פרמיינג אחר: חוסר יכולת התמודדות רגשית הוא מקור כל הצרות

פריימינג זה דרך מסויימת להתבונן על דברים. זה מעניין ומשכיל ללמוד צורות חשיבה אחרות, למדוד אותן כמו בגדים, ולראות מתי הן מועילות או מתאימות. אבל יש משהו מעניין בצורה שונה, בלהסתכל על אותו דבר משתי נקודות מבט קרובות אחרת לשנייה. בפוסט הקודם שלי הזכרתי שני פוסטים, של נייט ושל יודקובסקי, ששניהם מדברים על להתמודד עם אמת שמרגישה קשה מכדי להתמודד איתה. אזכרתי גם את הגישה שלי ושל אנה סלמון לצורות חשיבה שמאפשרות זרימת מידע. (והניסוח של ״צורות חשיבה שמאפשרות זרימת מידע״ זה בעצמו פריימינג, ולא הפריימינג שלי אלא זה של אנה. אבל אין לי ניסוח מילולי לאיך שאני חושבת על זה, והתיאור של אנה מדוייק מספיק לצרכיי, אז אני משתמשת בו).

הנה עוד פריימינג – במקום להגיד שהכחשת המציאות היא החטא הקדמון, אני יכולה להגיד שחוסר במרחב תמרון רגשי זה מקור כל הצרות. זה דרך אחרת להביע את דעתי בנושא, והיא מביעה את דעתי בצורה לא פחות מדוייקת מהניסוח השני, למרות הדגשים השונים.

הדגש על הכחשת המציאות בא במבט מבחוץ. מהתסכול שבלדבר עם אנשים ולראות איך, כמו שנייט מתאר, המבט שלהם מחליק מלהסתכל על משהו. איך אנשים מסרבים לראות משהו או מסרבים להבין משהו. איך אנשים נאחזים באפשרויות מפוברקות, באשליות מתוקות, או לפחות אשליות נסבלות. גם כשהמחיר של הכחשת המציאות הוא עצום.

מפנים, זה מרגיש אחרת. זה מרגיש כמו חוסר במרחב תמרון, חוסר באפשרויות, אין ברירה, סגירות. וכשהמטרה היא לתת עצה לאחרים או לחפש בעצמי איך להמנע מזה, כשהמבט הוא מבפנים, הדגש הוא על הסיבתיות. והסיבה היא כמעט תמיד רגשית. זה יכול להיות חוסר היכולת להתמודד עם המציאות, זה יכול להיות רגש בצורה אחרת כלשהי – הפוליטיקה היא קוטלת הבינה לא רק כי אנשים לא מעלים בדעתם לשנות אידיאולוגיה, אלא בגלל דרכים אחרות בהן רגשות משבשים חשיבה.

ויש ספרות פסיכולוגית ענפה שמתארת דרכים בהם בני אדם פגועים וכואבים פוגעים באחרים ובעצמם ועושים מעשים לא הגיוניים. או שאפשר להסתכל על המצב הפוליטי הנוכחי, ולראות איך פחד מוריד את רמת הדיון. וקשה לי להאשים אנשים בזה. אחרי הכל, ״הפחד הוא קוטל הבינה״ זאת האימרה המקורית, זה שהפוליטיקה היא קוטלת הבינה זה פארפרזה שלה.

מכאן החזון שלי של המוסד האחר, כמו שדמיינתי אותו כשקראתי את טרילוגיית המוסד לראשונה. מכאן החזון שלי של העתיד בתור מקום של בריאות רגשית. של מרחב. של האפשרות לחשוב שאני טועה בלי שזה יהיה מאיים. וכמובן, חלק מהחזון שלי לעתיד זה חזון של שפע במובנים אחרים, כי למה לא בעצם? אבל הם לא בלתי תלויים.

בריאות פסיכולוגית מאפשרת להתמודד טוב יותר עם נסיבות חיים קשות, אבל שגשוג ושפע וחיים נוחים מאפשרים ביטחון מסויים שאי אפשר ולא כדאי לזייף. הם יוצרים מרחב אמיתי, לא רק מרחב רגשי. ואני לא רוצה להתמקד בפסיכולוגי יותר מידי עד כדי אי חיבור למציאות. זה נושא שלמדתי עליו דברים שלא ידעתי קודם, והעשרתי את ההבנה שלי את העולם, מאז שבניתי לראשונה את המודל הזה. לא הורדתי חלקים מהמודל, אני לא מרגישה שזה מדוייק להגיד ששינתי את דעתי, אבל הוספתי לו דברים. בצורה שגורמת לי לתת דגש גדול יותר על סביבה בטוחה.

מעניין לנסות לדמיין את העבר בהקשר הזה. יש תפיסות שמניחות שדכאון זה מחלה מודרנית ומדמיינות את העבר לפני המהפכה החקלאית בתור גן עדן עלי אדמות. והכמיהה לתור זהב ישן גם כן דומה בנימתה. אבל, לפחות בהקשר של פוסט טראומה, ההשערה שנראית לי יותר סבירה היא שאנשים סבלו יותר, והיו עם סטנדרטים נמוכים יותר. אנשים לא סבלו מפוסט טראומה פחות בעבר – הייתה יותר אלימות ומלחמות. הם פשוט קיבלו את הסימפטומים של זה בתור חלק מהחיים. היה להם סטנדרט נמוך יותר. הם היו עסוקים בהשרדות, לא היה להם זמן לשגשוג. המצב שלנו טוב יותר, ולכן גם הסטנדרטים שלנו גבוהים יותר.

הדוגמה עם הסטטיסטיקה של מוות של ילדים מבהירה את זה טוב יותר. אפשר להתמודד עם מוות של ילד ולהמשיך בחיים, אבל זה עדיין צער עמוק ואבל, זה עדיין משפיע על החיים, גם שנים אחרי. לדמיין אנשים שלא אכפת להם שהילד שלהם מת מרגיש לדמיין אותם לא אנושיים. (גם אם אפשר לדמיין מידה של המנעות-מהקשרות במקרה של הריגת תינוקות. אבל גם שם יהיו את אלו שנקשרו בכל זאת ומכחישים כדי לשרוד, כי זאת האפשרות היחידה. כמו שיש בימינו נשים שתכננו מראש להפיל אם יכנסו להריון ולא החשיבו את העובר כאדם, ועדיין נקשרו אליו ברגע האמת). האבולוציה, אחרי הכל, מבטיחה שהמתאימה שורדת, אבל לא מבטיחה שהיא תהיה מאושרת.

ואם אחזור לנושא, ההתקדמות הטכנולוגיות יוצרת, אפשרויות, מרחב, מרווח ביטחון. הפריימינג שבו מחסור במרחב הוא מקור כל הצרות, הוא כזה שפחות מאשים, ויותר מחפש פתרונות. אני מחזיקה בשניהם בו זמנית, כמו שטוב לזכור גם את הבחירות שאנשים עושים בסיטואציות בעייתיות וגם את הכוחות והבחירות של אנשים אחרים שיצרו את הסיטואציה מלכתחילה, ואת כל ענפי הסיבתיות ששינוי שלהם היה משנה את הסיטואציה.

אז הנה הצד השני של המטבע של זה שהכחשת המציאות היא החטא הקדמון – חוסר יכולת התמודדות רגשית היא מקור כל הצרות. אם כי אני מרוצה מהניסוח הזה הרבה פחות, ואני עדיין צריכה מילים טובות יותר להצביע על הקונספט שאני מצביעה עליו במעורפל עם המילים מרחב, מרווח תמרון, ושבאנגלית מכונה slack, affordance. ושמה שהוא נותן, באופן כללי, זה את המרחב להתמודד עם דברים.