תזה, אנטיתזה, סינתזה

כדי לקרקע את הקונספט, אתחיל מדוגמה:

צורות אפלטוניות היא התזה. יש את עולם האידאות, ובו יש לכל דבר את הצורה האידאלית, המושלמת שלו. מה שיש בעולם זה חיקוי חיוור של האידאה, צל שלה. יש כסא אפלטוני, ובעולם שלנו יש דברים שקרובים יותר או פחות לאידאל של הכסא. יש מלך אידאלי, ובעולם שלנו יש מלכים שקרובים או רחוקים יותר מהאידיאל הזה.

הפוסט-מודרניזם הוא האנטיתזה. אין כסא אידיאלי, יש רק אנשים שיוצרים כסאות. אין מלך מושלם, יש צורות שונות של מלוכה, כולן מעשה ידי אדם. אני לא יכולה לתאר את האנטי-תזה בצורה מוצלחת במיוחד, כי אף פעם לא האמנתי בה. אבל יש מספיק חומר בעמוד הויקיפדיה.

האנטיתזה היא תגובה לתזה, שבברור שגויה. התפיסה של אמת אובייקטיבית מתנגשת עם המציאות. ובאיזשהי נקודה זה נהיה מאוד מאולץ להגיד שיש צורה אפלטונית אחת וצורה אפלטונית שנייה. רק שהמסקנה שהסיקו מזה היא שאין אמת. כמובן, זה לא נכון. מציאות זה מה שנשאר גם כשלא מאמינים בו. ואי האמונה שלי בקיומו של קיר לא תמנע ממני להתנגש בו. הקיר קיים בהחלט, בלי קשר לדרכים שבני אדם יבחרו לקרוא לו.

הסינתזה היא קטגוריות בתור קלאסטרים. אנחנו רואים שבמרחב הרב ממדי של התכונות של הדברים, יש אוסף נקודות שקרובות מאוד אחת לשנייה. ובאמצעות גרסה כלשהי של k-clustering, אנחנו מקבצים את הנקודות לקבוצה, וקוראים לה קטגוריה. הקטגוריה מייצגת משהו במציאות. אבל המשהו הזה הוא לא מוחלט. המציאות היא לא מרכז-קטגוריה אפלטוני שסביבו הנקודות מתכנסות. יכול להיות שבזמן ומקום אחר, הנקודות יתכנסו לקלאסטרים אחרים. ויכול להיות אפשרי למיין דברים לקטגוריות ביותר מצורה אחת. למשל, אני ממיינת ספרים לז'אנרים, וגם ממיינת לפי הארץ או התרבות בה הן נכתבו. כך ספר יכול להיות גם ספר פנטזיה ישראלי. ויהיו לו דברים משותפים עם ספרים ישראלים אחרים, ודברים אחרים משותפים עם ספרי פנטזיה לא ישראלים. זו הגישה שלי לקטגוריות.

***

אפשר להתייחס לאנטי-תזה בתור תגובת נגד. אבל חלק מהרעיון של הקונספט הוא שתזה ואנטיתזה זה במובן מסויים סינגאל ותיקון. שניהם מכילים חלק חשוב מהאמת. האמת מורכבת יותר משניהם. הסינתזה היא גישה מורכבת יותר מהפשטות של התזה והאנטיתזה, שמכילה את האמת בשניהם. אם יש את התמונה של הגליל, שבהטלה לשני ממדים מטיל פעם אחת צל של עיגול ופעם אחת צל של מלבן, אז הסינתזה היא זו שרואה את הגליל התלת ממדי בתור מה שהוא.

דברים הם עניין לפרספקטיבה כאשר היא מוגבלת, אבל אפשר למצוא את הפתרון אם מוכנים להעלות את כמות הממדים של התיאור.

***

יש דברים שלא נכנסים לתבנית המשולשת הזאת. תנועת ההשכלה היא תזה, או שהיא אנטיתזה לעולם הטרם מודרני? ומה היא התנועה הרומנטית – אנטיתזה לתזה של ה-enlightenment? היא בברור לא סינתזה. ואני לא יכולה להצביע על אף תנועה מודרנית שהיא סינתזה. תנועת ההשכלה והתנועה הרומנטית משפיעות על התרבות שלנו גם עכשיו, אבל אני לא רואה איזשהי סינתזה.

תנועת החילון היא גם תזה, ותגובות נגד שמרניות, כגון חרדים ואיימיש, הם אנטי-תזה. השמרנות של ימינו היא במידה רבה אנטיתזה לפרוגרסיביות. אפשר לראות הבדל בין שמרנות של לפני כמה עשורים, לזאת של היום. השמרנות של היום שונה בצורה מהותית, עד כדי שאני מתחילה לחשוב על שמרנות וניאו-שמרנות. אבל איפה הסינתזה?

למה שקורה בסין אפשר לקרוא סינתזה. לא סינתזה טובה, אבל כזאת שיכולה לשרוד. גם סינגפור. הם כוללים תגובה לפרוגרס, אבל התגובה היא לא דחייה שלו וניסיון הסתגרות, אלא אימוץ של חלקים ממנו. ארצות הברית מתקטבת בין התזה והאנטיתזה, עם פערים שרק הולכים ומעמיקים. ולא רק ארצות הברית. סינתזה לא תמיד חייבת להווצר. בוודאי בתחום הפוליטי.

***

עוד דוגמא, אבל הפעם לא ברור לי מה התזה ומה האנטיתזה. זה לא מיפוי מדוייק של המציאות, והסינתזה של היום יכולה להיות התזה של מחר. ומה גורם למשהו להיות תזה ולא מה שבא לפני התזה?

ההתזה היא קפיטליזם. כוחות השוק שפועלים ליצירת עושר ושפע שלא היו קיימים בעבר, והגדלת השגשוג. האנטיתזה היא הקומוניזם. מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו. הסינתזה היא סוציאליזם.

או

התזה היא קפיטליזם, האנטיתזה היא סוציאליזם, שכולל בתוכו שני דברים שונים, ניהול מרכזי של חלק מהשוק, ורשת ביטחון. הסינתזה היא ליברטריאניות של סיליקון וואלי. נגד ניהול מרכזי, בעד רשת בטחון.

להבין מה בא כתגובה של מה מביא לפעמים בהירות לדינמיקה.

איין ראנד באחרה מרוסיה הקומוניסטית. במקרה שלה, התזה היא קומוניזם והאנטיתזה היא ראנדיזם. ואנשים שמבקרים את מרד הנפילים בתור ספר שמהלל אגואיזם, לרוב מפגינים חוסר הבנה של ההקשר שבו הוא נכתב, של מה הוא תגובת נגד נגדו. ההבנה של תנועה מסויימת בהקשר שבה היא נוצרה, כתגובה לאיזו מציאות, כתגובת נגד לאיזו תזה, מאפשרת הבנה מעמיקה יותר.

קונספטים בתור אבני הבניין של החשיבה

זו כבר הפעם השנייה או השלישית שאני מחפשת לקשר לפוסט הקודם שכתבתי על משהו, ומגלה שאין פוסט. תחושה מוזרה. הרי חצי מהמטרה של הבלוג הזה זה לכתוב על קונספטים, והקונספטים שאני חושבת עליהם הם קונספטים בסיסיים! איף זה שעוד לא כתבתי עליהם?

במקרה הזה, הקונספט שלא כתבתי עליו זה הקונספט של קונספט בתור אבני בניין בחשיבה. אנשים יכולים לחשוב על כמות מוגבלת של דברים בו זמנית. שבע, פלוס מינוס שתיים. אבל מה נחשב ל"דבר" בהקשר הזה? ופה יש שאלת ההפנמה.

אני רואה ב"לעלות רמה אחת של מטא" קונספט בסיסי. לא רק שהוא דבר אחד, הוא דבר אחד שאני חושבת עליו באופן טבעי. זה המשקפיים דרכם אני רואה את העולם. גם תזה-אניתזה-סינתזה זה דוגמה לקונספט כזה. גם תמריצים זה קונספט. כלכלנים נוטים לחשוב על מערכות במובן של מה התמריצים. יש אנשים שלא עושים את זה אוטומטית. שמציעים רעיון שיוצר תמריצים גרועים, והם לא מייד רואים את זה. אני מייד רואה. אותו דבר עם העלייה ברמה של מטא. אם מישהי מציעה כלל שלא נראה טוב אם עולים רמה של מטא, אני מייד רואה את זה. ולפעמים אני מקבלתכ ללים כאלו, כי לפעמים התשובה היא שבאמת צד אחד טועה וצד אחד צודק כי זו המציאות האמפירית, ואי אפשר לעקוף את זה. אבל לפעמים זה ברור שהטוענת לא חשבה מייד על טענת הנגד הזאת והגיבה עליה. היא לא לובשת את המשקפיים האלו. היא לא חושבת על העולם ככה.

ומהצד השני, יש אנשים שיש להם קונספטים שלי אין. רמות סימולקורה זה רעיון שהצלחתי להבין בכלל לא כזה מזמן. ויש אנשים שחושבים על הרבה מאוד אינטראקציות בצורה כזאת. ואני יכולה לעקוב אחרי ניתוחים כאלו, ואולי לכתוב ניתוח כזה בעצמי אם יהיה הקשר שבו יבקשו ממני את זה. אבל זה יהיה ניתוח פחות טוב מאשר של מי שבשבילו זה קונספט בסיסי, שהוא אבן בניין בחשיבה שלו. מישהו שמסתכל על כל העולם בצורה כזאת.

אז מה אני מנס הלהגיד פה? אני מזכירה לעצמי לא להתעצבן על אנשים שלא רואים דברים בסיסיים בעיניי, כי הם לא כאלו בסיסיים. אני מזכירה לעצמי שיש עוד אבני בניין שאין לי, ואולי כדאי לי לרכוש אותן. ואני גם מכריזה על כוונה – לכתוב פוסטים לכמה מהקונספטים הבסיסיים האלו.

על יומרה לרציאונליות, ויומרות אחרות

(1)

ראיתי פעם סקר על גזענות בארצות הברית, שמשווה בין גזענות בשני דורות. הסקר בדק שני דברים, כמה אנשים באמת גזענים, וכמה הם חושבים שהם גזענים. זה היה לפני שנים ואין לי את הקישור כרגע, וכל מה שאני זוכרת ממנו זה גרף אחד. אנשים היום, בצורה לא מפתיעה, פחות גזענים מפעם. אבל, הדור הזה, חושב שהוא משמעותית פחות גזען ממה שהוא באמת. ועכשיו עם מספרים מפוברקים: הדור הקודם היה גזען ברמה 80 בסקאלה מאפס עד מאה. הדור הנוכחי גזען 60, אבל חושב שהוא גזען 40. איזו יומרנות! ולא קשה לנחש מאיפה היא נובעת – אנשים פעם היו גזענים ולא ראו בזה שום בעיה. הדור הנוכחי חושב שלהיות גזען זה רע, ולכן חלק מלחשוב טובות על עצמך זה לחשוב שאתה לא גזען. גם כשזה לא בדיוק נכון.

נזכרתי בדוגמה הזאת כשקראתי אוסף של פוסטים (התחלתי מפוסט אחד אבל הוא כלל אוסף רפרנסים לפוסטים אחרים, אז זה הפך לעץ של פוסטים) על טעות מול עימות, ועל "האליטה של דקפלינג". הנה הפוסט. הוא לא מאוד קשור לפוסט הזה, אבל יש בו חלק אחד רלוונטי. במובן מסויים, כל הפוסט הזה הוא ניסיון להסביר מה. ולכן, סטייה קטנה.

(2)

דילמת האסיר היא בעיה בתורת המשחקים שמדברת על מצב שבלי תיאום מראש ואפשרות לשיתוף פעולה, המעשה ה"רציאונלי" (אני שמה רציאונלי במרכאות, כי בתפיסה שלי המהלך הרציאונלי הוא המהלך המנצח) יוצר תוצאה פחות מוצלחת. הגרסה הנפוצה מציגה שני פושעים שנחקרים בנפרד. אם אף אחד מהם לא ילשין על השני, הם יהיו בכלא רק שנה. אם שניהם ילשינו הם יהיו חמש שנים. אבל אם אחד ילשין והשני לא, המלשן לא יהיה בכלא אפילו יום, והמולשן יהיה בכלא חמש עשרה שנה.

דילמת האסיר היא דוגמא טובה לבעיה בכל מיני ניסויים מחשבתיים – הם דורשים משהו בלתי אפשרי. יש אנשים שטובים יותר בלדמיין ניסויים מחשבתיים אפלטוניים, מנותקים מהמציאות. לחשוב על דברים במנותק מהקשר. בפוסט מסויים התייחסו לזה בתור The cognitive decoupling elite. כמו שאפשר לנחש מהניסוח, מי שכתב את הפוסט רואה ביכולת הזאת דבר טוב. אני… פחות בטוחה לגבי זה.

חשבתי שאני מבינה את דילמת האסיר, פעם. שמעתי אותה והיא נראתה לי הגיונית. אני מבינה את המתמטיקה. אבל זה לא היה עד שקראי על דילמת האסיר האמיתית, שבה הבנתי אותה באמת. אני אנסה להסביר את זה בקצרה כאן, אבל ברצינות, לכו לקרוא את הפוסט! הוא מסביר את זה הרבה יותר טוב ממני.

בדילמת האסיר בהצגה הנפוצה שלה, אנחנו, בתור בני אדם, מעדיפים את התוצאה בה שני האסירים לא בוגדים אחד בשני, ושניהם יושבים שנה בכלא. אם אנחנו יכולים לבחור תוצאה, זו התוצאה העדיפה. זה איך שהמוח שלנו עובד – בין היתר, כי אנחנו תוצר של אלפי שנות אבולוציה, שלימדו אותנו מה הבחירה הרציאונלית-באמת בדילמות מהסוג הזה. אנשים ששיתפו פעולה הם אלו ששרדו. אלו התגובות הרגשיות הבסיסיות שלנו, זאת החומרה שעליה המוח שלנו עובד. זה בלתי אפשרי לבני אדם לשמוע את ההצגה המוכרת של דילמת האסיר ולהבין אותה באמת. הצגה מתמטית-נטו הייתה עדיפה פה, אם כי גם היא לא הייתה מושלמת. אבל הרציאונליות התורת-משחקית שאנחנו אמורים לדמיין היא כזו שבה אנחנו מייחסים אפס חשיבות לאסיר השני. שבו אנחנו באמת מעדיפים לשבת בכלא אפס שנים ושהוא ישב חמש עשרה, על פני ששנינו נשב שנה. להגיד שאנחנו צריכים לדמיין את עצמנו "רציאונליים" בצורה כזאת לא באמת נותן לנו באורח פלא את היכולת לעשות את זה, כמו שהאמירה "תדמייני שאת יכולה לפתור משוואות דיפרנציאליות חלקיות בראש" לא תתן לי פתרון נכון למשוואה.

אז מה עושים? אפשרות אחת היא לספר סיפור אחר. וזה בדיוק מה שעשה אליעזר יודקובסקי. בדילמת האסיר האמיתית, מיליוני בני אדם חולים במחלה, והתרופה היחידה שמצאו לה כוללת רכיב שניתן לייצר רק בשיתוף פעולה עם ישות ממד מקביל, שכל מה שהיא מעריכה זה מהדקי נייר. חתמנו איתה על הסכם לשיתוף פעולה. היא תסביר לנו איך לייצר את החומר – האנושות לא יודעת, ואין לנו זמן למחקר, אנשים מתים מהמגפה ממש עכשיו – ואנחנו בתמורה נשלח לה חצי מהחומר חזרה. היא, בתורה, תוכל ליצור עוד מהדק נייר אחד מכמות החומר שתאפשר להציל מיליון בני אדם.

הישות נמצאת בממד שלה. הממד שלה נע ממד שלנו ובקרוב נאבד איתה קשר, לתמיד. אין שום אפשרות למעבר בין ממדי בלי פעולה אקטיבית משני הצדדים. אנחנו לא נשלם שום מחיר אם נבגוד בה. האפשרויות שלנו הן – לבגוד בהסכם, לקחת את החומר, ולייצר מספיק תרופות להציל חמש עשרה מיליון בני אדם, ושהישות תקבל אפס מהדי נייר, או להציל מיליון בני אדם, ולשלוח לה מהדק נייר אחד. מה את היית עושה?

מה אתםן מרגישות עכשיו? באמת ובתמים, איזו בחירה היא מוסרית ונכונה בעיניכם? מהדק הנייר, או מיליוני בני אדם? האינטואיציה בסיפור הזה שונה מאוד מההצגה הסטנדרטית של דילמת האסיר. כי בחרתי דוגמה (כלומר, יודקובסקי בחר. וגם הכין טבלת פייאוף ככה שהמתמטיקה מסתדרת, מה שאני לא טרחתי לעשות פה) שבה הדרישה לנהוג ב"רציאונליות" לא הולכת נגד החומרה שלנו, לא הולכת נגד האינטואיציה המוסרית הבסיסית.

כי גם אנשים שיכולים לדמיין ניסויים מחשבתיים רצים על אותה החומרה. המוח של כולנו עוצב על ידי האבולוציה. וגם אם אנחנו יכולים לשלוט בחשיבה הלוגית שלנו, אנחנו לא יכולים לשלוט בתגובות הרגשיות שלנו. בדיונים פילוסופיים עם תרגילים מחשבתיים למיניהם, אנשים שאומרים שהם דמיינו בהתאם לתרגיל לא משקרים במודע. אבל הם לא יכולים באמת לעשות את מה שהם מנסים לעשות.

ואם מישהו רוצה שאנשים באמת ידמיינו? הדרך היא לא להעמיד שאנחנו מכונות רציאונליות מוחלטות, להציג את התרגיל, ולהגיד שמי שלא מצליח הוא לא חלק מהדקפלינג אליטה ובוז לו. הדרך היא להבין שגם מי שיותר מוכשרת בזה לא באמת יכולה לעשות את זה, להכיר במגבלות שלנו כבני אדם, ולמצוא סיפור שבאמת ייצג את הניסוי המחשבתי הנדרש – בצורה שמתאימה לאינטואיציות הרגשיות שלנו, בצורה שהחומרה שלנו יכולה להריץ.

(3)

וכאן אני חוזרת לפוסט שהתחיל את כל זה. כי הפוסט הזה נותן דוגמה לתופעה מעצבנת להפליא, שעכשיו יש לי קונספט בשבילה, יש לי קופסה מחשבתית בשבילה, גם אם עדיין אין לי שם קליט בשביל הקונספט.

הפוסט הזה מנתח עימות בין שני אה… אינטלקטואלים? אני לא באמת עומדת מאחורי המילה הזאת. בין שני אנשים שיש להם פודקאסטים. בהתחלה חשבתי שהוא תגובה לפוסט הזה, שמנתח את העימות בצורה מצויינת ומרתקת. אבל אחרי שקראתי את ההתחלה והקישורים שוב הבנתי שלא, שניהם מתייחסים לאותו עימות, גם אם אחד מתייחס לאחר. אחד מהם טוען שצריך להתייחס למדע בתור מדע נטו, בלי הקשרים פוליטיים. השני אומר שזה מטומטם להתעלם מההיסטוריה של הטענות ה"מדעיות" האלו.

בעיקרון יש לי סימפטיה לשני הצדדים. במקור אני מהצד שאומר שמדע זה מדע. אבל ההיגיון (וחוק בייס) אומר שאם בכמה עשרות הפעמים הקודמות שהביאו נתונים לטובת טענה מסויימת הם הוכחו כשגויים, בגלל הטייה אידיאולוגית, אז להגיד שהפעם הזאת זה לא ככה והנתונים הם לגמרי אמיתיים זה… נאיבי. שלא לומר, עצימת עיניים למציאות.

אבל זה לא החלק המעניין. החלק המעניין הוא שיש צד שאומר שהכל קשור אחד לשני, ואי אפשר לנתק דברים מהקשרם. והצד השני טוען שאפשר ושהוא עושה את זה ושזה ממש לא בסדר. והנה הציטוט שהוא בעיני המהות (ואני התאפקתי כאן ולא העתקתי את שלושת הפסקאות שבאות לפניו):

Decoupling makes one upset about tribalism and identity-biased thinking, but it does not make one immune.

(4)

וזה בעצם כל העניין. כעס על פוליטיזציה לא נותן לאנשים חסינות כלפיה. במקרה הטוב זה נותן מידה מסויימת של מודעות עצמית. במקרה הרע מה שיוצא זה מישהו שכותב כמה הטייה פוליטית זה רע, בזמן שההטייה הפוליטית שלו בולטת לעין לכל. חוץ מאולי מי שמסכים איתו פוליטית, בטוח שהאמת האובייקטיבית לצידו ואין לו שום הטיות, ולכן הוא כמו דג, לא רואה את המים. אבל לי אישית כבר יצא להתעצבן על חוסר המודעות העצמית גם בפוסטים בהם הסכמתי עם הנאמר. כי למרות שהסכמתי עם הנאמר, לא הנחתי שהדעה שלי היא האמת האובייקטיביתTM. הדעה שלי היא עמדה פוליטית. וזה בסדר! אני לא מאמינה בקיום של אמת אובייקטיבית בסוגים מסויים של שאלות. אין כזה דבר מוסר אובייקטיבי. אולי בגלל זה קל לי יותר לראות את זה.

מה שלא אומר שיש לי פטור מהטייה פוליטית. אבל אני מקווה שיש לי מספיק מודעות עצמית כדי לא לטעון שאני לא מוטית פוליטית.

מה שגרם לי לחשוב על כל זה היום ולכתוב את זה הוא שחזרתי לקרוא את התגובות לפוסט הזה. הוא טוען כמה דברים מעניינים ואולי אני אכתוב על זה מתישהו פוסט (בינתיים כמות הדברים שאני רוצה לכתוב עליהם מתישהו פוסט גדולה משמעותית מכמות החשק והאנרגיה שיש לי לכתיבת פוסטים. אז אני כותבת פוסטים, אבל יש הרבה זרעי-פוסטים שלא זוכים לצמוח). אבל מה שבולט פה זה איך כותב הפוסט מתגאה באיך שרק הוא רואה דברים כמו שהם באמת (we need to stop deluding ourselves) ואיך רק הוא רואה את המציאות כמו שהיא (This is a harsh truth to accept.). ואיך לי בתור קוראת כל כך ברורה ובולטת ההטייה שלו.

למשל, הוא קורא לסוגים מסויימים של עבודות "עבודה סקסית". ולא, הכוונה היא לא לחשפנות או לצילומי עירום, אלא ליצירת אומנות שבעיניו היא חסרת תועלת. הוא משתמש בהמון מילים שטעונות במטען רגשי, במה שנראה לי בברור כמו ניסיון להתגנב בקונוטציות. אבל מילא, זה לא נראה שהוא מודע לזה שהשיפוט המוסרי שלו הוא לא חלק מ"האמת המרה" שאנשים צריכים לקבל.

זה בעצם החלק של הפוסט שאני רוצה לכתוב בעתיחד – התיאור שלו לגבי אילו מקצועות יכולים להיות מוחלפים על ידי מכונות הוא לגיטימי. הוא מעניין. הוא ראוי להתייחסות רצינית ותגובה. חלק מהטיעון שלו לגבי אילו עבודות אנשים רוצים לעשות – גם כן. אבל הוא מתבל את כל זה בערימה מבהילה של מוסרנות. למשל:


People substitute creative for sexy in describing their aspirations (to themselves and others) because it sounds less narcissistic. If you seek sexy work, you could be viewed as self-absorbed, entitled and attention/status seeking.

כל המשפט הזה אומר בעצם "אני אטען שאנשים מתכוונים למשהו אחר בכלל, בשביל שאני אוכל לקרוא להם בערימה של שמות גנאי נטולי תוכן ממשי". אה… או קיי?

ושיהיה ברור – זה בסדר לכתוב פוסטי דעה. אני כותבת אותם. מה שלא בסדר זה לקרוא לאנשים בשמות ולחשוב שמה שאתה אומר זה האמת האובייקטיבית. או, כמו שאמר הפודקאסטר מהצד של הקונקסט בעימות ממקודם (ונראה שבסוף לא התאפקתי ואני כן מצטטת פסקה משם):

We all have a lot of different identities we’re part of all times. I do, too. I have all kinds of identities that you can call forward. All of them can bias me simultaneously, and the questions, of course, are which dominate and how am I able to counterbalance them through my process of information gathering and adjudication of that information.think that your core identity in this is as someone who feels you get treated unfairly by politically correct mobs.

(5)

אז יש אנשים יותר גזעניים ויש אנשים פחות. ויש אנשים יותר מוטים פוליטית ויש פחות. ואת כל זה אפשר למדוד ולהוכיח. אבל אחד הדברים היותר מעצבנים זה מישהו שמוטה קצת פחות, אבל עדיין מוטה, טוען לאובייקטיביות. זה צורם מאוד למי שלא חולק איתו את ההטייה שלו. זה נשמע מגוחך. אבל בעיקר, זה פשוט שגוי.

אני לא יודעת למה יצא שיש קבוצה שאומרת שהכל פוליטי ולא מנסה אפילו להקטין את ההטייה ולהגיע לאמת האובייקטיבית, ויש קבוצה אחרת שטוענת שהם אובייקטיביים ולא מוטים ואפשר להתעלם מההקשר. הקבוצה הראשונה צודקת בתיאור המציאות, אבל מוותרת על השאיפה להשתפר – וזו שאיפה ריאליסטית. כמו שאפשר לראות מהסקר ההוא שאין לי קישור אליו, אנשים באמת נהיו פחות גזענים בדור האחרון. ויש את הקבוצה השנייה שמנסה לשאוף לכמה שפחות הטיות וכמה שיותר אובייקטיביות, אבל בדרך מכחישה את המציאות של היותנו בני אדם ומוטים. אני פחות בקטע של הכחשת המציאות. ואני יותר מידי רגילה לעלות רמה אחת של מטא בשביל לא להיות מודעת לכמה מגוחך זה נראה מהצד.

אז אני בוחרת באפשרות השלישית. לשאוף להקטין את ההטיות האלו, אבל להזהר מאוד לא להתיימר להיות נקייה מהן. כי זה בלתי אפשרי. אנחנו בני אדם. כולנו רצים על חומרה פגומה.

לצערי, חיפוש האמת דורש להסתכל על ראיות

הנטייה הנפשית הבסיסית שלי היא מתמטיקה. ומתמטיקה היא לא מדע. היא טהורה ונמצאת מחוץ לעולם. היא יוצרת מערכת כללים שלא נדרשת לראיות, וממשיכה לשם. ובגלל זה אפשר ליצור כמה מערכות כללים שונות, סותרות אחת לשניה. גיאומטריה אוקלידית, של מישור, וגיאומטריות לא אוקלידיות, כאלו שבהן כל הישרים נפגשים בנקודה והיא בעצם מייצגת נקודת ראיה של אדם, כזו שנמצאת על כדור, ועוד המון אפשרויות אחרות.

אבל המתמטיקה לא תגיד אילו מהמערכות האלו תואמת למה שקיים בעולם. בשביל לחשב מרחק בין ערים יחסית קרובות צריך גיאומטריה דו ממדית אוקלידית. כשרוצים מרחק בין יבשות שזה כדור הארץ הוא כדור נהיה רלוונטי, וצריך גיאומטריה לא אוקלידית, או, מכיוון שכדור הארץ הוא בעצם לא ממש כדור, גיאומטריה אוקלידית תלת ממדית. כשרוצים לצייר ציור בפרספקטיבה נכונה אז יש את הגיאומטריה הלא אוקלידית שמייצגת שדה ראיה של אדם שמאפשרת לחשב את זה נכון.

עם הזמן, הפכתי להיות מאוד אמפירית בגישה שלי. האמונות על המציאות צריכות להיות מבוססות על צפיות, על נתונים. כשאנשים ניסו להסיק מה דברים צריכים להיות מעקרונות בסיסיים, הם טעו, שוב ושוב ושוב ושוב. יש לנו אלפי שנות היסטוריה אנושית להראות את זה. מי שרוצה יכולה לרכוש ניסיון בתכנות בשביל התנסות אישית יותר בכתיבה לפי אלגוריתם וגילוי מה הסיכוי שזה יעבוד מהפעם הראשונה.

אבל עדיין, יש בי איזשהו חלק שמצטער שאי אפשר להמנע מהלכלוך של המציאות. שאם אני רוצה להחליט על גישה כלכלית, זה יכלול הסתכלות על הנתונים (המאוד מעורפלים ולא ברורים, כי ניסויים בכלכלה זה בעייתי) וזה אומר שאנשים סבירים יכולים לא להסכים על דברים. זה היה כל כך יותר נקי לו הייתי יכולה להסיק את הכל מהיגיון טהור, בלי ראיות!

(יש פוסט אחד בבלוג רציאונליסטי שנתקלתי שמדבר בדיוק על זה, כשקראתי אותו הרגשתי שאני חולקת עם זר באינטרנט הבנה עמוקה)

יש כללי מטא שעובדים. עמדה לא יכולה לסתור את עצמה, למשל. הן מאפשרות לצמצם את רשימת הדעות האפשריות. ויש לי כלל מטא מוצלח ואהוב במיוחד שמוחק מרשימת המועמדות 90% מהעמדות. אבל בסוף, הדרך היחידה להכריע היא להסתכל על המציאות ולתת לה לשפוט. וזה אומר שכשאלו העמדות שנשארו, אנשים סבירים שמחפשים את האמת בתום לב יכולים לא להסכים. וזה הבנה מבאסת.

הדברים שלא יעלו על הדעת


לפני כמה זמן נתקלתי בפוסט הזה של אוזי, ושמחתי לראות טייק נוסף על הקונספט של דברים שלא יעלו על הדעת. הקריאה בפוסט גרמה לי להשוות בין הגישות שלנו, לחשוב שהגישה המתוארת שם לא מדוייקת, להבין שגם הקונספט שלי לא מדוייק באותה המידה, ותכנן לכתוב פוסט שני על הנושא בבלוג. כשבאתי לחפש את הפוסט הראשון גיליתי שטעיתי, ומעולם לא כתבתי פוסט על הנושא. אז אני כותבת את הפוסט הראשון עכשיו. הוא יהיה באורך שיהיה לי כוח לכתוב בפעם אחת, כי למדתי שמה שלא יכתב בפעם אחת כנראה ידחה לנצח. כמעט בטוח שיהיה לו פוסט המשך מתישהו.

כשהייתי ילדה, אמא שלי לימדה ששוטפים כלים אחרי הארוחה. אוכלים, שוטפים כלים, שמים אותם לייבוש, ממשיכים לפעילות אחרת. זה השתלב מצויין בגישה הכללית שלה לאיך לעשות דברים, מנע מהכיור להתמלא בכלים ולהפריע לאנשים אחרים להשתמש בו, ובאופן כללי היה הגיוני. וכשהייתי קטנה זו באמת הייתה המציאות.

באיזשהי נקודה הפסקתי לאכול בשולחן בסלון, ואוכל הפך לפעמים להיות דבר שנעשה תוך כדי, ושטיפה מיד אחרי האוכל לא רצויה ולא נוחה באיזשהי צורה. אמא ניסתה לגרום לי לשטוף את הכלים מייד, אני הייתי משאירה את הצלחת על השולחן כדי לדחות את השטיפה למועד מאוחר יותר, ועם הזמן הכללים התרופפו, לא רק בשבילי.

עכשיו אני גרה לבד ויכולה לשטוף את הכלים מתי שנוח לי, ולעיתים קרובות הם נשארים בכיור במשך שעות. אין אנשים אחרים שהכלים בכיור מפריעים להם, ואני יכולה לרצות לחסוך באנרגיה, או בכוח הרצון שאני מוציאה על שטיפת הכלים. אבל לא בטוח שהייתי רואה את האפשרות הזאת, אילולא נתקלתי לפני כן באפשרות הרדיקלית של לשטוף את הכלים רק בערב. לא בתור כשלון של ביצוע האלגוריתם של "לשטוף את הכלים מייד", אלא בתור האלגוריתם עצמו.

זה היה בדיוק אקראי באינטרנט על עבודות הבית, ומישהי אמרה שהיא ובן הזוג שלה שוטפים את הכלים בערב, וזה בתורות, ערב אחד היא ערב אחד הוא. זה היה שונה בצורה רדיקלית ממה שהכרתי בבית. ליטרלי לא העלתי על דעתי את האפשרות. התגובה הראשונה שלי הייתה הלם מזה שזה אפשרי בכלל. לא לשטוף את הכלים מייד? פשוט… להשאיר אותם? בערמה? עד הערב?

זאת לא השיטה האופטימלית בשבילי. אם כבר אז להפך. לשטוף כלי אחד או שניים כבדרך אגב ולהפסיק בנקודה בה זה נהיה אקטיבית מבאס היה הטריק האחד שהפך שטיפת כלים למטלה משמעותית פחות מבאסת בשבילי. בעיקר כשאני מרתיחה מים לתה ומחכה שהקומקום ירתח. גם זה היה משהו שקיבלתי מהאינטרנט – הגישה של אמא שלי הייתה ששוטפים את כל הכלים. לא העלתי על דעתי לשטוף רק חלק מהכלים, כמה שיש לי כוח באותו הרגע. הגישה של "הכל או לא כלום" גרמה לי להמנע מלשטוף כלים כשאין לי כוח להכל כשדווקא היה לי כוח לשטוף רק צלחת, למשל.

אבל החלק המעניין פה זה פחות הפרטים הקטנים של דרכים שונות לשטוף כלים, אלא עצם המחשבה על זה. ברגע שהאפשרות עלתה, היה לי ברו שכן, זה לגמרי אפשרי. אין שום חוק טבע שמונע מכלים להשאר בכיור עד שישטפו אותם – זה אפילו קורה באופן קבוע. ברק לא יכה בי אם אני אשטוף את הצלחת והסכום, אבל אשאיר את המחבת לאחר כך. יש מגוון אפשרויות.

לא ראיתי אותן! עד שהצביעו לי עליהן, לא ראיתי אותן! זה המובן הראשון של הדברים שלא יעלו על הדעת. עיוורון לאפשרות לעשות דברים אחרת.

זה עיוורון שקל יחסית לפתור. וזה אחד מהמקרים בהם העיקרון הרציאונליסטי של לחשוב על בעיה במשך חמש דקות יכול לעזור. זה המשמעות המקורית שנתתי לקונספט של דברים שלא יעלו על הדעת.

התגובה של אמא שלי לאפשרויות שכאלו מדגימה את המשמעות השנייה, שזו המשמעות עליה אוזי כותב-ת. אמא שלי לעיתים קרובות מביאה את שביעות הרצון שלה כשהיא מתארת דברים בתור "לא נורמליים". לעיתים קרובות, אלו דברים נורמליים לחלוטין שרוב האנשים עושים. אבל היא חלק מנורמה חברתית אחרת, בה, למשל, ללבוש מכנס בגזרה נמוכה זה "לא נורמלי".

זה מה שאוזי מתאר-ת בפוסט. דברים שבתרגום לא מילולי מרוסית, אני מדמיינת את אמא שלי אומרת ש"זה לא יעלה על הדעת!" בתור תגובה למישהי שמציעה משהו לגמרי אפשרי. למשל, ללכת בפיג'מה למכולת. דברים שבמציאות, כשעושים אותם, שום דבר רע לא קורה. איזשהם חוקים מופנים מופרים, ומתברר שלהפרה שלהם אין שום השלכות, בכלל.

אז בזכות הפוסט של אוזי שמתי לב שאלו שני דברים שונים. אפשרויות שאנשים לא רואים, ואפשרויות שהם פוסלים בגלל ש"שזה לא יעלה על הדעת". חוסר עלייה על הדעת, אמיתי ומטאפורי.

זה גם דוגמה מעניינת לעיקרון שאם שמים שני קונספטים בקופסה מחשבתית אחת, זה יכול להביא לבלבול. ועל הכוח של חלוקה לקטגוריות. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר (ולקריאת אוסף הפוסטים בנושא של יודקובסקי).

להודות שלפעמים התשובה היא "כן"

פעם הייתי חברה בפורום שעסק בתזונה. הייתה שם מישהי ששנאה גלוטן משטמה עזה. היא הציעה לכולן לנסות לא לאכול גלוטן במשך תקופה ולראות מה קורה. ואז, היו שתי תוצאות. אם מישהי סיפרה איך זה הוביל למגוון שיפורים, היא אמרה לה שמצויין, ועדיף לה להסתדר בלעדיו. אם מישהי הייתה אומרת שהיא לא הרגישה שינוי, היא הייתה שואלת אם היא בטוחה בזה. ואז מציעה את האפשרות שעם הזמן והגיל זה ישתנה. כשמישהי אמרה שהיא הרגישה רע יותר היא התחילה להסביר לה למה היא בטח עשתה את הניסוי שגוי ופחות או יותר הכחישה שזה אפשרי.

אני לא רוצה לקרוא לזה דת, כי אני אוהבת את זה שהמילה מייצגת דברים שקשורים לתפיסת האלוהות של אנשים. אבל גם "אידיאולוגיה" זה לא תיאור טוב. הביטוי הכי קרוב שיש לי הוא שהיא ראתה את האור. ועכשיו היא רוצה להפיץ אותו. אבל מה שחשוב, שזה מבחינתה אקיומה שלחם זה רע. היא כביכול מעודדת אנשים לעשות ניסוי, אבל לא כדי אשכרה לשנות דעה בהתאם לתוצאות הניסוי. עכשיו, זה לגמרי בסדר להחזיק בדעות שניסוי עם n=1 של כמה שבועות לא יכול לשנות אותן. וזה אפילו לגטימי לקרוא תיגר על תוצאות הניסוי לפעמים. אבל היה משהו מתעתע ומטעה בלהגיד "אני בעד נסויים ולהסיק מסקנות מניסויים" ולעשות ההפך.

(באופן כללי זה חלק מאותו חלק מהתרבות שלנו שאומר לנו להניח את הטוב על אנשים ולא לשפוט, במקום לשפוט אנשים לפי המעשים שלהם ולא המילים שלהם. אבל זה נושא לפוסט אחר.)

יש מקומות בהם יקראו לדבר כזה גזלייטינג. אני עם רגשות סותרים בנוגע למילה. זה לא תיאור טוב של המצב. גם כי היא הייתה בסך הכל אישה בפורום אינטרנטי, עם לא הרבה השפעה על אחרות. אבל גם כי אני לא חושבת שהיא עשתה את זה בכוונה. הבעיה בדברים כאלו היא שאנשים עושים את זה בלי לשים לב, אבל העדר כוונות הזדון לא מונע מזה להיות מה שזה.

התופעה הזאת, של שאלה שהיא רק כאילו שאלה, שבאה עם עידוד להקשיב לתשובה לשאלה אבל בעצם יש רק תשובה לגיטימית אחת? היא נפוצה בסביבה ניו אייג'ית ורוחנית. נתקלתי בזה למשל בספרים של קייטי ביירון, בהן יש ארבע שאלות. אני זוכרת שלוש, האם זה נכון, האם את בטוחה שזה נכון, והיפוכים. המטרה של זה זה לערער על אמיתות מובנות מאליו. הבעיה היא, שאלו פסבדו שאלות. זה ברור מההתנהגות של ביירון ושל מאמינות השיטה שלה, ש"כן" ו"כן" אלו לא באמת תשובות לגיטימית, שהן לא נכונות. שאם זאת התשובה, את צריכה לעשות את "העבודה" טוב יותר.

נזכרתי בזה כשקראתי פוסט באתר של קפיטן אווקרד ובאחת התגובות מישהי כתבה על לשאול אם את באמת רוצה לקנות משהו. והיא הדגישה שזה חשוב לשאול את השאלה באמת, וש"כן" תהיה תשובה לגיטימית, אחרת זה לא אמצעי מועיל לניהול תקציב, אלא עוד דרך להאשמה עצמית. ושגם אם את לא יכולה להרשות לעצמך את הקפה בעשרה שקלים, חשוב להודות שכן, את באמת-באמת רוצה אותו והוא שווה לך את הכסף הזה, וזה ממש באסה שאת לא יכולה להרשות לעצמך לקנות אותו. דוקא זה עוזר להצליח לעמוד בתקציב ולא לקנות במקרה כזה.

במובן מסויים, תופעת השאלה שיש לה רק תשובה נכונה אחת היא לפעמים, אבל לא תמיד, חלק מהתופעה של החיוביות הרעילה, של התרבות שאומרת שרגשות שליליים זה רע ולא נותנת להם לגיטימציה. שזה כמובן לא עובד, כי הדחקת רגשות זה לא אסטרטגיה רגשית מנצחת. בשני המקרים יש הטעיה וניסיון לשכנוע עצמי שאת באמת-באמת מרגישה משהו, כשאת לא.

זה לא באמת שאלה אם ברור שיש רק תשובה לגיטימית אחת נכונה. זה דבר שטוב שאזכור, והתזכורת הזאת הועילה לי בדיאלוג אישי שלי עם עצמי על הוצאות ועל דברים מסויימים שאני ממש רוצה אבל עולים יותר ממה שאני מאמינה שדברים מהקטגוריה שלהם אמורים לעלות.

וזה כלי טוב בארגז הכלים לזיהוי תום לב פרקטי בדיון. אני אומרת "פרקטי", כי אנשים יכולים לעשות את זה לא בכוונה. והם יכולים להכחיש. אני די בטוחה (זה היה לפני שנים, אני זוכרת את זה מאוד במעורפל, ואני לא הולכת לחפש באינטרנט ולנסות למצוא את הראיות) שבאיזשהי נקודה עליתי על הטריק הזה, ואמרתי לה שזה מה שהיא עושה. אני חושבת שהיא הכחישה. זה לא אומר שהיא אדם רע או שהיא יצרה רשת של הטעיה בכוונת תחילה. אבל זה אומר שבנושא הזה, אי אפשר לנהל איתה דיאלוג.

אגב, זה, בפני עצמו, נובע מכך שהחברה שלנו נוטה להפוך אמונות ללא לגיטימיות. לדתיים מותר להאמין באלהים בלי הצדקה, וזהו בערך. התשובה הנכונה היחידה לשאלה "האם יש משהו שיכול לגרום לך לשנות את דעתך בנושא?" היא רק "כן". אבל לפעמים התשובה היא לא. וכשזה המצב, אז נוצרת דוחשיבה ושקרים עצמיים ורשת סבוכה של מחשבה מעורפלת שסותרת את עצמה. ואז אין אפשרות לדיון הגיוני, כי הדוברת נלכדה ברשת השקרים של עצמה.

אבל, זה לא משנה למה. יש הרבה מאוד דיונים מעגליים שכל מהותם בזבוז זמן בהם מישהי מעמידה פנים שהיא פתוחה לשינוי דעתה, ומישהי מנסה לשכנע אותה בהתבסס על העובדות בהקשר הזה. וזה כזה בזבוז זמן. עכשיו, אני לא אומרת לשאול אנשים את השאלה הזאת וללכת על פיה (למרות שלשאול אותם אם זו הסיבה האמיתית לדעה שלהם יכול להיות מועיל לפעמים, כדי לא לבזבז זמן על נקודת מחלוקת שולית שלא תשנה את דעתה של אף אחת) כי אנשים משקרים. ואני לא אומרת להתחיל להתווכח עם מישהי על זה אם את לא מאמינה לה – זה גס רוח ודי חסר תועלת להגיד למישהי שהיא משקרת לגבי משהו שמתרחש במוח שלה. אבל במקרים כאלו, עדיף לעזוב את הדיון.

היכולת הזאת היא לא יכולת שטבעית לי, כמו גם היכולת לשאול את עצמי מה אני רוצה בכלל להשיג בדיון הזה ומה המטרה שלי. אבל אני לומדת, לאט לאט.

קונספטים צריכים להיות נטועים במציאות

אחת הדרכים לתאר קשרים סיבתיים היא בתור גרף בו יש חץ מסיבה לתוצאה. אני מאמינה גדולה בכך שאמונות צריכות לשלם שכר דירה בתחזיות. וזה אומר, בין היתר, שאם אני מחברת עוד טענה לגרף, הטענה הזאת צריכה לגרור תחזית כלשהי. זה לא אומר שהיא תהיה בת הפרכה בקלות. או בצורה וודאית, או בצורה שיש סיכוי ממשי שאתקל בה במציאות. היא יכולה להיות תחזית מהסוג של "אם אני רואה דבר X, יש 5% יותר סיכוי לראות אלמנט Y". רק עם תחושה מעורפלת במקום 5%, כי ככה עובדת אינטואיציה אנושית.

אבל, התחזית הזאת צריכה להתקיים. וזה אומר שאני יכולה לשים לב אם אכן יש יותר Y כש-X, ולראות אם התפיסה שלי של המציאות נכונה או שגויה. להשוות את המפה למציאות, ולתקן טעויות אם אני מוצאת כאלו. אבל אפילו יותר חשוב מזה – זה הדרך היחידה להמנע מפלוגיסטון, או מקרני N חמקמקות. הדרך היחידה לוודא שלקונספט שלי יש משמעות, שאני לא ממציאה משהו שלא קיים, משתמשת במילה נטולת תוכן ומשלה אותי לחשוב שיש לה תוכן.

זאת סכנה שתמיד קיימת, כשעוברים דרך יותר מידי רמות של אבסטרקציה, לאבד את הקשר בין המפה למציאות. זה לא סיבה להמנע מבניית גרף סיבתיות מסובך ומרובה בשלבים. קודם כל, כי המפה אמורה לשקף את המציאות, והמציאות היא מסובכת. לכן כל ניסיון לתיאור אמין של המציאות יהיה מסובך. אבל יותר מזה, האבסטרקציות האלו מועילות. יש לנו המון דוגמאות לאבסטרקציות בעלות תוכן ממשי. מתמטיקה היא הדגומא המתבקשת, וגם המקרה היחידי בו אפשר להסיק מסקנות בלי לבסס אותן על נתונים אמפיריים בלי לסטות הרחק מדרך האמת. כשהתפתחות טכנולוגית יוצרת מצבים בהם יש משמעות אמפירית למבנים מתמטיים שבער נראו אבסטרקציות מנותקות מהמציאות, מתברר שוב ושוב שהמתמטיקה עובדת.

במקרים קרובים יותר למציאות, תכנון מבוסס על רמות על גבי רמות של הפשטה. שפות תכנות עיליות יותר הן אלו שיש בהן יותר הפשטה, ולכן קל יותר לכתוב בהן דברים מורכבים, כשמתמשים בפתרונות ארוזים לבעיות קטנות יותר בתור אבני הבניין לבניית דברים מסובכים יותר. שפות התכנות הבסיסיות יותר עדיין נחוצות, ועדיין מאפשרות יכילות רבה יותר. אולם הנוחות של ההפשטה מנצחת.

המערכת הפיננסית שלנו מבוססת על הפשטות על גבי הפשטות, עד כדי כך שאנשים בקלות מתבלבלים וחושבים על כסף בתור דבר בעל ערך כשלעצמו. ובחי היום יום, זה קירוב מדוייק מספיק. אבל גם פה, יש מכשירים פיננסיים על גבי מכשירים פינססיים, והניתוק בין רמות ההפשטה למציאות יכול לגרום לבעיות גדולות. אבל זה עניין לפוסט אחר, וכזה שמוטב שיכתוב מישהו בעל יותר ידע בכלכלה ממני.

אחזו רלדברים יותר יומיומיים. למשל, הגדרה בספרות. איך אפשר בכלל לדעת שההגדרה היא משמעותית? למשל, אם מבקשים מקבוצה של אנשים למיין דברים לפי הכללותם בקטגוריה. אם רובם ממיינים באותה צורה, נראה שיש פה איזשהי משמעות. אם שואלים אנשים שונים וחצי מהם בוודאות מוחלטת מסבירים למה הספר שייך לתת קטגוריית ספרות מודרנית עירונית, והחצי השני מסביר בביטחון לא פחות למה הספר כלל לא שייך לקבוצה, אז בנקודה הזאת אתחיל להטיל ספק בכך שלצירוף המילים "ספרנות מודרנית עירונית" יש בכלל משמעות.

אפשרות אחרת, וכנראה מסובכת יותר, דורשת להגדיר מה זה אומר. כמובן, קטגוריות אנושיות נוטות להתקיים בתור צבריר במרחב הדברים, בתור הצבעה על קבוצה של דברים שחולקים מאפיינים משותפים, לאו דווקא עם יכולת להסביר מדוייק מה משותף לכל הדברים הללו. אבל, בשביל לקרקע את הקונספט, לא נחוצה הגדרה מושלמת. כל מה שצריך זה איזשהי תחזית. למשל, ספרות מודרנית עירונית צריכה להכתב בהווה (כלומר, בשנה שבה המאפיינים הטכנולוגיים דומים לשנה בה נכתב הספר. הספר יכול להיות על עולם בלי סמארטפונים אם הם לו היו נפוצים בשנה בה הוא נכתב, אבל עכשיו הוא כבר חייב להכיל סמארטפונים, כי הם חלק חשוב מהעולם המודרני), ולהתרחש במרכז עירוני. ואז אפשר לדרג ספרים על עד כמה הם ספרות עירונית מודרנית, ועד כמה הם מתרחשים בעיר ומתרחשים בעולם המודרני, מאחת עד עשר. והציפייה שלי תהיה למצוא קרולציה חיובית, וחזקה.