יגעת ומצאת – תאמין

"אמר רבי יצחק: אם יאמר לך אדם: 'יגעתי ולא מצאתי' – אל תאמן, 'לא יגעתי ומצאתי' – אל תאמן, 'יגעתי ומצאתי' – תאמן." (בבלי, מסכת מגילה – דף ו, עמוד ב).

אף פעם לא קיבלתי את האמירה "לא יגעת ומצאת – אל תאמין". האמירה הזו היא טענה על המציאות – שאין השגים בלי מאמץ. והיא פשוט לא נכונה. יש המון מקרים בחיים בהם דברים מתקבלים בלי מאמץ. יש אנשים שמוכשרים במשהו, יהיה זה שפות, מתמטיקה, שירה או נגינה, ויש כאלו שפחות. וכדי להגיע לאותם השגים חלק יצטרכו להתאמץ מאוד, חלק יצטרכו להתאמץ קצת, וחלק לא יצטרכו להתאמץ בכלל.

בבית הספר הייתי תלמידה מצטיינת, ולא בזכות המאמץ שלי. יש לי כשרון למתמטיקה, ויכולת לשנן פרטי מידע למבחנים. הייתי תלמידה מצטיינת מבלי להתאמץ. הייתי מעתיקה שיעורי בית, או מראה למורה הבאה לבדוק משהו שהוא בכלל לא שיעורי הבית, אלא משהו שכתבתי במחברת בשיעור הקודם, או זה שלפניו. והמורה אף פעם לא הטילה ספק. התלמידים האחרים לא האמינו לי כשאמרתי להם שאני לא מכינה שיעורי בית. בעיניי, כל זה נראה מטופש להפליא.

לו הייתי טורחת לשבת ולנסח את דעתי על האימרה, הייתי אומרת שמטרתה חינוכית – להטיף לעבודה קשה. אולם היא עושה זאת על חשבון הכחשת המציאות, מה שגורר תוצאות שליליות. זה לא המקרה היחידי בו אמונה בעולם צודק גורמת לאנשים לחשוב שמי שמצליח זה הגיע לו זכות, ואם מישהו לא מצליח זה באשמתו. אולם זה נושא לפוסט בפני עצמו, שלא בטוח שייכתב אי פעם.

עכשיו, אני מביטה אחרת על האימרה הזו. כי היא מתחברת רגשית לחוויה שלי. עם הצטמצמות הזמן הפנוי שלי, התחלתי להעריך יותר את הדברים שאני צריכה לעשות ומספיקה לעשות. לא מזמן, כשהיה לי הרבה זמן, לא הערכתי אותו כל כך. לא שאפתי להספיק לעשות את המטלות שעומדות בפניי כמה שיותר מהר. כי מה זה משנה אם אני אעשה אותן עכשיו או אחר כך? עכשיו, כשכמות הזמן הפנוי מוגבלת ומדודה, להספיק לעשותא ת המטלות בזמן, ובוודאי לעשותן לפני הזמן, זו משימה שדורשת מאמץ. ולכן גם מעוררת תחושת השג וגאווה במה שעשיתי.

לעמלי יש פרי, וזה מעורר בי רצון להשקיע, לעמול יותר. קודם, יגעתי ולא מצאתי, ולא האמנתי. עכשיו, אני מאמינה.

זה דומה בעיניי להתנסות נוספת שלי, עליה אספר בפוסט הבא.

לאסוף אבנים קטנות

הפוסט הזה היה נראה אחרת לגמרי לו כתבתי אותו לפני קצת יותר מחודש, כשהתכוונתי לכתוב אותו. אספתי אבנים קטנות. דברים קטנים שרציתי לעשות ושהצטברו במשך שנים. לא דברים דחופים או חשובים או שמפריעים לחיות. אבל כאלו שלעשות אותם יפנה מקום. וראיתי איך ערימת האבנים שלפני קטנה וקטנה. וערכתי חישוב קטן וקיבלתי תאריך. תאריך ריאלי שבו אם אמשיך בקצב הזה אפנה את ערימת האבנים הקטנות.

ואז תהיתי לעצמי מה יקרה אחרי זה. האם אנצל את הזמן שהתפנה בשביל להמציא להצמיא עוד דברים קטנים שאני רוצה לעשות? אעזה בו משהו אחר, למשל, אקרא ספר? אכניס בו אבן גדולה כלשהי? התהיה הזו הייתה מהות הפוסט ההוא, שלא נכתב. והוא לא נכתב, כי לפתע כמות הזמן הפנוי שלי הצטמצמה. ופתאום, כמעט ולא נשאר בכלל זמן לאבנים קטנות. הן כולן עברו לעדיפות שלישית ומטה, ופתאום איסוף האבנים שלי נראה אחרת לחלוטין..

לו הייתי יודעת מראש והייתה לי ההזדמנות להתכונן, הייתי ממקבלת פחות דברים. כי עכשיו יש לי חמישה דברים תלויים ועומדים, שהתחלתי ולא סיימתי. ואני לא מוצאת זמן לנסות לסיים יותר משניים. אז שניים מהם לקראת סיום, ואם הכל ילך טוב אני אסיים אותם בחודש-חודשיים הקרובים. היותם לקראת סיום יתן לי זמן לעוד אחד מהדברים שהתחלתי ולא סיימתי. עוד אחד יאלץ לחכות כמה זמן, ואחד נוסף נדחה לעתיד הרחוק.

אבל, אני לחלוטין מרוצה מניהול הזמן שלי. הדברים החשובים באמת נעשו במועדם. האבנים הקטנות והבינוניות שלי לא מפריעות לאבנים הגדולות של החיים. כמות הקצוות הפתוחים מצטמצמת, גם אם לאט משהייתי רוצה. לא פיניתי את כל האבנים הקטנות שאני רוצה, ופינויין נדחק לעדיפות אחרונה.

התשובה לשאלה שלא הספקתי לכתוב ניתנה מעצמה. טוב, כמעט ניתנה. עדיין יש לי כמה דברים שלא ברור איך ואם יהיה לי זמן לעשות אותם. אבל כבר החלטתי שכן, וכבר יש לי תוכנית לאיך. אני מחכה. ויש לי סבלנות לחכות. כי ארגנתי את החיים שלי כך שעם הזמן הקצוות הפתוחים האלו נסגרים. אז אני יכולה לחכות ולדעת שעוד חודש חודשיים הם יסגרו ויתפנה לי זמן פנוי לדברים אחרים. וברור שאנצל את הזמן בצורה אפקטיבית – הרי יש לי כל כך מעט ממנו!

אני לא בטוחה שיש באמת מסקנה בפוסט הזה. דברים נראים אחרת מהצד השני, אני חושבת עכשיו יותר על קצוות פתוחים מאבנים קטנות. ואני חושבת שיש פה מה בשבילי ללמוד מההתנסות הזו. אני עדיין לא יודעת מה. אולי אני אצליח לראות זאת עוד כמה זמן, אחריי שיסגרו עוד כמה קצוות פתוחים…

 

הקשתות יותר חשובות מהקודקודים

לעיתים קרובות, אני חושבת על דברים בגרפים. לא גרפים שעושים באקסל, אלא גרפים של מדעי המחשב. כאלו. אני חושבת על רעיונות בתור קודקודים בגרפים ועל הקשרים ביניהם בתור קשתות. והקשתות יותר חשובות מהקודקודים. הקשר בין הרעיונות או פריטי המידע, המרחק ביניהם, חוזק הקשרים ביניהם, הדרך בה הם מסתדרים בצבירים – כל זה יותר חשוב מפריט המידע עצמו.

בעיניי, זה הכשלון הנפוץ ביותר של בתי ספר. הם מלמדים את הקודקודים, את הידע עצמו. אבל לא יוצרים את הקשתות. להבין משהו באמת בעיניי, זה לקשר ליצור את הקשתות, לקשר את הקודקוד לכמה שיותר קודקודים אחרים. ידע היסטורי הוא חסר תועלת אם הוא רצף של תאריכים וארועים. אבל אם יש קשתות בין האירועים, אז אפשר לכתוב פוסטים מעניינים בהם מובאות מספר דוגמאות היסטוריות לקונספט מסויים, כמו שאורי אורבך עושה לפעמים בבלוג שלו.

אם לא מחברים את הקודקודים, אז הידע נשאר מבודד, ובסוף הולך לאיבוד. האדם (או הילד) שמחפש את פיסת הידע המתאימה לשימוש בהקשר מסויים, לא מוצא אותה. את הדוגמא המהממת ביותר שאני מכירה אפשר לראות הפוסט הקצר והמחריד הזה. מורה למתמטיקה שמלמד בשיטה שהמטרה שלה היא באמת לוודא שלילדים יש ידע בסיסי בחשבון, שואל שאלה בסיסית. יש 25 כסאות וצריך לשים חמישית מהם ליד כל שולחן. כמה כסאות צריך לשים ליד כל שולחן? הילד, שנחשב מצטיין בחשבון, לא מצליח לענות על השאלה. שימוש בשיטת המדידה הסטנדרטית יותר של תרגילים כמו 16/2 מראים שהילד יודע לפתור תרגילים כאלו. אבל הבנה? אין לו. אין לו את הקשתות.

זה תקף לא רק לידע בית ספרי. כשקראתי את הפוסט המקסים כשחומות המיתוס רועדות, לא הייתה לי בעיה ליצור את הקשתות. והקשתות שנוצרו אצלי היו פחות בהקשר הפוליטי (למרות שהיו לי כמה דוגמאות) אלא בהקשר הבין-אישי. כלומר, אחרי שיצרתי את הקודקוד המחשבתי שזו כותרתו, חיברתי אליו את המקרים שזכרתי בהם אנשים פשוט הכחישו את המציאות. אולי אני אכתוב על זה מתישהו פוסט נפרד. יש לי מספיק מה לכתוב לפוסט. אבל זה ממש לא הפוסט היחידי שלו שקראתי. לפעמים קראתי פוסט מעניין ומשכיל, אבל לא הצלחתי למצוא בקלות דוגמאות. ואחר כך שכחתי את הפוסט. יצרתי את הקודקוד, אבל לא את הקשתות.

הרבה, אם לא כל רגעי ההארה שלי, הרגעים בהם אמרתי "אה-הה!" כשקראתי טקסט שמישהו אחר כתב, היו מקרים בהם היו לי קשתות, אבל לא קודקוד. מקרים בהם הקודקודים התאספו לצביר והיה ברור שיש משהו משותף, אבל לא ברור מה. כבר שמתי לב לתבנית, אבל לא הצלחתי לתמלל אותה. ואז מישהו משלים לי את הקודקוד החסר, והקשתות מתחברות, והגרף שלם.

אחת מהמסקנות שלי מזה היא חשיבות הדוגמאות. גם כשאני רוצה לדבר על קונספט מופשט, אלו הדגומאות שבאמת מאפשרות לי להסביר אותו לאנשים אחרים, או להבין מה שאדם אחר מספר עליו. הדוגמאות יוצרות עוד קודקדים וקשתות סביב הקונספט המופש, הרעיון. הן מקטינות את הפוטנציאל להבנה שונה אצל אנשים שונים את הקונספט. שלא לדבר על זה שזו גם צורת הלימוד הטבעית לבני אדם – איסוף הרבה דוגמאות, הבנת המשותף ויצירת קונספט. לא ההפך – מחשבה מופשטת על קונספט ואז איסוף דוגמאות.

(אני אוהבת את הבלוגרים שהיו מביאים קישור למחקר מדעי שמראה שזו צורת הלימוד הטבעית. אני לא זוכרת איפה ראיתי את המחקר הזה, ולא חושבת שזה שווה את המאמץ של לחפש ולקשר אליו).

לצפות מהצד בדיבייט

הרבה פעמים, בדיבייט רשמי או בוויכוח או בדיון, המטרה היא לשכנע בעמדה מסויימת. זו המטרה של שני (או יותר) הצדדים המשתתפים בדיבייט. ולא מעט פעמים, המטרה היא לא לשכנע את מי שמתווכחים איתו, אלא את הצופים מהצד. עשיתי את זה יותר מפעם אחת בעצמי. גם הצופים מהצד שמתייחסים אליהם זה לא כל מי שצופה מהצד. אלו האנשים שאפשר לשכנע אותם.  זה "האדם הסביר" או "אנשים כמוני".

יצא לי יותר מפעם אחת להמשיך להגיב למישהו עד לנקודה בה לדעתי הוא הוכיח מעבר לכל ספק סביר שהוא טרול, או מטמטם, או לא ראוי לתשומת לב. יצא לי להחליט על אנשים שהם כאלו, ולחשוב שאנשים אחרים ממשיכים דיון איתם סתם ומבזבזים זמן על אדם שלא ראוי לזמן הזה. אבל בדרך כלל לא יצא לי לחשוב על עצמי בתור הצופה מהצד בדיבייט, בתור השפוטת אותו. למרות שברור שאני כזו – זה ברור כל פעם שהמשתתפים בדיון  מעניקים לי את התפקיד הזה.

יצא לי לתהות לא פעם על ההבדל בין כתיבה שמכוונת למשתתפים בדיון לבין כזו שמכוונת לקוראים שלא מגיבים. ויצא לי לחשוב על מקומות בהם המדיניות היא להתמקד בכותבים שכותבים, לבין מקומות בהם מקדישים יותר תשומת לב או דגש על הקוראים השקטים. יצא גם לי לראות מקום בו מתעלמים מהקוראים השקטים האלו. אין להם השפעה על הוויכוח. לא רק שאין איזשהי התייחסות ישירה אליהם, לא נראה שהמתווכחים כותבים בשביל הקהל. ואפשר לדעת את זה במידת וודאות סבירה, לפי סגנון הכתיבה.

אני לא יודעת אם כתיבה כזו היא כדאית. מצד אחד, יש סטטיסטיקה על כמות האנשים שקוראים ולא מגיבים בכל מיני מקומות באינטרנט. כמובן המספרים שונים ממקום למקות, אבל יש הרבה יותר אנשים שקוראים בשקט מאשר אנשים שמגיבים. ויש גם ראיות לכך שכתיבה כזו משפיעה. אנשים שמספרים על זה או שחוו את זה בעצמם. אני חושבת שנתקלתי גם בסטטיסטיקה מתישהו, אבל לא באמת זוכרת מה בדיוק היה שם, וזה עלה בעקיפין, לא בתור הנושא של המחקר.

מצד שני, זה המון מאמץ מבוסס על ספקולציות, לא כך? הנה, הייתי הקהל בדיבייט. ואחד הצדדים הצליח לשכנע אותי. ועשה את זה בצורה יפה ואמינה. וזה קרה לי בערך… פעם אחת בנצח. יוצא לי להשתכנע כשאני נתקלת במידע חדש או נושא שלא הכרתי קודם או לא היה לי עליו מידע יחסית בקלות, אבל אחרי שגיבשתי עמדה מבוססת על נושא זה לא טריוויאלי. בדרך כלל, הדעה שלי לא משתנה. נראה שדיבייטים שכאלו משנים עמדות לעיתים רחוקות. זה באמת שווה את זה?

אני אישית במידה רבה כותבת לעצמי, או לאנשים כמוני. "אנשים כמוני" זו לא באמת הגדרה ברורה. אבל יצא לי לקרוא בלוג של מישהו שכותב לאנשים כמוהו ולהרגיש שמישהו כותב ומבין דברים שלעיתים מאוד רחוקות יוצא לי להתקל באנשים שמבינים שהוא "מישהו כמוני" וזו הרגשה נעימה להפליא. הבחירה הזו גם מאפשרת לי לא לנסות בכלל לשכנע אנשים שאין סיכוי לשכנע אותם.

אבל תכלס? כשהתוכחתי, זה היה כי רציתי להתווכח. זה הכל. אמת פשוטה. אני לא כל כך רוצה להתווכח בזמן האחרון. כנראה כי התווכחתי עד שמיציתי. אתמול הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לדיון העולם האמיתי וזה היה בזבוז זמן מבחינתי, שאני זוכרת. זה סיפור ואולי פוסט בפני עצמו. על למה חשוב לא לדלג על שלבים, בשם השאיפה להתקדם.

 

אלו שמסתכלים מהצד

אחד הנושאים שמעניינים אותי הוא אלו שמסתכלים מהצד. קורה משהו מפוקפק או בעייתי, ואנשים עדים לכך. והם מסתכלים מהצד. ומה אז?

זה דיון שיצא לי להיות בשני הצדדים שלו, ואני יכולה להגיד – שניהם לא טובים. באינטרנט אפילו יותר מבמציאות. ובאינטרנט היו לי הרבה יותר הזדמנויות להשתתף בדיונים ולהיות חלק מהדינמיקה הזו, מכל הכיוונים. יצא לי להיות זו שתוקפים אותה ואף אחד לא אומר כלום. זו הרגשה נוראית. יצא לי להיות זו שכולם תוקפים אותה בגלל משהו קטן (ורודפים אותה ברחבי האינטרנט) וגם זו הרגשה נוראית. יצא לי להסתכל מהצד ולשתוק, ולהסתכל מהצד ולהתערב. ויצא לי להיות זו שמגנים עליה. ואני חושבת שזה המקור של הכל.

היום משהו כזה קרה לי בחיים האמיתיים. מישהי ביקשה ממני שאעשה בשבילה משהו קטן, כי היא נוסעת ואולי תחזור מאוחר. והיא חזרה מוקדם וראיתי אותה והתפלאתי, ואמרתי שלא חשבתי שהיא תחזור מוקדם, ותכננתי ככה-וככה. ואז בא בן זוגה והתחיל לתקוף אותי. ליתר דיוק, הוא שאל אם אני בכוונה תכננתי את זה ככה. ולגמרי לא הבין למה אני חושבת שזה מתקפה ולמה אשתו מסכימה איתי.

באיזשהי נקודה הוא התחיל לצרוח. וזה לא הרגיש נעים בכלל. אבל אחרי שהוא סיים לצרוח נונסנס לא קשור, אישתו אמרה שהוא עדיין טועה. והגנה עליי. ובמקום שאני אצא עם הרגשה גרועה כי מישהו הזוי צרח עליי סתם (והמישהו הזה? הוא יכול להתחיל לצעוק אם מישהו לא מסכים איתו על כל דבר בערך.) אלא עם הרגשה חמימה של מוגנות. היא עמדה לצידי, ואני מעריכה את זה. זה שינה הכל.

חוויות כאלו, ומנגד, התחושה הזוועתית אם אנשים לא מתערבים – במיוחד אם אלו לא אנשים אקראיים ברחוב אלא מכרים או חברים, ואז זה מרגיש כמו הסכמה או לפחות אי התנגדות – הן אלו שמובילות אנשים לרצות להיות כמוה אישה הזו. ולא להיות כמו האנשים שעומדים מהצד ולא עושים כלום. וזה מסובך מספיק בעולם האמיתי. ברשת, הכל מסתבך עוד יותר.

יצא לי להתווכח עם פאנט דתי פעם. מעשה מטופש למדיף בתחילת דרכי בפורומים. רוב האנשים עשו את המעשה החכם והתעלמו, ואני בפיהנ נידחת שאיש לא ראה התווכחתי עם אדם שטען ברצינות שאם בהלכה כתוב שמותר לאנוס אז ההלכה צודקת וזה צודק ומוסרי. אני לא היחידה, הרבה אנשים עוברים פאזה של ויכוחים חסרי תועלת בתחילת דרכם ברשת, לפני שהם לומדים לסנן וויכוחים כאלו. יכולת הסינון שלי לא הייתה מושלמת, אבל בנקודה בה הוא הודה שזו דעתו, הרגשתי ש"ניצחתי" ושאני לא צריכה יותר להתווכח איתו. והלכתי.

הוא ניסה להמשיך את הוויכוח בפורום אחר, כשאני לא רציתי. אני לא זוכרת בכלל איך הגבתי. אני בכלל לא זוכרת את המקרה, רק שסיפרתי עליו, ושמישהי נחמדה הסבירה לי איך אפשר לראות בקלות את כל ההודעות של משתמש מסויים במערכת הפורומים ההיא, ואיך לחסום את האפשרות הזאת. עשיתי זאת. חלפו שנים. ואז נתקלתי בו שוב. הוא אשכרה התכוון להמשיך את הדיון ההוא אחרי כל כך הרבה זמן, בפורום לא קשור לחלוטין.

אבל להכנס לפורום שמישהו כותב בו באופן קבוע, לנסות להחיות וויכוח מלפני שנים, ולתקוף כותבת קבועה ואהובה, זה לא דבר חכם לעשות. לאנשים יש נטייה טבעית להגן על מי ששייך לקבוצה שלהם נגד התקפות מבחוץ. וזה אפילו בלי הנסיבות התורמות של רושם ראשוני שלילי שהוא יצר, ושל הפער הברור בין הלוחמניות והווכחניות שלו בין הודעה הקצרצרה שלי בה אני אומרת שאני לא מכוונת לדבר איתו. אני זוכרת היטב איך מנהלת הפורום אמרה שהיא לא תתן לו לתקוף אותי, ואיך כולם היו בצד שלי.

זה הסיפורים ה"טובים". יש לי גם רעים, או נייטרליים. רעים זה כשמישהו מתנהג בצורה גרועה אבל אף אחד לא אומר כלום. אני זוכרת מקרה כזה שראיתי אחרי שהוא קרה. שנים אחרי. מישהי נחשבת מאוד בקהילה מסויימת תקפה מישהי אחרת מסיבות הזויות לחלוטין. רוב האנשים היו לצידה. ואני מעריכה מאוד את האישה התוקפת, מחבבת ומכבדת אותה. למה אחרי שנים? כי לו זה היה מתרחש מול עיניי הייתי מתערבת וזה היה משפיע על התוצאה. אבל זה גם היה מערפל את ראייתי.

יצא לי לקרוא את עצמי אחרי שנים ולראות שתקפתי מישהי על משהו שהיה שולי לגמרי בהודעה שלה, אבל לי באותה נקודה היה חשוב מאוד. התגובה שלה בדיעבד הייתה מאלה אי הבנה למה זה כל כך חשוב לי. אבל לה זה לא היה חשוב. היא לא תקפה בחזרה ולא נכנסה לוויכוח אלא פשוט אמרה שהיא לא מבינה והמשיכה הלאה. אני שמחה שהיא נהגה כך. לכולנו יש נקודות עיוורות לפעמים.

המקרים ה"נייטרליים" הם בהם יש מקום עם טרול ידוע שכולם יודעים שהוא ורול ולפעמים גם מזהירים אנשים מפניו, אבל לא חוסמים אותו. גרסא וירטואלית למדרגה חסרה.

אבל, כל המקרים האלו הם המקרים הפשוטים. הם כולם מתאימים לאותו נראטיב – מישהו עושה משהו רע. תוקף מילולית מישהו. השאר מגנים על הנתק, עומדים בצד ולא מתערבים (ומאחורי הקלעים תומכים בתוקף או בנתקף), או מגנים אקטיבית על התוקף. החיים היו כל כך פשוטים אם אלו היו כל האפשרויות, נכון?

מזמן לא ראיתי אנשים משתמשים במילה "שיימינג" בהקשרים חיוביים. אבל ראיתי. זה התחיל מהרצון הזה – להגן על הנתקף מול התוקף שלו. לא לעמוד מהצד. אבל הרצון הזה יכול להשתבש בכל מיני דרכים. אחת מהן, היא נקמה לחלוטין לא פרופורציאונלית. חלק ממקרי השיימינג ששמעתי עליהם הם כלאו – מישהו עושה משהו לא בסדר, אבל בגלל אקראיות אינטרנטית כמות לא סבירה של אנשים שומעים על זה ורוצים להעניש אותו. העונש יוצא לחלוטין לא פורפורציאונלי למה שהוא עשה.

לפעמים, בכלל לא ברור מי בסדר ומי לא. או שיש אי הסכמה ברורה עם שני צדדים שכל אחד לא מסכים עם הצד השני. לפעמים יש דינמיקה קבוצית של להגן על "מי שמשלנו". לפעמים אנשים לא קשורים מחליטים להתערב בלי שהם יודעים מה קרה ומצטרפים לצד הלא נכון.

בחוגי השמאל האמריקאי מדברים לפעמים על CALL OUT CULTURE ובעיניי זה מייצג בדיוק את הבעיה הזו. של הנקודה בה הרצון להיות האדם הטוב ההוא שמתערב, משתבש. ולי אישית אין נוסחאת קסם לאיך לפתור את זה.

אני יכולה להגיד, שבאינטרנט, דברים כאלו יותר מסובכים. הם לעיתים רחוקות עובדים כמו שצריך, לכל כיוון. בני אדם לא מותאמים אבולוציאונית לזהות רגשות בכתב. גם פנים מול פנים יש בעיות, אבל היכולת של בני אדם לזהות רגשות לפי שפת גוף מוכרת ומוכחת. באינטרנט זה עובד הרבה פחות טוב. יש הרבה יותר מקום לפרשנויות ואי הבנות.

הייתי מהתומכים בלא לעמוד מהצד ולהגיד משהו אם מישהו מתנהג בצורה לא ראויה. הגעתי לשם כי הייתי מאלו שמקפו אותם ואף אחד לא אמר כלום, וזה ממש לא נעים. אבל כשמצאתי מרחב אינטרנט שזו התרבות שלו, מצאתי את עצמי בצד השני של זה. של אנשים שתוקפים אותי כי הם חושבים שאני תקפתי מישהי, וזה ממש לא נעים גם כן.  ואני קוראת לזה "מתקפה" כי זה כלל טרולים אלמונים שמקללים אותי ורודפים אחרי לכל מיני מקומות באינטרנט. אם למישהי הייתה ביקורת קונסטרוקטיבית, הטרולים די העלימו את היכולת שלי לשמוע אותה. כי מי שתקפו אותי היו בצד של הטרולים.

ועכשיו? אני לא יודעת. אני עדיין רוצה להיות זו שמתערבת כשקורה אי צדק. אני עדיין חושבת שאם יש מקרה ברור של אי צדק, לא לבחור צד זה לבחור בצד של התוקף ונגד הקורבן (הנה דוגמא ) אבל אני גם פחות מהירה לשפוט. להתערב גם כן יכול להוביל לכל מיני תוצאות שליליות. ומעורבות רגשית בנושא הופכת את היכולת להבחין בין טוב לרע לטריקית מאוד.

יש לי עוד מה לכתוב. על המקרים שבהם יש יותר שחור-לבן של תקיפה פיזית. ועל איך יצא לי לראות מקרה שמבחינה אובייקטיבית. תקפו מישהו בצורה לא הוגנת ועדיין להזדהות רגשית עם התוקפים. ועל המקרה המוסבך ההוא בו אני מבינה את שני הצדדים ועד עכשיו אל הצלחתי לבחור צד.  זה מתבדר להרבה מעבר לפוסט אחד. אולי מתישהו אני אכתוב על משהו מזה, ואולי לא.

כי הסיבה שרציתי לכתוב את הפוסט הזה היא פשוטה בהרבה. נתקלתי במקרה בו מישהי עמדה לצידי כשמישהו צעקן צעק עלי סתם. וזה הרגיש טוב. ואני רוצה להיות כמו האישה הזו. החיים מסובכים, בטח באינטרנט, ואין לי נוסחא לאיך להגן על חפים מפשע בלי לתקוף חפים מפשע. אבל זה מה שאני רוצה. ואני חושבת שלא מעט מכל האנשים מכל הצדדים בדיונים ובוויכוחים ובריבים שיש בנושא, התחילו ממשהו דומה. החרימו אותם והם הבטיחו לעצמם שהם לעולם לא ינהגו כך (Geek Social Fallacy #1: Ostracizers Are Evil ) או שהבריון של הכיתה הרביץ להם וכולם צחקו עליהם ואף אחד לא יצא להגנתם (והמורים ושאר המבוגרים אמרו שבטח הם ביאו את זה לע עצמם איכשהו) או שתקפו אותם או את חבר שלהם על לא עוול בכפם וזה גרם להשלכות שליליות כלשהן בשבילם.  או שהם רוצים רק לבלות במסיבות יום ההולדת שלהם ולא יודעים מה לעשות שחבר שלהם מתנהג כמו פוץ.

ובין כל הבלאגן הזה, קל לשכוח איך הכל התחיל. והיום נזכרתי. זה מאיר את הדברים באור שונה.

דברים שאני רוצה לכתוב מול דברים שאני רוצה שיהיו כתובים

הדברים שאני רוצה לכתוב זה לא הדברים שאני שיהיו כתובים. כשמתחשק לי לכתוב משהו בבלוג, זה לרוב לא המאמר האיכותי, השקול, שאני אשמח לקרוא ולקשר.  אני נהנית לקרוא גגם דברים כמו שאני כותבת. כבר יצא לי לכתוב דברים ולקרוא אחרי שנים ולהנות מהקריאה. אבל כשפתחתי את הבלוג הזה קיוויתי שהוא יהיה בלוג לדברים רציניים. רק שמתברר שבלוג כזה דורש השקעה, ואני לא נהנית מזה.

אחרי הכל, פתחתי את הבלוג להנאתי, לא בתור שירות לאנושות. יש בלוגים שאני רואה בתור שירות לאנושות, פעולה אקטיבית שמשנה את העולם לטובה. ושאפתי ששלי יהיה אחד מאלה. וגם מקום לכתוב על קונספטים מורכבים ומעניינים. ואולי גם זה יהיה. אבל עכשיו, פשוט התחשק לי לכתוב משהו. משהו אישי, שקשור גם לקונספט מורכב. אבל שונה מאוד מהסגנון שיש ברוב הבלוגים הרציניים שאני נהנית מהם.

ורציתי לכתוב את זה באינטרנט, והחלטתי שזה המקום המתאים. יותר הגיוני להשתמש בבלוג שכבר פתחתי מאשר לפתוח בלוג חדש, בהתחשב בזה שבשנים שעברו מאז פתחתי את הבלוג הזה כתבתי בו רק פוסט אחד…

רציאונליות לאנשים לא רציאונליים, חלק א' – למה חשוב להתייחס לרגשות

הדרך להתנהגות רציאונלית, היכן שרצויה התנהגות כזו, מחייבת התייחסות לרגשות, מתן כבוד ולגיטימציה להם. שאם לא כן, ההתעלמות וההדחקה שלהם יגרמו להתנהגות לא רציאונלית.

אני זוכרת מעט מאוד ממה שלמדתי בשיעורי היסטוריה בתיכון. והמעט שאני זוכרת זה מה שהיה קשור ורלוונטי לחיים שלי באיזשהי דרך. משהו שנשאר לא רק פיסת מידע מבודדת, צפה בריק, אלא נקשר בקשתות  לקודקודים אחרים בגרף הידע שלי. וברשתות כמו ברשתות, הקשרים לפעמים חשובים יותר מפיסות הידע עצמן.

 ואחת מפיסות המידע האלו היה המידע על תנועת ההשכלה והתנועה הרומנטית. כנראה כי בפסקה שכתבתי על כל תנועה במחברת שלי, היה רשום גם ששני הזרמים האלו משפיעים על התרבות גם בימינו. פוטנציאל לקשר יותר מקשר, כי גם עכשיו אני רק לומדת לשים לב לקשרים האלו, אבל זה הספיק כדי שאזכור.

זה, ואולי הקשר האישי שלי לשתי התנועות. עוד בהיותי בחטיבה למדתי על כשלים לוגיים באתר חופש. הייתה זו תקופה בה התענייתי בדת היהודית, אולם לזו לא היו יותר מידי דברים מעניינים להציע לי. מלבד למידה משמעותית מאוד על כשלים לוגיים, שהשפיעה על חיי שנים אחר כך. התנועה הרומנטית השפיעה על חיי בצורה נסתרת יותר. בעצם החיפוש. במשיכה שלי לנסתר. לכל הדברים שאני יודעת שלא קיימים, כמו טלפתיה וכישוף ורפואה אלנטרנטיבית שפועלת על אנרגיות באמת עובדת.

המתח והמאבק בין שתי התנועות קיימים זמן רב. אולי אפילו עוד מימי יוון העתיקה. תזה ואנטי תזה. אני באה להציע סינתזה. פתרון אישי שלי, שמצאתי כדרך ליישב את הסתירה שבנפשי. ופתרון חברתי, החזון האישי שלי לחברה עתידית. כזה שמתייחס לסיבות לקיומם של שני הזרמים ולנחיצות שלהם, ומאזן בין שניהם.

האידיאל של התנועת ההשכלה, או תנועת הנאורות, הוא האדם הרציאונלי. אדם זה פועל לפי כללי הלוגיקה. לא לוקה בכשלים לוגיים, האידיאולוגיה שלו לא כוללת סתירות פנימיות בצורה זו או אחרת, ויש אף אומרים שהאידיאולוגיה עצמה מבוססת על הסקה רציאונלית. אדם כזה לא קיים, ולא יכול להתקיים.

בני אנוש, כמו שהם קיימים במציאות, לא רציאונליים. אנחנו פועלים לפי רגשות ואינטואיציה, כושלים בכשלים לוגיים, האינטואיציה המוסרית שלנו לעיתים קרובות לא קונסיסטנטית, וכך הלאה. השאיפה לאידיאל של האדם הרציאונלי, תוך התעלמות מהמציאות, היא לא רציאונלית. ושלא במפתיע, התוצאות שלה הן התנהגות לא רציאונלית.

דוגמאות לכך אפשר לראות בכל פורום או קבוצה שהוקדשו לתנועה הספקנית (שהיא בעיני אחד החלקים החשובים בתנועת ההשכלה). מי שמסתכל מהצד על וויכוחים כשהוא לא מעורב רגשית, יכול בקלות לראות איך המעורבות הרגשית גורמת לאנשים להתנהג בצורה לא רציאונלית בעליל. לפרש לא נכון את הטיעונים של הצד השני, להעלות טיעונים שהשגיאה בהם ברורה, ולפול בכשלים לוגיים רבים ומגוונים.

התעלמות מאי הרציאונליות של בני האדם, או שאיפה ליצור אדם רציאונלי באמצעות השכלה בלבד, בלי התייחסות לרכיב הרגשי, בהכרח תעלה בתוהו. היו ניסיונות רבים לכך, וכולם נכשלו. הסיבה שאנשים אלו חרגו כך מהאידיאל הרציאונלי בו הם מחזיקים היא לא בורות וחוסר ידע, אלא רגשות. והפתרון גם הוא לא יכול לבוא מידע והשכלה, הוא חייב לכלול התייחסות לרגש.

כך, כמה מהדיונים הטובים והמעמיקים ביותר בהם השתתפתי היו לא בקבוצות בהן האידיאולוגיה המוכרזת היא רציאונליות. אלא בקבוצות בהם התייחסו בכבוד לרגשות והרגשות לקחו מקום של כבוד בדיון. היחס המכבד הזה הוא שאפשר לדיון להמנע מכשלים לוגיים ופרשנויות שגויות. המקום שניתן לרגשות מנע מהם להתלהט ולגדוע את הרכיב הרציאונלי של הדיון באיבו.

כללי הנימוס והדיון שיש בכל קבוצה אינטרנטית, לגעתי זו היא מטרתם. למנוע מהדיון להדרדר להאשמות הדדיות וקללות. לפגיעה ברגשות שהורסת את הדיון. אבל זה לא מספיק.

הנה דוגמא נוספת לדבקות בהתנהגות כביכול רציאונלית, גם כשהיא לא, היא היחס שיש בחברות מסחריות לתמריצים.  מחקרים רבים בדקו את השפעת התמריצים על תפוקת העובדים, והתמונה בנושא ברורה. תמריצים משפיעים לטובה על ביצועים בעבודות של פס ייצור, לא משפיעים לטובה על עבודות צווארון לבן, ופוגעים בעבודה הדורשת יצירתיות. לכן, הדבר ההגיוני לעשות הוא *לא* לתת תמריצים כספיים לעובדים בעבודות צווארון לבן, ובוודאי לא לעשות זאת לעובדים בעבודות שדורשות יצירתיות. ובכל זאת, אנשים עושים זאת. באופן קבוע. מתוך נורמה שמבוססת על תפיסת העולם הרציאונלית. אבל דוגלת בה גם כשהיא כבר לא רציאונלית.

הדרך להתנהגות רציאונלית, היכן שרצויה התנהגות כזו, אם כך, מחייבת התייחסות לרגשות. מתן כבוד ולגיטימציה להם. שאם לא כן, ההתעלמות וההדחקה שלהם יגרמו להתנהגות לא רציאונלית.