הכחשת המציאות היא החטא הקדמון

אחד הפוסטים שאני מקשרת אליו הרבה, ובהזדמנויות שונות ומגוונות, הוא הפוסט "כשחומות המיתוס רועדות" של דני אורבך. הוא נותן דוגמה על איך האצטקים הכחישו את המציאות והמשיכו להאמין במיתוסים הדתיים שלהם, גם כשזה גרם להכחדתם. זה דוגמה מספיק רחוקה בשביל לא לעורר רגשות, ויצא לי לקשר אליה גם הקשרים פוליטיים אבל יותר בהקשרים אישיים.

כי כשקראתי את הפוסט, חשבתי על דוגמאות בקנה מידה קטן יותר. על אנשים שנאחזים באשליות הקטנות יותר, שמובילות לתוצאות שליליות קטנות יותר. יש לי את הקטגוריה המחשבתית הזאת, של "הכחשת המציאות", ואני שמה בתוכה את הדוגמאות למעשים של אנשים שמזיקים להם לפי הקטריונים שלהם, שנובעים מהכחשת המציאות. והפוסט הזה שייך לשם. אבל גם הורים שדוחפים את הילדים שלהם ללמוד מקצוע שהם לא מוצלחים בו ולא נהנים בו, שייכים לשם, בלא מעט מקרים. ואנשים שממליצים לי ספרים מהסוג שברור שאני לא אהנה מהם, כי הם נהנו מהם והם לא מסוגלים להאמין שאנשים אחרים לא יאהבו אותם. כמו שיש אנשים שלא מאמינים שיש אנשים שלא אוהבים שוקולד. באופן כללי, הקושי של אנשים לכבד העדפות נכלל בקטגוריה הזאת, כי הוא נובע מחוסר יכולת להאמין שלאנשים אחרים יש העדפות שונות, כלומר, מהכחשת מציאות.

גם אפשרויות מפוברקות שייכות לפה. כשיש איזשהו טרייד אוף, כשצריך לבחור בין שתי בחירות לא נעימות. והנה תיאור של התהליך המנטלי שיוצר אותן. הוא מבוסס על דחיית המציאות, על הכחשה שלה, ויצירת מציאות חלופית בה אין את האפשרות הלא נעימה. בצורה צפויה, זה לא עובד טוב.

גם טינה על שתיפת כלים שייכת לפה. טוב, אני כנראה צריכה להסביר קצת יותר. יש פה מהלך מנטלי שזה השם שאני קוראת לו ביני לבין עצמי, אבל זה לא שם שמאפשר תקשורת עם אנשים אחרים. לשטוף כלים זה לא כייף. אבל זאת המציאות. וכל עוד זאת נשארת המציאות הפיזית, היחס אליה נוטה להיות יחסית נייטרלי. כלומר, אפשר לגמרי להיות לא מרוצה מהמציאות, אבל יש גוון רגשי מאוד שונה בין היחס למציאות פיזית, לבין בני אדם או דברים ש"אמורים" להיות כך או אחרת או ש"מגיע" שיהיו כך או אחרת. זו תנוע המנטלית שונה.

בגלל זה מעבר לגור לבד שיפר משמעותית את היחס הרגשי שלי למטלות הבית. אני גרה לבד, ואני יכולה לעשות את המטלות במידה בה אני רוצה, ואחרי שאני יודעת מה המידה בה אני רוצה אני יכולה לעשות אופטימיזציה בשביל לעשות את זה טוב יותר. כשגרתי עם ההורים, או יותר גרוע, עם השותפה המעצבנת, היה אלמנט רגשי שאני יכולה לתאר אותו רק בתור "לא נקי". שזה תיאור מעורפל ולא ברור, מצטערת.

הייתה טינה, תחושה שאני נאלצת לעשות דברים שאני לא רוצה, ערבוב של רגשות שקשורים לדינמיקות חברתיות ויחסי כוחות בין אנשים ומה מגיע למי, שהכתים את היחס למציאות הפיזית. כי זה שהייתי צריכה לשתוף כלים מייד או לא להשאיר אותם בכיור, זה היה כי היו עוד אנשים חוץ ממני בבית. אבל זה שהייתי צריכה לשטוף אותם? זאת המציאות הפיזית. אין אפשרות שבה הכלים נשטפים מעצמם, או שאני שוטפת אותם, או שהם נשארים מלוכלכים. אלו התוצאות של המעשים שלי, בצורה מאוד ישירה, ואינטואיטיבית. אבל ההתערבות של אמא שלי הכתימה את היחס שלי לשטיפת כלים בטינה שלי כלפי זה שאני צריכה לשטוף אותם עכשיו, בתחושה שלי שמכריחים אותי לעשות את זה וזה לא הוגן ואני לא רוצה.

(ואני רוצה לציין שאכן, נגבה ממני מחיר מהצורך לשטוף כלים בזמן מסויים, והיכולת לקבוע מתי אפשרה לי לשטוף כלים רק שזה לא ממש ממש מבאס, ורמת האסה הכללית ירדה משמעותית. זה לא רק אפקט רגשי. האפקט הרגשי העצים את האפקט האמיתי. אבל כשאני עושה דברים מתי שאני רוצה, אני יכולה פשוט לא לעשות אותם אם המחיר ללעשות אותם עכשיו גבוה מהתועלת. כשיש מחוייבות, אני לא יכולה. זה גם חלק מאפקט כללי יותר שקורה כשמתחייבים למשהו לעומת עושים אותו רק כשרוצים – המחוייבות לא מאפשרת לעשות דברים רק בצורה הכי משתלמת, אלא אומרת שגם אם לא מתחשק, צריך לעשות. זה יכול להוריד את ההנאה הממוצעת או להגדיל את חוסר ההנאה הממוצעת, ברוב המקרים.)

התוצאה היא רגשות שליליים לא כייפיים, שנעלמו זמן קצר אחרי שעברתי לגור לבד. חלק גדול מהדברים החשובים בחיים של אנשים הם דברים מהסוג הזה, ואיך לטפל וליצור שינוי ביחס הרגשי לדברים כדי שלמרות שהם נראים אותו דבר החוויה מהם תהיה שונה לחלוטין, זה הדברים שהקהילה רוחנית יותר מתעסקת בהם. והקצת התעסקות שראיתי בצד הרציאונלי של הדברים נוטה להיות מוצלחת מאוד, והייתי שמחה אם גם החברה בכללותה תכיר בערך של דברים כאלו.

עכשיו, זאת החוויה שלי משטיפת כלים. ויצא לי להתקל באנשים שהיחס שלהם לשטיפת כלים הזכיר לי את היחס הרגשי שלי לשטיפת כלים, רק בלי האלמנט של אשכרה אנשים. כלומר, יחס רגשי של טינה או כעס או שאר רגשות שנועדים להיות מופנים כלפי בני אדם, כלפי אנשים בעלי רגשות ומטרות, לא כלפי חוקי הטבע נטולי התודעה והאנושיות, שפשוט קיימים.

יש איזשהי טינה כלפי הצורך לשטוף כלים. שבשפת האפשרויות המפוברקות, אפשר לתאר בתור הרצון שגם אנ לא אשטוף את הכלים, וגם הם יהיו נקיים. ובניסוח המקורי שלי והדרך בה אני חושבת על זה שנים (למרות שאני ממש אוהבת את צורת החשיבה של אפשרויות מפוברקות, אני חושבת שזו מפה יותר טובה של המציאות ואני אולי עם הזמן אפנים אותה ואאמץ אותה לתוך דפוסי החשיבה שלי. אבל אני מכירה אותה רק כמה חודשים, אז זה עדיין לא קרה, ואני מתארת את הדרך בה חשבתי על זה במשך שנים) היא שהם מכחישים את המציאות הפיזית. שהיא שהכלים מלוכלכים, ואם אני רוצה שהם יהיו נקיים, אני צריכה לשטוף אותם. או שמישהו אחר צריך לשטוף אותם, או לקנות כלים חד פעמיים.המציאות הפיזית היא לא נגדי ולא נגד פתרונות, היא פשוט קיימת. הטינה קיימת בגלל הרצון למשהו בלתי אפשרי, מה שאני עכשיו רואה בתור אפשרות מפוברקת.

המהלך הרגשי נראה לי בערך כזה: זה לא הוגן שאני שוב צריכה לשטוף את הכלים! ויש איזשהי טינה כלפי המציאות שהיא לא בוחרת לשטוף את הכלים מעצמה, או איזשהו מהלך מנטלי שאני לא מצליחה למדל כמו שצריך בהקשר הזה, הרצון שאפשרות מפוברקת תהיה. והטינה הזאת? היא נוצרת מהכחשת המציאות.

ואלו רק הדוגמאות הכי פשוטות וישירות! ברגע שמוסיפות אי וודאות, הכל הופך למסובך יותר. האם האפשרות גם לישון עד מאוחר וגם לתפקד כמו שצריך מחר היא הכחשת המציאות, האם זאת אפשרות מפוברקת? מה אם במציאות, זה אפשרי עם הסתברות של עשר אחוז? מה אם זה אפשרי, אבל רק אם אוסף דברים אחרים קרו? כשאי אפשר לראות בברור את הכחשת המציאות, כשההכחשה היא בנטייה להאמין באפשרות המפתה יותר, זה הופך להיות אוסף שלם של הטיות, שקשה למפות ועוד יותר קשה להמנע מהן.

הכחשת המציאות היא לא השגיאה היחידה שאנשים עושים, אבל זה מפתיע לראות כמה טעויות שאנשים עושים נובעות במידה זו או אחרת מהכחשת המציאות.

(המסקנה מזה, היא שהיכולת לקבל את המציאות כמו שהיא, היא יכולת מועילה בהרבה מקומות שיכולה למנוע הרבה בעיות שונות. זה ברור אם רואים את התבנית הנסתרת של איך כל השגיאות השונות כולן נובעות מאותו מקור. אולי אני אכתוב פוסט על זה, אם כי אני מרגישה שנפנוף יד בכיוון של מדיטציה ובודהיזם המנטרה של גנדלין הם אולי לא ממש מספיקים, אבל יש לא מעט ידע קיים בהקשר הזה, שאין צורך שאמציא מחדש או אפילו אנסח מחדש.)