על ההבדל בין "צריכה" ל"רוצה", והסיבה שאנשים מנסים כל כך לטשטש אותו

בזמן האחרון יצא לי להתקל בהרבה מאוד צרכים חדשים. למשל, בצורך לבזבז עשרות אלפי שקלים כדי להתחתן. הרי זה כמה שעולה חתונה סטנדרטית, וזה לחלוטין בלתי אפשרי, מפר את חוקי הטבע ממש, להתחתן בלי מסיבה גדולה. הגדיל עשות סטודנט מסויים שהסביר לי ששוקולד עוזר לו להתרכז, ולא את כל החטיפים שורדים היטב נשיאה בתיק, לכן זו חובתה של האוניברסיטה לדאוג שאפשר יהיה לקנות חטיפים בזול בשטחה.

מה שמעלה את השאלה, מה באמת צריך? ופה יש שתי משמעויות. הראשונה היא מה שצריך להשרדות – אוויר, מים, מזון, אפשרות לשמור על היגיינה, טיפול רפואי, מחסה בהתאם למזג האוויר. אנשים כמעט אף פעם לא משתמשים במשמעות הזאת, וכשהם עושים את זה זה לרוב נעשה מבלבול או מדמגוגיה.

המשמעות השניה היא מה שנחוץ לקיום כחלק מהחברה. למשל, לא להסריח זה לא צורך קיומי, אבל זה נחוץ אם אדם רוצה למצוא עבודה. דירה היא לא צורך קיומי בחלק גדול מהשנה בישראל, אולם בלי דירה קשה מאוד להשיג מגוון דברים נחוצים בחברה שלנו, שמאורגנת על פי ההנחה שכל אדם גר בדירה. למשל, יהיה קשה לעשות צרכים, להתקלח, להשיג מים, לבשל. גם טלפון הוא צורך עבור חלק גדול מהעבודות. אדם ללא טלפון יהיה מוגבל מאוד.

עכשיו, אפשר לדבר על עד כמה קשה להשיג את הצרכים האלו. למשל, למצוא טלפון בכמה מאות שקלים ותוכנית אינטרנט בשלושים שקלים זה לגמרי אפשרי ולא מאוד יקר. ויש להבדיל בין זה לבין "צורך" בנטפליקס. ופה בעצם מגיעה הסיבה השאנשים קוראים לדברים שהם לא צרכים צרכים בסיסיים. יש עוד דברים בעולם מלבד צרכים ומותרויות!

מה הם הדברים שאינם צרכים בסיסיים? עבור אנשים רבים, הקטגוריה הבאה היא "מותרות". והם מרגישים שלקרוא לנטפליקס מותרות זה מגוחך. מותרות זה דבר של עשירים! בחברה שלנו, לעיתים קרובות יש גינוי של מותרויות בתור דבר בזבזני, דקדנטי, רע במהותו. ובכלל, איך אפשר לקרוא "מותרות" לדבר שיש לרוב האוכלוסייה?

כדי לפתור את הבעיה, כל מה שצריך זה להוסיף קטגוריה. יש את הצרכים הבסיסיים. שזה המינימום שצריך בשביל להסתדר. יש את הנורמלי, הרגיל. ויש את המותרות. וברגע שהקטגוריות ברורות, אז ברור על מה המאבק.

***

המאבק הוא על מה שנחשב נורמלי. מה נורמלי ומה מותרות, זאת השאלה.

***

הסיבה שאנשים מטשטשים את זה, היא שלהאבק על רמת חיים גבוהה יותר זה לא בעל האימפקט הרגשי של להאבק על צרכים בסיסיים. יש תועלת שולית פוחתת לצרכים. והרבה פעמים, נוח להעמיד פנים שאין שלב ביניים, שאין ברירה. שאין אפשרויות אחרות חוץ מלהתחתן בחתונה סטנדרטית, או לא להתחתן. שאי אפשר להתחתן בלי מסיבה, או בקפריסין. שאי אפשר להזמין את המשפחה הקרובה למסעדה לארוחה בשביל לחגוג, שאי אפשר להתחתן בחצר. שאי אפשר לעשות דברים שאנשים עשו בדור הקודם, ועושים בדור הנוכחי.

בעיקרון, הדברים שלא יעלו על הדעת הם קטגוריה בפני עצמם, והיא באמת מעוותת את החשיבה. יש אנשים שבאמת לא רואים אפשרויות אחרות. כי ככה חינכו אותם, שלסטות מהתלם זה נורא ואיום, לא יעלה על הדעת. אולי משהו שרק עניים עושים, וזה מביך נורא. אבל יש את הצד השני של "לא יעלה על הדעת". למשל, שלא יעלה על הדעת לבזבז כסף שאין בשביל מסיבה. או שלא יעלה על הדעת להוציא כל כך הרבה כסף על חתונה. אבל אלו שאלות מהתת מודע, ולכן לעיתים רחוקות יוצא משהו מועיל מדיונים כאלו.

***
המאבק האמיתי, כפי שאמרתי, הוא על מה שנחשב נורמלי. אבל פה באות הטענות שלא נטענות. אם חתונה סטנדרטית וקפה ומאפה זה צורך בסיסי ולא מותרות, אז אנשים לא אשמים אם הם בזבזו את הכסף שלהם על חתונה ועכשיו הם בחובות. הם מרגישים שיש חוזה סמוי בו הם הולכים לפי הסקריפט החברתי, עושים מה שנורמלי, ובתמורה הם מקבלים חיים נורמליים. והם מרגישים שהמדינה לא עשתה את הצד שלה בחוזה. הם מילאו את הצד שלהם בחוזה, מגיע להם לקבל את התמורה!

זה כנראה דורש פוסט משלו. כי אני באמת מוצאת בעייתיות בנורמות החברתיות הנוכחיות. ולאנשים באמת יש תחושת הבטחה שלא מולאה, והיא לא באה משום מקום. אבל על זה אפשר לקרוא פה: https://www.huffpost.com/entry/generation-y-unhappy_b_3930620

***

החלק המשעשע, הוא שאני קפיטליסטית. אני בעד לייצר יותר דברים בזול. אני בעד שאנשים יוכלו להזמין אוכל גם כל יום. הבעיה? אני לא מוכנה להגיד שזה צורך. ואני לא רוצה לטשטש את האמת. האמת חשובה לי, וגם ככה השאלה קשה. עד כמה באמת אפשר לחיות בימינו בסטנדרט המחייה של לפני חמישים שנה?

מבחינת דירות, אפשר למצוא דירות קטנות יותר, גם אם זה יותר קשה. אבל צריך להזהר! בימים עברו אנשים חיו עשרה אנשים בחדר, והורים קיימו יחסי מין מול ילדיהם. בימינו יש סיכוי לא רע שיקראו לרווחה. אבל גם בלי זה, החברה מבוססת על הנחות מסויימות. כמו שהחברה מבוססת על ההנחה שכל אדם גם בדירה עם מקלחת, ואין למשל מרחצאות ציבוריות, כך ההנחה כרגע היא שיש מחשב לכל ילד. דבר, למשל, שיצר בעיות בתקופת הלימודים מהבית למשפחות שלא היה להן. ואיך בדיוק משפחה בה יש ארבעה ילדים בחדר שינה קטנטן הייתה אמורה להסתדר? היא לא. כי החברה שלנו מניחה שישנים אולי שני ילדים בחדר. אפשר יותר, אבל זה חריגה שיש עליה מחיר לשלם.

הרבה דברים שיש היום טובים יותר. אפשר לקבל הרבה יותר מטלוויזיה וממחשב ממה שהיה פעם. אפשר גם לקנות מחשב חלש בזול ולהסתדר איתו, או להמנע מקניית טלוויזיה בכלל ולהשתמש באיזשהו שירות סטרימינג, או אפילו מסרטונים חינמיים באינטרנט (שאותו, כאמור, אפשר להשיג בשלושים שקלים בחודש.) זה אפשרי ללמסור ולקבל בגדים, זה אפשרי לא לטוס לחול ולא להזמין אוכל. אבל זה נהיה בעייתי יותר כשלהוציא כסף במפגשים חברתיים זה הסטנדרט.

ופה הנקודה בה דברים נהיים מבלבלים. כי השאלה מה נורמלי, במובן שהגדרתי כאן, היא לא שאלה סטטיסטית. הנורמה לא נקבעת על ידי בדיקת סטנדרט החיים של האנשים במדינה, מציאה שהוא בצורה של התפלגות נורמלית. והגדרה של "נורמלי" לפי זה. ולא רק כי השאלה מי היא הקבוצה עליה מדברים היא לא טריויאלית. כמו ש"האדם הסביר" של בית המשפט הוא לא באמת אדם סביר, אלא מה שנראה סביר לשופטים, גם כשזה בפירוש לא איך שהאדם הסביר, בלי מרכאות, רואה דברים. נורמה היא נורמה חברתית. והיא ניתנת לשינוי.

אני לא אוהבת לייחס כוונות זדון לאנשים, ואני לא אוהבת להכניס מילים בפיהם. אבל יש הבדל בין אמירה בתור הבעת עובדה, ובין אמירה בתור פעולה אקטיבית בעולם. אבל קו הגבול לא ברור, ובני אדם הם לא יצורים רציאונליים. כולנו קופים עם יכולת חשיבה, כולנו בסוף רצים על חומרה פגומה. אנשים נוטים לבחור עמדה לפי דעתם על הנושא, ואז להתעלם מעובדות שלא מתאימות לדעתם.

ועדיין, עם כל ההסתייגויות שאני בטוחה שאנשים שאומרים את זה מאמינים בזה, נראה לי יותר אפקטיבי לנתח אמירות כאלו לא רק כהבעת עמדה, אלא כפעולה, אקט דיבור, שמטרתו לשנות את המציאות למצב בו משהו באמת נורמלי. בעולם בו מזגן זה נורמלי, דירות שאין בהן מזגן יהיו כאלו שיהיה קשה בהרבה להשכיר, והמחיר יהיה נמוך יותר. זה גם עולם שבו מזגן הוא הוצאה שעמותות למיניהן או אולי המדינה בתוכניות רווחה למיניהן מממנת. זה דוגמא לנורמה חדשה שאני בעדה. אבל עולם שבו לאכול בחוץ זה נורמלי ולא מותרות, או אפילו צורך בסיסי, זה עולם שבו יש דירות בלי מטבחים, כמו במקומות מסויימים בארצות הברית. ועולם בו מכונית זה נורמה, זה עולם שבו אפשר להרוס את התחבורה הציבורית ולא להתייחס לציבור שנפגע מזה, כי תחבורה ציבורית היא כבר רק של עניים ולא של מעמד הביניים.

אם נפרום את הקשר ונמצא את מהות הדיון כשאנשים טוענים ש-X זה לא פינוק, השאלה היא מה הסיווג שלו X על הציר של צורך בסיסי, נורמה, פינוק. והאפקט של חלק מהאמירות האלו הוא ניסיון לדחוף X מקטגוריה של מותרות לקטגוריה של נורמה, או מקטגוריה של נורמה לקטגוריה של צורך בסיסי.

האבנים הגדולות של התקציב

יוצא לי לקרוא לפעמים סיפורים של אנשים על יציאה מחובות או בקשות התייעצות להתייעלות כלכלית. הסיפורים האלו מתחלקים בצורה גסה לשתי קבוצות. הקבוצה הראשונה היא של אנשים שיש להם מספיק כסף ומבזבזים אותו סתם, בצורה לא יעילה. והקבוצה השנייה היא כזו שאורח החיים שלה בלתי אפשרי או קרוב לבלתי אפשרי, וחייבת לעשות שינוי גדול בשביל להגיע ליציבות כלכלית.

הקבוצה הראשונה היא אנשים ממעמד הביניים, שמרוויחים מספיק כסף, והכסף מתבזבז על שטויות בלי שהם שמים לב. אפשר לפעמים לראות סיפורים של אנשים שהתחילו להשתמש באפליקציית ניהול תקציב, ופתאום, בלי לשים לב, חסכו כמה מאות או אלפי שקלים. מה שזה מראה הוא שהם בזבזו מקודם על שטויות, או לא שמו לב שדברים מסויימים עולים המון. להזמין אוכל זה דוגמא להוצאה שלרוב היא לא קוסט אפקטיבית. דוגמא אחרת היא מישהי ששמה לב שאחד משני הסופרים שהיא קונה בהם יקר משמעותית מהאחר, בלי סיבה טובה, ועברה לקנות רק בסופר הזול. כמובן, לפעמים הקנייה נובעת מדברים אחרים. אחת המקימות של בילפולד סיפרה שטיפול בדכאון שלה גרם לה להפסיק לבזבז על שטויות, בתור דוגמא.

הקבוצה השניה היא של אנשים שפשוט לא מרוויחים מספיק עבור אורח החיים שלהם. הם יכולים לצמצם במידה מסויימת בהוצאות המזון, לא לקנות בגדים, להוזיל ביטוחים ומנויים למיניהם, ואז עדיין לא יספיק. ההוצאות הגדולות, הקבועות שלהם, גדולות מידי, ביחס להכנסה שלהם. אלו המקרים הכי קשים, כי אנשים לא רוצים לעשות שינויים גדולים באורח החיים שלהם. אלו גם המקרים הפחות מדוברים. אפשר לראות אותם בעיקר בבקשות התייעצות וסיפורים אישיים.

וזה טבעי והגיוני שזה כך. שינויים גדולים הם מטבעם דברים שקורים לעיתים נדירות, ולא באופן קבוע. בחירת מקצוע, מעבר דירה, קניית מכונית, הולדת ילדים, אלו לא דברים שקורים כל יום. אלו גם בחירות מאוד אישיות, ומאוד תלויות נסיבות. בחירת מקצוע תלויה בהשכלה ובנטיות האישיות. בחירת בית תלויה במקומות עבודה, בחברים, במשפחה. ובעוד שדיונים על הרכב הנכון אפשר למצוא בצורה יחסית קבועה, אין כל כך מה לדון על מספר הרכבים. כולם יודעים שרכב זה יקר ולהסתדר בלי זה זול יותר, וגם שיש מחיר בנוחות, ושהמחיר הזה שונה מאוד במקומות שונים. לעומת זאת, ההחלטות הקטנות הן כאלו שמתקבלות כל הזמן. כל שבוע אפשר להחליט אם לבשל ממוצרים בסיסיים, לקנות דברים חצי-מוכנים כמו תערבות ירקות להקפצה, או להזמין ממסעדה.

לכן, כמות המלל וזמן האוויר לא פרופורציאונליים לחשיבות ההחלטות האלו. זה לא אומר שאנשים לא מדברים או לא מקדישים מחשבה רבה לשאלות האלו. בחירת קריירה היא החלטה חשובה, ואנשים מתלבטים רבות בנוגע למקום מגורים. רק שהם לא יכולים לקחת את זמן האוויר בפרופורציה לחשיבות שלהם. זו בעיה שאני לא יודעת איך אפשר לתקן אותה. אבל היא קיימת.

אז עכשיו אני כותבת על האבנים הגדולות של התקציב. ההחלטות האלו הן – מקצוע ומקום עבודה, מקום מגורים, תחבורה. ילדים הם גם החלטה כלכלית משמעותית, אולם הבחירה בה מתבצעת פעם אחת ואין אפשרויות להתחרט. בעיות בריאותיות יכולות להיות מקור להוצאות רבות או לצורך להחליף עבודה, אבל הן לא בנות בחירה ולכן פחות רלוונטיות לדיון.

אז מה קורה עם המשפחות שהזכרתי מקודם? אולי הן לקחו משכנתא על דירה גדולה משהן יכולות להרשות לעצמן. אולי הן גרות ביישוב מרוחק ואחד או שני בני הזוג נוסעים מרחקים גדולים, והוצאות התחבורה עצומות. אולי אחד מבני הזוג מובטל או נשאר עם הילדים בבית. אולי הוא התחיל עסק עצמאי ומרוויח פחות משכר מינימום, פשוט לא מספיק.

החלטות כאלו הן הבסיס עליו אורח החיים נוצר. מקצוע ומקום עבודה משפיע על החיים. ולעבור מקום עבודה זה החלטה שגוררת שינויים גדולים. להתרגל למקום חדש, שינוי הזמן בכבישים, אולי שינוי מקום המגורים. זאת לא החלטה קטנה. מקום המגורים הוא מן הסתם החלטה גדולה. קלה יותר לאנשים נטולי ילדים שחיים בשכירות, אבל אפילו אז – מעבר דירה עולה לא מעט כסף, ומיקום הדירה יכול להשפיע על הקלות בה אפשר לפגוש חברים, ועל איכות החיים. שלא לדבר על ההחלטה למכור דירה שזוג לא מצליח לעמוד בתשלומי המשכנתא עליה. רכב גם הוא רכיב משמעותי. כמו שאני יודעת מניסיון אישי, להסתדר בלי רכב זה קשה. וכמובן, זה קשור לכל השאר. הדרך הכי קלה לחיות בלי רכב היא לחיות במרכז, קרוב למקום העבודה, היכן שיש פחות צורך ברכב, אבל אז השכירות עולה יותר, או שיש צורך לחיות עם שותפים, עבור רווקים. ואז מעבר עבודה יכול לגרור מעבר דירה בשביל לחיות קרוב אליה. אפשר גם למצוא עבודה בפריפריה ולגור ליד העבודה, אבל יש לזה חסרונות אחרים.

האבנים הגדולות של התקציב הן החלטות שמקבלים פעם בכמה שנים, אבל הן החלטות עם השפעה משמעותית על כל אורח החיים. בסך הכל, עם כל תשומת הלב לזה, למצוא איך לשלם פחות על אינטרנט ואיך לקנות בסופר הזול לא משתווה לחסכון שבלוותר על רכב, או למצוא דירה שעולה אלפיים שקל פחות לחודש. אבל אלו החלטות לא נוחות.

מהצד השני, מגיבה מסויימת על פוסט כלכלי מסויים רשמה שהיא שונאת את ההתקמצנות על כל שקל, ומעדיפה לקנות טלפונים ישנים יותר אבל לקנות קפה מתי שבא לה. זה לא עובד לאנשים מהקבוצה הראשונה, אלו שכסף נוזל להם מהידיים. אבל עבור אנשים עם הוצאות פחות או יותר יציבות שלא מבזבזים מלא, ישנה האפשרות לשנות אחת מהאבנים הגדולות – למשל למצוא דירה ליד מקום העבודה או לוותר על רכב או לחיות עם שותפות במקום לבד – ואז לא להאמץ ללהטט בשאר התקציב.

וזה אומר עוד דבר אחד חשוב – מי שמשנה את האבנים הגדולות, יכולה לחיות בצורה זהה כמעט לחלוטין למישהי שלא, אבל עם הבדל פיננסי עצום. זה נכון גם למי שייכת לקבוצה הראשונה ומבזבזת כסף בצורה לא מודעת ולא אפקטיבית. אבל שם הבזבוז נראה לעין. בזמן שאנשים בקבוצה השנייה מרגישים שהם מקריבים הרב הוחיים בצמצום ולא מגיעים לשום מקום, אבל מלאים בהתנגדויות לשינויים. כי אלו שינויים גדולים ומשמעותיים.

אנשים מוכנים לקבל קניית לימוזינה בתור בזבוז או מותרות, או נסיעות לחו"ל או אכילה תכופה במסעדות (למרות שגם פה אנשים מתחילים להתייחס לזה בתור חלק מאורח חיים רגיל ולהתנגד לייחס למסעדות בתור מותרות), אבל אנשים לעיתים רחוקות יקבלו שרכב שני, או המיקום של הדירה שלהם הוא מותרות. אני לא רוצה להכנס פה כרגע, זה עניין לפוסט נפרד. אבל בלי להכנס למטען הרגשי של המילה "מותרות", בחירת מקום דירה יכולה להיות הוצאה גדולה שאנשים לא יכולים להרשות לעצמם.

אלו האבנים הגדולות של התקציב. ובעוד שזה טבעי לתת להן פחות זמן אוויר, חשוב לזכור שהן המסד של התקציב ושל אורח החיים. מה שהכי משפיע, ומה שהכי קשה לשנות. אלו הבחירות הגדולות שקובעות את המסלול של החיים. וכדאי לחשוב עליהן לפחות אותו זמן שמקדישים להחלטות קטנות יותר. ועדיף יותר, בפרופורציה לחשיבות האמיתית שלהן.

כסף, זמן, ותובנות חדשות על תקציב

לפני שנים, קראתי בספר יסודות הכלכלה: מדריך לאזרח של תומאס סואל, את המשפט הבא" ליונל רובינס ניסח את ההגדרה הקלסית של תורת הכלכלה : כלכלה היא חקר השימוש במשאבים המצויים בצמצום שיש בהם שימושים חלופיים". עכשיו, חיפשתי באינטרנט את הספר (ניסיתם פעם למצוא ספר שהמילה היחידה שאתם זוכירם ממנו היא "כלכלה" ושמה שזכור לכם על המחבר הוא שהוא כלכלן שמרן נודע, שכבר נתקלתפ בשם שלו, ושתזהו אותו אם תראו אותו?) רק בשביל לשים פה את הציטוט הזה במדוייק. לא זכרתי את ליונל רובינס. אבל זכרתי את ההגדרה הזאת. היא מתאימה במיוחד בשביל לתאר תובנה חדשה שלי.

בימים האחרונים עסקתי בתקציב. ליתר דיוק, בתקציב הבזבוזים שלי, ובזה שאני רוצה אחד. זה נושא לפוסט נפרד. אבל החלק המעניין פה הוא דבר כזה – חשבתי על זה שכסף אף פעם לא היה בשבילי צוואר הבקבוק, לא היה משאב בצמצום. (למען האמת, אני זוכרת את הניסוח בתור משאב במחסור, אבל המילה "צמצום" אכן מדוייקת יותר) ליתר דיוק, בהחלט היו זמנים בהם היה לי מעט מאוד כסף, אבל אז פשוט לא קניתי שום דבר בערך. לא הייתה שום נקודה בחיים שלי בה ניהלתי תקציב כהלכה, למרות שיצא לי לקרוא לא מעט על הדרך הנכונה לנהל תקציב.

אבל אז חשבתי על המאמץ לארגן את הזמן שאני עושה בשבועות האחרונים. עם רשימה של כל הדברים שאני רוצה לעשות, וניסיון להקצות את הכל, ועם קטגוריות "בונוס" כשאני מצליחה קצת יותר, ועם סדר עדיפויות, ואז הבנתי – מה שהכנתי זה תקציב זמן! זה אפילו נראה כמו תקציב. הכנתי אותו עם פתקיות צבועניות – התחלתי עם אקסל אבל ראיתי שככה עובד לי טוב יותר. התחלתי מלשים את הדברים היחסית קבועים שזה פעילות גופנית, מחולקת לשלוש קטגוריות. אחר כך הוספתי עוד דברים שאני רוצה לעשות.

והמהות פה היא כזו – לא מזמן סיימתי פרוייקט גדול שגזל הרבה זמן ואנרגיה נפשית. היו כמה דברים שאני רוצה לעשות ודחיתי לאחריו. רק שראיתי שאחריו יש עוד כמה פרוייקטים גדולים, אם כי מסוג אחר. רק שבחיים תמיד יהיו דברים לעשות. ועשיתי הפסקה קצרה, והרעיון הוא לנצל את הזמן בין הפרוייקטים בשביל לחשוב ברצינות על מה אני רוצה לעשות, ואז למצוא איך להכניס את זה לשגרה שלי. ובצורה שלא תהרס בפעם הבאה שיש משהו גדול בחיים שלי.

כי תמיד צצים דברים. אולי אני אקנה דירה עוד שנה כמו שרציתי, וזה חתיכת סיפור. אולי אני אתחיל לצאת לדייטים, או אחפש עבודה חדשה. אבל מה שיידחה לאחר כך, מה שיהיה בעדיפות אחרונה, אף פעם לא יקרה. אבל, ומה שיותר חשוב, אחד מהדברים האלו הוא משהו שדורש רצף, ולכן חשוב לי ליצור אותו. ואף אחד מהדברים האלו לא דורש כמות בלתי אפשרית של זמן. בחודשים האחרונים הצלחתי להכניס הליכה לשגרה בצורה שבה גם כשהשגרה נשברת, כמות ההליכות קטנה אבל לא נעלמת, והיא חוזרץ חזרה כששוב יש מרווח נשימה. והשאיפה שלי היא להכניס את הדברים האחרים האלו באותה הצורה.

אז הכנתי מסמך ובו רשימת הדברים שאני רוצה. ואחר כך עשיתי רשימה של הדברים שאני רוצה לעשות כל שבוע. עשיתי את זה בפורמט של "ערב" בהתחלה, למרות שרוב הדברים לוקחים פחות מערב, חלקם בהחלט יכולים לעשות בסופ"ש בזמן שהוא לא ערב. ואז הבנתי ששמתי יותר "ערבים" משיש ערבים בשבוע, ושזה לא בדיוק ערב, מה שיש לי שם. אבל לא היה לי ניסוח אחר, אז השארתי את זה ככה.

ואז הוצאתי את נייר הממו הצבעוני – כי זה יותר נוח לי מאקסל, וגם יותר כייפי – ורשמתי. ושמתי שם את ההליכות שכבר יש לי, ואת הרמת המשקולות שאני שואפת לחזור לעשות, ואת הכתיבה, פה ולא רק, ואת הפרוייקט הגדול הבא, שאני לא באמת מתחילה אבל כבר יכולה להתחיל לקרוא עליו באינטרנט. כל מיני דברים. וארגנתי אותם לפי ימים והשארתי יום אחד פנוי להשלמות ו…

והיום קלטתי – זה תקציב. זה תקציב של זמן. וזה מסביר גם כמה מהדברים שלא שמתי שם. אני יוצרת לעצמי שעות שינה קבועות – מאז הקורונה השגרה שלי השתבשה, והייתי במחזורים של לקום מאוחר-לישון עד מאוחר – לקום מוקדם כי זה יום שעובדים בו במשרד – להיות עייפה – להרדם מוקדם – לקום מאוחר – וכו'. וזה לא יעיל, ואני יודעת שזה לא יעיל. אז עכשיו יש לי את הנחשיות ואת הפניות הנפשית ואת ההפנמה שזו אכן השגרה החדשה אחרי הקורונה ואני צריכה להסתגל אליה, ואני יוצרת לעצמי מציאות חדשה.

וזה לא נמצא בתקציב הזמן שלי. כי זה מבאס. אני קמה והולכת לישון כל יום, אבל אם קמתי מאוחר, אין לי באמת איך לתקן את זה. ודברים כאלו בתקציב הזמן שלי בעיקר מבאסים. ויש לי נטייה לפרפקציוניזם, והתקציב שלי אמור לתת לי מוטיבציה, לא לקחת אותה. אבל חלק מזה זה כי כל הדברים שיש בתקציב הזמן שלי,א לו דברים שאני רוצה לעשות, ואם לא עשיתי היום אני יכולה לעשות מחר. ואז להשלים בסופ"ש את מה שלא הספקתי במהלך השבוע.

חלק מהרעיון של ארגון זמן שבועי בא מזה שעשיתי רשימה של דברים שאני רוצה לעשות היום, אבל לא ציפיתי להספיק את הכל היום, ואז העברתי את מה שלא הספקתי ליום הבא. אבל לא הייתה דרך להבדיל בין משימות שעברו ככה כמה ימים לכאלו חדשות. והצטערתי שאין לי דרך נוחה להגיד שאני רוצה לעשות משהו פעם בשבוע. אז תקציב הזמן השבועי שלי עושה בדיוק את זה.

עכשיו, אני איתו רק שבוע. אבל כבר עכשיו הוא הפך את סדר העדיפויות שלי לברור ובולט לעין. והוא עודד אותי להחליט שאני רוצה לכתוב פוסטים, וגם לבצע את זה. הוא גם משקף לי מה ריאליסטי ומה לא. אולי עוד שבועיים אני אגלה שזה אפשרי שאני לא אהיה במחסור שינה בימי שני ואעשה משהו מועיל בערב כשאני חוזרת מהמשרד, אבל אם לא, אני אצטרך להשלים עם זה ולהוציא משהו מהתקציב של היום הזה.

וזה בעצם אחת המטרות העיקריות של תקציב. לעמת אנשים עם המציאות. עם כמות הכסף שבאמת יש להם ומה שהם באמת מוציאים אותו עליו. לגרום להם לראות בצורה ברורה כשדברים לא מסתדרים, ולהחליט איך לתקן. זה בעצם הרעיון העומד בבסיס של תקצוב, חוץ מזה שבזמן אין אפשרות להכנס לחוב. כלומר, אפשר לישון פחות, אבל זה מצטבר מהר מאוד, לא כמו חוב צרכני.

זה מה שרציתי לעשות, לראות על מה אני רוצה להוציא את הזמן שלי, והאם אני עושה את זה באמת. שזה בערך מה שאנשים עושים עם תקציב וכסף! ועם אותו רעיון – שלא לתקצב לא אומר שיש יותר כסף באורח פלא, אלא רק לתת למציאות להחליט בשבילך. באותה הצורה, כשאני מתכננת דברים שאני רוצה לעשות בכמות גדולה מהזמן שבאמת יש לי, אני נותנת למציאות, או לאקראיות, להחליט בשבילי. (אולי גם זה רעיון שאני רוצה להרחיב עליו. זו נקודה מהותית באיך שאני חושבת על הדברים האלו.)

אה, ובמבט לאחור, אולי זה מסביר למה לא שמתי דברים כמו "לנקות את הבית" ו"להתקשר לשירות לקוחות" בתקציב הזמן שלי. המטבע פה הוא לא זמן, אלא אנרגיה נפשית. הזמן הוא לא המשאב במחסור שמנע ממני להתקשר לעוד מקום שאני צריה להתקשר אליו, אחרי שחיכתי שעה במוקד בשביל לקבל לא-תשובה לא מועילה. זה זה שאין לי כוח לזה. כשהכנתי את התקציב שלי תהיתי אם להוסיף טלפון אחד כזה בשבוע, ואמרתי שבינתיים לא, ושאני חושבת על זה. אולי אני עוד יוסיף. הייתה תקופה של חודשים שבה לא הייתי צריכה להתקשר לשירות לקוחות וזה היה תענוג, ועכשיו יש שלוש המקומות שונים שאני צריכה להקשר אליהם וזה לא כייף. אבל חוסר הקביעות זה רק חלק מהסיפור.

יש עוד משאבים בצמצום שלפעמים צריך לתקצב. הורים לילדים צעירים עלולים לסבול במחסור בשעות שינה, והם יצטרכו לתקצב את העירנות שלהם, היכולת לעשות דברים בתשומת לב, וגם את הזמן. אנרגיה נפשית, או אולי כוח רצון – היכולת לעשות דברים מבאסים – גם היא מוגבלת. ובסך הכל, כל המשאבים האלו ניתנים להמרה בדרכים כאלו ואחרות. כל תקצוב של כסף הוא בעקפין גם תקציב של "כמה זמן אני מוכנה להקדיש ללהכין אוכל בבית ממוצרים בסיסיים לעומת לבשל ארוחות חצי-מוכנות אבל יקרות יותר, לעומת להזמין טייקאווי". עבור אנשים עם מחסור באנרגיה, יש גם את האלמנט הזה בתקצוב.

זו הייתה ערמה של מחשבות לא הכי מסודרות. אני עדיין חושבת על כל זה – אני מתעסקת הרבה בתקציב הזמן שלי בשבועות האחרונים. וכנראה יש פה עוד דברים לחשוב על זה. אני יודעת שהבנתי נושא כשאני יכולה לנסח אותו בבהירות, ואני עוד לא שם. אני עדיין בתובנה שבלי להבין מה אני עושה, הכנתי תקציב למשאב בצמצום שלי.

להודות שלפעמים התשובה היא "כן"

פעם הייתי חברה בפורום שעסק בתזונה. הייתה שם מישהי ששנאה גלוטן משטמה עזה. היא הציעה לכולן לנסות לא לאכול גלוטן במשך תקופה ולראות מה קורה. ואז, היו שתי תוצאות. אם מישהי סיפרה איך זה הוביל למגוון שיפורים, היא אמרה לה שמצויין, ועדיף לה להסתדר בלעדיו. אם מישהי הייתה אומרת שהיא לא הרגישה שינוי, היא הייתה שואלת אם היא בטוחה בזה. ואז מציעה את האפשרות שעם הזמן והגיל זה ישתנה. כשמישהי אמרה שהיא הרגישה רע יותר היא התחילה להסביר לה למה היא בטח עשתה את הניסוי שגוי ופחות או יותר הכחישה שזה אפשרי.

אני לא רוצה לקרוא לזה דת, כי אני אוהבת את זה שהמילה מייצגת דברים שקשורים לתפיסת האלוהות של אנשים. אבל גם "אידיאולוגיה" זה לא תיאור טוב. הביטוי הכי קרוב שיש לי הוא שהיא ראתה את האור. ועכשיו היא רוצה להפיץ אותו. אבל מה שחשוב, שזה מבחינתה אקיומה שלחם זה רע. היא כביכול מעודדת אנשים לעשות ניסוי, אבל לא כדי אשכרה לשנות דעה בהתאם לתוצאות הניסוי. עכשיו, זה לגמרי בסדר להחזיק בדעות שניסוי עם n=1 של כמה שבועות לא יכול לשנות אותן. וזה אפילו לגטימי לקרוא תיגר על תוצאות הניסוי לפעמים. אבל היה משהו מתעתע ומטעה בלהגיד "אני בעד נסויים ולהסיק מסקנות מניסויים" ולעשות ההפך.

(באופן כללי זה חלק מאותו חלק מהתרבות שלנו שאומר לנו להניח את הטוב על אנשים ולא לשפוט, במקום לשפוט אנשים לפי המעשים שלהם ולא המילים שלהם. אבל זה נושא לפוסט אחר.)

יש מקומות בהם יקראו לדבר כזה גזלייטינג. אני עם רגשות סותרים בנוגע למילה. זה לא תיאור טוב של המצב. גם כי היא הייתה בסך הכל אישה בפורום אינטרנטי, עם לא הרבה השפעה על אחרות. אבל גם כי אני לא חושבת שהיא עשתה את זה בכוונה. הבעיה בדברים כאלו היא שאנשים עושים את זה בלי לשים לב, אבל העדר כוונות הזדון לא מונע מזה להיות מה שזה.

התופעה הזאת, של שאלה שהיא רק כאילו שאלה, שבאה עם עידוד להקשיב לתשובה לשאלה אבל בעצם יש רק תשובה לגיטימית אחת? היא נפוצה בסביבה ניו אייג'ית ורוחנית. נתקלתי בזה למשל בספרים של קייטי ביירון, בהן יש ארבע שאלות. אני זוכרת שלוש, האם זה נכון, האם את בטוחה שזה נכון, והיפוכים. המטרה של זה זה לערער על אמיתות מובנות מאליו. הבעיה היא, שאלו פסבדו שאלות. זה ברור מההתנהגות של ביירון ושל מאמינות השיטה שלה, ש"כן" ו"כן" אלו לא באמת תשובות לגיטימית, שהן לא נכונות. שאם זאת התשובה, את צריכה לעשות את "העבודה" טוב יותר.

נזכרתי בזה כשקראתי פוסט באתר של קפיטן אווקרד ובאחת התגובות מישהי כתבה על לשאול אם את באמת רוצה לקנות משהו. והיא הדגישה שזה חשוב לשאול את השאלה באמת, וש"כן" תהיה תשובה לגיטימית, אחרת זה לא אמצעי מועיל לניהול תקציב, אלא עוד דרך להאשמה עצמית. ושגם אם את לא יכולה להרשות לעצמך את הקפה בעשרה שקלים, חשוב להודות שכן, את באמת-באמת רוצה אותו והוא שווה לך את הכסף הזה, וזה ממש באסה שאת לא יכולה להרשות לעצמך לקנות אותו. דוקא זה עוזר להצליח לעמוד בתקציב ולא לקנות במקרה כזה.

במובן מסויים, תופעת השאלה שיש לה רק תשובה נכונה אחת היא לפעמים, אבל לא תמיד, חלק מהתופעה של החיוביות הרעילה, של התרבות שאומרת שרגשות שליליים זה רע ולא נותנת להם לגיטימציה. שזה כמובן לא עובד, כי הדחקת רגשות זה לא אסטרטגיה רגשית מנצחת. בשני המקרים יש הטעיה וניסיון לשכנוע עצמי שאת באמת-באמת מרגישה משהו, כשאת לא.

זה לא באמת שאלה אם ברור שיש רק תשובה לגיטימית אחת נכונה. זה דבר שטוב שאזכור, והתזכורת הזאת הועילה לי בדיאלוג אישי שלי עם עצמי על הוצאות ועל דברים מסויימים שאני ממש רוצה אבל עולים יותר ממה שאני מאמינה שדברים מהקטגוריה שלהם אמורים לעלות.

וזה כלי טוב בארגז הכלים לזיהוי תום לב פרקטי בדיון. אני אומרת "פרקטי", כי אנשים יכולים לעשות את זה לא בכוונה. והם יכולים להכחיש. אני די בטוחה (זה היה לפני שנים, אני זוכרת את זה מאוד במעורפל, ואני לא הולכת לחפש באינטרנט ולנסות למצוא את הראיות) שבאיזשהי נקודה עליתי על הטריק הזה, ואמרתי לה שזה מה שהיא עושה. אני חושבת שהיא הכחישה. זה לא אומר שהיא אדם רע או שהיא יצרה רשת של הטעיה בכוונת תחילה. אבל זה אומר שבנושא הזה, אי אפשר לנהל איתה דיאלוג.

אגב, זה, בפני עצמו, נובע מכך שהחברה שלנו נוטה להפוך אמונות ללא לגיטימיות. לדתיים מותר להאמין באלהים בלי הצדקה, וזהו בערך. התשובה הנכונה היחידה לשאלה "האם יש משהו שיכול לגרום לך לשנות את דעתך בנושא?" היא רק "כן". אבל לפעמים התשובה היא לא. וכשזה המצב, אז נוצרת דוחשיבה ושקרים עצמיים ורשת סבוכה של מחשבה מעורפלת שסותרת את עצמה. ואז אין אפשרות לדיון הגיוני, כי הדוברת נלכדה ברשת השקרים של עצמה.

אבל, זה לא משנה למה. יש הרבה מאוד דיונים מעגליים שכל מהותם בזבוז זמן בהם מישהי מעמידה פנים שהיא פתוחה לשינוי דעתה, ומישהי מנסה לשכנע אותה בהתבסס על העובדות בהקשר הזה. וזה כזה בזבוז זמן. עכשיו, אני לא אומרת לשאול אנשים את השאלה הזאת וללכת על פיה (למרות שלשאול אותם אם זו הסיבה האמיתית לדעה שלהם יכול להיות מועיל לפעמים, כדי לא לבזבז זמן על נקודת מחלוקת שולית שלא תשנה את דעתה של אף אחת) כי אנשים משקרים. ואני לא אומרת להתחיל להתווכח עם מישהי על זה אם את לא מאמינה לה – זה גס רוח ודי חסר תועלת להגיד למישהי שהיא משקרת לגבי משהו שמתרחש במוח שלה. אבל במקרים כאלו, עדיף לעזוב את הדיון.

היכולת הזאת היא לא יכולת שטבעית לי, כמו גם היכולת לשאול את עצמי מה אני רוצה בכלל להשיג בדיון הזה ומה המטרה שלי. אבל אני לומדת, לאט לאט.

יש גם עניים מטומטמים

אני שייכת למעמד הביניים, למרות שההורים שלי עובדים בעבודות של מעמד הפועלים. זה לא אומר שהם שייכים למעמד הפועלים – מעמד זה עניין של תרבות יותר משל כל דבר אחר (קישור לפוסט), וזה אחד השקרים החברתיים הנפוצים של ימינו, לראות במעמד עניין כלכלי במקום חברתי. אבל אני שייכת למעמד הביניים, וזה אומר שאני מוקפת באנשים ממעמד הביניים.

וחלק מהם מטומטמים. הם מאבדים את יכולת הבנת הנקרא שלהם בוויכוחים. זה לא ממש מפתיע, כי פוליטיקה היא קוטלת הבינה, וגורמת לנו לאבד את היכולת המתמטית. וכמובן שזה לא רק פוליטיקה. הם מבזבזים את הכסף שלהם ולא חוסכים, ואז מופתעים כשהחורף מגיע והצרצר נשאר רעב בחוץ. הם לומדים לתארים שכל מה שיש בהם זה היוקרה של תואר אבל אין עבודה, ואז מתלוננים על זה. הם לחלוטין לא רואים את הטעות שלהם.

ובאופן לא מפתיע, יש עניים מטומטמים. שעושים בדיוק את אותו הדבר. אבל השגיאות הכלכליות שמסבכות את החיים לאנשי מעמד הביניים, הן הרות אסון עבור עניים. להיות עניה אומר שיש לך פחות כסף כמרווח ביטחון, וזה אומר שהמחיר של כל טעות גדול יותר. אנשי מעמד הביניים שלא חסכו ליום סגריר היו יכולים. והגופים הפיננסים מבינים את זה. אז הם לוקחים הלוואה, ומצטמצמים כמו שהם היו צריכים, ואז מחזירים אותה. כי היה להם את הכסף, הם פשוט בזבזו אותו על שטויות. ועניים? להם לא היה את הכסף. גם אם הם יקבלו הלוואה, הם לא יכולו להחזיר אותה.

אבל איכשהו, זה נהיה טאבו להגיד את זה. וזה ממש מעצבן אותי. כי אני הבת של העניים הלא מטומטמים. אני ראיתי את ההורים שלי מתנהגים באחריות כלכלית, וחוסכים, ורואים פירות בעמלם. וזה מעצבן אותי כשאומרים שמה שראיתי במו עיני בלתי אפשרי. או שזו האשמת הקורבן. כי אתםן מבינות, ראיתי גם את העניים המטומטמים, חלק מהם היו השכנים שלי. ראיתי איך עם אותם נתונים התחלתיים, הם מתנהגים בצורה פחות חכמה, ומגיעים לתוצאות פחות טובות.

החיים לא תמיד הוגנים, אבל לפעמים הם כן. אין קורולציה מושלמת בין מאמץ והצלחה, אבל יש קורולציה חלקית. וזה די מעצבן אותי שהצד שלי של המפה הפוליטית מעורב בהכחשת המציאות. למשל, הנה המאמר הזה: https://talkingpointsmemo.com/cafe/why-do-poor-people-waste-money-on-luxury-goods
הוא מכיל תובנות מעניינות על מעמד, בדיוק בדרך שמדברים עליה מעט מידי ושזה טוב שבזמן האחרון מדברים עליה יותר.

אבל, זאת לא הסיבה שעניים קונים תיק ב-2500 דולר! המשפחה במאמר היא בדיוק העניים שמתנהגים בשיקול דעת ובאחריות. אלו לא האנשים שיוצאים לקניות איפולסיביות, סתם בגלל העדר שליטה עצמית. אלו שקונים קפה בתשע שקלים כל יום למרות שהם במינוס, ומתרצים תירוצים למה אי אפשר להביא תרמוס. האפשרות של לא לקנות קפה לא עולה על דעתם. האפשרות לקנות אותו לא עולה על דעתם של הורי. ושלי. ככה חונכתי.

אז טוב להסתכל על כל האפליה המעמדית שקיימת בישראל. אבל לא טוב להכחיש את מידת המריטוקרטיה שבכל זאת הרווחנו. היא לא אידיאלית, אבל היא קיימת. זה ששליש מהמאבטחים הם דוקטורים יוצאי ברה"מ זה בזבוז משווע של הון אנושי. אבל איכשהו, באורח פלא, הילדים שלהם שוב שייכים למעמד הביניים. וזה לא בגלל גזענות – יש די והותר גזענות נגדנו. זה כי יש ערכים, שמה לעשות, פשוט יותר טובים.

וההתכחשות למציאות הפשוטה הזאת, היא גזילה של האפשרות לעתיד טוב יותר. כי אפשר לאמץ את הערכים האלו. אין שום דבר שמונע מהאנשים שקונים כפכפים בשלוש מאות שקלים ללמוד מאמא שלי, ולקנות אותם בעשרים שקלים.  יש חלקים בתרבויות מסויימות שיותר טובים מאחרים, וכדאי לכולם לאמץ אותם.

וממה שאני יכולה להגיד, הטעות הזאת נובעת מחשיבה בינארית. מאיזשהי הנחה שלהכיר במידה בה המצב של עניים תלוי בבחירות שלהם זה נקודה נגד החלק במצב שלהם שלא תלוי בבחירות שלהם. כאילו יש שני מודלים מתחרים, וחיזוק של אחד מהם זה החלשה של האחר. ולפחות במפה הפוליטית בארצות הברית, במידה רבה זה ככה. יש שני מודלים, שניהם גסים ופשוטים, וכל אחד מהם רואה חצי מהאמת.

אז זה דוגמא למצב בו פוליטיקה גורמת לאנשים להכחיש את המציאות. אם במציאות חצי מהמצב נמצא בשליטת האנשים וחצי מהנסיבות, הימין מתבונן על החצי שבשליטה והשמאל על החצי שלא. וזה הורס כל כך הרבה דברים כשפוליטיקה מטמטמת אנשים וגורמת להם להכחיש חצי מהמציאות. 

כי הפוסט שקישרתי הוא דוגמא למקרה בו מאלצים את העובדות להתאים לתיאוריה. והחלק העצוב הוא שהתיאוריה לא שגויה, היא מסבירה חלק מהעובדות! אבל למה זה קשה כל כך להגיד שזה גם וגם? למה אנחנו הולכים ומתקרבים למצב של ארצות הברית, בו בחצי מהמקומות אסור להגיד שלא הכל בשליטת אנשים ו"אם רק תרצה-תצליח" זה שקר עבור לא מעט אנשים ושלא כל העניים הם שם באשמתם ויכולים לצאת משם, ובחצי השני אסור להגיד שיש אנשים שעניים כי הם מטומטמים, ואנשים יותר חכמים (או בעלי יכולת דחיית סיפוקים טובה יותר) לא היו עניים?

אנחנו חיים בישראל. זאת ארץ קטנה. זה ממש ממש קל להכיר לפחות אדם אחד מכל קבוצה. אפשר בבקשה לא לתת למאבק בין מחנות בפוליטיקה לרדד את הדיון לרמה שיש בו מקום רק להסבר אחד לתופעה, וכל ניסיון לטיעון מורכב יותר משמש כסיגנל לעוינות ושייכות למחנה השני? מאמר כמו זה שקישרתי אליו בהתחלה אמורים להפוך את השיח הציבורי למורכב יותר. להוסיף תיקון לסיגנאל. לא להחליף סיגנאל אחד באחר. 

אני רוצה את הדיון הציבורי שלי בחזרה! אני רוצה את הרמה השנייה והשלישית של הדיון. את המצב בו יש טענות, וטענות נגד, וטענות נגד לטענות הנגד. במקום זה, אנשים חכמים ומעניינים פשוט עוצמים עיניים לטענות, מתעלמים ממציאות שאני רואה במו עיניי. מעמידים פנים שאנשים לא קונים דברים שהם לא צריכים מסיבות מטופשות, כאילו הקוראים שלהם הם לא בני אדם שמפעם לפעם עשו את זה בעצמם. איך אני אוכל לקבל טענות נגד אינטיליגנטיות לטענות שלי ככה?

כל הקישורים על מעמד חברתי

כשקראתי בפעם הראשונה על מעמד חברתי – לא מעמד חברתי-כלכלי, אלא מעמד חברתי, הרגשתי כמו נאו במטריקס. הנה האמת שכולם הסתירו מפנייך כל חייך! זה פשוט הסביר כל כך הרבה דברים. אני לא חושבת שמישהי באמת שיקרה לי בכוונה. אבל…

פעם היו מעמדות-ממש, עם חוקים שונים לאצולה ולאיכרים ולצמיתים ולעבדים, והכל היה ברור. ואז באו אנשים ואמרו שזה לא מוסרי, ושינו את זה. וביטלו צמיתות ועבדות וזכויות יתר לאצילים, ועכשיו כולנו שווים בפני החוק. ובמקום זה התחילו לדבר על זה שכסף זה מה שחשוב. וחלקית, זה הפך להיות המציאות. אנשים חכמים ממעמדות נמוכים יכולים להגיע רחוק. המצב לא מושלם, אבל הוא משמעותית יותר טוב ממה שהיה פעם.

אבל כסף זה לא הכל. עדיין נשארו מעמדות במובן אחר. יש את מעמד הביניים ויש את מעמד הפועלים, וההבדל הוא לא כלכלי. אני אתן דוגמא. ניקח משפחה ממעמד הביניים, עם אבא עורך דין ואמא מורה, למשפחה שלושה ילדים. אחת הפכה להיות רופאה. אחר החליט להיות מוזיקאי. השלישי החליט להיות אבא בחינוך ביתי – אשתו גם היא עורכת דין מצליחה עם שעות עבודה לא סבירות. כל הילדים נשארו באותו מעמד חברתי, הם חלק ממעמד הביניים, עם תרבות של מעמד הביניים. אבל המעמד הכלכלי שלהם השתנה משמעותית.

הדרך שבה אני מדמיינת עכשיו מעמדות היא סולמות שונים. רבים ממעמד הפועלים יכולים להרוויח יותר כסף מאנשים ממעמד הביניים – אבל הם ישארו בגבולות המעמד שלהם. לעבור מעמד זה קשה – זה לאמץ צורת דיבור, צורת לבוש, תרבות, וערכים שונים. והתופעה של אנשים שעושים תארים שאין בהם עבודה, אבל אנשים מסרבים לעבוד בעבודות מכניסות שנחשבות פחות יוקרתיות קלה להסבר במובנים מעמדיים. רתכים מרוויחים יותר מעוזרי הוראה באוניברסיטה, אבל להיות רתך זה להשתייך למעמד הפועלים, וזו פחיתות כבוד לאנשים ממעמד הביניים.

והבלבול שקורה בימינו זה הבלבול בין מעמד כלכלי למעמד חברתי. אנשים ניסו לבטל מעמד חברתי ולגרום להכל להיות רק מעמד חברתי. זה הצליח במידה רבה, אבל לא לחלוטין. הבעיה היא, שהם התחילו להתייחס להכל בתור מעמד כלכלי, או לבלבל את שני הדברים. כמה פעמים שמעתי על מעמד חברתי-כלכלי? והרבה פעמים התייחסו גם למאפיינים כלכליים וגם למאפיינים חברתיים. הטעות פה היא של אי חלוקה לקטגוריות. של הכנסה לסל אחד מה שצריך לחלק לשני סלים. כמו חישוב גובה ממוצע ומשקל ממוצע לבני אנוש, לעומת לגברים ולנשים. זה לא שגוי לדבר על הגובה הממוצע של בני אנוש, אבל זה מפספס הבחנה חשובה ולגיטימית. זה יוצר מפה לא מדוייקת של העולם. ואכן, מאז שלמדתי על זה, ראיתי הרבה תופעות שמוסברות טוב יותר מנקודת מבט מעמדית.

יש לי עוד הרבה מה לכתוב בנושא, אבל בתור התחלה ריכזתי את הקישורים שמהם למדתי את הנושא.

ההסבר הכי טוב על מעמדות שקראתי:

https://web.archive.org/web/20151006183427/https://michaelochurch.wordpress.com/2012/09/09/the-3-ladder-system-of-social-class-in-the-u-s/


פוסטים של סקוט אלכסנדר:

https://astralcodexten.substack.com/p/book-review-fussell-on-class

קישורים אחרים, שאליהם הגעתי משני הפוסטים האלו:


https://www.unqualified-reservations.org/2007/05/castes-of-united-states/

https://web.archive.org/web/20140314111915/http://www.phenomenologycenter.org/course/status.htm

https://siderea.livejournal.com/1260265.html?format=light

https://danco.substack.com/p/the-michael-scott-theory-of-social

איך אומרים "סופרארוגציה" בעברית?

סופרארוגציה (באנגלית: Supererogation) היא מושג מתחום הפילוסופיה של המוסר, המתאר פעולות הנתפסות באופן מסורתי כפעולות טובות מבחינה מוסרית שנמצאות מעבר לחובה המוסרית (Moral obligation). דוגמה בולטת לפעולה היא קפיצה על רימון. (ויקיפדיה).

ברוב מערכות המוסר שאני מכירה יש תפיסה של חובה מוסרית, ושל דברים מוסריים שטוב לעשות, אבל לא חובה. לדוגמא, יש שלוש נשים, האחת גונבת מחנויות, השניה חיה חיים רגילים ולא גונבת, השלישית תורמת עשירית מכספה למטרות טובות. הראשונה בברור עושה מעשה לא מוסרי. השניה ממלאת החובה המוסרית שלה. השלישית עושה מעשים טובים מעבר למה שהיא חייבת.

לעומת זאת, יש תפיסות מוסריות שעל פיהן חובה על כל אדם לתרום חלק מכספו לעניים. אפשר לראות את זה בדרישת המעשר של הדת, או בתפיסות פרוגרסיביות מודרנויות על פיהן לא מוסרי להיות מיליארדר. זה יוצר בעיה – שתי תפיסות מוסריות שונות מאוד, שקל להתבלבל ביניהן. בדיונים בנושא, גם מי שמאמינה שלתרום לצדקה זה טוב אבל לא חובה, וגם מי שמאמינה שתרומה לצדקה היא חובה מוסרית, יהיו בעד תרומה לצדקה. אולם, ההבדל הזה חשוב.

בתפיסה המוסרית שלי, מי שמילאה את חובתה המוסרית עשתה את שלה. לתקוף אותה על זה שהיא לא עשתה מעבר לכך זה מעשה לא מוסרי. הוא שייך לאותה קטגוריה של גניבה. מצד שני, להאשים מישהי על כך שהיא גנבה זה דבר הגיוני וראוי. מצד שני, מי שמתייחסת להעדר תרומה לצדקה כמו שאני מתייחסת לגנבה, תאשים את זאת שלא תורמת, ותרגיש מוצדקת בכך.

נוסיף לכל זה את החוק, ונקבל סלט. רגע, מה החוק קשור? איכשהו, הוא נוטה להופיע בדיונים כאלו. מישהי לא תורמת לצדקה, או לא עושה מעשה אחר כלשהו שלדעת חלק מהאנשים הוא חובה מוסרית, ולדעת חלק מהאנשים הוא מעבר לחובה המוסרית, והופכת להיות לנושא של דיון סוער. מישהי תוקפת אותה על זה, ואז קבוצת אנשים שמסכימים על כך שהיא לא התנהגה בצורה אידיאלית, מוצאים את עצמם בצדדים שונים של הדיון.

חלק חושבים שהיא בסדר גמור. היא לא עשתה את המעשה הכי טוב שאפשר, אבל מי מאיתנו תמיד עושה? והמתקפה עליה בברור לא ראויה! בשביל לבטא את הסנטימנט הזה מישהי קוראת לחוק לעזרתה. מה שהיא עשתה הוא חוקי, תעזבו אותה בשקט! המשמעות האמיתית של האמירה בכלל לא קשורה לחוק. המשמעות האמיתית היא שאין פה שום חובה מוסרית שלא מולאה.

הצד שחושב שיש פה חובה מוסרית שלא מולאה, לא מורשם מהטיעון, ולא מבין את המהות שלו (וזה לא מפתיע, הניסוח פה די גרוע). מה זה משנה אם היא לא הפרה את החוק? היא התנהגה בצורה מגעילה/אסהולית/מכוערת. היא התנהגה בצורה לא מוסרית.

מהות אי ההסכמה היא האם העברת כמות כלשהי של כסף לצדקה היא חובה מוסרית או מעשה טוב שאינו חובה. אבל הדיון מוסט למחוזות אחרים. הייתי רוצה להאשים בזה את השפה, אבל קיום של מונח לא באמת מונע את זה. הדיונים האחרונים שגרמו לי לרצות לכתוב את הפוסט הזה היו כולם באנגלית.

ועדיין, חסרה לי מילה. בעברית אני צריכה משפט. באנגלית מילה ארוכה שהשימוש בה לא נפוץ, ושאני לא יכולה להשתמש בה בלי להסביר בנוגע למשמעות שלה. אולי אם תהיה לי מילה, יהיה קל יותר להחזיר דיון שמתפתח סביב אי הסכמה על הגבול בין מעשה שהוא חובה מוסרית למעשה שהוא סופרארוגטורי לאי ההסכמה הזאת. כי יש לא מעט אי הסכמות שקל יותר להבין כשמסתכלים עליהם מנקודת המבט הזאת.

זאת, למשל, אי ההסכמה שיש לי עם אנשים שחושבים שלהיות מילארדרית זה לא מוסרי. לתרום את רוב הכסף שלי לצדקה זה סופרארוגטורי, אבל לא מהווה חובה מוסרית. ואי ההסכמה שלי עם מי שטוענת שהוא חובה מוסרית הוא גדול ורב, גם אם ממבט ראשון נראה שצירי המוסר שלנו מצביעים לאותו הכיוון. זה אומנם כך, אבל נקודת האפס ממקומת במקום שונה, וזו אי הסכמה מהותית. כשהיא באה יחד עם רשות לתקוף מי שלא ממלאת את זה, זה בעייתי עוד יותר.