית לא נעלמה בחברה שמצפה מגברים להתחיל עם נשים, ולהתמודד עם דחייה. היא בעיה אמיתית שמונעת מגברים להתחיל עם נשים, כי דחייה זה חרא. וכשהם נדחים, והחברה מצפה מהם להתגבר על זה, הכאב מהדחייה הופך להאשמות שהיא דחתה בצורה לא נכונה ולמה להיות מגעילה ולמה היא לא אמרה את האמת/ למה היא כל כך לא מתחשבת/למה היא לא נותנת לי צ'אנס. שבמציאות זה די ברור שאלו רק תירוצים לזה שדחייה זה חרא. כי מתברר שלצפות מאנשים להתמודד עם משהו לא תמיד נותן להם את היכולת לעשות את זה.

או הנה עוד דוגמה, אוזי מספר~ת על איך אנשים באופן צפוי וקבוע מגיבים לדברים בצורה קונטר-פרודוקטיבית. אחת מהדוגמאות היא דוגמה שנתקלתי בה- להגיד למישהי שרע לך כשהיא רוצה לעזור לך, לא אמור להוביל לזה שאת תצטרכי לנחם אותה כי רע לך. אבל עובדה שזה קורה לה! ויש את תיאוריית המעגלים שאומרת שנחמה זורמת פנימה, כלפי מי שנפגע הכי הרבה ממצב מסויים ותלונות החוצה, כך שחולת סרטן לא צריכה לנחם את חברה שלה שעצובה כי היא תמות. ודונקאן אומר שבתרבות שלו, אם אתה רוצה לעזור למישהו, זה מובן שאתה לא תהפוך את הרגשות שלך לבעיה שלו, ואתה בסדר עם הרגשות השליליים שלו והמצב שלו. ואומנם תרבות-שאלה מאפשרת לאוזי לבקש את הדברים שעוזרים לה, וזה לא דוגמה לכשל של תרבות שאלה – הפוסט עצמו יוצא נגד גרסה מוקצנת של תרבות-שאלה אבל לא של תרבות שאלה בצורה המוכרת שלה – אבל הוא מדגים עוד מקרה בו אנשים מתמודדים עם אמת כלשהי בצורה מזיקה, ועדיף לא לחשוף אותה. לפחות עד שנתבגר מספיק בשביל שהמצב בו הסיטואציה הדבילית מה מישהי שנפגעה צריכה לנחם מישהו כי כואב לו כי כואב לה תהיה אירוע נדיר ויוצא דופן, ושיש קונצנזוס חברתי שמי שמתנהג ככה מתנהג בצורה לא ראויה וצריך להפסיק.

אני לא חושבת שזה מקרה שכל כך הרבה תרבויות שונות המציאות גרסאות שונות לתרבות ניחוש. הן אומנם דיספונקציאונליות ובעייתיות במגוון דרכים, אבל הן מנסות למצוא מעקפים לבעיות שנוצרות מחולשה אנושית. למשל, אנשים לא רוצים לשמוע דחייה ישירה. עבור סוכנים הגיוניים, לא אמור להיות הבדל בין דחייה ישירה לעקיפה. אבל הרבה מהפרוטוקלים לדחייה עקיפה מנסים ליצור ערפול מכוון. להעמנע מלהעביר מידע. או להרשות שקר עצמי. כי עבור בני אדם, יש הבדל.

ופה יש בעיות אמיתיות, כי שקרים הם מדבקים, ואנשים לא תמיד מצליחים לעשות את הדוחשיבה שלהם בצורה הנכונה, בה הם גם מבינים שהם נדחו וגם לא נעלבים מזה. לפעמים הם לא מבינים שהם נדחו. ואז נוצר המלכוד הכפול – וזה בדרך כלל קורה לנשים שדוחות גברים. אם אישה דוחה בצורה ישירה, אז היא ביצ'ית ולמה היא לא יכולה להיות נחמדה יותר ולתת עוד צ'אנס והיא לא בסדר. והיא גם עלולה להסתכן באלימות. כשהיא דוחה בצורה פחות ישירה, אז יש פחות סכנה לאלימות, אבל עלול להיווצר מצב בו אין לה דרך מנומסת לסרב, וחלק מהגברים באמת לא מבינים את הדחייה וממשיכים לנסות. ולפעמים יש להם תירוץ להעמיד פנים שהם לא הבינו, או לשקר לעצמם, כי וויפול ת'ינקינג זה מפתה, והתאהבות לא בדיוק ידועה כדבר שתורם לחשיבה צלולה. ולפעמים יש גברים שיוצרים מצב בו אין תשובה טובה חוץ מלעשות מה שהוא רוצה. ומערכת כללי הנימוס לא מונעת מצבים כאלו, ואין דגש מספיק שליצור מצב כזה זה גסות רוח, וכזאת שמצדיקה גסות רוח בתגובה.

אבל הרבה פעמים זה עובד. וכבר ראיתי אנשים אומרים שהם מעדיפים שיעשו להם גוסטינג מאשר שיערכו להם שיחת "יחסינו לאן" עם חברויות שמתפוגגות. וזו העדפה מאוד שאלתית. ומהצד השני, יש המון אנשים שמסכימים שגוסטינג זה לא בסדר ושצריך להפרד בצורה ראויה. וזה… באמת מסובך. כי לאנשים יש נטייה לקחת ללב מילים שנאמרות בהקשרים כאלו בתור האמת האחת והיחידה לגביהם, כשהרבה פעמים אלו מילים שנאמרו בכעס, או ניסיון להסביר מה מפריע, כשאלו מהמקרים בהם ב-UI/UX אומרים שצריך להקשיב ללקוח כשהוא ואמר מה הבעיה אבל לא מה הפתרון. כלומר, שמישהו יודע שמשהו מפריע אבל לא יכול להסביר מה מעבר להצבעה מעורפלת. וזה בלי להזכיר אנשים שאומרים דברים אכזריים בשעת כעס.

בעיקרון, אני חושבת שחברה בה אפשר לדחות אנשים בצורה ישירה ובלי לחשוש מאלימות ובלי שזה יגרור סנקציות שליליות אחרות, היא חברה טובה יותר מהחברה שלנו. אבל לרוב האנשים אין את הבגרות הנפשית הנדרשת. ובמציאות הנוכחית, לעבור לתרבות שאלה לא באמת יתן לאנשים את המיומנויות הנדרשות בדרך פלא. זה רק יוביל לכך שבעוד תחומים חוסר היכולת להתמודד עם דחייה או ביקורת יגרום לכך שימצאו תירוצים למה הדחייה או הביקורת באו בצורה לא טובה, לא מנומסים, היו צריכים להאמר בזמן אחר, משהו.

ובעוד שאני ממש בעד שננסה לפתח את הבגרות הנפשית הנדרשת, נעלה את קו השפיות, נפתח יותר יכולות רגולציה עצמית וכישורים חברתיים בתור אנושות… אנחנו לא שם.

תרבות ניחוש מתמודדת עם המקרים בהם מה שאנשים באמת רוצים זה לשקר לעצמם. בהם אנשים רוצים דברים לא קוהרנטיים. גם לדעת שהם נדחו וגם לא. או להדחות ולא להפגע, כשזה כן פוגע. ושמירה על עמימות מאפשרת מידה של דוחשיבה או עירפול או אי וודאות אמיתית או אי יצירת ידע ציבורי. אבל היא גם יוצרת מצבים בלתי אפשריים. ובסוף, כשיש לאנשים רצון לא קוהרנטי, הפתרון היחידי לבעיה הוא לא לרצות דבר והיפוכו.