זמן, סבל, ודברים לא מדידים


(1)
חוק שאת שמו אני לא זוכרת אומר שכל ניסיון למדוד משהו יעוות את המדד, ויהפוך אותו לחסר תועלת. אם מנסים למדוד הבנה של החומר באמצעות מבחנים, הרי התלמידים יתחילו ללמוד למבחנים במקום בשביל להבין.

כלומר, יש איזשהי מהות קשה למדידה, שהיא חשובה לאנשים ואותה רוצים למקסם. אבל אין דרך למדוד אותה ישירות. יש משהו אחר, קל למדידה, שנמצא בקורולציה חזקה למהות הלא מדידה. אז בואו נמדוד אותו! אבל, הקורולציה קיימת בתור תופעת לוואי. ברגע שאנשים ינסו למקסם את המדד, הוא יפסיק להיות כלי טוב כל כך להערכה של המהות הקשה למדידה.

הנה דוגמא פשוטה – כשאנשים עושים ספורט, הם לרוב מזיעים. אם כן, נוכל לבחון את עצימות הפעילות הגופנית באמצעות מדד זיעה! ואם אני מנסה להעריך כמה התאמצתי, זה לא דרך רעה. אבל אם זאת תהיה הדרך בה נקבע הציון בשיעור ספורט, אז מייד יתברר שאפשר להזיע בלי לעשות ספורט. אפשר למשל להמנע מלהשתמש בדאודורנט שמקטין זיעה, או להכנס לסאונה. כל עוד אף אחד לא ניסה להזיע, אלא הזעה הייתה תוצר לוואי של ספורט, זה היה מדד לא רע. לא מושלם, אבל לא רע בכלל. אבל ברגע שהוא הפך למטרה, הזיעה הנמדדת הפסיקה להיות תוצר הלוואי של ספורט, אלא הפכה לתוצר של אנשים שמחפשים איך להזיע.

ועדיין, יש יתרונות גדולים במדידה. היו פעמיים בחיי שהתלבטתי רבות לפני שהתחלתי לתעד משהו, מתוך החשש שאשבש שאת התמריצים של עצמי, ואחליף את התוכן בצורה. בשני המקרים האלו, זה לא קרה, ושמחתי מאוד על כך. הסיבה לדאגה היא מקרים קטנים יותר בהם מתוך תחרותיות, ניסיתי למקסם את ה"ניקוד" בתחרות שאני המצאתי. זה אנושי. זה טבעי. הרעיון של גיימיפקציה, של דירוג ברדיט ושל לא מעט משחקי מחשב, היא שהנטייה למקסם את הניקוד היא טבעית.

(2)

זה בסדר לרצות למדוד דברים. המדידה נותנת מידע, ועם המידע הזה אפשר לעשות המון דברים. הבעיה של מערכות, היא שהן לא יכולות לסמוך על בני האדם. וגם כשהן מוכנות לסמוך, ידע מעורפל שנוגע למהות הוא משהו שקשה לתקשור. וזה לא משהו שאפשר להתייחס אליו בצורה בינאישית. אם אדם אחד אומר שנראה לו שהתלמיד מבין את החומר, והשני אומר שנדמה לו שלא, אז איך פותרים את זה? מבחן נותן מדד אוביקטיבי, גם אם לא מיטבי.

הרבה פעמים, מדידה של משהו משנה אותו פשוט מתוך הלאה למודעות. בפורומים כלכליים העצה הראשונית היא לבנות תקציב – לראות כמה כסף יצא על מה בשלושת החודשים האחרונים. לפעמים, אנשים מגלים שהם בזבזו המון כסף על משהו שלא שווה להם את זה, ושהם יכולים להוריד אותו בקלות. זה יתרון אחד למדידה. חסרון שנדיר שקורה, אבל יכול לקרות, זאת מודעות יתר, שמונעת מאדם להנות ממשהו.

מדד מאפשר דיאלוג עם המציאות. לא הבנה מושלמת, אבל הרבה פעמים יותר ממה שהיה מקודם. כדי להפיק ממנו את מיטב התועלת, הוא צריך להיות דו צדדי. אקח דוגמא אחרת – ספרים. בגודרידז יש אפשרות להגדיר אתגר של מספר ספרים לקרוא בשנה, ויצא לי לשמוע ממספר נשים שהאתגר עודד אותן לקרוא יותר.

מהצד שלי, לפני יותר משנה התחלתי לתעד את הספרים שאני קוראת. וכך גיליתי כמה ספרים אני קוראת בשנה. תוצאה לא צפויה של זה הייתה שהפסקתי לדאוג שלא יהיה לי מה לקרוא, כי אני יודעת שאני לא קוראת כל כך הרבה ושיש לי מספיק ספרים. תופעה אחרת היא ששנה שעברה היו כמה חודשים בהם קראתי רק ארבעה ספרים בחודש, והם נגררו כמו מסטיק ולא נהנתי. השנה היה חודש בו לא קראתי כלום. ואז הסתכלתי אחורה והבנתי שבעצם החודשים של קריאה לא זורמת וגרועה האלו, היו חודשים בהם הייתי צריכה פשוט לא לקרוא.

הדיאלוג הזה חשוב, והוא לא מתאפשר אם יש תחרותיות יתר בה המטרה היא לקרוא כמה שיותר ספרים, נקודה. המטרה שלי היא להנות מתחביב הקריאה שלי. כמות ספרים היא פרוקסי לכמה שאני נהנית מהקריאה. אם בפסברואר לא קראתי כלום, בינואר קראתי יותר מעשרה ספרים, כי נתקלתי בסדרה שנהנתי ממנה מאוד ובלעתי כל ספר ממנה ביומיים. אבל יש לי את שיקול הדעת להסתכל על הנתונים, ולא לבלבל בין מהות – הנאה מקריאה – לבין המדד, כמות ספרים.

(3)

ומה הזמן והסבל קשורים לעניין? אתחיל בכך שסבל היא לא המילה המדוייקת. המילה הנחוצה לי היא משהו שהוא לא כייפי, אבל במידה הרבה יותר… מתונה. התחושה שאני מרגישה כשאני עושה מטלות. מטאטאת, שוטפת כלים, הולכת לדואר. אני לא נהנית, ובמידה מסויימת אני אנטי-נהנית, אבל לקרוא לזה סבל מרגיש אובר-דרמטי.

זמן וסבל אלו שני מדדים למטלות. ואני רואה באופן קבוע אנשים מתייחסים לכמה זמן לוקח לעשות מטלות כאלו ואחרות. וזמן שלוקח הוא מדד אמיתי ולפעימם חשוב. למשל, כשצריך לתכנן לוח זמנים. אולם הרבה פעמים ראיתי אנשים מתייחסים אליו ומתכוונים למשהו אחר.

לי יש תחושה אינטואטיבית של כמה מטלה היא "כבדה". התחושה הזאת היא שקלול של זמן, סבל, ואנרגיה מנטלית. למשל, להכין סלט כרוב מרגיש לי יותר קשה מלהכין סלטגדול. זאת למרות שסלט כרוב כולל רק חיתוך של הכרוב והוספת שמיר. הסלט הגדול כולל חיתוך של שתי עבניות, מלפפון ופלפל, בישול של שלוש ביצים וחיתוכן, וחיתוך גבינת פטה. זה לוקח יותר זמן. אבל הכנתי אותו הרבה יותר פעמים, ולכן הוא לא דורש את הריכוז שלי. אני יכולה לשמוע ספר או לחשוב על דברים במקביל להכנתו.

עשיתי לא מעט כדי שלא יהיו מטלות שנמצאות בצד השלילי של גרף ההנאה-סבל מבחינתי, ולכן אני כרגע מתקשה להביא דוגמא למטלה כזאת. אבל עצם המאמץ שהקדשתי לזה מעיד על כך שסבל זה באסה ואני רוצה להמנע ממנו. אולי המילה שאני מחפשת היא בכלל ביאוס? בעצם, הנה מטלה מבאסת: לחכות לנציגי שירות. היא לא דורשת מאמץ בכלל – אני מתקשרת, ואז שמה את הטלפון על רמקול ומחכה לתגובה. ולרוב אני יכולה לגלול בפייסבוק במקביל. ועדיין, היא מבאסת.

כשאני חושבת על מטלות, מה שאני מנסה להמנע ממנו זה בדיוק הבאסה הזאת. ואני תוהה כמה מהשיח שיש על מטלות שמדבר על חסכון בזמן – למשל, כל הפרסומות שאומרות כמה המוצר מוצלח במונחי זמן שנחסך – הן בעצם שיח על פרוקסי. כי קשה לדבר על התחושה האינטואיטיבית הזאת. כי היא שונה אצל אנשים שונים. וכי איך בכלל אפשר למדוד אותה? ועדיין, כמה מכל זה זה בעצם מטרה אבודה?

(4)

הבעיה היא לא שפרסומת אומרת שמדיח כלים חוסך זמן, אלא שהגדרת לא מדוייקות יוצרות חשיבה לא מדוייקת ומבולבלת. וכשמדובר בנושאים כשגם ככה מלאים בערפל, זה לא קשה בכלל להתבלבל.

יש אנשים שהזמן שלהם באמת חשוב. היו לי תקופות בחיים בהם הייתי חוזרת הביתה מאוחר ולא היה לי זמן לכלום. במקרים כאלו ממש הרגשתי את הזמן המועט שנשאר לי ואת הבזבוז הנפשע שלו על דברים כמו להכין אוכל ולשטוף כלים. ויש תקופות בחיים בהם יש לי די זמן, ומה שאני רוצה זה להקטין את מידת הביאוס. אלו שני דברים שונים.

באותה המידה, בתקופה לפני הקורונה, בה עבדתי במשרד וגרתי רחוק ממנו, הזמן הרלוונטי לבישול מבחינתי היה הזמן ברוטו, לא רק הזמן נטו שצריך להקדיש. (פה אני מתעלמת מהחשיבות של זמן רצוף ללא הסחות דעת לדברים מסויימים) אם הייתי רוצה להכין פשטידה שכוללת בישול מקדים של כרובית וברוקולי, הייתי צריכה להחשיב את הזמן הזה, כי לא היה לי כל כך הרבה זמן. בכל הזמן מאז בו אני עובדת מהבית, לבשל דברים שדורשים ליטרלי לשים אותם במים עם מלח ולחכות זה לא זמן שאני סופרת. זה לא דורש ממני מאמץ להכניס תפוחי אדמה לא קלופים/ביצים קשות/ברוקולי/כרובית לסיר ולחכות. יש לי את כל היום, אחרי הכל…

המצב עם כביסה הוא דומה. הזמן להפעיל כביסה הוא חמש דקות. הזמן לתלות הוא אולי עוד רבע שעה במקרה הרע. אבל הצורך לחכות שעה הוא מה שלא היה מאפשר לי להפעיל כביסה בימים רגילים, פעם, בעבר החשוך, בו לא ניתן היה ליצור תוכנית מושהית שתפעל לפנות בוקר. גם עכשיו כביסה מוגבלת לימים בהם אני לא במשרד – אני חוזרת להביתה הרבה אחרי השעה שצריך להחזיר את הכביסה הביתה, כמה שעות אחרי שהיא מתחילה שוב לספוח לחוץ מהחוץ במקום להתייבש. להחזיר מתקן כביסה הביתה לוקח חצי דקה. אבל בלי טלפורטציה, אין דרך לעשות את זה כשאני במשרד.

אז יש אנשים שמדברים על זמן. וזמן יכול להיות זמן נטו או זמן ברוטו, בהתאם לארגון החיים של אדם מסויים. ומדברים לפעמים על מאמץ. ולפעמים על התחושה האינטואיטיבית שהיא ערבוב של הכול. ולפעמים גם מדברים על הבאסה עצמה.

(5)

קשה לדבר על הבאסה עצמה. הבאסה היא סובייקטיבית. לפעמים אנשים פשוט אוהבים או לא אוהבים מטלה מסויימת, כי ככה. ובעוד שיש תבניות מסויימות, יש שוני רב. אני נתקלתי בדיונים על זה בעיקר בסביבות שנוטות לרפואה אלטרנטיבית וניו אייג'. במקרה הטוב, להתפתחות פסיכולוגית. אני אקשר לרשימה הזאת על השנאה לפינוי מדיח הכלים וההתמודדות איתה. זה לא הדרך שלי, אבל זה חלק חשוב ממה שחשוב לי.


למשל, אני לא אוהבת לשטוף כליפ כי זה משעמם. אם אני שומעת ספר או מוזיקה, זה משמעותית פחות מפריע לי. זה כייף, אבל נייטרלי. אני לא אוהבת לשטוף כלים במים קרים. זה כבר עניין של אי נוחות פיזית. ואני לא אוהבת לשטוף כלים כשלא מתחשק לי. פה למדתי לרכב על הגל, וזה מיומנות חשובה שרלוונטים להקשרים שונים.

וזה שיח מעניין, וחבל לי שהוא מוגבל לסביבה מסויימת שכוללת בתוכה אלמנטים בעייתיים להפליא, כמו התנגדות חיסונים. הייתי שמחה ליחס רציני יותר לנושא של מה גורם לנו להתבאס מדברים ומה גורם לנו לאהוב אותם.

אבל בהקשר הזה, זה גם שיח מבלבל.

(6)

אז על מה אנשים מדברים כשהם מדברים על עבודות הבית?

זה יכול להיות הזמן שנגזל להם מלוח זמנם העמוס.

זה יכול להיות הזמן-ברוטו, הזמן שבו הם צריכים להיות בבית וזמינים במקום ללכת למשרד, והלוגיסטיקה הקשורה.

זה יכול להיות תחושת הבאסה

זה יכול להיות האנרגיה המנטלית הנדרשת כדי לבצע מטלה, או אנרגיה מסוג אחר. למשל, בשביל להתמודד עם בירוקרטיה

זה יכול להיות תחושה אינטואטיבית שהמטלה קשה ואני לא רוצה לעשות אותה, שמורכבת מאיזשהי פונקציה של כל הנ"ל.

כשמשתמשים במונחים לא ברורים, אי אפשר להבין.

אין לי פתרון, אבל לשים לב לבלבול, להבין אי הבנה, זה הרבה פעמים צעד חשוב בפני עצמו במניעת קצרי תקשורת.

החדר של מרי, ועוד שאלות חסרות משמעות

הפוסט הקודם היה במובן מסויים הקדמה לפוסט הזה. התחלתי לכתוב, והבנתי שאני קודם צריכה להסביר את תפיסת העולם שלי, את הדרך בה אני חושבת על הנושא. נתקלתי לא מזמן בדבר שמוצג בתור בעיה פילוסופית. אבל הוא בעיה במבוססת על שימוש במושגיםן מעורפלים, שמנותקים מקרקע המציאות. ברגע שמחברים חזרה את המילים למשמעות שלהם, לעולם הפיזי, השאלה מתפוגגת, כיאה וכנאה לשאלות מסוגה.

החדר של מרי הוא ניסוי מחשבתי בו מרי יושבת בחדר בגווני שחור לבן, ולומדת כל מה שאפשר על צבעים מבלי לחוות אותם. לאחר מכן היא יוצאת לעולם ורואה צבעים. האם היא למדה משהו חדש או לא? הניסוי המחשבתי עוסק בחוויה סובייקטיבית ובכך שלא כל הידע הוא פיזיקלי. הניסוי, כמובן, מבוסס על חוסר יכולת ליצור את הקשרים הסיבתיים בין ידע מהסוג של חוויה אישית למציאות. אז הנה הפתרון ל"פרדוקס" הזה.

מה היא בעצם החוויה של צבע? אפשר ליצור רשת סיבתית שכוללת חוויות סובייקטיביות, אבל הן צריכות להיות קשורות למציאות. וזה לא קשה בכלל. למשל, צבע אדום זה צבע אזהרה. זה אינסטינקט, ויש לו סיבות אבולוציאוניות, וצבעי אזהרה הם במידה רבה אוניברסלים גם אצל חיות וצמחים. ויש סיבה ששלטי עצור והסימון של עצירה ברמזורים הם בצבע אדום, או שהשם של אזעקת טילים היא "צבע אדום".

האם מארי שבחדר האפור יודעת מה התגובות האינסטינקטיביות של אנשים וחיות לצבע אדום? האם לה בעצמה יש תגובה כזאת? לא. למרבה הפלא, פיזיקה היא לא המדע היחידי. יש גם ביולוגיה, למשל.

מהצד השני, בואו נדמיין מרי אחרת. היא לא רואה צבעים, אלא רק גוונים של שחור ולבן. אבל ראיית האפור שלה מפותחת מאוד – היא יכולה להבדיל בין כל הצבעים שבני אדם שרואים צבעים יכולים, ויש לה את כל התגובות האינסטינקטיביות ואת כל האסוציאציות שיש לבני אדם עם צבעים, עם גווני האפור שלה. במקרה כזה, אין לנו אפשרות להבדיל בינה, לבין מי שרואה צבעים. יותר מזה, האם אפשר להגיד שהיא לא חווה צבעים, שיש משהו בחוויה האנושית שלא נגיש לה? האם נוכל בכלל לגלות שהיא "עיוורת צבעים"?

ידע סובייקטיבי הוא לרוב הבדל במבנה של האלגוריתם שהוא האדם עצמו. AI נבנו בניסיון לדמות בני אדם, אבל לפעמים קל יותר לעשות ההפך, ולהסביר התנהגות אנושית באמצעות דוגמאות על AI. חוויה אנושית אומרת ש-AI למד קלט שאחר לא, ולכן עדכן את המצב הפנימי שלו בהתאם.

טענות של הצד הלא-מטריאליסטי נוטות באופן קבוע להיות כאלו שמבוססות על חשיבה מעורפלת, כזאת שלא מגדיר ההיטב דברים כמו חוויה סובייקטיבית, ושמנסה אקטיבית לערפל ולטעון שאי אפשר להבין דברים מסויימים. חשיבה מטריאליסטית נוטה לפוגג את השאלה.

יש הרבה שאלות שמבוססות על חשיבה בקונספטים לא מוגדרים היטב. ואחת השיטות הטובות ביותר להמנע מהשגיאה הזאת היא לדאוג שהקונספטים יהיו מקורקעים במציאות.

קונספטים צריכים להיות נטועים במציאות

אחת הדרכים לתאר קשרים סיבתיים היא בתור גרף בו יש חץ מסיבה לתוצאה. אני מאמינה גדולה בכך שאמונות צריכות לשלם שכר דירה בתחזיות. וזה אומר, בין היתר, שאם אני מחברת עוד טענה לגרף, הטענה הזאת צריכה לגרור תחזית כלשהי. זה לא אומר שהיא תהיה בת הפרכה בקלות. או בצורה וודאית, או בצורה שיש סיכוי ממשי שאתקל בה במציאות. היא יכולה להיות תחזית מהסוג של "אם אני רואה דבר X, יש 5% יותר סיכוי לראות אלמנט Y". רק עם תחושה מעורפלת במקום 5%, כי ככה עובדת אינטואיציה אנושית.

אבל, התחזית הזאת צריכה להתקיים. וזה אומר שאני יכולה לשים לב אם אכן יש יותר Y כש-X, ולראות אם התפיסה שלי של המציאות נכונה או שגויה. להשוות את המפה למציאות, ולתקן טעויות אם אני מוצאת כאלו. אבל אפילו יותר חשוב מזה – זה הדרך היחידה להמנע מפלוגיסטון, או מקרני N חמקמקות. הדרך היחידה לוודא שלקונספט שלי יש משמעות, שאני לא ממציאה משהו שלא קיים, משתמשת במילה נטולת תוכן ומשלה אותי לחשוב שיש לה תוכן.

זאת סכנה שתמיד קיימת, כשעוברים דרך יותר מידי רמות של אבסטרקציה, לאבד את הקשר בין המפה למציאות. זה לא סיבה להמנע מבניית גרף סיבתיות מסובך ומרובה בשלבים. קודם כל, כי המפה אמורה לשקף את המציאות, והמציאות היא מסובכת. לכן כל ניסיון לתיאור אמין של המציאות יהיה מסובך. אבל יותר מזה, האבסטרקציות האלו מועילות. יש לנו המון דוגמאות לאבסטרקציות בעלות תוכן ממשי. מתמטיקה היא הדגומא המתבקשת, וגם המקרה היחידי בו אפשר להסיק מסקנות בלי לבסס אותן על נתונים אמפיריים בלי לסטות הרחק מדרך האמת. כשהתפתחות טכנולוגית יוצרת מצבים בהם יש משמעות אמפירית למבנים מתמטיים שבער נראו אבסטרקציות מנותקות מהמציאות, מתברר שוב ושוב שהמתמטיקה עובדת.

במקרים קרובים יותר למציאות, תכנון מבוסס על רמות על גבי רמות של הפשטה. שפות תכנות עיליות יותר הן אלו שיש בהן יותר הפשטה, ולכן קל יותר לכתוב בהן דברים מורכבים, כשמתמשים בפתרונות ארוזים לבעיות קטנות יותר בתור אבני הבניין לבניית דברים מסובכים יותר. שפות התכנות הבסיסיות יותר עדיין נחוצות, ועדיין מאפשרות יכילות רבה יותר. אולם הנוחות של ההפשטה מנצחת.

המערכת הפיננסית שלנו מבוססת על הפשטות על גבי הפשטות, עד כדי כך שאנשים בקלות מתבלבלים וחושבים על כסף בתור דבר בעל ערך כשלעצמו. ובחי היום יום, זה קירוב מדוייק מספיק. אבל גם פה, יש מכשירים פיננסיים על גבי מכשירים פינססיים, והניתוק בין רמות ההפשטה למציאות יכול לגרום לבעיות גדולות. אבל זה עניין לפוסט אחר, וכזה שמוטב שיכתוב מישהו בעל יותר ידע בכלכלה ממני.

אחזו רלדברים יותר יומיומיים. למשל, הגדרה בספרות. איך אפשר בכלל לדעת שההגדרה היא משמעותית? למשל, אם מבקשים מקבוצה של אנשים למיין דברים לפי הכללותם בקטגוריה. אם רובם ממיינים באותה צורה, נראה שיש פה איזשהי משמעות. אם שואלים אנשים שונים וחצי מהם בוודאות מוחלטת מסבירים למה הספר שייך לתת קטגוריית ספרות מודרנית עירונית, והחצי השני מסביר בביטחון לא פחות למה הספר כלל לא שייך לקבוצה, אז בנקודה הזאת אתחיל להטיל ספק בכך שלצירוף המילים "ספרנות מודרנית עירונית" יש בכלל משמעות.

אפשרות אחרת, וכנראה מסובכת יותר, דורשת להגדיר מה זה אומר. כמובן, קטגוריות אנושיות נוטות להתקיים בתור צבריר במרחב הדברים, בתור הצבעה על קבוצה של דברים שחולקים מאפיינים משותפים, לאו דווקא עם יכולת להסביר מדוייק מה משותף לכל הדברים הללו. אבל, בשביל לקרקע את הקונספט, לא נחוצה הגדרה מושלמת. כל מה שצריך זה איזשהי תחזית. למשל, ספרות מודרנית עירונית צריכה להכתב בהווה (כלומר, בשנה שבה המאפיינים הטכנולוגיים דומים לשנה בה נכתב הספר. הספר יכול להיות על עולם בלי סמארטפונים אם הם לו היו נפוצים בשנה בה הוא נכתב, אבל עכשיו הוא כבר חייב להכיל סמארטפונים, כי הם חלק חשוב מהעולם המודרני), ולהתרחש במרכז עירוני. ואז אפשר לדרג ספרים על עד כמה הם ספרות עירונית מודרנית, ועד כמה הם מתרחשים בעיר ומתרחשים בעולם המודרני, מאחת עד עשר. והציפייה שלי תהיה למצוא קרולציה חיובית, וחזקה.

יש גם עניים מטומטמים

אני שייכת למעמד הביניים, למרות שההורים שלי עובדים בעבודות של מעמד הפועלים. זה לא אומר שהם שייכים למעמד הפועלים – מעמד זה עניין של תרבות יותר משל כל דבר אחר (קישור לפוסט), וזה אחד השקרים החברתיים הנפוצים של ימינו, לראות במעמד עניין כלכלי במקום חברתי. אבל אני שייכת למעמד הביניים, וזה אומר שאני מוקפת באנשים ממעמד הביניים.

וחלק מהם מטומטמים. הם מאבדים את יכולת הבנת הנקרא שלהם בוויכוחים. זה לא ממש מפתיע, כי פוליטיקה היא קוטלת הבינה, וגורמת לנו לאבד את היכולת המתמטית. וכמובן שזה לא רק פוליטיקה. הם מבזבזים את הכסף שלהם ולא חוסכים, ואז מופתעים כשהחורף מגיע והצרצר נשאר רעב בחוץ. הם לומדים לתארים שכל מה שיש בהם זה היוקרה של תואר אבל אין עבודה, ואז מתלוננים על זה. הם לחלוטין לא רואים את הטעות שלהם.

ובאופן לא מפתיע, יש עניים מטומטמים. שעושים בדיוק את אותו הדבר. אבל השגיאות הכלכליות שמסבכות את החיים לאנשי מעמד הביניים, הן הרות אסון עבור עניים. להיות עניה אומר שיש לך פחות כסף כמרווח ביטחון, וזה אומר שהמחיר של כל טעות גדול יותר. אנשי מעמד הביניים שלא חסכו ליום סגריר היו יכולים. והגופים הפיננסים מבינים את זה. אז הם לוקחים הלוואה, ומצטמצמים כמו שהם היו צריכים, ואז מחזירים אותה. כי היה להם את הכסף, הם פשוט בזבזו אותו על שטויות. ועניים? להם לא היה את הכסף. גם אם הם יקבלו הלוואה, הם לא יכולו להחזיר אותה.

אבל איכשהו, זה נהיה טאבו להגיד את זה. וזה ממש מעצבן אותי. כי אני הבת של העניים הלא מטומטמים. אני ראיתי את ההורים שלי מתנהגים באחריות כלכלית, וחוסכים, ורואים פירות בעמלם. וזה מעצבן אותי כשאומרים שמה שראיתי במו עיני בלתי אפשרי. או שזו האשמת הקורבן. כי אתםן מבינות, ראיתי גם את העניים המטומטמים, חלק מהם היו השכנים שלי. ראיתי איך עם אותם נתונים התחלתיים, הם מתנהגים בצורה פחות חכמה, ומגיעים לתוצאות פחות טובות.

החיים לא תמיד הוגנים, אבל לפעמים הם כן. אין קורולציה מושלמת בין מאמץ והצלחה, אבל יש קורולציה חלקית. וזה די מעצבן אותי שהצד שלי של המפה הפוליטית מעורב בהכחשת המציאות. למשל, הנה המאמר הזה: https://talkingpointsmemo.com/cafe/why-do-poor-people-waste-money-on-luxury-goods
הוא מכיל תובנות מעניינות על מעמד, בדיוק בדרך שמדברים עליה מעט מידי ושזה טוב שבזמן האחרון מדברים עליה יותר.

אבל, זאת לא הסיבה שעניים קונים תיק ב-2500 דולר! המשפחה במאמר היא בדיוק העניים שמתנהגים בשיקול דעת ובאחריות. אלו לא האנשים שיוצאים לקניות איפולסיביות, סתם בגלל העדר שליטה עצמית. אלו שקונים קפה בתשע שקלים כל יום למרות שהם במינוס, ומתרצים תירוצים למה אי אפשר להביא תרמוס. האפשרות של לא לקנות קפה לא עולה על דעתם. האפשרות לקנות אותו לא עולה על דעתם של הורי. ושלי. ככה חונכתי.

אז טוב להסתכל על כל האפליה המעמדית שקיימת בישראל. אבל לא טוב להכחיש את מידת המריטוקרטיה שבכל זאת הרווחנו. היא לא אידיאלית, אבל היא קיימת. זה ששליש מהמאבטחים הם דוקטורים יוצאי ברה"מ זה בזבוז משווע של הון אנושי. אבל איכשהו, באורח פלא, הילדים שלהם שוב שייכים למעמד הביניים. וזה לא בגלל גזענות – יש די והותר גזענות נגדנו. זה כי יש ערכים, שמה לעשות, פשוט יותר טובים.

וההתכחשות למציאות הפשוטה הזאת, היא גזילה של האפשרות לעתיד טוב יותר. כי אפשר לאמץ את הערכים האלו. אין שום דבר שמונע מהאנשים שקונים כפכפים בשלוש מאות שקלים ללמוד מאמא שלי, ולקנות אותם בעשרים שקלים.  יש חלקים בתרבויות מסויימות שיותר טובים מאחרים, וכדאי לכולם לאמץ אותם.

וממה שאני יכולה להגיד, הטעות הזאת נובעת מחשיבה בינארית. מאיזשהי הנחה שלהכיר במידה בה המצב של עניים תלוי בבחירות שלהם זה נקודה נגד החלק במצב שלהם שלא תלוי בבחירות שלהם. כאילו יש שני מודלים מתחרים, וחיזוק של אחד מהם זה החלשה של האחר. ולפחות במפה הפוליטית בארצות הברית, במידה רבה זה ככה. יש שני מודלים, שניהם גסים ופשוטים, וכל אחד מהם רואה חצי מהאמת.

אז זה דוגמא למצב בו פוליטיקה גורמת לאנשים להכחיש את המציאות. אם במציאות חצי מהמצב נמצא בשליטת האנשים וחצי מהנסיבות, הימין מתבונן על החצי שבשליטה והשמאל על החצי שלא. וזה הורס כל כך הרבה דברים כשפוליטיקה מטמטמת אנשים וגורמת להם להכחיש חצי מהמציאות. 

כי הפוסט שקישרתי הוא דוגמא למקרה בו מאלצים את העובדות להתאים לתיאוריה. והחלק העצוב הוא שהתיאוריה לא שגויה, היא מסבירה חלק מהעובדות! אבל למה זה קשה כל כך להגיד שזה גם וגם? למה אנחנו הולכים ומתקרבים למצב של ארצות הברית, בו בחצי מהמקומות אסור להגיד שלא הכל בשליטת אנשים ו"אם רק תרצה-תצליח" זה שקר עבור לא מעט אנשים ושלא כל העניים הם שם באשמתם ויכולים לצאת משם, ובחצי השני אסור להגיד שיש אנשים שעניים כי הם מטומטמים, ואנשים יותר חכמים (או בעלי יכולת דחיית סיפוקים טובה יותר) לא היו עניים?

אנחנו חיים בישראל. זאת ארץ קטנה. זה ממש ממש קל להכיר לפחות אדם אחד מכל קבוצה. אפשר בבקשה לא לתת למאבק בין מחנות בפוליטיקה לרדד את הדיון לרמה שיש בו מקום רק להסבר אחד לתופעה, וכל ניסיון לטיעון מורכב יותר משמש כסיגנל לעוינות ושייכות למחנה השני? מאמר כמו זה שקישרתי אליו בהתחלה אמורים להפוך את השיח הציבורי למורכב יותר. להוסיף תיקון לסיגנאל. לא להחליף סיגנאל אחד באחר. 

אני רוצה את הדיון הציבורי שלי בחזרה! אני רוצה את הרמה השנייה והשלישית של הדיון. את המצב בו יש טענות, וטענות נגד, וטענות נגד לטענות הנגד. במקום זה, אנשים חכמים ומעניינים פשוט עוצמים עיניים לטענות, מתעלמים ממציאות שאני רואה במו עיניי. מעמידים פנים שאנשים לא קונים דברים שהם לא צריכים מסיבות מטופשות, כאילו הקוראים שלהם הם לא בני אדם שמפעם לפעם עשו את זה בעצמם. איך אני אוכל לקבל טענות נגד אינטיליגנטיות לטענות שלי ככה?

כל הקישורים על מעמד חברתי

כשקראתי בפעם הראשונה על מעמד חברתי – לא מעמד חברתי-כלכלי, אלא מעמד חברתי, הרגשתי כמו נאו במטריקס. הנה האמת שכולם הסתירו מפנייך כל חייך! זה פשוט הסביר כל כך הרבה דברים. אני לא חושבת שמישהי באמת שיקרה לי בכוונה. אבל…

פעם היו מעמדות-ממש, עם חוקים שונים לאצולה ולאיכרים ולצמיתים ולעבדים, והכל היה ברור. ואז באו אנשים ואמרו שזה לא מוסרי, ושינו את זה. וביטלו צמיתות ועבדות וזכויות יתר לאצילים, ועכשיו כולנו שווים בפני החוק. ובמקום זה התחילו לדבר על זה שכסף זה מה שחשוב. וחלקית, זה הפך להיות המציאות. אנשים חכמים ממעמדות נמוכים יכולים להגיע רחוק. המצב לא מושלם, אבל הוא משמעותית יותר טוב ממה שהיה פעם.

אבל כסף זה לא הכל. עדיין נשארו מעמדות במובן אחר. יש את מעמד הביניים ויש את מעמד הפועלים, וההבדל הוא לא כלכלי. אני אתן דוגמא. ניקח משפחה ממעמד הביניים, עם אבא עורך דין ואמא מורה, למשפחה שלושה ילדים. אחת הפכה להיות רופאה. אחר החליט להיות מוזיקאי. השלישי החליט להיות אבא בחינוך ביתי – אשתו גם היא עורכת דין מצליחה עם שעות עבודה לא סבירות. כל הילדים נשארו באותו מעמד חברתי, הם חלק ממעמד הביניים, עם תרבות של מעמד הביניים. אבל המעמד הכלכלי שלהם השתנה משמעותית.

הדרך שבה אני מדמיינת עכשיו מעמדות היא סולמות שונים. רבים ממעמד הפועלים יכולים להרוויח יותר כסף מאנשים ממעמד הביניים – אבל הם ישארו בגבולות המעמד שלהם. לעבור מעמד זה קשה – זה לאמץ צורת דיבור, צורת לבוש, תרבות, וערכים שונים. והתופעה של אנשים שעושים תארים שאין בהם עבודה, אבל אנשים מסרבים לעבוד בעבודות מכניסות שנחשבות פחות יוקרתיות קלה להסבר במובנים מעמדיים. רתכים מרוויחים יותר מעוזרי הוראה באוניברסיטה, אבל להיות רתך זה להשתייך למעמד הפועלים, וזו פחיתות כבוד לאנשים ממעמד הביניים.

והבלבול שקורה בימינו זה הבלבול בין מעמד כלכלי למעמד חברתי. אנשים ניסו לבטל מעמד חברתי ולגרום להכל להיות רק מעמד חברתי. זה הצליח במידה רבה, אבל לא לחלוטין. הבעיה היא, שהם התחילו להתייחס להכל בתור מעמד כלכלי, או לבלבל את שני הדברים. כמה פעמים שמעתי על מעמד חברתי-כלכלי? והרבה פעמים התייחסו גם למאפיינים כלכליים וגם למאפיינים חברתיים. הטעות פה היא של אי חלוקה לקטגוריות. של הכנסה לסל אחד מה שצריך לחלק לשני סלים. כמו חישוב גובה ממוצע ומשקל ממוצע לבני אנוש, לעומת לגברים ולנשים. זה לא שגוי לדבר על הגובה הממוצע של בני אנוש, אבל זה מפספס הבחנה חשובה ולגיטימית. זה יוצר מפה לא מדוייקת של העולם. ואכן, מאז שלמדתי על זה, ראיתי הרבה תופעות שמוסברות טוב יותר מנקודת מבט מעמדית.

יש לי עוד הרבה מה לכתוב בנושא, אבל בתור התחלה ריכזתי את הקישורים שמהם למדתי את הנושא.

ההסבר הכי טוב על מעמדות שקראתי:

https://web.archive.org/web/20151006183427/https://michaelochurch.wordpress.com/2012/09/09/the-3-ladder-system-of-social-class-in-the-u-s/


פוסטים של סקוט אלכסנדר:

https://astralcodexten.substack.com/p/book-review-fussell-on-class

קישורים אחרים, שאליהם הגעתי משני הפוסטים האלו:


https://www.unqualified-reservations.org/2007/05/castes-of-united-states/

https://web.archive.org/web/20140314111915/http://www.phenomenologycenter.org/course/status.htm

https://siderea.livejournal.com/1260265.html?format=light

https://danco.substack.com/p/the-michael-scott-theory-of-social

איך אומרים "סופרארוגציה" בעברית?

סופרארוגציה (באנגלית: Supererogation) היא מושג מתחום הפילוסופיה של המוסר, המתאר פעולות הנתפסות באופן מסורתי כפעולות טובות מבחינה מוסרית שנמצאות מעבר לחובה המוסרית (Moral obligation). דוגמה בולטת לפעולה היא קפיצה על רימון. (ויקיפדיה).

ברוב מערכות המוסר שאני מכירה יש תפיסה של חובה מוסרית, ושל דברים מוסריים שטוב לעשות, אבל לא חובה. לדוגמא, יש שלוש נשים, האחת גונבת מחנויות, השניה חיה חיים רגילים ולא גונבת, השלישית תורמת עשירית מכספה למטרות טובות. הראשונה בברור עושה מעשה לא מוסרי. השניה ממלאת החובה המוסרית שלה. השלישית עושה מעשים טובים מעבר למה שהיא חייבת.

לעומת זאת, יש תפיסות מוסריות שעל פיהן חובה על כל אדם לתרום חלק מכספו לעניים. אפשר לראות את זה בדרישת המעשר של הדת, או בתפיסות פרוגרסיביות מודרנויות על פיהן לא מוסרי להיות מיליארדר. זה יוצר בעיה – שתי תפיסות מוסריות שונות מאוד, שקל להתבלבל ביניהן. בדיונים בנושא, גם מי שמאמינה שלתרום לצדקה זה טוב אבל לא חובה, וגם מי שמאמינה שתרומה לצדקה היא חובה מוסרית, יהיו בעד תרומה לצדקה. אולם, ההבדל הזה חשוב.

בתפיסה המוסרית שלי, מי שמילאה את חובתה המוסרית עשתה את שלה. לתקוף אותה על זה שהיא לא עשתה מעבר לכך זה מעשה לא מוסרי. הוא שייך לאותה קטגוריה של גניבה. מצד שני, להאשים מישהי על כך שהיא גנבה זה דבר הגיוני וראוי. מצד שני, מי שמתייחסת להעדר תרומה לצדקה כמו שאני מתייחסת לגנבה, תאשים את זאת שלא תורמת, ותרגיש מוצדקת בכך.

נוסיף לכל זה את החוק, ונקבל סלט. רגע, מה החוק קשור? איכשהו, הוא נוטה להופיע בדיונים כאלו. מישהי לא תורמת לצדקה, או לא עושה מעשה אחר כלשהו שלדעת חלק מהאנשים הוא חובה מוסרית, ולדעת חלק מהאנשים הוא מעבר לחובה המוסרית, והופכת להיות לנושא של דיון סוער. מישהי תוקפת אותה על זה, ואז קבוצת אנשים שמסכימים על כך שהיא לא התנהגה בצורה אידיאלית, מוצאים את עצמם בצדדים שונים של הדיון.

חלק חושבים שהיא בסדר גמור. היא לא עשתה את המעשה הכי טוב שאפשר, אבל מי מאיתנו תמיד עושה? והמתקפה עליה בברור לא ראויה! בשביל לבטא את הסנטימנט הזה מישהי קוראת לחוק לעזרתה. מה שהיא עשתה הוא חוקי, תעזבו אותה בשקט! המשמעות האמיתית של האמירה בכלל לא קשורה לחוק. המשמעות האמיתית היא שאין פה שום חובה מוסרית שלא מולאה.

הצד שחושב שיש פה חובה מוסרית שלא מולאה, לא מורשם מהטיעון, ולא מבין את המהות שלו (וזה לא מפתיע, הניסוח פה די גרוע). מה זה משנה אם היא לא הפרה את החוק? היא התנהגה בצורה מגעילה/אסהולית/מכוערת. היא התנהגה בצורה לא מוסרית.

מהות אי ההסכמה היא האם העברת כמות כלשהי של כסף לצדקה היא חובה מוסרית או מעשה טוב שאינו חובה. אבל הדיון מוסט למחוזות אחרים. הייתי רוצה להאשים בזה את השפה, אבל קיום של מונח לא באמת מונע את זה. הדיונים האחרונים שגרמו לי לרצות לכתוב את הפוסט הזה היו כולם באנגלית.

ועדיין, חסרה לי מילה. בעברית אני צריכה משפט. באנגלית מילה ארוכה שהשימוש בה לא נפוץ, ושאני לא יכולה להשתמש בה בלי להסביר בנוגע למשמעות שלה. אולי אם תהיה לי מילה, יהיה קל יותר להחזיר דיון שמתפתח סביב אי הסכמה על הגבול בין מעשה שהוא חובה מוסרית למעשה שהוא סופרארוגטורי לאי ההסכמה הזאת. כי יש לא מעט אי הסכמות שקל יותר להבין כשמסתכלים עליהם מנקודת המבט הזאת.

זאת, למשל, אי ההסכמה שיש לי עם אנשים שחושבים שלהיות מילארדרית זה לא מוסרי. לתרום את רוב הכסף שלי לצדקה זה סופרארוגטורי, אבל לא מהווה חובה מוסרית. ואי ההסכמה שלי עם מי שטוענת שהוא חובה מוסרית הוא גדול ורב, גם אם ממבט ראשון נראה שצירי המוסר שלנו מצביעים לאותו הכיוון. זה אומנם כך, אבל נקודת האפס ממקומת במקום שונה, וזו אי הסכמה מהותית. כשהיא באה יחד עם רשות לתקוף מי שלא ממלאת את זה, זה בעייתי עוד יותר.

איך המצאתי מחדש את הגדר של צ'סטרטון

העקרונות שעובדים בקנה מידה גדול לא תמיד עובדים בקנה מידה קטן, אבל הרבה פעמים הם כן. ובהרבה מקרים, אם אני באמת מבינה עקרון כלשהו, אם הוא הופך לחלק מהדרך בה אני חושבת על דברים, אז אני אחשוב כך בכל ההקשרים, לאו דווקא בהקשר המקורי. כך יצא שרוב הפעמים בהם קישרתי בפייסבוק את הפוסט כשחומות המיתוס רועדות, לא קישרתי אותו בהקשרים פוליטיים, אלא בהקשרים אישיים. הכחשת מציאות בקנה מידה קטן. בימים אלו, הדוגמא הכי מתאימה היא אנשים שגוססים מקורונה ועדיין לא מאמינים בקיומה.

הגדר של צ'סטרטון הוא עיקרון שמרני שהכרתי בשלב מאוחר של חיי (כמו רוב העקרונות השמרניים), ולקח לי זמן להבין שהוא כמעט זהה לעיקרון שאימצתי בחיי האישיים. הגדר של צ'סטררון היא העיקרון שאם את רואה גדר עומדת באמצע שום מקום, אל תהרסי אותה לפני שהבנת למה היא שם. אולם רק כשקראתי את הפוסט הזה על הריסת גדרות צ'סטרטון בנוכחות שור, הבנתי שיצא לי להמציא מחדש את העיקרון הזה, שזה אותו עיקרון בגללו אני שוקלת את האפשרות שארצה מתישהו לקנות דירה ברצינות. רוב הדיונים שראיתי על גדרות צ'סטרטון היו בהקשרים חברתיים פוליטיים – על סיבה לאסור על חתונות שאינן בין גבר ואישה, או גירושים ללא עילה.

כשהייתי ילדה, היו הרבה דברים שלא הסכמתי איתם עם ההורים השמרנים שלי (בעיקר אמא שלי, כי אבי לא לקח כמעט חלק בחיי) בנוגע לאיך צריך לחיות. לא היו לנו דיונים של ממש בנושא, אלא אמא שלי חשבה שיש דרך נכונה לעשות דברים, וכשאני אגדל אני אראה את הסיבות שלה. אני חשבתי שלעולם לא אבחר בבחירות שלה, כי הן דורסות העדפות שיקרות ללבי בלי סיבה טובה. המציאות, פעם אחר פעם, הראתה ששתינו טעינו. או ששתינו צדקנו – משנה מאיפה להסתכל.

אמא שלי באמת ראתה משהו שלא ראיתי. לדגומא, בכל מה שקשור ללבוש. אמא שלי לא הכריחה אותי ללבוש בגדים לא נוחים כמעט אף פעם, אבל היא מיד פעם ניסתה להציע את הבגדים היותר אלגנטיים ובוגרים על פני ההעדפה שלי לטריקו. עכשיו (כלומר, לפני הסגר) אני עובדת בעבודה אליה לא מקובל להגיע במכנסי טריקו, ומן הסתם, אני לא לובשת מכנסי טריקו במשרד. אבל אני גם לא לובשת את הבגדים המאוד לא נוחים שמסיבות מסתוריות חביבים על אימי. יש לא מעט לבוש כזה, אלגנטי מבלי להגביל את התנועה, אם מחפשות.

דברים כאלו קרו יותר מפעם אחת. והמסקנה שהסקתי מהניסיון שלי, הוא שאם מישהי אומרת לי גרסא כלשהי של "כשתגדלי תביני", היא כמעט בטוח טועה, ואני לא אאמץ את הדעה שלה באורך פלא עם הזמן. אבל כמעט תמיד יש לה איזשהו פריט מידע חשוב, שהיא לא רוצה או לא יכולה להעביר לי. עכשיו אני רואה את פער המידע הזה בתור מה שהוא, ומתייחסת ברצינות לכך שאם יש משהו שרוב האנשים עושים, יש סיכוי לא קטן שמתישהו גם אני ארצה לעשות אותו. זה לא אומר שאני צריכה לעשות אותו עכשיו, מראש. למשל, אני שמחה שבתיכון הלכתי באיזה לבוש שבא לי. לא הייתי מרוויחה דבר מללבוש בגדים פחות נוחים מראש. וזה אפילו לא אומר שבהכרח אעשה את זה – אומנם הרחבתי חמש יחידות פיזיקה בתיכון, כפי שהורי רצו, אבל לא המשכתי עם זה. והבחירה שלי במדמ"ח לא הזיקה לי בשום צורה, וכנראה עדיפה גם על פי הקרטריונים של ההורים שלי להצלחה מקצועית. הנסיבות יכולות להשתנות. אבל בהחלט יכול להיות שמתישהו בעתיד ארצה, למשל, לקנות דירה. ואשמח על זה שאני בוחרת לחסוך את הכסף עכשיו ולא לבזבז אותו על טיולים בחו"ל.

העובדה שהגעתי למסקנה הזאת בעצמי היא בעיני כשל בתקשורת. גם מצד הוריי, שיכלו להדגים עקרונות שמרניים אך לעולם לא להסביר אותם. אבל גם מכל התנועה השמרנית. בזמן האחרון נתקלתי בפייסבוק מידי פעם בהסברים רעיונות שמרניים, אבל זה קרה ממש לא מזמן, ותלוי במידה רבה בדרכים האקראיות למדי בהן אני רוכשת חברי פייסבוק חדשים, ובאלגוריתם הקפיריזי של פייסבוק. מבחינת בלוגים בעברית, אני מכירה בלוג אחד ויחיד שראיתי בו הסברים טובים לרעיונות כאלו.

אולי זאת הסיבה, שלמרות שאני נוטה להיות בצד הליברלי-שמאלני של המפה בהקשרים לא כלכליים, כשאני כותבת על פוליטיקה, אני רוצה להציג בעיקר את העמדה השמרנית. קראתי כל כך הרבה טקטסים מעניינים ומאירי עיניים על העמדה הליברלית, שמציגים אותה היטב. שוכנעתי על ידי טקסטים כאלו. לא היה לי קושי למצוא אותם. אבל לא נתקלתי באיזשהם טיעונים משכנעים לטובת עמדות שמרניות-ימניות רבות במשך יותר מעשר שנים.

בצורה דומה, כותבת הפוסט על הריסת גדרות צ'סטרטון בנוכחות שור מתארת מצב בו יש גדרות כאלו שקיימות מסיבות טובות, אבל השומרות על הגדרות האלו לא יודעות מה הן הסיבות האלו. הן לא מביאות סיבות בכלל, או מביאות סיבות ששגויות בברור. אבל הסיבות האלו הן לא הסיבות האמיתיות לקיומן של הגדרות.

המסקנה הטנטטיבית שלי היא שהרבה עמדות שמרניות נובעות מאיזשהי זהירות צ'סטרטונית מוצדקת, אבל בלי יכולת לנסח במילים, והרבה פעמים בלי ידיעה, לסיבה של העמדות האלו. וזה בעייתי. גם כי העדר המידע מקשה על יצירת שינויים בעת הצורך. אבל גם כי הרבה רעיונות שמרניים נוצרו כתוצאה מניסוי וטעייה שעלו בדם. ערכים ליברליים-קלאסיים כמו סובלנות דתית, חופש הדיבור, ושאר הגבלות על על פעילויות עונות בין פלגים יריבים נוצרו בעבר בו אנשים ברחו ליבשות אחרות מפני רדיפות דתיות, בו אנשים ראו במו עיניהם איך היכולת של המנצח לשרוף את כתבי היד של האויבים שלו הופכת ליכולת לשרוף את כתבי היד שלו אחרי מהפכה.

העקרונות האלו עומדים בניגוד לאינסטינקט האנושי. בגלל זה לקח להם כל כך הרבה זמן להופיע. ובגלל זה הם נשחקים עכשיו. כי קם דור ליברלי שלא זוכר איזה נזק הם מיועדים למנוע. הם לא שמרנים, הם לא יעשו משהו כי ככה תמיד עשו אותם. ולפעמים הם שמרנים, אבל הם רוצים לחזור לעבר שלפני העקרונות האלו. אינרציה גרידא לא מספיקה בשביל לשמר אותם.

צריך לשכנע אנשים שהם נכונים. צריך להגיד למי שעכשיו בצד המנצח שהיא יכולה להיות בצד המפסיד, ואם היא תשנה את כללי המשחק ככה שאפשר יהיה לפטר יריבים פוליטיים, עוד עשר שנים יכולים לפטר אותה. וכדאי מאוד שמי שאומרת את זה תהיה מישהי שהזדעזעה גם כשפיטרו מישהי שמתנגדת לה פוליטית. ושמי שמנסים לשכנע לא פוטרה בעצמה בגלל הדעות הפוליטיות שלה, ולא תגיד עכשיו שהכללים האובייקטיביים האלו הם בולשיט, והם לא הגנו עליה, והיא לא מתכוונת להפנות את הלחי השנייה. כי העמדה שההסלמה שלה יותר גדולה מההסלמה של היריד הפוליטי שלה זה עמדה שקשה מאוד לשכנע בנכונותה, גם בלי המעורבות של הפוליטיקה, קוטלת הבינה.

"תמיד עשו את זה ככה"

ראיתי את השלט הזה בפעם הראשונה שנכנסתי למשרדים של החברה בה אני עובדת כרגע. אני לא יכולה להזכר עכשיו מה בדיוק רשום בו. אני עובדת עכשיו מהבית, כך שעבר כמה זמן מאז ראיתי אותו. וגם לפני כן לא הסתכלתי עליו בתשומת לב. הוא מזמן הפך להיות חלק מהרקע, כמעט בלתי נראה. ולכן, אני לא יכולה לצטט במדויק מה באנגלית היה רשום עליו. מה שאני זוכרת את המהות, תרגום שלי לעצמי לעברית. "תמיד עשו את זה ככה פה זה לא סיבה". או "תמיד עשו את זה פה ככה זה לא סיבה לעשות דברים". לא תרגום טוב מספיק בשביל להצליח להגיד בדיוק מה היה המקור. אבל המשמעות די ברורה.

ויש סיבה לכך ששלט כזה יהיה תלוי במשרדה של חברת היי טק. הטכנולוגיה מתקדמת מהר, ואם דברים שתמיד נעשו כך ממשיכים להעשות גם כשזה לא רלוונטי, אז יש לזה מחיר. הגישה המקובלת בהייטק היא לנוע מהר ולשבור דברים. וכזה נעשה נכון, זה עובד. משנים משהו, ואז יש באג, ומגלים למה עשו את זה ככה מלכחילה. ואז מתקנים את זה, וזה יותר טוב ממקודם. כי אומנם הייתה סיבה לעשות את זה ככה, הייתה בעיה, אבל הפתרון שנבחר הוא לא היחיד י.ובינתיים דברים השתנו ויש פתרון יותר טוב. ואחרי שמתקנים את הכל שוב, הכל עובד טוב יותר.


הגדר של צ'רלסטון מביעה את הסנטימנט ההפוך בדיוק. אם את לא יודעת למה הגדר נמצאת פה, אל תשברי אותה. וגם לה יש סיבות טובות. מערכות חברתיות הן לא קוד, ומחירי השינויים גדולים בהרבה. ובניגוד לקוד, אי אפשר במקרה הגרוע, אם הכל משתבש, להחזיר הכל למה שהיה לפני השינוי. אני אתן דוגמא – המונרכיות הערביות וניסיונות המעבר לדמוקרטיה. באופן אירוני, מלכים יכולים להרשות לעצמם יותר דמוקרטיה דה-פקטו ממה שמשטר פרלמנטרי יכול. אבל מה שחשוב יותר, מדינות שהפילו את המלכים שלהן לא הצליחו לכונן דמוקרטיה יציבה, והפלת המלוכה יכולה לגרום למלחמות פנימיות, מוות מיותר, ואחרי כל זה, הקמתה לא של דמוקרטיה ליברלית, אלא דיקטטורה רצחנית שגרועה יותר מהמונרכיה שהייתה במקור. (ועל זה אפשר לקרוא עוד אצל הינשוף: בזכות המונרכיה ) .

אבל אפילו בהקשר של מבנים חברתיים, יש מבנים רבים שהתקיימו אלפי שנים, ושמרנים טענו ששינויים עלול להוביל לתוצאות הרות אסון, אבל שום דבר לא קרה. יותר מזה, השינויים היו לטובה והביאו רק טוב לעולם. הדוגמא הכי נגישה היא כל הטענות האנטישמיות על היהודים שמכינים מצות בדם ילדים נוצרים. ועכשיו, כשיש שיוויון זכויות ליהודים בכל העולם המערבי, אין תוצאות שליליות. אפשר לדבר על היציאה של נשים לעבוד, או על שיוויון זכויות חוקי לשחורים, או על ביטול העבדות. העבדות היא דוגמא טובה כי זה מוסד שקיים הרבה מאוד זמן. לא משחר האנושות, אצל ציידים-לקטים אין עבדים, אבל אלפי שנים. והנה, ביטלנו את העבדות, ולא רק ששום דבר רע לא קרה, קרו הרבה מאוד דברים טובים.

אז מי צודקת? תלוי. הגישה השמרנית טוענת ששינויים כאלו הם מסוכנים, ושהמחיר של כישלון גדול מידיי. ומצד שני, הגישה הליברלית טוענת שהמחיר של השארת המצב על כנו הוא גדול מידי. ביטול העבדות ומלחמת האזרחים האמריקאית מדגימה מצב בו שניהם צדו. המלחמה הייתה מחיר גבוה מאוד לשלם, ואולי בעולם מקביל אפשר היה לבטל את העבדות בלי מלחמות – שאר העולם המערבי הצליח לעשות את זה. אבל במציאות בה לא הייתה אפשרות כזאת, זה היה מחיר שכדאי לשלם. עכשיו אנחנו חיות בעולם שבו אין עבדות בארצות הברית, וזה טוב. מתן זכויות למגוון אוכלוסיות הם שינויים שהביאו להרבה יותר טוב מרע. ומהצד השני, המהפכה הקומוניסטית היא תרופה שגרועה בהרבה מהמחלה, ועדיף היה להשאיר את המונרכיה ברוסיה על כנה.

וזו התשובה האישית שלי. לפעמים השמרניות צודקות, לפעמים הליברליות. אין תשובה אחת, והכל תלוי בסיטואציה.בעד כמה גרוע המצב הנוכחי, במה יהיה מחיר השינויים, בכמה טוב יביא המצב החדש, במה הסיכוי שניסיון השינוי רק ידרדר את המצב. כל מקרה לגופו. אבל אני לא רואה אפשרות אחרת.

יש עוד נקודה חשובה שלא הזכרתי. ידע. קל יותר להדגים את זה על תוכנה ולא על בני אדם. הכי הרבה בעיות ובלאגן נוצרות כשיש חלקים בקוד שאף אחת לא מכירה. אז, בעייתי לגעת בהם, ולפעמים כולן מנסות כמה שאפשר להמנע מלגעת בהם. כשאין ברירה ומשנים אותם, אז אפשר למצוא באגים שקשורים לזה בעקיפים הרבה זמן אחרי שזה קורה. כשמדובר בקוד מוכר, ששינו לא מזמן, שיש א.נשים שמכירות אותו, אז גם כשנוצרים באגים לא לוקח הרבה זמן למצוא ולתקן אותם. ואם ההכרות מספיק טובה אז לפעמים פשוט לא קורה כלום. ואף אחת לא מתייחסת לזה. אחרי הכל, מתכנתות כותבות ומשנות קוד כל הזמן. זו ליטרלי העבודה שלהן.

הניסיון ההיסטורי מראה שהפיכות הן כמעט תמיד רעיון רע. זו אחת הסיבות המרכזיות שכל קריאה להפיכה במדינה מערבית דמוקרטית היא בעיניי מזיקה ורעה. המצב שלנו עכשיו הוא לא סתם טוב, הוא מצויין, אפשר לאבד המון. אבל גם אם תיאורטית יש הפיכה, וההפיכה היא לכיוון הפוליטי שאני רוצה, והכל הולך מצויין, במקרה הטוב ביותר האפשרי – המחיר עדיין גבוה מידיי. מהצד השני, יש כל כך הרבה חוקים שמגינים על קבוצות כאלו ואחרות. להוסיף עוד קבוצה לא יגרום לנזק נוראי ובלתי הפיך.

זו הנקודה האחרונה. הדרגתיות. וזה רכיב של השמרנות שאני תומכת בו. כשאפשר, לעשות דברים בהדרגה ולראות מה התוצאות. זה מאפשר לתקן דברים אם הם הלכו לכיוון לא טוב. כמובן, זה לא פתרון קסם. יש דברים שלא ברור איך אפשר אפילו להתחיל לתקן. מערכת הבריאות האמריקאית היא דוגמא לזה. אבל הסכנה מחוק – מכל חוק, חוק הלאום בישראל שהפחיד כל כך את השמאל בישראל, או חוקי איסור אפליה שימנים צועקים עליהם כאילו הם סוף העולם – היא לא גבוהה. חקיקת חוקים זה שינוי הדרגתי. בניגוד להפיכה.

הבלוג שאני רוצה לקרוא

פתחתי בלוג כדי לכתוב בו מחשבות שלי שאני רוצה לארגן, או שיהיה לי מקום לקשר אליו כי אני רוצה להתייחס אליהן. בתקופה שהייתה לא מזמן בה הקדשתי חלק גדול מהאנרגיה המנטלית שלי למחשבות על סדר וארגון, ואז למעבר דירה, כתבתי כמה פוסטים על זה. עדיין יש לי טיוטות לפוסטים שלא כתבתי אז, ואולי עוד אכתוב. ואויל לא, כי בינתיים עברתי לחשוב על דברים אחרים. למשל, על ניקיון בתור משהו שאני עושה כי הוא מביא לי שמחה. הניסוח הזה היה נשמע לי כמו בולשיט ניו אייג'י עד לא מזמן, והוא כנראה ידרוש פוסט בשביל להסביר..

אבל בעוד שבלוג מיועד בשביל למלא את הדחף הטבעי שלי לכתוב, העצה שאנימכירה בכתיבת ספרים היא שונה. לכתוב את הספר שאני רוצה לקרוא. מה הבלוג שאני רוצה לקרוא? היום נתקלתי בבלוג פיננסי על פרישה מוקדמת. באנגלית. היו בו כמה דברים נחמדים, כולל רעיון שחשבתי עליו לפניכמה זמן ועד עכשיו לא נתקלתי באף אחד אחר שמתייחס אליו. הבעיה? הבלוג היה מלא בזלזול והתנשאות כלפי מי שלא מסכים עם הכותב, ואני לא נהנית מזה במיוחד.

אז נראה לפעמים, הבלוג שאני רוצה לקרוא זה בלוג פרישה מוקדמת, שלא מתנשא. "הסולידית" זה הכי קרוב שיש בעברית, אבל הוא ממוקד הרבה יותר בהשקעה, וגם הוא סובל במידה מסויימת מיהירות.

למה הייתי רוצה לקרוא אותו? כי הייתי פה ושם, ואני לא ממש מקבלת את הרושם שמר-שפם-כסף (שזה הבלוג אליו אני מתייחסת: https://www.mrmoneymustache.com/) מבין איך אנשים נקלעו למצב שלהם, או מתייחס ברצינות לטענות שלהם. וזה חבל. זו אחת הסיבות שאני נגד התנשאות, מי שמתנשא, כמעט תמיד יאבד מידע. ולכן מה שהו איכתוב יהיה פחות מעניין ומועיל ממה שיכתוב (או יעשה) אדם פחות מתנשא, ולכן בעל ידע רב יותר.

מה שחסר לי שם… בלוגרית אחת תיארה את זה בתור "לדבר בגובה עיניים". איזשהי שיווניות. ההנחה שאדם יכול להכיר את הדרך שלך והדרך שלו ולבחור בה כי זה מה שהוא מעדיף. בלי שזה יגיד שהוא אידיוט או כבשה או שטוף מוח או ליצן.

הצל של זה היא ההנחה הנפוצה יותר, אבל שנעשת בתום לב – האמונה שאם אנירק אצליח להסביר לצד השני את דעתי כמו שצריך, הוא ישתכמע. כלומר, שמי שלא מסכים איתי, לא באמת לא מסכים, אלא רק לא מבין. אני נתקלת בה רבות, חטאתי בכך בעבר, והסבלנות שלי לגישה הזאת קטנה מאוד. אם למישהו אין את הנימוס המינימלי להניח שיכול להיות שאני מכירה את הדעה שלו ובכל זאת לא מסכימה איתה, אז כנראה הוא נעדר את הכבוד המינימלי כלפי שנחוץ לדיון מעניין או פרודוקטיבי.

אז זה הבלוג שאני רוצה לקרוא. הוא יכול להיות בעל אג"נדה. אם המטרה שלו היא פרשימהמוקדמת, בהכרח יש לו. אבל הוא לא מבלה חצי מזמנו בקריאה בשמות למי שלא מסכים איתו.

חלוקה לבלוקים – הצורך במונח

אצל פליי ליידי יש את העיקרון של בייבי סטפס. של צעדי תינוק. של לעשות כל פעם קצת. יש לה את החמש עשרה דקות עבודה, אבל זה הרבה יותר רחב מזה. זה אומר להתחיל בקטן. זה אומר… לא משנה. אני לא ממש מתחברת לקונספט הזה, ומימלא בשמת הסבירה את זה הרבה יותר טוב ממני בפוסט שלה מה זה "צעדים של תינוק". אצל UFYH יש גם את הרעיון של חמש עשרה דקות עבודה. וגם שם הוא מקשור להרגלים והתמדה. אבל אני לא מתחברת לאף אחד מהם.

למדתי את העיקרון של חלוקה לחלקים קטנים. הרעיון הזה שינה את הגישה שלי לסדר. הקונספט הזה הוא קונספט בסיסי ממש באיך שאני חושבת על סדר כרגע. אבל, הגרסא שלי שונה מהגרסאות הקיימות, ואני לא מרגישה בנוח להשתמש במונחים שלהם. זה לא בדיוק אותו קונספט. זה לא אותו הדבר. ולהתייחס באותו מונח לשני דברים שונים זה מתכון לבלבול. 

אני לא ממש מכירה את UFYH. נתקלתי בו, והוא נחמד, והרבה מהדברים שאני פחות אוהבת אצל פליי ליידי נעשו שם כמו שצריך. אבל לא התעמקתי. לעומת זאת, לצעדי התינוק של פליי ליידי אני ממש מתנגדת. לא כי יש משהו רע ברעיון עצמו, הוא פשוט לא קשור אליי. תינוק? באמת? אני לא מרגישה כמו תינוקת שרק עכשיו לומדת לסדר ולנקות. אני באדאס שרק עכשיו סיימה פרוייקט גדול של סדר וניקיון, ולא נשאר לה שום דבר גדול לעשות, רק דברים קטנים ותחזוקה שוטפת. 

גם מבחינת זמנים… יש הרבה א.נשים שהקדשה של רבע שעה לסדר או ניקיון עובדים בשבילם. אני לא אחת מהם. מגבלות זמן שרירותיות לרוב מציקות לי. אני חושבת ועובדת ביחידות הטבעיות של הסדר. זה יכול להיות, לארגן יפה את כל חולןצות העבודה של הקיץ ולשים אותן בשקית. או למדוד את כל המכנסיים הקצרים שלי, ולשים אותם בשקית. או לטאטא את הרצפה בחדר, כי הוא מלא בחול. או לטאטא ואז לשטוף. או להוציא מהמעטפות את כל המכתבים הישנים של ביטוח לאומי. ואז לשים אותם בניילונית. 

אני מחלקת דברים למשימות. המשימות האלו הן בלוקים מבחינתי. וכל בלוק בנוי מבלוקים קטנים יותר. אפשר להפוך מדידה של זוג אחד של מכנסיים קצרים (ואז קבלת ההחלטה מה לעשות איתם) לבלוק. או שהבלוק הוא המדידה של ארבעת הזוגות, כי זה לוקח פחות מדקה למדוד זוג. אחר כך קיפול יפה של כולם. ואז הכנסה לשקית. ההכנה למשימה יכולה גם להיות בלוק – הוצאה מהארון, ההפיכה שלהם כך שהם יהיו מוכנים ללבישה, הפרישה שלהם על המיטה כדי לעודד אותי לעשות את המשימה הקצרה הזאת. 

המשימה הזאת קרתה בגלל החלוקה לבלוקים. אולי זה יהיה הקונספט? עכשיו שיניתי את שם הפוסט מ"חלקים קטנים" ל"חלוקה לבלוקים". נשאר לחכות ולראות אם הפעם ארגיש שהמונח מתאים. אבל אם אמצא מצביע מתאים או שלא – יש פה קונספט שאני משתמשת בו. ואני רוצה מונח שיאפשר לי לתאר אותו, להצביע עליו, בנוחות.