דאת' ילאן זה עולם בידיוני שאילעזר יודקובסקי, שכתב את "הארי פוטר והשיטה הרציאונלית" יצר. זה התחיל מתוך סיפור קצר שהוא כתב לאחד באפריל, והמשיך לסיפור אחד שלו באורך די אינסופי (ובעיני לא מאוד מוצלח) ועוד סיפורים רבים שמתרחשים בעולם הזה. בשבועות האחרונים כתבתי חלק גדול מסיפורים שהתרחשו בו, וזה גרם לי לחשוב על שאלה לא בידיונית בכלל, על הקשר בין מספרים והגישה הבייסיאנית לרפלקציה.
אצל יודקובסקי, יש קבוצת אנשים, השומרים של האמיתות המזיקות שלפעמים צריך לשמור, או בקצרה, השומרים. הם מוצגים בתור אנשים שנמנעים מכשלים מחשבתיים שיש לכל בני אדם, וגם בתור אנשים שמנסים להיות כמה שיותר קרובים לאידיאל מתמטי, לחשיבה מתמטית. למשל, יש להם שפה שדומה יותר לשפת תכנות ובה הרבה מהמחשבות האנושיות הרגילות הן שגיאת סינטקס. החשיבה שלהם מוצגת בתור כזו שמלאה באפשרויות שונות עם הסתברויות ומספרים. באופן כללי, לשים מספרים דברים זה חלק מאיך שחשיבה צלולה יותר אמורה להראות, על פי יודקובסקי. כך, בדאת' ילאן יש מבנה דקדוקי ל- 20/50/80, כלומר, נניח, באיזה שעה תחזרי הביתה, בהסתברות של עשרים אחוזים, בהסתברות של חמישים אחוזים, בהסתברות של שמונים אחוזים. והגישה שלי לזה היא… מעורבת.
אני חושבת שחשיבה מספרית כזאת יכולה לעזור במשימה של לדעת את עצמך. בגלל הפידבק מהמציאות. אם אני אומרת שיש סיכוי של חמישים אחוז שאחזור מהעבודה בשש וחצי, ויש תיעוד פשוט של זה, ואני טועה, אז תהיה לי עדות ברורה שאני טועה והזדמנות לתקן את זה.
יותר מזה, הרבה מאוד שקרים עצמיים או סתם בלבול קיימים מהעירפול. לשים מספר על משהו ואז לשאול את האינטואיצהי שלי האם המספר הזה באמת מייצג את מה שאני מאמינה או חושבת, זה סוג של רפלקציה. או למשל, בסביבה בה מקובל להתערב בסוכמים קטנים על דברים, מישהו סיפר על איך המוח שלו אומר לו שהוא מאמין במשהו, ואז כשהוא שואל אותו באיזה יחס הוא מתערב על זה, תחושת הוודאות מייד קטנה. זה מהלך מנטלי שמקשה על שקרים עצמיים וערפול. ופידבק מהמציאות יכול לשפר את החשיבה. אם החשיבה מספיק גרועה (וכולנו נוצרנו על ידי האלה העיוורת של האבולוציה), ניסוח המחשבה בצורה שאפשר לבדוק ובדיקה מחשבתית שלה, פידבק לא מהמציאות, אלא מהמפה של המציאות, יכול לשפר את החשיבה.
אבל, למרות כל זה, אני נשארת עם התחושה שבעולם האמיתי, זה לא מה שאנשים צריכים בשביל לחשוב בצורה טובה יותר. בעולם האמיתי, כשבני אדם משקרים לעצמם ועושים דברים מטופשים להחריד, זה לא כי הם לא שמו מספר על משהו. זה כי הם פועלים מרגשות. זה כי הם מכחישים את המציאות, "בוחרים" באופציה דימיונית שלא קיימת במציאות ולא מתמודדים עם הטרייד אוף בין האפשרויות הקיימות באמת, או עושים כל פעולה אחרת ש"לשים מספרים על דברים" לא עבר אפילו באזור. כשדחיינתי כתיבת ממ"נים כי פחדתי שלא אספיק עד שמועד ההגשה עבר ולא הספקתי והעולם לא נגמר ואז פתאום יכולתי להתחיל לעבוד עליהם – זה לא היה עוזר לשים מספרים על דברים. הפחד שלי היה לא רציאונלי בעליל, הוא לא היה טעות חישוב. התחושה הלא נעימה בבטן שלי נותרה, למרות המודעות העצמית שלי למה שקורה. במקרים הנפוצים יותר, הנקודה העיוורת היא כזו שמונעת מלכתחילה את המהלך המנטלי של רפלקציה.
והדרך להמנע מזה לא עובדת דרך מספרים. אם כבר, יש סיבות לחשוב שבחירה במספרים יכולה לפגוע בזה. אני… לא בטוחה בנוגע למשפט הזה. אני חושבת שיש מקרים בהם מספרים יכולים לעזור ויש מקרים בהם הם יכולים לפגוע, ובעיקר יש מקרים בהם ה-failure mode של השתקת אינטואיציה בפני מספרים הוא כזה שקשה להמנע ממנו, גם כשהסכנה ידועה מראש.
מה הדרך שעובדת, ובלי הסכנה של השתקת האינטואיציה בשם ה"היגיון"? היא עוברת דרך בחירה בכנות עצמית ושימת לב לב למקרים בהם יש אפשרויות שנראות בלתי אפשרויות והן בעצם אפשריות. הן נראות כמו טיפול פסיכולוגי, כמו למידה להשאר עם אי נוחות. הן נראות כמו יצירת דיאלוג בין שני חלקים של עצמי. הרבה פעמים, ואני מקווה שיום אחד אכתוב את הפוסט הזה ואוכל לקשר אליו פה, זה נראה כמו לשים לב למשהו. כי הרבה פעמים, עצם ההתבוננות על משהו משנה אותו.
אם הייתי מנסה להמציא את השומרים של יודקובסקי בעצמי, בהתבסס על החצי של של התיאור שלהם של מדבר על מתמטיקה אלא על רפלקציה, זה מה שהייתי אומרת שזה המהות. שהם עשו את כל הספירלה של התבוננות עצמית, והגיעו למצב של שיווי משקל, שבו הוספת מידע או התבוננות על המצב הרגשי שלהם לא משנה אותו. וגם שהם הצליחו לפתור את כל הבעיות הנפשיות שלהם.
וזה החלק השני של מה שאני לא אוהבת בדאת' ילאן. כי שם אומרים שלא כולם יכולים להיות שומרים, ושדאת' ילאן לא מעודדת אנשים ליותר התבוננות עצמית. לכמה גיבורים בסיפורים משם יש תבניות חשיבה שקיימות רק כי הם לא פינו כמה שעות לשבת ולהתבוננות עליהם, ולו הם היו עושים את זה הם היו משתנים. הם היו עוברים משבר פסיכולוגי מסוג כלשהו, אבל זה היה משבר טוב, הם היו יוצאים ממנו טובים וחזקים יותר. בעולם האידיאלי שלי, אנשים עושים את זה בכוונת תחילה. ודאת' ילאן… נגד זה? כי זה איכשהו פחות אנושי? זה… בחירה מוזרה. אני לא מסכימה עם דאת' ילאן בנוגע לזה.
והבלבול של זה עם מתמטיקה פשוט מעצבן, בעיקר כי יש פה רעיון מעניין וזה אחד מהמקרים בהם הייתי יכולה ללמוד משהו מעניין על העולם מספרים, לו רק! לו רק יודקובסקי לא היה מבלבל בין "דע את עצמך" ו"היה סוכן קוהרנטי מתמטית". למשל, עבור סוכן שעומד בכמה תנאים בסיסיים של קוהרנטיות, צריכה להיות הסתברות נמוכה מספיק למשהו רע שהוא יהיה מוכן להסתכן בו תמורת רווח קטן. כלומר, שיש הסתברות נמוכה מספיק למוות של הילד שלך או אמא שלך, שתהי מוכנה להסתכן בה תמורת רווח של עשרה שקלים. רוב האנשים לא יסכימו לזה, וזה אומר שתיאורטית אפשר ליצור מצב בו מציבים להם אוסף אפשרויות שבהם הם מחליפים מרצונם כסף בתפוח ותפוח באפרסק ואפרס שוב בכסף ובסוף נשארים עם פחות כסף משהיה להם בהתחלה. זה ביקורת לגיטימית. אבל מה הקשר בין זה לבין אמא שרוצה שהבן שלה יהיה רופא ומתעלמת מזה שזה פרוקסי להצלחה בחיים שכבר לא רלוונטי, שהבן שלה מתכנת ומרוויח יותר, ושהיא מאמללת את עצמה ואותו ברצון הזה? כי הסצנריו השני קורה במציאות כל הזמן, בניגוד לראשון.
***
זה הרבה מאוד ביקורת על עולם מד"בי בגלל שהוא לא ריאליסטי מספיק. וזה אירוני, בהתחשב בזה שרוב עולמות המד"ב מספיק לא ריאליסטיים כדי שלא תהיה ביקורת קונקרטית על הריאליזם שלהם, או מספיק לא מד"ביים בשביל שהם ירגישו ריאליסטיים באותה הצורה בה תיאור של ארץ אחרת מרגיש ריאליסטי. אני לא רוצה ליפול לכשל של לבקר את מי שהכי קרוב לאידיאל שלי ולא את מי שהכי רחוק ממנו.
הכתיבה בדאת' ילאן באמת מצליחה להעביר חוויה של עולם שונה משלנו, תרבות שונה משלנו, אנשים שחושבים בצורה שונה משלנו. וזאת הסיבה בכלל שאני כותבת את זה על דאת' ילאן ולא על שאר ספרי המד"ב שקראתי. זה, וכמות המילים. אי אפשר ליצור תחושה אמיתית של עולם בסיפור קצר. לכן, למרות שבניית העולם בנובלה "עולמות מתנגשים" של יודקובסקי היא מהממת, אין שם את העומק שיש בדאת' ילאן.
מד"ב שמעורר מחשבות… לא בדיוק פילוסופיות, אלא על טבע האדם ואפיסטמולוגיה ורפלקציה ומה הדרך הטובה ביותר לדעת את עצמי טוב יותר – זה ספר מד"ב טוב. או במקרה הזה, עולם מד"ב טוב עם סיפורים טובים שנכתבו בו.
***
אז מה אני חושבת בנושא, בינתיים? בצורה מעורפלת ולא סופית, כי הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה היא שאני רוצה להבהיר את המחשבות שלי.
אינטיליגנציה ולוגיקה ופידבק מהמציאות ומגוון טכניקות מנטליות ולתת תחזיות ואז לבדוק אותן – כל זה יכול לשפר את החסם העליון של יכולות החשיבה. אנשים לפני שהמציאו את השיטה המדעית היו מוגבלים ביכולת שלהם להבין את המציאות בצורה שאנחנו לא. הסיפור עם קרני ה-N החמקמקות הוא סיפור על איך העיקרון של ניסוי כפול סמיות הצליח לחשוף אמת שאחרת גם מי שמאוד רצה לחפש את האמת היה מתקשה מאוד למצוא. שימת מספרים על דברים היא טכניקה בסגנון, כשמשתמשים בה נכון.
בעולם האמיתי, החסם העליון הוא לא רלוונטי עבור רוב האנשים. בגלל הדרך בה בני אדם בנויים, הנטייה היא להתנהג ולחשוב בצורה פחות נכונה ככל שנושא חשוב יותר רגשית. פרקטית, המגבלות האמיתיות הם מה שמונע מאנשים לפעול ביכולות המקסימליות שלהם רוב הזמן. ואלו הם בעיות רגשיות למיניהן. הדרך להמנעות מהתנהגויות של הרס עצמי היא לא לשים מספרים, אלא טיפול פסיכולוגי. הדרך להמנע מדחיינות היא לא לשאול את עצמך היא להמנע מלעשות את זה לנצח יעבוד טוב בשבילך, היא לטפל בסיבה לדחיינות, אם זאת חרדה או ניסיון להכריח את עצמך לעשות משהו.
בעולם האמיתי, אחת המייסדות של CFAR מספרת שהשיטה שלהם לדיאלוג עצמי הרבה פעמים פרקטית נתנה לחלקים יותר מודעים ומילוליים לדכא חלקים פחות לגביליים ויותר אינטואיטיביים, בצורה שהזיקה לאנשים בדיעבד. וזה למרות שזאת בעיה ידועה ואמרו לאנשים להמנע זה.
בעולם האמיתי, זה מה שאני מצפה ששימת מספרים יכולה להיות. שימת מספרים בתור דרך להמנע מחוסר בתקשורת, כי אנשים יכולים לומר "יש סיכוי" ולהתכוון ל-20% או 80% וזה ההפך בדיוק, זה רעיון טוב. אבל אם מה שאני מאמינה בו באמת, התחושה המעורפלת שלי, היא בין שבעים לתשעים אחוז, אז הדרישה לשים מספר אחד יכולה אקטיבית להזיק לחשיבה שלי. וגם זה פוסט שאני רוצה לכתוב – על הדרכים בהם דרישת לגביליות גרמה לי להקשיב פחות לאינטאיציה לא לגבילית. בעולם של דאת' ילאן זה לא קורה, ויש כבוד לאינטואיציה כשהמציאות מראה שהיא נכונה, למרות שיכולת להסביר חשיבה בצורה לגבילית נחשבת למידה טובה. ויש הרבה הקשרים בהם ניסוח פורמלי יותר של חשיבה יכול להבהיר אותה, כל עוד לוקחים אותו בערבון מוגבל. אבל בעולם שלנו, בעולם האמיתי, אני מצפה שזה יזיק יותר משזה יועיל. רגע, לא. בעולם שלנו, יש מקרים רבים בהם זה יזיק יותר משיועיל. ויש מקרים בהם זה יועיל. אבל לא תמיד יש דרך פשוטה למנוע את הבעייתיות.
וגם… למה בעצם? אני מרגישה שלקפוץ לשם זה לדלג על הפירות התלויים נמוך, על האפשרות לקבל תוצאות טובות במעט מאמץ, וללכת לחלק בו דברים הם בעייתיים ומסוכנים ויכולים להזיק, בלי שמיצינו את החלקים הפחות בעייתיים, בלי ללמוד את המיומנויות שנדרשות בשביל לעשות את זה בצורה מוצלחת. שבמובן מסויים, הדרך שפסיכולוגיה אנושית עובדת, היא שקודם צריך ללמוד לשים מספר על רמת החשיבות של משהו בצורה שלא תשתנה אחרי רפלקציה, בצורה שמייצגת באמת את הרגשות. לתת תחזית של 80-50-20 מתי אני אחזור מרגיש כמו ענף בלתי תלוי בעץ המיומנויות, אבל מבחינת היכולת של התת מודע להרגיש ולהבין מספרים, להבין מה המספר שמתאים לייצג עוצמה של רגש, זה קל בהרבה מלכמת אי וודאות.
מה שעוד יותר מעצבן הוא, שאני מצפה שצורות מסויימות של זה כן מועילות בעולם האמיתי, ובשתי דרכים שונות.
לתת תחזיות מספריות לדברים ואז לבדוק עד כמה צדקת, כמו שסקוט אלכסנדר עושה בניבויים הפוליטיים השנתיים שלו, זה דבר שמגדיל את היכולת לעשות את זה טוב יותר. זה מיומנות נפרדת מרפלקציה עצמית ברוב התחומים, וזה לגמרי אפשרי, למשל, לתת תחזיות מדויקות למועד סיום מטלה בעבודה וגם להתנהג כמו אידיוט מוחלט כשאתה מאוהב.
למדוד מספרית דברים יכול לתת תובנות עצמיות. למשל, אחרי שהתחלתי לכתוב את כל הספרים שקראתי, יש לי הערכה טובה יותר לכמה ספרים אני קוראת, וזה הקטין משמעותית את החשש שלי שלא יהיה לי מה לקרוא. יש כמה שיטות לעבודה יעילה או סדר וניקיון שמתבססות על טיימר של רבע שעה, שההנחה שלהם היא שאנשים חושבים בצורה לא רציואנלית שדברים יותר קשים ממה שהם או שיקח להם יותר זמן, אבל הם מוכנים להקדיש רבע שעה לעשות משהו.
אני אישית יודעת שמד הקושי-זמן האינטואיטיבי של המוח שלי הוא מד קושי-זמן. כלומר,הוא מאחד שני מדדים שונים לחלוטין, בצורה שמאבדת מידע. ובהחלט יכול להיות שפידבק מהמציאות יכול לתקן את זה. למשל, יש לי את התפיסה שלתלות כביסה זה מטלה קטנה, כי היא קלה לי, אבל יכול להיות שאם אני אמדוד זמן ואני אראה שזה לוקח לי רבע שעה כל פעם, התפיסה האינטאיטיבית שלי תתעדכן.
מה שהייתי רוצה זה בעצם מיפוי.
דרכים לרפלקציה עצמית שלא קשורות למספרים. למשל, פירוק מטרה לגורמים: מציאת כל תתי המטרות שאת מנסה להשיג בסיטואציה מסויימת, על ידי כתיבה שלהן, ואז בדיקה מול האינטואיציה שלך אם תהיי מרוצה אם תשיגי את כל הדברים האלו אבל לא את המטרה המקורית.
דרכים לרפלקציה שקשורות למספרים, למשל, יצירת תקציב של כסף או זמן ובדיקה האם את מרוצה כשאת מתבוננת עליו מכמות הזמן או הכסף שאת מקדישה לדברים, רישום ספרים או שעות שינה או כל דבר אחר בתור דרך ללמוד את עצמך, כל צורה של תיעוד בתור התבוננות שמייצרת שינוי.
(מיומנויות חברתיות במספרים זה לא בדיוק רפלקציה, אבל אינטואיטיבית זה אותה קטגוריה מבחינתי. למשל, השיטה הזאת לייצוג חשביות במספרים מיועדת לקבלת החלטות בזוג, אבל החלק הראשון שלה כולל להחליט עם עצמך בכנות כמה משהו חשוב לך, וזה נכלל מבחינתי תחת מודעות עצמית, או רפלקציה.)
דרכים לשים מספרים על דברים שמגדילות את ההבנה של העולם אבל לא של עצמך, שזה בעיקר לשים מספרים על דדברים ולבדוק אם זה נכון בתור הדרך לשפר את יכולת החיזוי של דברים.
ודרכים לשים מספרים על דברים שהן קונטר-פרודוקטיביות. שהן אקטיבית מזיקות. כמו להכריח את עצמך לשים מספר על משהו כשהאינטאיציה אומרת שאף אחד מהמספרים לא מייצג את הדבר בצורה נכונה.
והעולם של דאת' ילאן לא עושה את זה, ואו קיי, זה עולם פנטסטי. אבל… אנשים לפעמים לוקחים דברים משם לעולם האמיתי. ומה שיותר חשוב, זה הפרדה רלוונטית בעולם האמיתי, והייתי שמחה אם לא הייתי צריכה להמציא את הגלגל מחדש בהקשר הזה. הייתי שמחה לגלות שמישהו כבר יצר שיטת קטגוריזציה שמייצגת בצורה ברורה וטובה יותר את המהות שהאינטואיציה שלי רק מצביעה עליה במעורפל. קריסטליזציה, זה המונח באנגלית. וזה שירות רב ערך, לעשות את זה. (וזו אחת המיומנויות ששייכות איפשהו לקטגוריה עליה מדבר הפוסט).
אני לא מבינה את הנושא מספיק טוב בשביל לעשות את זה. ובגלל זה כתבתי פוסט ארוך ולא ממש מסודר בניסיון להבהיר את המחשבות שלי בנושא. לא בטוחה שהצלחתי, אולי אנסה שוב אחרי כמה זמן.
הדוברת הראשונה 