רשתות נוירונים ולמידה מדוגמאות

 יצא לי ללמוד ממש קצת על AI ורשתות נוירונים. באמת קצת. הדבר העיקרי שלמדתי הוא כמה זה קשה לאמן רשתות אפילו אם המטרה שאני רוצה שהם יבצעו היא פשוטה. אבל הידע המינימלי הזה גרם לי לקחת קונספט שתיאורטית הכרתי, להבין אותו בעומק אחר, וליישם אותו בחיי.

למידה מדוגמאות. רשתות נוירונים, במובן הבסיסי, לומדות מדוגמאות. נותנים לרשת אובייקטים ששיכים לקבוצה אחת או שנייה, אומרים לה מה הקבוצה הנכונה, ומצפים שהיא תצליח להבין מה הכלל המפריד ביניהן. וזה, במידה רבה, הדרך בה בני אדם לומדים. וזו הסיבה שלמרות הנטייה הטבעית שלי ללודיקה אבסטרקטית, אני חובבת גדולה של דוגמאות. מה שמתקשר לאמונה שלי שבהרבה מקרים בדיקה של העובדות היא הדבר הנכון לעשות.

במתמטיקה אפשר להגדיר קונספטים בצורה חד משמעית – גם אם לפעמים מי שקורה את ההגדרה יתקשה להבין, במובן המהותי של המילה, את המשמעות שלה. כשמדובר על קונספטים בחיי היום יום, אין להם הגדרה מתמטית. ואין כרגע דרך ישירה להעביר הבנה של אדם אחד של הקונספט לאדם אחר. דבר זה לעיתים קרובות גורר שיח חרשים, בו אנשים מדברים בלי להבין אחד את השני, במקרה הטוב, או משתמשים בתעלולים רטוריים (כגון motte and bailey) כדי לרמות את עצמם ואת הסובבים אותם. בעיה נפוצה נוספת היא שפוליטיקה היא קוטלת הבינה, ואנשים היגיוננים רוב הזמן יתנהגו בצורה לא הגיונית ויגנו על דברים הלא ראויים להגנה, כשהמטרה האמיתית היא להגן על השבט שלהם. דוגמאות קונקרטיות ובמידת האפשר נייטרליות מאפשרות לעקוף את הבעיה.

יש עוד דרכים רבות בהן דיונים באוויר, בלי דוגמאות קונקרטיות, יכולים להשתבש. אבל הפתרון להרבה מהמצבים האלו הוא אחד – לדבר על דוגמאות קונקרטיות. במידת האפשר, הרבה דוגמאות קונקרטיות. לכל הפחות, זה מאפשר לצד השני להבין ש"הקונספט X כולל את הדוגמאות A B ו- C", ויש הרבה יותר סיכוי שהבנה מדוייקת יותר של הקונספט תצליח לצלוח את הפער בין אדם אחד לשני. תקשורת זו משימה קשה. אנשים באופן קבוע מעריכים בהערכת חסר כמה קשה זה לתקשר: https://www.lesswrong.com/s/5g5TkQTe9rmPS5vvM/p/sSqoEw9eRP2kPKLCz

 

למידה מדוגמאות היא בעיני אחת הדרכים הטובות לתקשר, ובתור כזו שווה להשתמש בה יותר. לכן, כשראיתי היום משהו וחשבתי עליו,- הו! זו דוגמא ל-failure mode סטנדרטי של  קבוצה מסויימת של אנשים, שמכילה כמעט את כל הקהילה הרציאונלית, חשבתי ששוה לכתוב על זה פוסט. ואולי לעדכן בהמשך עם כל דוגמא. התכוונתי לכתוב הקדמה קצרה על הרעיון, אבל גיליתי שזה ארוך מספיק לפוסט בפני עצמו, אז חילקתי את זה לשניים.

על שיקולי סימטריה ועקרון החסד

בפוסט הזה: https://antidem.wordpress.com/2014/02/28/what-if-hbd-is-true/ מציע כותב הפוסט את האפשרות שהמדיניות של השמאל בארצות הברית, מדיניות רווחה, מנציחה את הבעיות בקהילה השחורה, ושמנהיגי השמאל מודעים לכך ותומכים במדיניות זו מתוך אינטרס – כדי להבטיח את קיומה של קבוצת אוכלוסייה גדולה שבוודאות תצביע להם.

וזה צרם לי, האמירה הזו. מכמה סיבות. הסיבה הראשונה, שיש משהו מאוד מעצבן כשדעה ששמעתי המון פעמים מוצגת בתור רעיון חדשני ומקורי.  לכך סיבות רבות. זה מעיד על הכותב. או שהוא מנותק מהעולם בו אני חיה – שבו הרעיון שלו לא מקורי ומוצג בכל פינה. או שהוא לא טרח לעשות את שיעורי הבית שלו ולהראות התעניינות מינימלית בחומר שקיים בנושא. או, וזו בעיני הסיבה הכי נפוצה, זה פשוט מניפולציה רגשית.

הכותב הוא הו-כה-אמיץ ואומר דעה שהיא טאבו ואסור לומר אותה, ולכן כמובן זו הפעם הראשונה שאני שומעת אותה. ואם אני לא אחשוב עליה (וכמובן אסכים איתה) אז אני לא אמיצה ולא חדשנית ועם הממסד המסואב ונגד האנדרדוג ו… פיכסה. בקיצור, אני נגד דיבייבטים על אומץ, ועל כך אפשר לקרוא עוד כאן: https://antidem.wordpress.com/2014/02/28/what-if-hbd-is-true/

אבל הסיבה העיקרית לכך, היא הסיבה שתמיד הפריעה לי עם ניחושי מניעים של הימין – אין לזה שום קשר למציאות שאני מכירה. אני מכירה שמאלנים. הייתי שמאל כלכלי בעצמי, יצא לי לקרוא המון המון דברים שכתבו כותבים שמלאנים, וגם עכשיו יוצא לי לקרוא. לא תמיד בכוונת תחילה, אלא כי אלו הדעות של אנשים שכותבים דברים אחרים שאני מתעניינת בהם.

ובתור מי שמתנגדת לחלק גדול מהתוכניות האלו, וחושבת שהן דרכים לא אפקטיביות להשיג את מטרות השמאל, הרשו לי להגיד לכם: הם מאמינים בזה. באמת ובתמים. זה מעצבן מאוד בשבילי – בתור מי שמסכימה עם המטרות אבל חולקת על האמצעים. בתור מי שצריכה לסבול הרבה יותר מידי הנחת כוונות רעות, או קושי לנהל דיון הגיוני בנושא. בתור מי שנתקלת בזה בנושאים שאמורים להיות לא קשורים, וזה מיותר לחלוטין בעיניי. הם באמת מאמינים בזה. ואני בטוחה שרוב המנהיגים, אם לא כולם, גם כן מאמינים בזה.

להגיד שזה פוטר אותם מאחריות לחלוטין? לא. יש דרגות שונות של "מאמינים" ורמות שונות של הטיות קוגנטיביות ושבטיות ושקר עצמי וחוסר יכולת לראות דברים כמו שהם גם במאמץ. ונקודות עיוורון. זה לא שחור ולבן, ויש לא רק גוונים שונים של אפור, אלא גם מנגונים שונים ומשונים, עליהם אולי ארחיב בפוסט נפרד. אבל ההשערה הזו שזה נעשה מתוך אינטרסנטיות – היא שגויה. היא פשוט שגויה.

ומה הבעיה פה? שאני מאמינה בקוהרנטיות, ובסימטרה, ובהגינות. ואני שואפת לדעת את האמת. וזה אומר שכל הטיעונים שרשמתי פה חלים באותה מידה על טענות כלפי המפלגות הדתיות והשאיפה שלהם להשאיר את המצביעים שלהם בעוני. ועלי להניח שלו הייתי דתיה או חרדדית, יכולתי לרשום אותו דבר בדיוק על החילונים, ועל המניעים השליליים שהם מייחסים למנהיגים שלי.

אני חושבת שיש קצת יותר סיבות להניח עסקנות מהצד של המנהיגים הדתיים מאשר מצד השמאל. בעיקר כי יש הרבה יותר שחיתות, ושבטיות במובן המסורתי של המילה, וחצרות וריבים ויועצים למיניהם ובלאגן. מצד שני, אני חושבת עכשיו על השמאל הישראלי, בעוד שחלק מהדברים שקוראים בשמאל האמריקאים בהחלט נשמעים מאותה קטגוריה, גם אם בגרסא מודרנית יותר. אבל בעיקר – זה לא משנה. היכולת של מנהיגים להשפיע על דעות ההמון ועל תהליכים היסטוריים מוגבלת, בעיניי, רוב הזמן. יש יוצאי דופן, והמנהיגים יכולים לדחוף מעט לפה או לשם, אבל זה הכל.

קבוצה תבחר כמנהיגים רק אלו שמאמינים במה שהיא מאמינה. ואם מדברים על מנהיגות אידיאולוגית, לא פוליטיקאים, אז זה ברור כפליים. ומה שחשוב, זה שהאנשים באמת מאמינים בזה. יש לי הרבה מה להגיד על הבורות של חרדים בכל הנוגע לכלכלה מודרנית, ועל הדרכים הרבות בהן בני אדם משכנעים את עצמם במה שמועיל להם להאמין. אבל לא זו הנקודה.

הנקודה היא שמשיקולי סימטריה, עלי להניח שהטיעון שמנהיגי הדתיים שואפים לשמר את העוני של המצביעים שלהם, שגוי. אני פחות בטוחה לגבי הפוליטיקאים (פוליטיקאים נוטים להיות הרבה יותר מקוויליאניים), ואני לא זוכרת שראיתי את החלק המניפולטיבי שמעצבן אותי כל כך, יותר מהטיעון עצמו. אבל כנראה שהטיעון הזה שגוי. ולי אישית ממש קשה להאמין בזה.

אופס. כנראה אני צריכה להתאמץ יותר להחיל את עקרון החסד על יריבים אידיאולוגיים. נראה שזו הדרך לצייר מפה מדוייקת יותר של המציאות…

אציין לטובה שבפוסט שקישרתי אליו הטיעון הוצג בצורה משמעותית פחות גרועה מבדרך כלל. וקראתי את הפוסט ואהבתי אותו ואפילו הסכמתי עם חלקים גדולים ממנו (אני דווקא בטוחה שגרסא חלשה של HBD נכונה. מעצבן אותי הרידוד והשיטוח של הראיות שיש בידנו על ידי כל הגזענים והניאוריקציאונריים שעושים בהטל של העובדות קרדום לחפור בו, אבל אני חושבת שיש כמה דברים שהוכחו היטב. והפער בממוצע האיקייו הוכח היטב). הוא מוסיף הסתגייויות ונקרא ככנה ולא מניפולטיבי.

זו הסיבה שהוא עורר בי רצון לענות לו בכנות. נראה שהוא באמת לא התכוון לשאלה בתור שאלה רטורית, באמת לא התכוון להיות מעצבן ומניפולטיבי, והצליח להעביר את הרושם הזה בלי להתייחס מראש לטענות שאני מעלה. אולי הוא אפילו שאל את השאלה הזו בזמן שבו היא באמת הייתה חדשה ואף אחד לא חשב עליה (למרות שאני מפקפקת בכך).

ועדייןף השאלה הזו בעייתית. אין שופם דרך לענות עליה, אין דרך לקרוא תא המחשבות של המניהיגים, וכל מה שהיא עושה זה לעורר רגשות שליליים כלפי הצד השני ולשנות את היחס כלפיו. כי היחס כלפי מי שטועה והיחס לפי מי שעורך מניפולציות משיקולי תועלת אישית הוא שונה מאוד, והאינטואיציה המוסרית לגביהם גם היא.

אני באמת צריכה לנסות להמנע מהטענה הזו. בטוח בצורה של שאלה רטורית, אבל אולי גם בצורה של טענה. היא רק תרחיק ממני כל אפשרות לדיון מוצלח עם אדם מהצד השני. והיא דורשת מידה עצומה של אמון כדי שאפשר יהיה לנהל דיון פרודוקטיבי אחריה, שלא לדבר על לשמוע תשובה של הצד השני. באמת הייתי רוצה לשמוע אותה. תשובה אמיתית של הצד השני, לא את הניסיון שלי לשקף את התשובה שלי אליי.

על מכחישנות בקהילה הרציאונלית

(1)

אני נהנית מאוד מהקריאה ב- Less Wrong. אני לומדת שם הרבה, ויש שם משהו שמייצג בערך חצי מהשאיפה שלי רציאונליות. לצערי, הוא נוטה להיות מנוגד לחצי השני. תחת הקהילה הרציאונלית, כרגע, אני מתייחסת פשוט לאנשים שמנסים לחשוב בהיגיון. להסתכלת על הראיות, לחפש את העובדות, ולחהליט לפי העובדות. כולנו מוטים ולא אובייקטיביים, אבל יש אנשים שמנסים לחפש את האמת ולפעול על פיה, ויש כאלו שלא. והשאיפה לפעול לפי העובדות היא מה שמשותף לאנשים כאלו.

לצערי, נראה שלאנשים כאלו יש כשלים שהם מועדים אליהם יותר מאחרים. אחד מהם, זה התכחשות למידה בה כולנו לא רציאונליים ולא נוהגים בהגיון. במובן מסויים, זה סוג של הנחת המבוקש. אבל אני מרגישה שזו תופעה ייחודית שראויה לקודקוד משל עצמה בגרף מרחב המחשבה שלי.

(2)

בבלוג המוצלח הזה נכתבה הפסקה הבאה, בפוסט על למה עדיף לשכור דירה, על פני לקנות דירה:

"10. אם הכסף ישב אצלי בחשבון, אבזבז אותו. אני רוצה שהוא יהיה מושקע בדירה

אני באמת חושב שטיעון זה הוא לא רציני, זה טיעון שבא מפיו של ילד, אך שמעתי אותו לא פעם. אני הייתי עונה – האם ללמוד לנהל את עצמך כלכלית שווה לך מיליון שקל או לא. קורס אקסל למשל עולה 5000 שקל. בנוסף, זה לא רק שהכסף שלך מושקע בדירה, זה גם העתיד שלך.. "

מה בעיני רציאונלי? קודם כל, לבדוק אם זה. נכון. האם הכסף *באמת* יתבזבז אם הוא ישב בחשבון. עבורי, למשל, זה לא נכון כרגע. אני מרוויחה יותר משאני מוציאה, והכסף שלי בחשבון מתרבה. וזה לא פעם ראשונה שזה קורה לי. אני כן מרשה לעצמי לבזבז יותר, אבל אני בכלל לא בטוחה באיזו מידה זה לא רציאונלי ובאיזו מידה זה שימוש מוצלח במשאבים שלי. כנראה חלק מזה אוכל לראות רק בדיעבד.

אבל, עיון קצר בסטטיסטיקות על ישראל או על מדינות מערביות אחרות ייתמוך בטיעון – הרבה אנשים מבזבזים יותר מידי. זה לא ממש הוכחה, אבל זה מספיק קרוב. ונתקלתי במספיק אנשים שזה נכון עבורם. ובסך הכל, אם מי שמעלה את הטיעון בדק אותו אמפירית, אז הוא נכון. להשתמש במילים טעיונות רגשית כמו "ילד" או "לא רציני" כדי להתמודד עם עובדה זה לא רציאונלי.

מה יכול להיות רציאונלי? לבדוק עד כמה זה בר שינוי. לבדוק אם האדם ניסה אסטרטגיות התמודדות שונות, והאם הוא יכול לנסות אסטרגטיה שהוא לא ניסה בעלות סבירה. כנראה יש אנשים שלא ניסו. לפעמים אני נדהמת מהטיפשות שאנשים מסויימים מסוגלים להפגין. אבל יש הרבה אנשים שניסו. וזה לא עבד להם.

ואני חייבת לשאול – אתה *באמת* חושב שהיכולת לא לבזבז היא שאלה של קורס אקסל? סירייסלי? הרי ברור לחלוטין שזו בעיה של דחיית סיפוקים, לא של חוסר ידע במתמטיקה או חשבונאות. וברור שזה לא בעיה קלה שאנשים יכולים לפתור בקורס. ואת זה אפשר לדעת כי אנשים מתאמצים המון בשביל זה, ולא מצליחים. או מהמחקרים שמראים שזה גנטי במידה רבה. או מ… אינספור דרכים שונות שכל אדם שלא עסוק בלהכחיש מייד יראה.

(3)

עוד דוגמא, הפער קצרה. הפוסט הזה הוא דוקא לא מכחישני. אבל הוא נכתב בתגובה לרעיון לתרבות אלטרנטיבית. בניגוד לתרבויות בהן מקובל לבקש מאנשים דברים רק אם בטוחים שהם מסכימים ולסרב זה חטא, או לזו בה אפשר לשאול וזה לגיטימי לסרב, מוצעת תרבות בה אנשים מספרים את המניעים שלהם ומאפשרים לאחרים להחליט בהתאם לנתונים. רעיון מאוד חביב. אבל בשביל שזה יעבוד, דרוש אמון בכמות עצומה ממש בין האנשים, ומדעות עצמית עמוקה מאוד. אה, וגם נכונות להשקיע בשביל להבין מה המניעים בכלל עבור משהו – לדעתי ברוב הדברים היומיומיים זה לא שווה את ההשקעה שבלמצוא אותם.

אבל בעיקר, כמו שנכתב בתגובה הראשונה, בשביל שיהיה אפשרי להגיד משהו, צריך שהתגובה כלפיו תהיה סבירה. באיזה עולם מקביל אדם צריך לחיות כדי לחשוב שמישהו יוכל להגיד "אני לא רוצה שתעזור לי במעבר הדירה כי אני לא סומכת עלייך שלא שתמש בזה אחר כך כנשק נגדי?" וזה לא יפגע בידידות ביניהם? באיזה עולם אנשים מגיבים ברציאונליות לשיתוף במידע, ולא נפגעים ממנו והופכים את המצב לגרוע יותר?

מזכיר לי את הסקר המשעשע שמראה שפעם אנשים היו שמרנים יותר בנוגע לכל כמיני נושאים כמו אפליה כלפי מיעוטים, והעריכו את מידת שמרנותם בצורה נכונה. היום אנשים פחות שמרנים, אבל מעריכים את שמרנותם הערכת חסר משמעותית. באותה המידה, אנשים שמנסים לנהוג בהיגיון לרוב באמת יותר הגיוניים, אבל הם מעריכים את מידת ההיגיון שבהתנהגות שלהם הערכת יתר עצומה (שבפני עצמה לא רציאונלית ובקלות יכולה לגרום לבעיות).

(4)

מה שקפץ לי לעין בדוגמא הראשונה הוא לא רק ההתעלמות מהעובדות ואי הרציאונליות בפני עצמם, אלא הכחשה של אי הרציאונליות של בני האדם. ואז, פעולה שמבוססת על האמונות הלא נכונות האלו. רק שהכחשה של הטבע האנושי לא מובילה לתוצאות טובות. מי שנוטה לבזבז את הכסף שיש לו בעו"ש, טוב יעשה אם ימצא דרך לעקוף את החולשה הזו שלו. ואם לקחת משכנתא עובד בשבילו, אז שיעשה את זה. ואם להפקיד לחסכון ביום של המשכורת ככה שמבחינתו הכסף הזה לא נכנס – מצויין! גם לי יש כמה טריקים כאלו שעובדים, ואני משתמשת בהם.

הכחשה של המציאות בה אני מתנהגת בצורה לא רציאונלית, היא, כמובן, לא רציאונלית. וכמו כל הכחשה של המציאות, היא מובילה לבעיות. למשל, היא מונעת לחפש פתרונות עוקפים שיקטינו את ההשלכות השליליות של אי הרציונליות הזאת. היא עלולה למנוע את מטא-ההבנה שבי אדם הם מסובכים ושאם יש פתרון פשוט ומתבקש אז רוב הסיכויים שהוא היה ממומש כבר, ואם הוא לא ממומש, אז כנראה יש לכך סיבה. כמו ב-XKCD הזה:

(5)

במידה מסויימת, אני מחפשת בדיוק מה שהם מחפשים – כללים שיהפכו את החיים לקלים יותר. אולי בגלל זה  ה- failure mode הזה מציק לי כל כך? כמו שיודקובסקי נטפל לדרכי הכשלון הסטנדריות בחשיבה על FAI, מטרת חייו? לא רק כי הוא נתקלת באותו נימוק מטופש שוב ושוב ושוב, ולי זה נראה פחות מעצבן כי נתקלתי בטיעון הזה רק פעם אחת, אלא כי הטיעון הזה מפריע לעבודת חייו?

ל-Captain Awkward יש כללים כאלו. כללם פשוטים שמונעים דרמה. אבל יש לזה מחיר. הרבה פעמים, הם דורשים לעשות את הדבר הקשה והלא נוח בטווח הקצר בשביל למנוע בעיות בטווח הארוך. יש את כל המקרים בהם ברור מה הדבר הנכון אבל רגשות! מונעים את המעשה.

אולי זו אחת הסיבות לפער שמפריע לי כל כך, בין שני הצדדים של מטבע הרציואנליות? השיטה המדעית, מבוססת העובדות, של לוותר על אמונות כשהן סותרות את המציאות… היא במידה רבה אקסיומה שעליה נשנעות המון מהאמונות שלי, ממי שאני. אבל החפיפה בין מי שעושה את זה ביחסי אנוש ומי שעושה את זה בנושאים מדעיים היא קטנה מאוד.  אולי זו אחת הסיבות לזה, ובגלל זה איסטנסים של הכחשת אי רציאונליות מציקים לי כל כך?

איך נכשלים ילדים

(1)

המקום הראשון שהגעתי אליו בצבא היה פסבדו-קורס נוראי. היו בו חמישה אנשים, כולל אותי, וזו נחשבה קבוצה גדולה. הכי גדולה בהיסטוריה של הפסבדו-קורס. אלו לא היו חפיפות כמו שהיו במקום שהגעתי אליו אחרי זה. וזה לא רק הבדל במילה, היה ניסיון ליצור קורס. מידי פעם היה הרצאות, היה חדר נפרד לחניכים, החניכים היו צריכים לישון בבסיס, והיו עוד כל מיני דברים.

הקורס הזה היה כושל לחלוטין, והסיבה שאנשים הצליחו לעבור אותו בעבר לדעתי היא בגלל שמינו לשם אנשים חכמים שידעו הרבה דברים מראש, ובגלל שהיו קצת אנשים בקורס. אני נכשלתי בקורס הזה. אז, נורא התבאסתי (למרות שהתבאסתי לא פחות כשגיליתי שנתקעתי בקורס הזה ולא במקום אחר שאליו רציתי להגיע). עכשיו, אני שמחה על החוויה. זו הייתה הפעם הראשונה שחוויתי את אי ההבנה הטוטאלית שיש ילדים ואנשים שחווים במה שקשור למתמטיקה. אבל זה יותר מזה, איבדתי את התחושה שמה שאני לומדת זה מידע על המציאות, ולא סתם דברים שרירותיים או חצי שרירותיים שצריך לזכור ולנחש.

התחושה הזו היא לא משהו שהרגשתי אי פעם. אפילו במקצועות הומניים בהם חלק גדול באמת כלל לזכור בעל פה דברים ולנחש מה המורה הרוצה. החוקיות שם הייתה ברורה לי. אף פעם לא הבנתי את התלמידים שלא הבינו. יותר מזה, אפילו שנתקלתי בחומר קשה שלא הבנתי, היה לי ברור שהחומר הזה עוסק בדברים שקיימים במציאות, שיש לשאלה הזו התשובה גם אם ממש קשה למצוא או לבדוק אותה. בקורס הזה לא הרגשתי ככה – למרות שהוא עסק בדברים במציאות ואפילו כאלו שקל יחסית למדוד.

זו הייתה חוויה מאוד מלמדת, למרות שרק בדיעבד ראיתי את זה.

(2)

הפוסט הזה עוסק באיך נכשלים ילדים, לא קורסים. אולם קשה לא להתאפק ולא למנות את כל הסיבות בגללן הקורס היה גרוע. או לפחות, את הסיבות המרכזיות וכאלו שלא דורשות לתת פרטים שאני לא רוצה על השירות הצבאי שלי.

קודם כל, הושיבו אותנו בחדר נפרד. בלי מורה. למשך החלק הראשון של הקורס. זה רעיון ממש ממש גרוע. כי למרות שאמרו לנו שאנחנו יכולים ללכת ולשאול שאלה כל אחד מהאנשים, זה יצר תמריצים הפוכים. קודם כל, היינו צריכים לצאת מהחדר, החוצה, ולהגיע לחדר אחר. זה הרבה יותר מאמץ מלשאול שאלה מורה שנמצא בכיתה. זה גם פשוט מקשה לשאול אותה. צריך או להביא את החפצים לחדר השני, או להביא את החייל לחדר הזה. ולרוב הם לא רצו לבוא לחדר הזה. היה אחראי קורס. הוא היה אדם טוב אבל אחראי קורס גרוע. אבל חוץ ממנו, לא ידענו את מי לשאול. "לשאול כל אחד" זה לא באמת תשובה טובה, עדיף בהרבה שיהיה אדם ששואלים אותו. כמו באפקט הצופה מהצד, כשאפשר לשאול את כולם בעצם אין אדם שאפשר לשאול ויש הרבה יותר סיכוי שמי ששואלים אותו ינסה להפנות את השאלה לאדם אחר, וההוא ינסה לענות כמה שיותר מהר וצאת מידיי חובה.

דבר שני, נתנו לנו לקרוא ספר בשביל ללמוד. ספר שלא מיועד לזה. למדתי באוניברסיטה הפתוחה, אני יודעת איך ספר שמיועד ללמידה עצמית נראה. וזה לא היה ספר שמיועד ללמידה עצמית. אחד מהדברים שמעידים על זה הוא שכמעט ולא היו תרגילים. אפשר היה לקרוא המון, בלי לדעת אם הבנתי את החומר או לא, כי לא הייתה דרך לוודא את זה. והדובדבן שבקצפת – לא היה מילון. כשהייתי שם, זה מה שהפריע לי הכי הרבה. בניגוד לשלושה מתוך האנשים שהיה להם תואר בנושא קשור ולכן יצא להם לקרוא עליו באנגלית, לא לא היה, ולא הכרתי את המונחים. זה היה פשוט אוסף שלם של ז'רגון מקצועי שלא הבנתי ושציפו ממני להבין מההקשר, כלומר לנחש. זה רעיון גרוע בכל קנה מידה, מטומטם להחריד, וההצדקות שנתנו לטיפשות הזו היו מטופשות עוד יותר – שלא רצו לתת לנו גישה למחשב עד שלב מתקדם יותר בקורס כי ככה. כלומר, כי מסורת צבאית.

גם אחרי שקיבלנו מחשבים, ואיתם מילון (והפסקנו לקרוא את הספר, כך שכבר לא הייתי צריכה את המילון) לא הבנתי מה הקטע. חוץ מהקטע של ליצור מסורת קורס כדי להדמות לקורסים אחרים, לא ראיתי בזה שום משמעות. וכמובן, אני לא רואה סיבה לאי הבאה של מילון פיזי. עד היום נשגב מבינתי למה הם עשו את זה, ואני לא מצליחה להביא שום הסבר חוץ מאינרציה בשם האינרציה, ובעיניי זה טמטום מוחלט.

בקיצור, לא הבנתי מה אני קוראת. בהתחלה. בדברים שאמורים להיות הבסיס של הבסיס של חומר הלימוד. ואני חושבת שלו היה לי מילון והייתי מתרגמת את המונחים המקצועיים שלא הכרתי (ושלא הסבירו בספר, כן? פשוט הניחו שכל מי שקורה אותם מכיר אותם) היה לי סיכוי לעבור את הקורס. למרבה מזלי, זה לא קרה.

כבר אמרתי שלא היו  תרגילים? זה חשוב, המחסור בפידבק, ויותר מזה, המחסור בפידבק אובייקטבי. אחרי הכל, הקורס עסק בדדברים שקוראים במציאות, זה היה ממש מתבקש לתת תרגילים שכוללים חישובים. כמעט ולא היו. גם אחרי שסיימנו את החלק של לשבת לבד בחדר מבודד ולקרא ספר – זה לקח לפחות שלושה שבועות מהקורס – זה לא הסתיים. אחר כך היו הרצאות, בלי תרגילים גם כן. אני חושבת שהיו עוד דברים לקרוא בעצמנו בלי תרגילים, מול המחשב, מעורבבים בהרצאות. ורק אז עברנו לתרגילים. אני בטוחה שזה היה לפחות חודש וחצי אחרי תחילת הקורס, אבל נדמה לי שזה היה שלושה חודשים. לא זוכרת בדיוק.

ורק אז סוף כל סוף שמו לב שאני לא מבינה דברים. ואז כמובן האשימו אותי, והתעלמו מזה שכבר כמה חודשים אמרתי להם שאני לא מבינה והם אמרו לי להמשיך לקרוא בכל זאת. טוב, עשיתי את זה בשבועות הראשונים ואז נמאס לי, כי אף פעם לא יצא מזה כולם. כלומר, לפעמים מישהו בא להסביר לי, אבל ברוב הפעמים אמרו לי שאסתדר לבד. שהם מאמינים שאני אצליח להבין. אבל לא האמינו לי כשאמרתי שאני לא מבינה.

ואז התחיל החלק שבו הם קולטים שמשהו לא בסדר. אז מפקד הקורס התחיל לנסות להסביר דברים. אבל זה היה כמו להסביר משוואות למי שלא יודע מה זה חזקה – הפער היה גדול מידי. וגם אז אולי עוד היה להם סיכוי (ומטעמי תקנים הם מאוד לא אהבו להעיף אנשים מהקורס ואפילו אמרו לנו בהתחלה שזה לא קורה ושאנחנו יכולים להיות בטוחים שאנחנו נשאר שם אלא אם כן יקרה משהו קיצוני ממש). כלומר, היה להם סיכוי לו הם היו מבינים מה קורה, ולו היה לי אמון בהם.

לא היה לי אמון. לא ידעתי את זה. חשבתי שהאמנתי, ובמידה רבה באמת האמנתי. כשמפקד הקורס אמר שהבעיה היא בי ושאני לא מבינה את הגישה המדעית האמנתי מספיק בשביל שזה יערער את הבטחון העצמי שלי, למרות שזה סותר את כל שאר המידע שהיה לי על עצמי ושאספתי לאורך הרבה זמן.  אפילו האמנתי שיש להם את התשובות הנכונות לתרגילים. אבל, לא האמנתי, לא באמת, שאלו תשובות נכונות אובייקטיבית. כמו גובה של בניין שאפשר ללכת ולמדוד. הן היו שרירותיות מידי. לפעמים הזניחו דברים מסויימים ולפעמים לא בלי סיבה. אני מאמינה שהם הזניחו דברים כשהם לא שינו את התשובה ולא הזניחו כשהם שינו. אבל, לא האמנתי שיש אלגוריתם שמאפשר לפתור את התרגיל. צריך היה לנחש מה מותר ומה אסור והם שינו את זה בצורה שרירותית.

אני חושבת שאם מפקד הקורס לא היה מנסה להרוס את הביטחון העצמי שלי בשביל לתרץ את הכשלון שלו היה לי סיכוי אמיתי להצליח. אבל אני אומרת את זה עכשיו, ממרחק השנים, ממבט אובייקטיבי. אז, זה היה נורא. הייתי במצב רגשי רע, חשבתי שאני לא בסדר ולא אצליח בכלום בחיים. ויעיפו אותי לעשות משהו חסר תועלת בצבא, ומה יחשבו ההורים? ורציתי נורא להשאר בקורס. זה שלא רציתי להגיע אליו מלכתחילה ושביקשתי שיעבירו אותי למקום אחר ביום הראשון…

אני זוכרת במיוחד תקרית מסוימת. זה אירוני שאותה אני זוכרת, כי דווקא בה מפקד הקורס היה כמעט בסדר. היינו צריכים לפענח משהו, ולא הבנתי משהו ממש בסיסי. ניסיתי לענות על השאלה שעמדה בפניי, והוא עצר אותי ואמר שאם אני לא מבינה את המשהו הממש בסיסי אז צריך לעצור הכל ולהסביר אותו כי הוא בסיסי וחשוב ואין טעם להתקדם הלאה עד שאני אבין אותו. ואני התעצבנתי על זה ועל זה שהוא סירב להתייחס בכלל לאיך שניסיתי לענות על השאלה.

והקטע? הוא צדק. זה באמת היה משהו בסיסי שהייתי צריכה לדעת. אבל הוא איחר בכמה חודשים. אני בנקודה הזו השלמתי עם מה שהוא חזר ואמר לי שוב ושוב בתחילת הקורס, כשאמרתי לו שאני פאקינג לא מבינה מה המונחים הבסיסיים ביותר והוא אמר לי להמשיך הלאה ושהוא בטוח שאני אבין בהמשך. אז עשיתי מה שהייתי עושה עם אנסינים באנגלית בחטיבה, כשפתרנו אותם בלי מילונים. ניסיתי לענות על השאלה כשנקודת המוצא היא שחסר לי מידע בסיסי.

עשיתי ככה במשך כל הקורס, במשך חודשים, וזה היה קצת מאוחר ומאוד צבוע מבחינתו להתעלם מהניסיון שלי לענות על השאלה באנסין כשאני לא באמת מבינה מה רשום בו, בשביל תרגם את המילה שהיא הנושא של האנסין. אני לא זוכרת איך זה הסתיים. אולי בכיתי. זה לא כזה נפוץ מבחינתי, לבכות בציבור, אבל הקורס הזה הצליח בהצלחה (כלומר בכישלון) ליצור אווירה אינטנסיבית וגרום לי להרגיש מה שהם רצו. לקבל את ההנחות שלהם ונקודם המבט שלהם, במקום את שלי. רק שנקדות המבט שלהם הייתה שגויה, ולא הובילה לתוצאות טובות.

אחר כך העיפו אותי. הגעתי למקום אחר. עם מישהי שנכשלה במיונים לקורס, ועוד אנשים שלא קשורים בכלל לקורס הזה. ושם היה לי הרבה יותר טוב, ואני שמחה שהגעתי לשם. זה לא היה מקום הכי טוב בצבא, וכמות הזמן שהתבזבזה על דברים לא חושבים, והדברים המוצלחים שאפשר היה לעשות במינימום זמן ולא נעשו משיקולים של פוליטיקה ארגונית ובירוקרטיה ושטויות… אבל זה היה הדבר הכי גרוע שהיה שם – היה בזבוז זמן ודברים משעממים.וזה לא הדבר הכי נורא שיכול היה להיות.

גם שם היו חפיפות – לא ניסו לקרוא לזה קורס. וגם שם הייתה למידה עצמית. וגם שם ציפו ממנו לקורא לבד ולהבין חצי ספר באנגלית. למען האמת, שם קראתי יותר. והתחלתי את שהותי שם (אחרי שעשיתי דברים בירוקרטיים והתקנתי תוכנות על המחשב וכאלו) בתרגיל שלא היה לי מושג איך לפתור. אבל הצלחתי. וכנראה הייתי מרגישה פחות תלויה באוויר וחסרת ביטחון אילולא באתי מקורס שניסה להחריב את הביטחון העצמי שלי, ולא פחות חשוב, פגע קשות באמון שלי במערכת הזו.

ופתרתי את הרגיל, וקראתי את הספר (שם, לא אסרו על מילון. יכולתי אפילו לחפש בגוגל כמה שבא לי!) ופתרתי עוד תרגילים, והתחלתי לעבוד, ואף אחד לא אמר לי שאני לא טובה בגישה המדעית. ותכלס, לא היה לה שום קשר לאף אחד משני המקומות. מפקד הקורס ההוא סתם זרק את המילים האלו באוויר.

(3)

אני לא זוכרת מתי קראתי את הספר "איך נכשלים ילדים?". אני אפילו לא זוכרת אם זה היה לפני או אחרי הצבא. את הפוסט הזה על חוסר הבנה אמיתי במתמטיקה קראתי אחרי הצבא. ועדיין לא קישרתי ביניהם. אני לא בטוחה באיזו נקידה בדיוק עשיתי את הקישור, זה היה כשהרהרתי על זה שוב, כנראה. לא בגלל איזשהו מאורע מסויים. פשוט חשבתי על מה שהרגשתי באותו קורס, והבנתי פתאום שזה מה שאנשים אחרים מרגישים. זה מה שמרגיש הילד מהספר "איך נכשלים ילדים?" שמצליח לענות על שאלה ארתימטית פשוטה כשהיא קשורה לחיים שלו, ממשית, מתעסקת בגולות שיש לו. הוא חושבת על שאלת כמותן, מדמיין את הגולות שלו ושל חברים שלו, ומחשב. חיבור וחיסור, כפל וחילוק, הן פעולות בסיסיות. ילדים יודעים לבצע אותם גם בלי איזשהן לימודים בבית ספר, גם אם לאט. אבל כשנותנים לו בעיה מילולית מבית הספר, או אפילו תרגיל פשוט, הוא נכשל.

מבחינתו המספרים מייצגים לא את הגולות שלו ושל חברים שלו, אלא משהו מסתורי ושרירותי, בלי היגיון שהוא יכול להבין. מבחינתו מתמטיקה היא עולם קפקאי בו קורים דברים בלי חוקיות ובלי היגיון מלבד ההחלטות השרירותיות של המורה, והחוקים נטולי ההקשר שהיא מלמדת, שצריך לשנן ולהשתמש בהם בלי להבין – כי אין שם מה להבין. ומי שמצליח לעשות את זה הוא התלמיד המצטיין. ותכלס? זה די ככה ברוב שאר השיעורים.

החוקים של הדקדוק הם שרירותיים למדיי. כלומר,  יש להם סיבה, לכל דבר תמיד יש סיבה. אבל הסיבות שלהם הן חלקית בכלל כללי הדקדוק הטבועים במוח האנושי, ובמידה רבה בגלל סיבות היסטוריות. אה, יש גם את קלות ההגייה של דברים ואולי עוד כמה גורמים. אבל בסך הכל, מתמטיקה מתחילה מאוסף אקסיומות וכללי הסק בסיסיים ולאחר מכן הכל מוכח. בפיזיקה אנחנו יודעים ברמה די טובה את חוקי הטבע הפשוטים שעומדים מאחורי כל הדברים (והשאלות ברובן המוחלט הן כאלו שאפשר לבדוק את נכונותן בניסוי – במתמטיקה זה לא ככה). למדתי כימיה שנה שנה בתיכון, וברמה בה למדתי היו כללים פשוטים יחסית, אבל לא היו דרכים פשוטות לוודא בניסויים (אפשר היה לוודא מסקנות מהכללים, אבל זה היה די מסובך. שום דבר שמתקרב לפשטות של להפיל חפץ שמשקלו ידוע שימשוך למטה פס נייר שנמצא במכונה שעושה חור בנייר כל פרק זמן קבוע, כדי למדוד את g.  אבל, זה קרה בתיכון. לא ביסודי. ביסודי יש לימודי שפה. קרוא וכתוב זה ידע נחוץ, אבל הוא מוסכמה חברתית, והחוקים הם די שרירותיים. היסטוריה… מהמעט שיצא לי לשמוע על היסטוריה ברמה אוניברסיטאית יש איזשהי מידה מינימלית של אמפיריות, למרות שיש גם יותר מידי מקרים בהם הרגש משבש את ההגיון. אבל אין לזה קשר להיסטוריה ביסודי. ביסודי קוראים סיפור וצריך לזכור אותו בעל פה ולפעמים את הניתוחים הנכונים שלו. לא, חס וחלילה, להציע אנליזה משלך בהתבסס על העובדות שברשותך. אפילו במדעים זה היה ככה – לומדים סיפור שצריך לשנן, יחד עם הקשרים הסיבתיים בסיפור. תנ"ך, ספרות (פה זה מעצבן במיוחד, כי יש המון מקום לפרשנויות לגיטימיות שונות ששיעורי ספרות לא נותנים. למרות שתכלס, אני לא זוכרת בכלל שיעורי ספרות מהיסודי, רק מהחטיבה והתיכון). ואנגלית. אנגלית זה עוד שפה, ויום אחד אני אכתוב (כנראה באנגלית) על כמה לימודי האנגלית ביסודי בו למדתי היו גרועים.

כלומר, המסר שילדים מקבלים הוא שכללים הם שרירותיים. הם פרי הסכמה חברתית. הם מה שהמורה אמרה. כי המורה אמרה. המסר הזה, הוא הרסני להבנה מתמטית. הוא הרסני גם לדברים אחרים. העולם, לפי מיטב הידע שיש בידינו, פועל לפי חוקים פשוטים. כמה שאנחנו לומדים יותר, אנחנו מגלים יותר שדברים שנראים כמו כללים מורכבים הם תוצאה של הרבה חלקים שפועלים לפי חוקים פשוטים. זה גם הבסיס לתפיסה הרדוקציוניסטית, במובן מסויים. אבל זה נושא לפוסט אחר.

בינתיים, אסתפק בכך שבמתמטיקה יש אמיתות מוחלטות, שמוכחות מתמטית. ובמדעים מדוייקים יש מציאות, וניסויים, ותוצאות לניסויים. יש אמת. והאמת הזו קיימת בעולם. והמורים הם בסך הכל מי שאמורים להחזיק ביותר ידע מהתלמידים בנושא ולהנגיש אותו, זה הכל. החלפה של התפיסה של ידע שקיים במציאות בתפיסה של ידע כמוסכמה חברתית, בעייתית. היא מזיקה ללימודי מתמטיקה ופיזיקה ושאר מדעים מדוייקים. היא גם מזיקה מחוץ לבית הספר.

כשאנשים מתייחסים לידע כמו למוסכמה חברתית, אנשים מתחילם לנהל משא ומתן עם המציאות. מתחילים להאמין שאם מספיק אנשים יאמינו במשהו המשהו הזה יהפוך למציאות. בעצם, לא. מה שכתבתי הרגע – לא נכון. חשיבה מאגית הייתה קיימת הרבה הרבה הרבה לפני בתי הספר. ניסיונות לפייס את הרוחות במנחות, האמונה שלכל חפץ יש נשמה משלו, אנימיזם – זו האמונה הקדם-דתית העתיקה ביותר, והיא הייתה משותפת לכל המין האנושי. אז הסיבתיות היא הפוכה.

התפיסה הטבעית, האינטואיטיבית, היא של ידע בתור מוסכמה חברתית. וחלק גדול מהידע מוצג ומלומד בצורה כזו. האם זה מפתיע שרוב הילדים לא מחריגים מתמטיקה מהכלל הזה? לא מחריגים תוצאות מדעיות מהכלל הזה?

(4)

נושא חשוב שלא התייחסתי אליו לעומק הוא אמון. האמון שלי במתמטיקה נבנה לאורך השנים. הוא התחיל להבנות כשלמדתי חשבון פשוט, היכן שברור היה שהתוצאה הנכונה קיימת אובייקטיבית. כנראה לא זכרתי בעל פה כמה זה חמש ועוד שתיים, אבל היה ברור לי שאני יכולה להניח שתי אבנים, וחמש אבנים (או גולות, או קלפים, או כל דבר שהוא) ולספור. וזו התוצאה הנכונה. האחת והיחידה. והיא קיימת במציאות, מחוץ לראש שלי, ושל המורה, והמורה לא יכולה להשפיע עליה. אם היא תגיד שהתשובה הנכונה היא שש, זה בסך הכל אומר שהיא טועה.

האמון הזה הלך ונבנה עם השנים. הדברים המסובכים במתמטיקה נבנו על הפשוטים. אבל גם כשמסיבה כלשהי הוחסרה לבנה במבנה, האמון נשמר, ויכולתי להמשיך הלאה ללא נזק, וכנראה בעתיד להשלים את הלבנה החסרה. כך, למשל, הרעיון של העברת אגפים במשוואה היה מבחינתי שיטה שעובדת, מבלי שיהיה ברור לי למה. עד שאחרי כמה זמן נתקלתי ברעיון הפשוט והגאוני שלהחסיר מספר משני הצדדים של המשוואה לא משנה את ערכו. אחר כך הלבנה הזו הפכה לחלק בלתי נפרד מהבניין המתמטי-אלגברי שלי. אבל גם כשהיו שיטות לא מוסברות, האמנתי שיש מאחוריהן הסבר מוצלח. גם אם המורה לא הסבירה אותו, ואפילו אם היא לא יודעת אותו בעצמו.

למשל, את ההיגיון שעומד מאחורי הערך המשולש, השיטה שלימדו בבתי ספר יסודיים בעירי להמרה משברים לאחוזים, הבנתי בעצמי במסדרתו של חוג מתמטי, בו העמידו בפנינו אתגר – למצוא אלטרנטיבה. חשבתי על זה שערך משולש אינו אלא יחס, היחס בין שלוש לחמש, למשל, שווה ליחס בין X למאה. אבל זה נכון גם בכיוון ההפוך – היחס בין מאה לחמש שווה ליחס בין X לשלוש. אפילו לא הייתי בטוחה כשהצבעתי אם זה נחשב לפתרון, מרוב שזה דומה לערך המשולש עצמו, שלומד בתור :להכפיל באלכסון, לחלק בזה שנשאר לבד". עברו עשרות שנים, ואני עדיין זוכרת את הנוסחא עליה חזרה המורה שוב ושוב.

כשמורה בחטיבה נתנה קיצור דרך לפתרון מערכת של שתי משוואות בשני משתנים באמצעות נוסחת קרמר, היא לא הסבירה מה זה. ובכל זאת, נתתי בתוצאה הזו אמון. אמון שיש מאחורי הנוסא היגיון, שאפשר להוכיח את נכונותה. רק בקורס באלגברה ליניארית למדתי את הנוסחא הזו ואת ההוכחה שלה, וגם עכשיו אני לא בטוחה שזה היה מקור הנוסחא – הזכרון שלי של השיעור ההוא מעורפל מידי. אבל, מה קורה למי שאין לו את האמון הזה? שבשבילו כל המתמטיקה הם כללים כאלו בלי הסבר?

(4)

אפשר ליצור אמון. הנה, מאמר שמתאר איך מורה עשתה את זה. הוא גם מראה שאפשרי ליצור תרבות מתמטית נכונה גם בכיתה רגילה. מראה איך נראה דיון מתמטי של ילדים ביסודי. מראה איך נראית כיתה בה הילדים מאמינים שיש כללים וחוקיות, והם יכולים לגלות אותה. שיש פתרון אמיתי לחידה – כמו שיש תוצה אמיתית לתרגיל חיבור של שתיים ועוד עשרים ושתיים, ואפשר לגלות אותו. ולמורה אין בעלות על האמת.

 

https://gfletchy.com/2014/05/08/flashcards-weapons-of-math-distraction/

הנה ההפך. ילד שלמד מצויין את הטריק של המורה, שנחשב תלמיד מצטיין, ושלא מבין כלום. שום כלום בריבוע. לא יכול לפתור תרגיל סופר פשוט.

היה לי מזל. אני לא זוכרת שנתקלתי אי פעם בילד כמו זה. עכשיו, אני לא קוראת כליות ולבב, ואין לי דרך להיות בטוחה. אבל בכיתות השונות בהן למדתי, היה מקום להבנה מתמטית. לאנשים שבברור רואית את החוקיות מאחורי דברים. המקום היחידי שבו זה ממש בלט לעין היה בתרגילים בגיאומטריה. היו את התלמידים שפשוט ראו את התשובה, והוכחות היו קלות להם. אבל היו עוד מקומות.

אני עדיין זוכרת ארת השאלה בבגרות במצמטיקה בה היה אינטגרל סביב האפס של פונקציה אי זוגית. האינטגרל הזה שווה לאפס. זו הייתה בגרות חמש יחידות,והייתי בטוחה אז ששתי הדרכים לפתרון השאלה לגיטימיות. שמי שמבין חוסך לעצמו זמן על לחשב את האינטגרל, ומי שלא מחשב וומוצא ומקבל את כל הנקודות.

עכשיו… עכשיו דעתי שונה מאודץ. התשובה עם ההבנה הנמתמטית היא היחידה הנכונה. על מציאת הפתרון במאצעות חישוב צריך להוריד נקודות. וזה שהתרגיל נבנה בצורה שמאפשרת את שתי הדרכים, שבה את רוב הבגרות אפשר לפתור על ידי הכרת הטכניקות ובלי שום הבנה… זה בושה וחרפה. לא למערכת החינוך, לחברה שלנו.

עכשיו, יש דרכים לבדוק באמת הבנה. זה לפעמים קשה, אבל אפשרי. בסרטון ההוא מציינים שיטה כזו. יצא לי לקרוא מאמר בניו יורק טיימס על קץ ההרצאות, בה מישהו טוען שלמידה באמצעות דיונים מובילה להבנה של החומר. ואפשר פשוט… לשאול שאלות הבנה. לא רק בשאלה הזו בבגרות, אלא בכל השאלות. התמריצים הפוכים! בגלל שלא מלמדים איך להוכיח דברים באמת, אז להביא טענות כאלו זה הימור. המורה שלי אמרה לי שהיא תקבל תשובות כאלו, אבל עדיף להזהר איתן בבגרות וללכת בדרך המקובלת, בפתרון הסטנדרטי, אחרת עלולים להוריד לי נקודות. איזה  כשל כישלוני!

(5)

התחלתי לכתוב את הפוסט הזה לפני הרבה זמן. אני חושבת חודש. מזמן שכחתי מה רציתי לכתוב. באתי לבסוף לסיים את הפוסט, ובפעם הבאה אני מקווה שאשכיל לסיים את מה שאני רוצה ולפרסם, גם אם זה לא כל מה שהייתי רוצה תיאורטית לכתוב. זה יעיל יותר.

אין לי סיכום. אני זוכרת את הארה שלי לגבי הבנה מתמטית. את האמונה שיש כללים. את זה שזה רגש – את השרירותיות שהרגשתי בקורס, למרות ששם היה מדובר באובייקטים פיזיים שקיימים במציאות ואפשר ללכת למדוד אמפירית את התוצאה. אני מניחה שיש מקום לכתוב על חווית הכשלון ועל חוסר אונים נלמד ושאר מחסומים רגשיים. המסקנה הסופית היא אותה מסקנה.

זה הבסיס הרגשי שנחוץ בשביל הבנה. בשביל ללמוד היטב. במקרה הזה, אמונה בחוקיות המתמטיקה והיקום, בקיומה של אמת שקיימת לא כי המורים אומרים, בפתרון שהוא באמת נכון לתרגיל. אני לא חושבת שאנחנו, בתור חברה, מודעים או מאמינים לזה. אני אפילו לא חושבת שאנחנו, בתור חברה, באמת מעוניינים בהבנה מתמטית (או פיזיקלית) אמיתית. יש מעט תוכניות שמנסות לבדוק הבנה אמיתית. ואני לא חושבת שזה יעבוד בלי שינוי חברתי עמוק. אני מתכוונת – להכשיל את רוב התלמידים בבגרות במצמטיקה רק בשביל שהבגרות אשכרה תבדוק ידע מתמטי במקום שהיא תמלא את התפקידים החברתיים שהיא ממלאת עכשיו? לא הולך לקרות.

בעצם, הסיכום שלי הוא זה:

ככה נראה בית ספר שבו לא נכשלים ילדים. זה לא בשמים. זה המינימום שדרוש בשביל להרים את קו השפיות. בחברה האידיאלית שלי, כל הכיתות יראו ככה. אומנם זה טבעי לבני אדם לנסות לנחש את סיסמת המורה, אבל זה לא הכרחי, לא בלתי נמנע.
ילדים נכשלים כשהם מנסים לנחש את ססמת המורה במקום להבין את החוקים שעומדים מאחורי מה שהמורה מלמד, לעיתים קרובות בגלל חוסר אמון בקיומם של חוקים כאלו, או חוויה רגשית של חוסר אונים נרכש וכשלון והמנעות.

 

 

 

על יופיים של כלי הנשק וקו השפיות

לא מזמן נתקלתי שוב בפוסט הזה של סקוט אלכסנדר – מונחים על ידי יופיים של כלי הנשק שלנו. זה הזכיר לי את הפוסט הזה מ-LESS WRONG, שלא קראתי. אני אקרא כשאגיע אליו בסיקוונסים, וזה לא יקרה בקרוב. אני מסכימה עם סקוט, למרות שהייתי בוחרת מטאפורה שונה לחלוטין. כשאני מחפשת אמת אני לרוב פשוט מחפשת אותה. אני מטיילת שמנסה למצוא נקודת ציון, לא חיילת היוצאת למלחמה. אולי זה קשור להבדל בין תבנית החשיבה של להסתכל על דברים בתור עימות לעומת להסתכל עליהם בתור טעות? הפוסט הזה של סקוט  העשיר אותי בקונספט שימושי מאוד..

אבל אני כותבת את הפושט הזה לא בשביל לקשר לכל הדברים המעניינים שקראתי – מתישהו אני אולי אכתוב עליהם, ואולי לא. אלא כי אני מסכימה איתם, אבל לוקחת את זה צעד קדימה. אני מנחשת מה רשום בפוסט ההוא בלס וורונג. אבל אם ניחשתי נכון, אני מסכימה עם הפוסט הזה. רק… אני לא חושבת על הכשלים והטעויות שאנשים עושים בתור שגיאות לוגיות. אנשים לפעמים באמת עושים שגיאות לוגיות, או מפגינים טיפשות מדהימה. אבל לרוב אלו הרגשות שמפריעים להם.

הייתי רוצה להעלות את "קו השפיות". בעיני זה אומר להעלות את רמת הבריאות הנפשית החציונית, ואת זו שנחשבת נורמלית. בהמון במון מקרים, אלו המקומות הכואבים שמקשים על אנשים לחשוב בצורה צלולה. גם אנשים בריאים נפשית מאמינים לפעמים לדברים מטופשים, אבל להרושם שלי הוא שיש קשר ישיר בין בריאות נפשית ליכולת לשקול דברים בצורה צלולה יותר ופחות מוטית.

הגעתי למסקנה הזו ממש ממש מזמן. אני חושבת עוד בחטיבה או בתיכון, כשקראתי את סדרת המוסד של אסימוב (הטרילוגיה המקורית) ודמיינתי את המוסד האחר בתור קבוצה של אנשים בריאים נפשית, שיודעים את עצמם. ספרי ההמשך היו אכזבה גדולה במובן הזה. איך אפשר להצליח לקרוא מחשבות ולהבין אנשים ובכל זאת ליפול לכל אותם הבורות? באמת שמהם ציפיתי ליותר.

יש אנשים בקהילה הרציאונלית שעוסקים בזה. אבל יחסית מעט. וזה לא הסגנון של הקהילה הזו לתאר תהליכים של ריפוי. להסביר פרקטית לא רק טריקים שעוזרים לעשות דברים, אלא תהליכים של שינוי. תהליכים קשים שבהם האדם עובר דרך כאב ומשתנה בעצמו. והתוצאה של זה היא שהתנהגויות מסויימות, לא רציאונליות ומזיקות, נעלמות. כל הסיפורים האלו שקראתי, כל ההנחיות והעצות, לא באו מהקהילה הרציאונלית. חלקם היו קרובים מידי לקהילת הניו אייג'. לא ממנה ממש, אבל קרוב גיאוגרפית.

יש גם דברים מועילים באמצע. עצות לאיך להתנהג, או מודלים של יחסים טובים ותגובות טובות. בבלוג של קפטין אווקוורד אפשר לזהות תבניות באיך אנשים מגיבים לדברים מסויימים. הייתי שמחה למחקרים על לא מעט מקרים שם. גם את זה לא ממש אפשר למצוא אצל הרציאונליסטים. להפך, יש להם נטייה לקדש את חופש הביטוי ואת הדיבייט. בצורה שהורסת דיאלוג יותר משיוצרת אותו. אני כמעט אף פעם לא קוראת תגובות בפוסטים של רציאונליסטים. אני לא מכירה אף פורום מעניין שלהם. חלקית זה כי יש קורולציה בין הקבוצה הזו לקבוצה של אנשים עם פחות מיומנויות חברתיות. אבל חלקית כי יש לקבוצה הזו נטייה להפוך את זה לדבר חיובי, סימן זיהוי. פחות מפעם, ועדיין.

לפעמים אני חושבת על היעוד שלי בחיים. אני קוראת הרבה ספרי פנטזיה ולפעמים אני חולמת בהקיץ על לעשות משהו גדול, לשנות את העולם לטובה.  לו הייתי יכולה, מה הייתי עושה? הייתי שמחה לקחת חלק במוסד האחר הדימיוני ההוא, זה שתיארתי לעצמי כשקראתי את "המוסד האחר". אבל כשאני מתארת לעצמי אותו, זה קודם כל קבוצה של אנשים בריאים נפשית. כן, גם חכמים. אבל זה יותר תוצאה מסיבה, וגם לאנשים לא חכמים, ואפילו טיפשים, יש מקום בפלנטה שנשלטת על ידי המוסד האחר. אז איך אני מדמיינת אותו?

בתור מקום שמכיר את טבע האדם. החל מהדברים הבסיסיים – שמחסור בברזל וב-B12 יכול לגרום לחולשה, ואפילו לדכאון. שלא רק ילדים עצבניים כשהם עייפים, או רעבים. אין את ההכחשה של הטבע הביולוגי שלנו או ציפיה להתגבר עליו באופן קבוע ולהעמיד פנים שהוא לא קיים. כן, אני מצפה מאדם בוגר שישלוט בעצמו אם קרה המקרה. אבל המקרה הזה אמור להיות היוצא מן הכלל, כי יש כבוד לצרכים גופניים. אנשים ישנים מספיק ובשעות מוקדמות, בצורה שלא משבשת את השעון הביולוגי ופוגעת בנו. אוכלים כשהם רעבים, ויש תרבותש ל כבוד לצורך באוכל. עושים ספורט באופן קבוע. בתור חלק מובן מאליו מהחיים, כזה שמשתמש בכוח של ההרגל והקונפורמיות כדי ליצור מצב שבו לא צריך להתאמץ כדי לעשות ספורט, אלא להתאמץ כדי להמנע מזה.

אחרי זה באה הבנה כללית לבפסיכולוגיה. פסיכולוגיה מעשית זה מה שציפיתי מהמוסד האחר. לא איף לגרום במניפולציות לאדם לעשות מה שאני רוצה. ההפך! איש המוסד האחר לעולם לא יעשה את זה. אלא איך למצוא מה האדם בעצמו רוצה לעשות. להציע לו הצעה שטובה מהאלטרנטיבה, שהוא לא יתחרט אליה. לדעת להתאים טוב יותר בני זוג – וליצור תרבות בה יש הכרה וכבוד לצורך בהתאמה בין בני זוג. לדעת להתאים לאדם את המקצועות שהוא יהנה מהם ושהוא מוכשר בהם.

סקוט אלכסנדר סיפר סיפור על אישה שהייתה מאחרת בשעה לעבודה כי היה נדמה לה שהיא השאירה משהו לא זוכרת מה. קומקום, מגהץ, משהו) בחשמל, ושהבית ישרף. כל מיני רופאים ניסו כלמיני דברים. רופא אחד עלה על פתרון פשוט וקולע – לקחת איתה את המכשיר החשמלי, ואז כשהיא תתחיל לחשוש, לראות שהוא איתה. זה עבד. יש רופאים שהתנגדו לזה, אמרו שזה לא מטפל בבעית השורש. אני, כמו שקוט, בעד הפתרון הזה. יש בעיות עומק שמשפיעות על הרבה דברים. אבל אם יש פחד לא רציאונלי קוקרטי שפוגע באיכות החיים ושאפשר לפתור בטריק פשוט? אני בעד.היכולת לראות את הטריקים האלו, את הפירות התלויים נמוך, היא אחד הדברים שייחסתי למוסד האחר.

כמובן, לא רק את זה. קראו להם פיסולוגים בתרגום לעברית, וככה דמיינתי אותם. גם באנשים שמלווים תהליכי עומק. עוזרים לאנשים הלתמודד בצורה מוצלחת עם משברים קשים, כמו מוות של אדם אהוב,  כף שהם לא יצטרכו לברוח מהחיים בכל מיני דרכים לא בריאות. הם לא יכולים לעשות את העבודה במקום האדם, אבל יחלקו את המטלה הקשה להרבה משימות קטנות יותר, ויראו את הדרך הנכונה.

כמובן, יש גם את החברה.. לא פירטתי עליה יותר מידי בהקשר הזה, אבל ברור שלימודי פסיכולוגיה יהיו חלק בלתי נפרד ממנה כמו שלימודי מתמטיקה הם אצלנו. כשלים לוגיים נכללים תחת פסיכולוגיה מבחינתי, אבל הלימוד לא יהיה לימוד תיאורטי אלא מעשי. כולל היכולת המעשית להמנע מהם. למשל, על ידי פידבק. לתת לילדים לשער כמה זמן יקח להם פרוייקט ולבדוק מול המציאות שוב ושוב בתור דרך להתמודד עם כשל התכנון? לתת להם לקרוא טקסט עם אותם הנתונים פעם אחת כשהוא תומך בדעה שלהם ופעם שניה הפוך? זה רציאונליות, אבל זה פסיכולוגיה.

ופסיכולוגיה זה גם למצוא את הדרך הפרטית של כל אדם להרגע כשהוא בסערת רגשות. או לשלוט בכעס. מגיבה אחת בקפיטן אווקוארד סיפרה שאמא שלה וחברה שלה(?) הן היחידות שמכירות אותה בתור מישהי הם התקפי זעם. בעלה, שפגש אותה אחרי שהיא למדה להתמודד איתם, מכיר אותה בתור זו שהולכת לקרוא ספר, או יוצאת לריצה, או עוד אסטרטגיות התמודדות שאני לא זוכרת. כי ברור לה שלא להכנס להתקף זעם – והיא אומרת שהם היו נוראיים, כוללים צעקות ואכזריות ואלימות מילולית, ואולי פיזית – לא זוכרת. אולי לא – זה עדיפות עליונה. אז אם היא מרגישה את הזעם הזה היא מפסיקה הכל, ופונה לאחת האסטרטגיות האלו שלה.

בכמה מקרים אנחנו דוחקים את עצמנו לפינה ומונעים התמודדות כזו? למשל, בתי ספר שמכריחלים ילדים שסובלים מריגות חושית ומקומות ורעשים לבוא לטקסים בית ספריים. בכמה מקרים אנחנו לא מכירים את האסטרטגיה הנכונה? בכמה ארנחנו, בתור חברה, לא נותנים לחזרה למצב רגשי תקין את רמת הדחיפות הנחוצה?

ולמה לעזאזל אנחנו מלמדים את הילדים שלנו מתמטיקה ולשון כמעט כל יום, אבל שליטה עצמית – לא? מודעותע צמית, רפלקסיה, לא? טיפול בפצעים רגשיים, התמודדות עם מצבים קשים – לא? הרי לכולנו יש אנשים היקרים לנו, כולנו נצטרך מתישהו להתמודד עם אבל או עם מחלות קשות. ובכל זאת את הרעיון הפשוט שאם אתה מכיר מישהו שחולה במחלה קשה, לא ראוי להלונן בפניו כמה אתה סובל מזה שהוא חולה – לא מלמדים. רוב האנשים קולטים לבד. את הגרסא המורחבת, תיאוריית הטבעות, שאומרת שמי שקרוב פחות לאדם החולה לא מלונן למי שקרוב אליו יותר וסובל יותר, הרבה אנשים לא מכירים. למי שיש את הרגישות הטבעית, התחושה שזה לא נכון, יש מזל. למי שלא, או שהתחושה הזו לא מספיקה במצב כזה מלא בכאב? באסה.

אנשים מתנהגים בהמון מקרים בצורה קונטר-פרודוקטיבית. וכבר קישרתי למה שקורה כשחומות המיתוס רועדות? יש המון דוגמאות לאנשים שמכחישים את המציאות, וזה פוגע בהם. כי המציאות היא מה שיש, וההכחשה שלהם לא תשנה אותה. לקבל את המציאות? זו מידה טובה רציאונלית, ומידה טובה של בריאות רגשית.

לכל זה אין קשר לרציאונליות. זה הלאה של קו השפיות לכל זה יש קשר לרציאונליות – זה המסד של בריאות רגשית שמאפשר את המיומנויות הקוגנטיביות הגבוהות. כמו שילדים שסולבים מבריונות מצליחים פחות בבתי הספר, כך גם היכולות הקטגנטיביות שלנו תלויות במצב רגשי תקין.

גם אני, במובן מסויים, מונחית על ידי היופי של… לא כלי הנשק שלי.  התרופות? ההבריאות, ההחלמה? כן, גם אנשים בריאים נפשית לא מסכימים על דברים. אבל חלק גדול מהשגיאות הגרועות ממש נובעות מחוסר בריאות נפשית. בריאות נפשית לא תעזור בהכל. הרציאונליות עדיין נחוצה, ובמדיה רבה היא שכבה אחת מעל. אבל אנחנו קודם צריכים את האפשרות להשתמש בארגז הכלים של הרציאונליות. ובשביל זה צריך עיניים וידיים מתקפקדים.

אולי היעוד שלי הוא לתרום לזה? ואפילו אפשר לעשות את זה באינרטנט! כשאני חושבת על אנשים ששינו את העולם לטובה בימנו, אני חושבת על שתי נשים שעזרו, זעיקר באמצעות הכתיבה שלהן באינטרנט, לאלפי אנשים. עזרו בצורה ששינתה את החיים של אנשים לטובה. כמובן, מעשים חזקים ממילים. ועדיין… איך עוד אפשר לשנות את העולם לטובה? הדרך שלי היא אחת הדרכים הבטוחות.

כמו כלי הנשק הרציאונליים, היופי הוא שמי שאני לא מסכימה איתו, מי שמבובנים מסויימים הוא האויב, יכול לעמוד לצידי לאורך המסע הזה. ועם הזמן, הדעות שלנו יתכנסו במידה רבה.וגם אם לא, בצורה מעשית נסכים על הרבה מאוד דברים. היופי של כלי הנשק שלי הוא בכך שמי שאוחז בהם כמוני נוטה להפסיק להיות אויב שלי.

מה יכול להיות יפה יותר בכלי נשק?

מחשבות על קורבניות

אני חושבת שאפשר להגדיר קורבניות ככה: לעשות "בשביל מישהו" משהו שהוא לא צריך, אבל פוגע בי. להחזיק את זה נגדו אחר כך ולצפות ממנו למשהו בגלל זה. (לכעוס אם המישהו הזה מסרב לשחק במשחק).

במה זה שונה מפאסיב-אגרסיב? בזה שפאסיב-אגרסיב זה בכוונת תחילה. זה לאו דווקא מודע ממש, אבל מי שמשתמש בפאסיב-אגרסיב יודע שהוא אוחז בכלי נשק, שהוא מנסה להשיג משהו. יצא לי לעשות את זה בעצמי. אני יודעת איך זה. יצא גם להיות קורבנית, אבל המודעות ממססת את הקורבניות והופכת אותה למשהו אחר בעצם נוכחותה.

מה עוד חשוב בקורבניות? דברים שלא יעלו על הדעת. אל היעד הסופי הקורבן מגיע אחרי קבוצה שלמה של בחירות, כל אחת מהם אפשר לשנות, בכל אחת אפשר לבחור אחרת. לכל אחד מאיתנו יש דברים שהוא לא מודע אליהם, שהם ברורים מאליו. כמו שדגים לא רואים את המים, ואנשים לא שמים לב לאוויר, ככה לכל אחד יש את האמיתות הברורות מאליהן של תרבותו, אלו שהוא מעולם לא שקל את נכונותן. אבל מה קורה כשמערערים עליהן?

הקורבן יגיד שברור שעושים ככה כי ככה, וזהו. למשל, שאדם שהתחיל עבודה צריך לסיים אותה. לכן הקורבן ישנה את התוכניות שלו בצורה משמעותית שתפגע בו, אבל לא ישאל אפילו את האדם שהתחיל עבודה שמא הוא יכול לעבור למקום אחר? זה יקרה אפילו אם האדם האחר לא חי לפי מערכת החוקים שלו. זה יקרה אפילו אם האדם האחר מעדיף שיגידו לו. והוא ימשיך לחשוב שזה לטובתו. כי האפשרות של "לבקש ממנו" לא באמת קיימת מבחינתו. גם אם יציעו לו אותה. הכללים האלו? הם בנויים בבסיס אישיותו, הוא לא מוכן לקבל ערעורים עליהם.

אני חושבת שהקונספט שחסר לי הוא "חוסר אונים נרכש". המונח גם מתאים יותר לקורבן הקלאסי – אדם שהתעללו בו בעבר ולכן עכשיו הוא מאמין שאין לו יכולת לשנות. וגם כשהוא נמצא בסיטואציה שמאוד לא טובה לו, והוא יכול בקלות לצאת ממנה, הוא לא מאמין שהוא יכול. הוא לא רואה את האפשרויות. ובמובן עמוק, הוא באמת לא יכול.

הקורבן שלי הוא כמעט כמו הקורבן הקלאסי. אבל רק כמעט. הוא לא רואה אפשרויות בגלל נורמות וערכים שלו, ובעצם כופה אותם על הסובבים אותו. והחלק של להחזיק את הקורבניות מול מי שמקריבים למענו הוא חלק ממש חשוב בזה, ולא קיים בקורבן הקלאסי (הקורבן הקלאסי יכול לפעמים לעשות את זה, אבל כשאומרים לו שאפשר אחרת לרוב יגיד "אוי! לא חשבתי על זה")

כשאני חושבת על זה, יוצא שקורבניות היא תוצאה של אנשים עם תפיסת עולם שמרנית, עם כללים של איך נכון וצריך לחיות, שלא תואמת את העולם המודרני.

אני לא בטוחה שמה שכתבתי פה הוא נכון. אלו השערות ומחשבות, שיהיה לי להשוואה בעתיד, כשאני בתקווה אחשוב על רעיון טוב יותר.

סדר ואיזון

חזרתי לבלוג הזה אחרי שכתבתי בו פוסט אחד ויחיד, כדי לכתוב על סדר ואיזון. הרעיון לפוסט מסתובב במוחי כבר כנראה יותר משלושה חודשים. עם הזמן מתברר שזה לא הנושא היחידי שאני רוצה לכתוב עליו, ובלאו הכי הוא תופס פחות מקום בחיי, ובכל זאת הפוסט הזה ראוי להכתב.

גדלתי בבית מסודר לאמא מסודרת, ולאבא לא מבולגן. כלומר, מידי פעם אמא התלוננה על דברים שלו שהוא צובר והם מבולגנים, אבל הדברים האלו תמיד היו בפינה נפרדת והבלאגן היה מוגבל בהיקפו והשפעתו. נניח, לאבא היו כלי עבודה מבולגנים, ולכן היו כפילויות ודברים לא נחוצים שנשמרו ותפסו מקום, וכשהוא היה צריך משהו היה לוקח לו יותר זמן למצוא אותו. אבל זה הכל. אני חושבת, שאמא שלי הייתה יותר מידי מסודרת.

להגיד שניזוקתי מזה נשמע לי כמו הגזמה. כלומר, כן, ניזוקתי, אבל ממש בקטנה. זה לא איזה טראומה או משהו רציני. אבל, בזבזתי לא מעט זמן בחיי על שטויות, על סדר שלא באמת עוזר, על ריבים עם אמא. התייחסתי לסדר בתור חוק, שאפשר לפעמים לעבור עליו, יש חוקים שלא ניתן לקיים ועם הזמן הופכים לאות מתה. וחלק גדול מהחוקים ברורים מאליו, שקופים, בכלל לא ראיתי אותם ולא עלה בדעתי שאפשר אחרת. יש גם את הדברים שלא קרו, וגם אותם קשה למדוד. אבל בסך הכל, סדר מבחינתי זה לא עניין גדול.

באיזשהי נקודה בחיי, יצאתי מבית הורי. וגיליתי כל מיני דברים. שבניגוד למה שחשבתי על עצמי, אני לא בלאגניסטית, אני דווקא מסודרת. או ליתר דיוק, שבלאגן-סדר זה ציר, שכדאי לשאוף למקום טוב באמצע (שתלוי בנסיבות ובאדם עצמו), שאני מסודרת יותר מלא מעט אנשים, ושהבלאגן המוגבל שמתאים לי הוא בסדר גמור. באיזשהי נקודה חיפשתי ללמוד מחדש את עבודות הבית הבסיסיות, וליצור יחס טוב יותר איתם.

זה לא שאני הולכת פתאום להנות משטיפת כלים, אבל גם לנטור טינה כלפי שטיפת כלים זה מיותר ולא נחוץ. יחס יעיל ונייטרלי רגשית, וגישה טובה יותר. טובה יותר זה אומר יעילה יותר. חלקית זה כלל ללמוד לעשות דברים בצורה מוצלחת יותר, ולא רק בדרך-האחת-והיחידה שאמא שלי חשבה שהיא הנכונה. אבל חלק מזה כלל את השאלה – כמה סדר אני רוצה לעשות?

לסדר יש את המחירים שלו – הזמן שלוקח לסדר. לבלאגן את המחירים שלו – הקושי למצוא את מה שצריך, בזבוז הזמן, אי הידיעה מה יש לי ומה אין, וכו'. בהנחה שאין לי איזו תפיסה אידיאולוגית של "רמת הסדר הנכונה" אלא המטרה שלי היא ליצור סדר שמשרת אותי, ולא אני אותו – מה מידת הסדר שמתאימה לי? כנ"ל לגביי ניקיון – ניקיון נחוץ כדי למנוע מחלות וסתם כי לכלוך זה מגעיל. אבל מה רמת הניקיון שתשרת אותי, שאני באמת רוצה? זה לא שאלה שיצא לי לבדוק מניסיוני – אמא שלי תמיד כפתה עליי לנקות, או ניקתה בעצמה, הרבה לפני שיכולתי להחליט שלא נעים לי ואני רוצה לנקות.

רציתי לדבר על זה עם אנשים אבל לא מצאתי איפה. באינטרנט, יש מקומות שמוקדשים לזה, אבל בעברית המבחר הוא די מוגבל. ורוב האוכלוסייה היא אמהות לילדים קטנים, שבטוחות שהבית הרבה יותר מבולגן ממה שטוב להן. שאלת האיזון לא עולה שם ולא מעניינת את הנשים. עבורן היא תיאורטית – עם ילדים קטנים בבית, עודף סדר זה לא בעיה שיש טעם לדאוג לגביה…

אחרי כמה ניסיונות שווא לנהל דיונים כאלו, הגעתי למסקנה שאם בלאו היכ אני כותבת לעצמי, עדיף לעשות את זה באמת לעצמי, בבלוג. ככה אמנע מהציפיה הלא מודעת שיענו לי ויהיה דיון מעניין, ולא אתאכזב. ולכן נזכרתי בבלוג הישן שפתחתי (אולי מתישהו אכתוב על הסיבה לכך) והחלטתי לכתוב בו.

מאז, קרו כמה דברים, וכמות הזמן הפנוי שלי קטנה. כתוצאה מכך, היה לי פרץ של סידור ושל זריקת דברים מיותרים לפח לפני ההתחלה החדשה, ואחר כך עברתי להקדיש רק זמן מינימלי, רק מה שבאמת נחוץ. אבל אני עדיין חושבת על דברים קשורים, חלק מהם אולי יהפכו לפוסטים, ורציתי לכתוב את פוסט המבוא הזה שמחכה כבר לא מעט זמן.

בין הדברים שאני אולי אכתוב עליהם: עודף, מחסור, שפע ודיוק, המחיר של לאחסן דברים, והמחיר של למצוא את מה שאני רוצה אם אצטרך, על כמות הניקיון הסבירה בעידן המודרני, על איך למצוא איזון בין שני אנשים עם סטנדרטים שונים, על החוויה של לעמוד בצד השני של המתרס בדיון שהייתי בו פעם בצד השני (ואני עדיין בצד השני מול אנשים אחרים), ועוד.

 

ההבדל בין לא להתכוון ללהתכוון לא

נתקלתי ביותר מידי פעמים בהם ההצדקה להתנהגות שלילית כלשהי היא "לא התכוונתי". ואני מדברת על אנשים מבוגרים, לא על ילדים בגנון. אבל, העיקרון תקף גם למבוגרים. הרבה פעמים ההנחה היא שהכוונות הטובות אמורות לשמש מגן בפני שיפוט או גינוי או השלכות חברתיות שליליות על האדם שלא התכוון.

וברוב הפעמים זה נכון – הוא לא התכוון. לא היה לו אכפת,. וזו בדיוק הבעיה! כי לאנשים אחרים, שלא עושים את זה, כן אכפת. אכפת להם, למשל, לא לחסום את המעבר. אז הם מתכוונים, אקטיבית, לא לחסום אותו. הם בודקים (אוטומטית, זה הרגל מילדות, מאז שההורים חינכו אותם והם לא באמת שמים לזה לב) אם הם חוסמים את המעבר. ואם כן אז הם זזים הצידה, ליד הקיר, בצורה שלא תחסום אותו. ויש את אלו שלא. לא לימדו אותם להתחשב בזולת באופן אקטיבי. הם מצפים שיעירו להם (ויש קבוצה של כאלו שזזים שמעירים, ויש את אלו שלא), שאלו שההתנהגות שלהם מפריעה להם יתאמצו ויודיעו להם ורק אז הם ישנו אותה.

בצורה דומה, יש אנשים שלא מבינים מה הבעיה לשמוע מוזיקה בלי אוזניות, ויש כאלו שברור להם ששמים אוזניות. כי יש אנשים שברור להם שהם לא אמורים להפריע לאחרים, ויש כאלו שלא. יש כל מיני סיבות לזה.  לפעמים אנשים לא מבינים שאנשים אחרים יכולים להיות אשכרה שונים מהם וזה לגיטימי, ולכן אם משהו לא מפריע להם הוא לא אמור להפריע לאחרים. לפעמים הם פשוט לא חושבים על האפשרות. לפעמים הם אגואיסטים ששמים פס על האחרים. לפעמים הם לא מצליחים "לסובב את השולחן" ולשים את עצמם במקומו של האדם שעומד מולם. כישורים חברתיים זה רשת מורכבת של קשרים.

או, אקח דוגמא אישית ויומיומית יותר. אמא שלי תמיד לימדה אותי לא להשאיר בקבוקים פתוחים על השולחן ולא לשים כוס עם משקה במקום בו היא יכולה בטעות להשפך. הטייס האוטומטי שלי היה מתוכנת לזה. ואם שמתי כבר, אז הוא היה מתוכנת לזהירות יתר. לקחת אקסטרא מרווח ביטחון, כדי לא לשפוך את הנוזל. עד ששיניתי את הטייס האוטומטי. החלטתי שאי הנוחות שבמאמץ המיוחד הזה לא שווה את הסיכון הלא גדול. הפסקתי להתכוון בצורה אקטיבית לא לשפוך את מה שבכוס. ומאז, כמה פעמים שפכתי תה או מים על השולחן. ניגבתי אותם. ושום דבר נורא לא קרה. ברור שלא התכוונתי לשפוך את הכוס – זה קרה בטעות. אבל להשתמש בזה בתור תירוץ לאי לקיחת אחריות יהיה שגוי – זו תוצאה ישירה של בחירות שלי. לא ברגע בו התה נשפך אלא לפני כן, אבל זה לא סיבה להתער מאחריות.

וזה אחד המקרים הנפוצים של "לא התכוונתי" (המקרה האחר הוא העיקרון שכוונות הן נזק ולכן כוונה טובה מבטלת נזק ממשי ומי שנפגע אמור מייד לסלוח ואם הוא לא סולח אז הוא המרושע והלא בסדר. אבל זה עניין לפוסט אחר). מישהו שאכן לא התכוון – אבל הוא לא התכוון למנוע את המקרה. הוא לא יצא רבע שעה קודם כדי להיות בטוח שהוא יגיע בזמן לפגישה. לא שם לב לילד שמשוטט בבית של המארחים. לא לקח בחשבון אפשרויות סבירות והגיונות שקל לצפות אותן מראש. לפעמים התעלם ממי שכן צפה מראש והזהיר על האפשרות.

ולדעתי, אין לאנשים כאלו את הזכות המוסרית להגיד "לא התכוונתי". לדעתי, ה"לא התכוונתי" צריך להיות שמור למקרים לא צפויים. לרכבת שמאחרת בשעה, לא לאוטובוס שלא מגיע בזמן. לטיסה שהתבטלה, לא למישהו שלא התעורר בזמן ופספס את הטיסה.  לאנשים שלא התכוונו לא רק ברגע הקונקרטי בו משהו קרה, אלא גם לפני כן. למי שלא צפה מראש ולא יכול היה  לצפות מראש בקלות רבה מה יהיו התוצאות, לא למי שעשה משהו וידע שיכולות להיות תוצאות שליליות והחליט שזה לא משנה, ואחר כך אומר "לא התכוונתי". כן, זה קרה לי. מישהי עשתה משהו שידעה שיכול לגרום בעיות, וידעה שתוכל למנוע אותן אם תשאל מראש, אבל החליטה שמהירות וזה שלא יהיה צריך לשאול את כולם ולהתבחבש בדיונים שווה את זה. ופגעה בי. בעיקרון, זו דרך פעולה לגיטימית בעיניי לפעמים. אבל – אם אני עושה משהו שאני יודעת שיכול לעשות בעיות, כשהבעיות קורות, אין לי זכות מוסרית להגיד "לא התכוונתי". כי כן התכוונתי. ובמקרה הקונקרטי הזה היא אפילו לא סתם לא חשבה על התוצאות האפשריות, אלא חשבה עליהן ועשתה את הטרייד-אוף שלה והחליטה שזה שווה את זה. ועדיין, היא אמרה "לא התכוונתי".

אני חושבת שהשימוש הנפוץ בביטוי הזה קשור לרצון להביע את המסר שהמעשה לא נעשה בכוונה זדונית. ובעיקרון, זה מידע בעל ערך. כלומר, כשעדיין הייתה משמעות לביטוי. אני חושבת שיש קשר חזק מאוד בין השימוש בתכוף בביטוי הזה לפולחן הכוונות, אבל זה עניין לפוסט אחר. שאולי יבוא ואולי לא.

 

לבנות מהבסיס

נתקלתי בלא מעט מקרים, מתחומים שונים ומשונים, בהם דברים מסויימים נבנים בשכבות. יש בסיס, ועליו בונים עוד שכבה, ועוד שכבה. הדוגמא הקלאסית היא לימודי מתמטיקה. מי שלא יודע לחבר לא יבין כפל, מי שלא מבין כפל לא יבין חזקות. מי שלא מבין משוואות ממעלה ראשונה לא יוכל להתקדם למשוואות ממעלה שניה ולפונקציות. וכך הלאה וכך הלאה. אומנם ענפים שונים במתמטיקה יכולים להתפצל לכמה זמן ולהיות בלתי תלויים, אולם לרוב עדיין יהיה ידע מינימלי מתחומים אחרים שידרש בנקודת זמן זו או אחרת. תלמיד שפספס חלק מהחומר וינסה להמשיך הלאה יעמוד על יסודות רעועים, ינחש, ובעצם לא יבין.

בצורה פחות מקובלת חברתית, זה נכון גם לגביי כושר גופני. לעיתים נראה שרכיבי כושר שונים לא קשורים זה לזה, אולם זו אשלייה. רמה מינימלית של גמישות דרושה בערך לכל דבר – העדרה מגדיל את הסיכוי לפציעות. כשרצים מתחילים מתחילים לרוץ, הם לרוב מתייחסים לריצה בתור פעילות שמפתחת סיבולת לב ריאה, לא כוח. התוצאה היא התקדמות מהירה מידי ופציעות. השרירים לא הספיקו להתחזק בקצב בו סיבולת לב הריאה השתפרה, והגידים ושאר הקרמות שלוקח להן עוד יותר זמן להתחזק בוודאי ובוודאי שלא התחזקו. אז הרקמות חלשות, והשרירים החלשים לא יכולים להגן עליהן ולקחת על עצמן חלק מהעומס העודף, והתוצאה היא פציעות. אני יכולה להביא דוגמאות גם מהרמת משקולות בהן יש התקדמות מהירה מידי – כשהרקמות, השרירים (והטכניקה. אני לא יודעת איפה למקם אותה במבנה הבניין – זה תלוי תרגיל) לא הספיקו להתחזק.

זה נכון גם לגבי נושאים… פסיכולוגיים יותר. כישורים חברתיים, תרבות ארגונית, יחסים בין אישיים. אם בארגון יש תרבות קלוקלת, ניסיונות לשנות ולשפר את אחת הקומות העליונות של הבניין לא יצלחו (יש כמה דוגמאות לזה פה: https://www.facebook.com/Confessionsofworkers/).

זה נכון במידה רבה גם לבריאות ואורח חיים. כולם יודעים שספורט עוזר לבריאות. בהמון המון דרכים. לדעתי נכון יותר לנסח את רוב הטענות הפוך – לא שספורט עוזר נגד סרטן ונגד התקפי לב ונגד סכרת ובעצם אפילו נגד שפעת. לא – המנעות מספורט פוגעת לבריאות.  באופן מערכתי. זה נכון גם לגבי אוכל לא בריא (אפשר להתווכח על מה בריא, אבל יש תמימות דעים די רחבה על זה שדברים מסויימים לא בריאים. למשל, המון סוכר). פחות מוכר ציבורית, אבל לא פחות תקף הנזק המערכתי מסטרס וממחסור בשעות שינה (נתקלתי בטענה שאנחנו ישנים בין שעה לשעתיים פחות ממה שישנו לפני מאה שנה). חוסר בשינה משבש כל מיני מערכות בגוף. כך גם לגבי סטרס. מידי פעם יש מחקר שמביא דוגמא קונקרטית, אבל מחסור באיזשהו ויטמין נראה לי דוגמא יותר מוצלחת – הוא לא גורם למחלה קונקרטית (כמו עישון לסרטן הריאות), אלא הוא נחוץ לפעילות התקינה של הגוף. כשהגוף נקלי למחסור הוא מנסה לשרוד כמיטב יכולתו, ואם יש לו עודפים שאפשר להשתמש בהם איפשהו הוא מפנה אותם בשביל לחפות על המחסור. וזה מחליש אותו. בסוף החוליה החלשה תפול, אבל להגיד שזה התוצאה של המסחור בשינה או הסטרס זה תיאור מאוד חסר של המצב.

 

ואני רואה את זה בהמון מקומות – אנשים רצים קדימה בלי לבנות מסד יציב שאפשר לבנות עליו אחר כך. חלקית זה תוצאה של חוסר סבלנות, חלקית של אי הבנה של ההשלכות, חלקית של לחץ חברתי והשוואה לאחרים שנדמה שהם מתקמים מהר יותר. ובטח יש עוד סיבות.

 

אני אישית הייתי שמחה אם הקונספט הזה יהיה מוכר בציבור. וזה לא שהוא לא מוכר בשום מקום – יש תחומים קונקרטיים בהם יש מונח מתאים. אבל הייתי שמחה למילה או ביטוי שאני אגיד ומייד יבינו למה מתכוונים. משהו בסגנון – הבעיה היא לא שחסר כרגע כבל USB, אלא שחסר פה מסד יציב של תרבות ארגונית שלא מאפשרת לכבלים להסתובב וללכת לאיבוד. או, שהכבל אבד לא כי ירון שכח איפה הוא שם אותו, אלא כי מלכתחילה אין מקום קבוע שבו אמורים לשים אותו.

זה עוד יותר נכון לכישורים בין אישיים. יש אנשים שאשכרה נמצאים במרחק של כמה מדרגות הבנה בכישורים חברתיים ממני (ואני לא חושבת שיש לי כישורים חברתיים מוצלחים במיוחד). וזה לא סתם אנשים שאין להם כישורים חברתיים, אלא שהכישורים החברתיים שלהם מקולקלים. שהם לא יודעים דברים שמלמדים בגן. וזה ברור שזה לא שהם מעולם לא נתקלו ברעיון של שיחה מנומסת, אלא שהם חייו בתרבות בה, למשל, לצעוק ולקלל זו הנורמה. ואיך עכשיו מתקנים את זה?

לא יעזור להסביר נקודתית. כלומר, זה ישפר את המצב, אבל לא יפתור אותו מהשורש. והרבה פעמים, מידת השיפור האפשרית בלי לבנות מסד איתן היא מוגבלת, חסומה. יש לא מעט מקרים בהן התגובות הן אוטומטיות, אם מישהו רגיל לענות בצורה לא תרבותית וככה עושה כמעט עם כל האנשים בחייו, היכולת שלו לא לעשות את זה עם אדם ספציפי מוגבלת, גם אם ינסה. קצת דומה להבדל בין לא להתכוון לעשות משהו או להתכוון לא לעשות משהו, אבל זה עניין לפוסט אחר.

המשק האוטוקרטי שלי

יש כמה מילים וביטויים ברוסית, שמתייחסים לבעל בית שדואג למשק הבית שלו. בכולן יש רוח של משק בית אוטוקרטי, או לפחות כזה שמספק חלק משמעותי מצרכיו בעצמו. המילים האלו, הן מקושרות לחוויה. חוויה שאני לא מכירה לה שם בשפה העברית (אולי שם כזה קיים בעברית התנ"כית). איזשהו רצון לטפח את הבית שלי, לדאוג שהכל יהיה במקומו.

כל מי שגר איתי בדירה נמצא בחופשה עכשיו, רק אני עובדת בחול המועד. ואחד הדברים שחשבתי הוא איך אחרי שהם ילכו אני אבצע מטלה קטנה כלשהי. לו הם היו פה, בוודאי הייתי רואה בה מטלה מעצבנת שאני עושה רק כי צריך ואני חייבת, ואם לא הייתי מנסה לדחות אותה כמה שאפשר, הרי שבוודאי לא הייתי ששה לבצעה. באותה המידה, לרוב אני נוטה לדחות שטיפת כלים לאחר כך (ומשתלדת לשטוף אותם בדקות בהן אני בכל מקרה מחכה למשהו או שזורם לי לשטוף אותם, אבל זה כבר סיפור אחר). כשאני לבד בדירה לכמה ימים קורה הרבה יותר שאני שואפת להשאיר את הכיור נקי. יש הרבה יותר סיכוי שאדאג גם לנקות את הכיריים, למשל, ובאופן כללי אדאג שהמטבח היה נקי ומסודר.

חלק מזה כנראה נובע מכך שכשיש יותר אנשים בבית אז אנשים אחרים יכולים לבלגן את הסדר שלי, או שיש משהו מתסכל ולא הוגן בלטרוח ולנגב את השיש כדי שיהיה נוח יותר ואז לבוא ולמצוא שיש רטוב ליד הכיור. אבל חלק מזה לא קשור לזה. כמות הכלים שאני צריכה לשטוף לא משתנה כשיש עוד אנשים בבית. זה קשור למשהו אחר – לתחושת בעלות.

כשאני לבד בבית, אני מרגישה בעלת הבית. מה שקורה בבית הוא באחריותי. הבית *שלי*. ואני חשה קשר למה ששייך לי. רוצה לדאוג שהוא יהיה במצב טוב. והנה, אני שוב מחפשת מילים שאין בשפה העברית בשביל לתאר חוויה ש, אני מקווה, מי שחווה אותה יבין מהתיאור שלי, ומי שלא, בלאו הכי שום תיאור לא יעביר לו אותה.

זה מתקשר למה שכתבתי בפוסט הקודם שלי, שכן לפחות חלק מהתופעה מוסבר על ידי הפידבק המיידי, הפרי הברור והמיידי שיש לעמלי. חלק מזה הוא יותר מזה. וה"יותר מזה" – לא ברור לי באיזו מידה יש את זה בעולם המודני. עכשיו עקרונית, אין ממש סיבה הגיונית לכך שלא יהיה את זה. אנשים בוגרים, אז כהיום, גרים בבית שלהם. והיותה של הדירה בה אני גרה מושכרת לא משנה את תחושת ה"שלי". אם משהו חסר לקיומה, אלו דברים אחרים. למשל, שאנשים הולכים לעבוד במשרד ולא נמצאים בבית רוב היום. פעם הייתה הרבה יותר עבודה בבית. או, שהרבה יותר דברים נקנים ופחות נעשים. יותר משימות שקשורות לתחזוקת הבית עוברות אאוטסורסינג ויוצאות מתחום הבעלות, האחריות, השייכות, של בעלי הבית.

פעם, בתים היו קרובים מאוד למשק אוטוקרטי. נשים טוו, ארגו, תפרו, תיקנו וכיבסו את הבגדים. היום מה שנשאר זה רק הכביסה (הממוכנת מאוד), ואפילו התיקון כמעט ונעלם. אפילו החלקים הממש קלים ומשתלמים שלו. רוב עבודות התיקון הקטנות שפעם היו המשימות של אב הבית עברו אאוטסורסינג אף הן. לא רק עבודות האינסטולציה הלא נעימות, אף שיפוצים קטנים כמו צביעה, תיקון רהיטים שבורים, ושאר דברים קטנים שלא מתאימים לקטגוריה מסויימת. הם גם לרוב לא דורשים ידע מיוחד, אלא תושייה ונכונות לעשות אותם. (וגם זה סיפור בפני עצמו שאולי יזכה לפוסט) התקנה של כל מיני מכשירים נעשית על ידי טכנאים, אנשים זורקים מכשיר שהתקלקל או שולחים לתיקון בלי לנסות אפילו ולתקן אותו בעצמם.

יש לכל זה השלכות חיוביות ושליליות. אבל זו בה אני מתמקדת עכשיו היא תחושת השייכות. התחושה שהבית שלי ושאני רוצה לדאוג לו. אני תוהה איך זה היה משפיע על החיים שלי, יחס כזה לבית שלי ולעבודות הבית? זה נראה לי מאוד… שונה. כבר עשיתי שינוי משמעותי שהגדילא ת המטויבציה שלי לעשות עבודות בית קטנות  כמו לשטוף כלים והפך אותן לפחות מעצבנות. ומהות השינוי הזה היה לקחת עליהן בעלות, לראות אותן כשייכות לי. אני חושבת שהיחס הזה לבית יכול להשפיע על כל מיני דברים בצורות שלא ברור מה הן במבט ראשון.

לא הגעתי למסקנה מסויימת בנושא, אני באמת לא יודעת באילו דרכים בדיוק זה ישפיע, יש לי רק תחושה עמומה. אבל אני רוצה לזכור להרהר בזה אם יהיו לי עוד התנסויות שיוסיפו לי מידע, ויצרתי לי קטגוריה מחשבתית כדי לאסוף בה את המידע הזה. ליצור קטגוריה כזו זה חשוב, בלעדיה המידע עלול פשוט להאבד (גם זו תופעה שראויה לפוסט, אולי אכתוב אותו מתישהו). אני מקווה שמתישהו אאסוף מספיק מידע, והתחושה העמומה שיש לי כרגע תהפוך למשהו מוחשי יותר.