על רפלציה, מספרים, ודאת' ילאן

דאת' ילאן זה עולם בידיוני שאילעזר יודקובסקי, שכתב את "הארי פוטר והשיטה הרציאונלית" יצר. זה התחיל מתוך סיפור קצר שהוא כתב לאחד באפריל, והמשיך לסיפור אחד שלו באורך די אינסופי (ובעיני לא מאוד מוצלח) ועוד סיפורים רבים שמתרחשים בעולם הזה. בשבועות האחרונים כתבתי חלק גדול מסיפורים שהתרחשו בו, וזה גרם לי לחשוב על שאלה לא בידיונית בכלל, על הקשר בין מספרים והגישה הבייסיאנית לרפלקציה.

אצל יודקובסקי, יש קבוצת אנשים, השומרים של האמיתות המזיקות שלפעמים צריך לשמור, או בקצרה, השומרים. הם מוצגים בתור אנשים שנמנעים מכשלים מחשבתיים שיש לכל בני אדם, וגם בתור אנשים שמנסים להיות כמה שיותר קרובים לאידיאל מתמטי, לחשיבה מתמטית. למשל, יש להם שפה שדומה יותר לשפת תכנות ובה הרבה מהמחשבות האנושיות הרגילות הן שגיאת סינטקס. החשיבה שלהם מוצגת בתור כזו שמלאה באפשרויות שונות עם הסתברויות ומספרים. באופן כללי, לשים מספרים דברים זה חלק מאיך שחשיבה צלולה יותר אמורה להראות, על פי יודקובסקי. כך, בדאת' ילאן יש מבנה דקדוקי ל- 20/50/80, כלומר, נניח, באיזה שעה תחזרי הביתה, בהסתברות של עשרים אחוזים, בהסתברות של חמישים אחוזים, בהסתברות של שמונים אחוזים. והגישה שלי לזה היא… מעורבת.

אני חושבת שחשיבה מספרית כזאת יכולה לעזור במשימה של לדעת את עצמך. בגלל הפידבק מהמציאות. אם אני אומרת שיש סיכוי של חמישים אחוז שאחזור מהעבודה בשש וחצי, ויש תיעוד פשוט של זה, ואני טועה, אז תהיה לי עדות ברורה שאני טועה והזדמנות לתקן את זה.

יותר מזה, הרבה מאוד שקרים עצמיים או סתם בלבול קיימים מהעירפול. לשים מספר על משהו ואז לשאול את האינטואיצהי שלי האם המספר הזה באמת מייצג את מה שאני מאמינה או חושבת, זה סוג של רפלקציה. או למשל, בסביבה בה מקובל להתערב בסוכמים קטנים על דברים, מישהו סיפר על איך המוח שלו אומר לו שהוא מאמין במשהו, ואז כשהוא שואל אותו באיזה יחס הוא מתערב על זה, תחושת הוודאות מייד קטנה. זה מהלך מנטלי שמקשה על שקרים עצמיים וערפול. ופידבק מהמציאות יכול לשפר את החשיבה. אם החשיבה מספיק גרועה (וכולנו נוצרנו על ידי האלה העיוורת של האבולוציה), ניסוח המחשבה בצורה שאפשר לבדוק ובדיקה מחשבתית שלה, פידבק לא מהמציאות, אלא מהמפה של המציאות, יכול לשפר את החשיבה.

אבל, למרות כל זה, אני נשארת עם התחושה שבעולם האמיתי, זה לא מה שאנשים צריכים בשביל לחשוב בצורה טובה יותר. בעולם האמיתי, כשבני אדם משקרים לעצמם ועושים דברים מטופשים להחריד, זה לא כי הם לא שמו מספר על משהו. זה כי הם פועלים מרגשות. זה כי הם מכחישים את המציאות, "בוחרים" באופציה דימיונית שלא קיימת במציאות ולא מתמודדים עם הטרייד אוף בין האפשרויות הקיימות באמת, או עושים כל פעולה אחרת ש"לשים מספרים על דברים" לא עבר אפילו באזור. כשדחיינתי כתיבת ממ"נים כי פחדתי שלא אספיק עד שמועד ההגשה עבר ולא הספקתי והעולם לא נגמר ואז פתאום יכולתי להתחיל לעבוד עליהם – זה לא היה עוזר לשים מספרים על דברים. הפחד שלי היה לא רציאונלי בעליל, הוא לא היה טעות חישוב. התחושה הלא נעימה בבטן שלי נותרה, למרות המודעות העצמית שלי למה שקורה. במקרים הנפוצים יותר, הנקודה העיוורת היא כזו שמונעת מלכתחילה את המהלך המנטלי של רפלקציה.

והדרך להמנע מזה לא עובדת דרך מספרים. אם כבר, יש סיבות לחשוב שבחירה במספרים יכולה לפגוע בזה. אני… לא בטוחה בנוגע למשפט הזה. אני חושבת שיש מקרים בהם מספרים יכולים לעזור ויש מקרים בהם הם יכולים לפגוע, ובעיקר יש מקרים בהם ה-failure mode של השתקת אינטואיציה בפני מספרים הוא כזה שקשה להמנע ממנו, גם כשהסכנה ידועה מראש.

מה הדרך שעובדת, ובלי הסכנה של השתקת האינטואיציה בשם ה"היגיון"? היא עוברת דרך בחירה בכנות עצמית ושימת לב לב למקרים בהם יש אפשרויות שנראות בלתי אפשרויות והן בעצם אפשריות. הן נראות כמו טיפול פסיכולוגי, כמו למידה להשאר עם אי נוחות. הן נראות כמו יצירת דיאלוג בין שני חלקים של עצמי. הרבה פעמים, ואני מקווה שיום אחד אכתוב את הפוסט הזה ואוכל לקשר אליו פה, זה נראה כמו לשים לב למשהו. כי הרבה פעמים, עצם ההתבוננות על משהו משנה אותו.

אם הייתי מנסה להמציא את השומרים של יודקובסקי בעצמי, בהתבסס על החצי של של התיאור שלהם של מדבר על מתמטיקה אלא על רפלקציה, זה מה שהייתי אומרת שזה המהות. שהם עשו את כל הספירלה של התבוננות עצמית, והגיעו למצב של שיווי משקל, שבו הוספת מידע או התבוננות על המצב הרגשי שלהם לא משנה אותו. וגם שהם הצליחו לפתור את כל הבעיות הנפשיות שלהם.

וזה החלק השני של מה שאני לא אוהבת בדאת' ילאן. כי שם אומרים שלא כולם יכולים להיות שומרים, ושדאת' ילאן לא מעודדת אנשים ליותר התבוננות עצמית. לכמה גיבורים בסיפורים משם יש תבניות חשיבה שקיימות רק כי הם לא פינו כמה שעות לשבת ולהתבוננות עליהם, ולו הם היו עושים את זה הם היו משתנים. הם היו עוברים משבר פסיכולוגי מסוג כלשהו, אבל זה היה משבר טוב, הם היו יוצאים ממנו טובים וחזקים יותר. בעולם האידיאלי שלי, אנשים עושים את זה בכוונת תחילה. ודאת' ילאן… נגד זה? כי זה איכשהו פחות אנושי? זה… בחירה מוזרה. אני לא מסכימה עם דאת' ילאן בנוגע לזה.

והבלבול של זה עם מתמטיקה פשוט מעצבן, בעיקר כי יש פה רעיון מעניין וזה אחד מהמקרים בהם הייתי יכולה ללמוד משהו מעניין על העולם מספרים, לו רק! לו רק יודקובסקי לא היה מבלבל בין "דע את עצמך" ו"היה סוכן קוהרנטי מתמטית". למשל, עבור סוכן שעומד בכמה תנאים בסיסיים של קוהרנטיות, צריכה להיות הסתברות נמוכה מספיק למשהו רע שהוא יהיה מוכן להסתכן בו תמורת רווח קטן. כלומר, שיש הסתברות נמוכה מספיק למוות של הילד שלך או אמא שלך, שתהי מוכנה להסתכן בה תמורת רווח של עשרה שקלים. רוב האנשים לא יסכימו לזה, וזה אומר שתיאורטית אפשר ליצור מצב בו מציבים להם אוסף אפשרויות שבהם הם מחליפים מרצונם כסף בתפוח ותפוח באפרסק ואפרס שוב בכסף ובסוף נשארים עם פחות כסף משהיה להם בהתחלה. זה ביקורת לגיטימית. אבל מה הקשר בין זה לבין אמא שרוצה שהבן שלה יהיה רופא ומתעלמת מזה שזה פרוקסי להצלחה בחיים שכבר לא רלוונטי, שהבן שלה מתכנת ומרוויח יותר, ושהיא מאמללת את עצמה ואותו ברצון הזה? כי הסצנריו השני קורה במציאות כל הזמן, בניגוד לראשון.

***

זה הרבה מאוד ביקורת על עולם מד"בי בגלל שהוא לא ריאליסטי מספיק. וזה אירוני, בהתחשב בזה שרוב עולמות המד"ב מספיק לא ריאליסטיים כדי שלא תהיה ביקורת קונקרטית על הריאליזם שלהם, או מספיק לא מד"ביים בשביל שהם ירגישו ריאליסטיים באותה הצורה בה תיאור של ארץ אחרת מרגיש ריאליסטי. אני לא רוצה ליפול לכשל של לבקר את מי שהכי קרוב לאידיאל שלי ולא את מי שהכי רחוק ממנו.

הכתיבה בדאת' ילאן באמת מצליחה להעביר חוויה של עולם שונה משלנו, תרבות שונה משלנו, אנשים שחושבים בצורה שונה משלנו. וזאת הסיבה בכלל שאני כותבת את זה על דאת' ילאן ולא על שאר ספרי המד"ב שקראתי. זה, וכמות המילים. אי אפשר ליצור תחושה אמיתית של עולם בסיפור קצר. לכן, למרות שבניית העולם בנובלה "עולמות מתנגשים" של יודקובסקי היא מהממת, אין שם את העומק שיש בדאת' ילאן.

מד"ב שמעורר מחשבות… לא בדיוק פילוסופיות, אלא על טבע האדם ואפיסטמולוגיה ורפלקציה ומה הדרך הטובה ביותר לדעת את עצמי טוב יותר – זה ספר מד"ב טוב. או במקרה הזה, עולם מד"ב טוב עם סיפורים טובים שנכתבו בו.

***

אז מה אני חושבת בנושא, בינתיים? בצורה מעורפלת ולא סופית, כי הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה היא שאני רוצה להבהיר את המחשבות שלי.

אינטיליגנציה ולוגיקה ופידבק מהמציאות ומגוון טכניקות מנטליות ולתת תחזיות ואז לבדוק אותן – כל זה יכול לשפר את החסם העליון של יכולות החשיבה. אנשים לפני שהמציאו את השיטה המדעית היו מוגבלים ביכולת שלהם להבין את המציאות בצורה שאנחנו לא. הסיפור עם קרני ה-N החמקמקות הוא סיפור על איך העיקרון של ניסוי כפול סמיות הצליח לחשוף אמת שאחרת גם מי שמאוד רצה לחפש את האמת היה מתקשה מאוד למצוא. שימת מספרים על דברים היא טכניקה בסגנון, כשמשתמשים בה נכון.

בעולם האמיתי, החסם העליון הוא לא רלוונטי עבור רוב האנשים. בגלל הדרך בה בני אדם בנויים, הנטייה היא להתנהג ולחשוב בצורה פחות נכונה ככל שנושא חשוב יותר רגשית. פרקטית, המגבלות האמיתיות הם מה שמונע מאנשים לפעול ביכולות המקסימליות שלהם רוב הזמן. ואלו הם בעיות רגשיות למיניהן. הדרך להמנעות מהתנהגויות של הרס עצמי היא לא לשים מספרים, אלא טיפול פסיכולוגי. הדרך להמנע מדחיינות היא לא לשאול את עצמך היא להמנע מלעשות את זה לנצח יעבוד טוב בשבילך, היא לטפל בסיבה לדחיינות, אם זאת חרדה או ניסיון להכריח את עצמך לעשות משהו.

בעולם האמיתי, אחת המייסדות של CFAR מספרת שהשיטה שלהם לדיאלוג עצמי הרבה פעמים פרקטית נתנה לחלקים יותר מודעים ומילוליים לדכא חלקים פחות לגביליים ויותר אינטואיטיביים, בצורה שהזיקה לאנשים בדיעבד. וזה למרות שזאת בעיה ידועה ואמרו לאנשים להמנע זה.

בעולם האמיתי, זה מה שאני מצפה ששימת מספרים יכולה להיות. שימת מספרים בתור דרך להמנע מחוסר בתקשורת, כי אנשים יכולים לומר "יש סיכוי" ולהתכוון ל-20% או 80% וזה ההפך בדיוק, זה רעיון טוב. אבל אם מה שאני מאמינה בו באמת, התחושה המעורפלת שלי, היא בין שבעים לתשעים אחוז, אז הדרישה לשים מספר אחד יכולה אקטיבית להזיק לחשיבה שלי. וגם זה פוסט שאני רוצה לכתוב – על הדרכים בהם דרישת לגביליות גרמה לי להקשיב פחות לאינטאיציה לא לגבילית. בעולם של דאת' ילאן זה לא קורה, ויש כבוד לאינטואיציה כשהמציאות מראה שהיא נכונה, למרות שיכולת להסביר חשיבה בצורה לגבילית נחשבת למידה טובה. ויש הרבה הקשרים בהם ניסוח פורמלי יותר של חשיבה יכול להבהיר אותה, כל עוד לוקחים אותו בערבון מוגבל. אבל בעולם שלנו, בעולם האמיתי, אני מצפה שזה יזיק יותר משזה יועיל. רגע, לא. בעולם שלנו, יש מקרים רבים בהם זה יזיק יותר משיועיל. ויש מקרים בהם זה יועיל. אבל לא תמיד יש דרך פשוטה למנוע את הבעייתיות.

וגם… למה בעצם? אני מרגישה שלקפוץ לשם זה לדלג על הפירות התלויים נמוך, על האפשרות לקבל תוצאות טובות במעט מאמץ, וללכת לחלק בו דברים הם בעייתיים ומסוכנים ויכולים להזיק, בלי שמיצינו את החלקים הפחות בעייתיים, בלי ללמוד את המיומנויות שנדרשות בשביל לעשות את זה בצורה מוצלחת. שבמובן מסויים, הדרך שפסיכולוגיה אנושית עובדת, היא שקודם צריך ללמוד לשים מספר על רמת החשיבות של משהו בצורה שלא תשתנה אחרי רפלקציה, בצורה שמייצגת באמת את הרגשות. לתת תחזית של 80-50-20 מתי אני אחזור מרגיש כמו ענף בלתי תלוי בעץ המיומנויות, אבל מבחינת היכולת של התת מודע להרגיש ולהבין מספרים, להבין מה המספר שמתאים לייצג עוצמה של רגש, זה קל בהרבה מלכמת אי וודאות.

מה שעוד יותר מעצבן הוא, שאני מצפה שצורות מסויימות של זה כן מועילות בעולם האמיתי, ובשתי דרכים שונות.

לתת תחזיות מספריות לדברים ואז לבדוק עד כמה צדקת, כמו שסקוט אלכסנדר עושה בניבויים הפוליטיים השנתיים שלו, זה דבר שמגדיל את היכולת לעשות את זה טוב יותר. זה מיומנות נפרדת מרפלקציה עצמית ברוב התחומים, וזה לגמרי אפשרי, למשל, לתת תחזיות מדויקות למועד סיום מטלה בעבודה וגם להתנהג כמו אידיוט מוחלט כשאתה מאוהב.

למדוד מספרית דברים יכול לתת תובנות עצמיות. למשל, אחרי שהתחלתי לכתוב את כל הספרים שקראתי, יש לי הערכה טובה יותר לכמה ספרים אני קוראת, וזה הקטין משמעותית את החשש שלי שלא יהיה לי מה לקרוא. יש כמה שיטות לעבודה יעילה או סדר וניקיון שמתבססות על טיימר של רבע שעה, שההנחה שלהם היא שאנשים חושבים בצורה לא רציואנלית שדברים יותר קשים ממה שהם או שיקח להם יותר זמן, אבל הם מוכנים להקדיש רבע שעה לעשות משהו.

אני אישית יודעת שמד הקושי-זמן האינטואיטיבי של המוח שלי הוא מד קושי-זמן. כלומר,הוא מאחד שני מדדים שונים לחלוטין, בצורה שמאבדת מידע. ובהחלט יכול להיות שפידבק מהמציאות יכול לתקן את זה. למשל, יש לי את התפיסה שלתלות כביסה זה מטלה קטנה, כי היא קלה לי, אבל יכול להיות שאם אני אמדוד זמן ואני אראה שזה לוקח לי רבע שעה כל פעם, התפיסה האינטאיטיבית שלי תתעדכן.

מה שהייתי רוצה זה בעצם מיפוי.

דרכים לרפלקציה עצמית שלא קשורות למספרים. למשל, פירוק מטרה לגורמים: מציאת כל תתי המטרות שאת מנסה להשיג בסיטואציה מסויימת, על ידי כתיבה שלהן, ואז בדיקה מול האינטואיציה שלך אם תהיי מרוצה אם תשיגי את כל הדברים האלו אבל לא את המטרה המקורית.

דרכים לרפלקציה שקשורות למספרים, למשל, יצירת תקציב של כסף או זמן ובדיקה האם את מרוצה כשאת מתבוננת עליו מכמות הזמן או הכסף שאת מקדישה לדברים, רישום ספרים או שעות שינה או כל דבר אחר בתור דרך ללמוד את עצמך, כל צורה של תיעוד בתור התבוננות שמייצרת שינוי.

(מיומנויות חברתיות במספרים זה לא בדיוק רפלקציה, אבל אינטואיטיבית זה אותה קטגוריה מבחינתי. למשל, השיטה הזאת לייצוג חשביות במספרים מיועדת לקבלת החלטות בזוג, אבל החלק הראשון שלה כולל להחליט עם עצמך בכנות כמה משהו חשוב לך, וזה נכלל מבחינתי תחת מודעות עצמית, או רפלקציה.)

דרכים לשים מספרים על דברים שמגדילות את ההבנה של העולם אבל לא של עצמך, שזה בעיקר לשים מספרים על דדברים ולבדוק אם זה נכון בתור הדרך לשפר את יכולת החיזוי של דברים.

ודרכים לשים מספרים על דברים שהן קונטר-פרודוקטיביות. שהן אקטיבית מזיקות. כמו להכריח את עצמך לשים מספר על משהו כשהאינטאיציה אומרת שאף אחד מהמספרים לא מייצג את הדבר בצורה נכונה.

והעולם של דאת' ילאן לא עושה את זה, ואו קיי, זה עולם פנטסטי. אבל… אנשים לפעמים לוקחים דברים משם לעולם האמיתי. ומה שיותר חשוב, זה הפרדה רלוונטית בעולם האמיתי, והייתי שמחה אם לא הייתי צריכה להמציא את הגלגל מחדש בהקשר הזה. הייתי שמחה לגלות שמישהו כבר יצר שיטת קטגוריזציה שמייצגת בצורה ברורה וטובה יותר את המהות שהאינטואיציה שלי רק מצביעה עליה במעורפל. קריסטליזציה, זה המונח באנגלית. וזה שירות רב ערך, לעשות את זה. (וזו אחת המיומנויות ששייכות איפשהו לקטגוריה עליה מדבר הפוסט).

אני לא מבינה את הנושא מספיק טוב בשביל לעשות את זה. ובגלל זה כתבתי פוסט ארוך ולא ממש מסודר בניסיון להבהיר את המחשבות שלי בנושא. לא בטוחה שהצלחתי, אולי אנסה שוב אחרי כמה זמן.

על הכחשת המציאות והעדר תנאי עצירה


בפוסט אחד של יודובסקי, הוא מספר איך דיאטה שהרעיון שלה הוא שלשתות שתי כפות שמן בבוקר יגרום לך לרזות, לא עבד בשבילו. בפוסט ההמשך, הוא מראה איך מאשימים אנשים בזה שחסר להם כוח רצון כשהמציאות היא שאנשים הם שונים ומגיבים בצורה שונה דברים שונים. הנקודה שלי היא שזה עוד דוגמה לשיטה ללא תנאי עצירה, ולהכחשת מציאות מצערת.

זה לא אמור להיות קשה להגיד – הדיאטה הזאת עובדת נפלא עבור קבוצה גדולה של אנשים, לחלק היא לא עובדת. תנסו אותה במשך חודש ותראו אם אתם מבני המזל שהיא עובדת בשבילם. יודובסקי עושה את זה. אבל ממציא השיטה אומר שהיא עובדת תמיד, וכשהיא לא הוא… מתעלם מהמציאות. מציע לנסות יותר שמן (אנשים ניסו, ורק העלו במשקל יותר). ממשיך להכחיש את המציאות.

הדוגמה הזאת מוצלחת כל כך בשבילי מאותה הסיבה שהיא מוצלחת בשביל יודקובסקי. בגלל שהדיאטה הזאת היא סופר פשוטה, לא דורשת כוח רצון, אין בה הרבה חלקים נעים, אין הרבה דברים שאפשר לעשות לא נכון. אז אפשר להגיד בברור שהבעיה היא בשיטה. אפשר לראות שאנשים עשו בדיוק אותו הדבר, וחלק הורידו במשקל כמה שהם רצו, וחלק הורידו במשקל כמות מסויימת ואז זה הפסיק לעבוד, וחלק לא הורידו במשקל, או שהעלו במשקל.

עכשיו, אני רוצה להבהיר: זה שאפשר לעשות את זה, זה נקודה חזקה לטובת הדיאטה הזאת. היא טוענת טענות חזקות שניתן לבדוק ולהפריך. מה שלא ניתן להפרכה זה בולשיט, וזה שיש פה טענות שהופרכו מראה שהיוצר של הדיאטה באמת מאמין בה. הוא אשכרה מצפה שהיא תעבוד, ובזה הוא כבר רמה אחת מעל רוב האנשים, שמנסים בו זמנית לטעון טענה וגם לגדר ללמה הם עדיין צודקים גם אם הניבויים שלהם יהיו שגויים.

טענה שמאפשרת להסביר כל דבר היא טענה שלא מסבירה שום דבר. ובעוד שמערכות כאוטיות ומורכבות כמו גוף האדם מובילות לכך שגם ניסיונות אמייתיים להבין יראו רוב הזמן כמו ״בחלק מהזמן דברים יעבדו ובחלק לא״, לפחות עד שנבין את דרך הפעולה של הגוף שלנו משמעותית יותר טוב מעכשיו, יש הרבה מאוד דיאטות שהן בולשיט. הרבה מאוד טענות מהסוג של ״דרקון ירוק בלתי נראה שאי אפשר למדוד את קיומו בשום צורה״, דברים שנראים כמו אמונה באמונה, ואנשים שמצפים מראש שהשיטה שלהם לא תעבוד.

אבל, השלב הבא, והשלב המתבקש הוא להסתכל על המציאות, ולעדכן את התחזיות בהתאם למציאות. אם אני מצפה שיקח לי חמישים דקות ללכת הביתה ברגל ולוקח לי חמישים וחמש, אז בפעם הבאה אני אמור הלצפות שיקח לי חמישים וחמש. או אחרי עוד פעמיים-שלוש. או שאני אגיע למסקנה שאם אני הולכת מהר יקח לי חמישים דקות ואם לאט אז חמישים וחמש. כל אלו הן מסקנות סבירות. יש שטח אפור של דרכים להגיע למסקנות כשמנסים למצוא את האמת.

אבל יותר מידי אנשים משתמשים בשטח האפור הזה בתור תירוץ ללמה הכחשת המציאות הבוטה שלהם היא לגיטימית. וזה דבר שלקח לי הרבה יותר מידי זמן לבדוק. להסתכל על אנשים, ולשאול את עצמי מה הם מנסים לעשות. מה המטרה שלהם. לפי איזה אלגוריתם הם פועלים. וכשהשאלה נשאלת, הרבה פעמים אפשר להבדיל בין אנשים שמנסים למצוא את האמת, לבין אנשים שמחפשים להמשיך להאמין במה שהם כבר מאמינים.

והרבה אנשים פשוט לא עושים את זה.

***

ויש הרבה מאוד דברים שאפשר להסיק מהמקרה הזה, אבל השימוש המתבקש בשבילו הוא בתור קבוצת ביקורת. כמו שאם נותנים לאנשים תרופה שמכילה כלום, הם יחוו גם אפקטים חיוביים, פלסבו, וגם תופעות לוואי, נסבו, וכדי למצוא עד כמה תרופה אפקטיבית צריכים להשוות אותה לפלסבו. כך, כי כל גישה רוצה להיות כת ואנשים נוטים לבחור להכחיש את המציאות ולא להודות בטעות או אפילו מגבלה לש השיטה של שלהם, צריך להשוות כל תגובות לכשלון לקבוצת הביקורת של דיאטת שאנגרי-לה.

כלומר, לא משנה אם יש בזה טיפת היגיון או שזה דבילי להפליא, אנשים יאשימו את משתמשי השיטה שהם עשו משהו לא נכון.

עכשיו, אני רוצה להדגיש שזה לא כזה פשוט. כששיטות הן מסובכות יש באמת יותר סיכוי שמשהו ישתבש – וזה צריך להחשב כנקודה משמעותית לרעת השיטה. ואני מצפה שכשמשהו הוא מסובך יהי יותר סיכוי שהוא יכשל כי לא עשו אותו טוב. אבל, אני גם מצפה שאפ משהו מסובך לא עובד, הנטייה להניח שהכל זה בגלל ביצוע לא נכון וכשהשיטה מבוצעת בצורה מושלמת היא עובדת תמיד, תהיה אפילו חזקה יותר. הפוסט שלי על שיטות מוצלחות מקומית עוסק בתופעה הזאת – בשיטות שמוצלחות בנסיבות מסויימות, שמניחות בצורה – הייתי רוצה להגיד דמויית-כת, אבל זאת תהיה העדפה של דמגוגיה על פני האמת. בצורה אנושית, בצורה מאוד אנושית – שהן נכונות תמיד ואם משהו לא עובד זה כי עשו את זה לא נכון או שהאדם לא בסדר. או, כמו שמספר יודקובסקי, הבעיה היא שחסר לאנשים כוח רצון כדי ליישם אותה (שזה בעצם שילוב של שתי הנקודות האחרות – עשית את זה לא נכון, כי חסר לך כוח רצון והבעיה היא בך ואתה לא בסדר. חס וחלילה שהשיטה המושלמת שלי לא עובדת תמיד!)

ואני מצפה שככל שהשיטה היא יותר מסובכת ומכילה יותר חלקים נעים ודברים שאפשר לעשות לא נכון, וככל שהטענות שלה פחות ברורות וחד משמעיות, וככל שהתוצאות הן יותר מעורפלות ולא מדידות, מצב רוח טוב במקום הורדה במשקל, למשל, ככה הנטייה הזאת תהיה חזקה יותר. ככה אנשים ימשיכו להאחז בדברים שלא עובדים.

כמות מפתיעה של בעיות נובעת מהמטא-בעיה האחת הזאת. הכחשת המציאות. אולי אני צריכה ליצור תג לזה.

שיטות מוצלחות-מקומית צריכות לכלול תנאי עצירה

תבנית שנתקלתי בה כמה פעמים: אנשים נתקלים בבעיה. אנשים מחפשים הפתרון. הפתרון עובד עבורם, ועבור אנשים שהנסיבות שלהם קרובות מספיק אליהם. הם מתחילים לעזור לאנשים במצבים דומים. הפתרון מוכלל והופך לשיטה. ספרים נכתבים, מדריכים מלמדים את השיטה ומדריכים על פיה. ואז… השיטה נתקלת בנסיבות אחרות. אנשים מתעקשים שהשיטה נכונה, וממשיכים להתנהג כאילו היא נכונה, גם כשהם מתנגשים במציאות התנגשות חזיתית.

הנה דוגומה אחת: גישת שפר להורות כנראה מתאימה עבור קבוצה מסויימת של הורים. היא לא רלוונטית עבור אחרים, ועבור ילדים מסויימים היא מובילה להזנחה.

הנה ציטוט שנכתב על ידי מישהי שמאמינה בשיטה:"זה לא שיש ילד שלא מתאים לתיאוריה.
התיאוריה הזאת מתאימה לכל אדם.
" הציטוט הוא מפה. אפשר למצוא שם עוד כל מיני דברים. למשל:

"האתר של מרכז שפר הרשמי מלא בסיפורים של הורים על הילד שהיה עם אספרגר, או הפרעת קשב, או דיסלקציה, או אפילו בעיה פיזית – והפלא ופלא, אחרי הדרכה בגישת שפר, הבעיה נעלמה לחלוטין. הנה מה שאם כזו כותבת על הבן שלה, שהיה מאובחן עם אספרגר והתקשה מאד: "עיקר העבודה על האמון התמקדה בידיעה שהוא ילד רגיל לגמרי והוא יכול להתמודד עם כל מה שהחיים מזמנים לו, אם יבחר"." (מאי)

מה שקרה במציאות, כמובן, הוא לא שהבעיה נעלמה, אלא שההורים הפסיקו לראות אותה. אבל למחוק נהר במפה לא יגרום לנהר להעלם, ולעצום עיניים למציאות לא יגרום לה להעלם. אם האבחנה היא שגויה או מוגזמת, התעלמות ממנה יכולה להועיל. אבל אם האבחנה היא נכונה ואם הבעיה חמורה מספיק, כל מה שזה יוביל אליו זה ילד שנכשל וסובל בלי סיבה.

איזה כשלון של הגישה. ואיזו דוגמטיות! זה באמת לא דורש הרבה להבין שאולי יש בעיה. אני יכולה לדמיין הורים בגישה הזאת לא מזהים שהילד שלהם לא מצליח בכיתה פשוט כי הוא צריך משקפיים, ולא יכול לראות את הלוח…

אבל, אם להסתכל על חלקים אחרים של השיטה, נראה שיש בה עצות לא רעות בכלל. השיטה נוצרה כתגובה לסיטואציות מסויימות, ואני משערת שאחוזי ההצלחה שלה היו מעל תשעים אחוז, ואז היא התרחבה והתרחבה והתרחבה, והגיעה למקומות בהם היא מזיקה אקטיבית.

***

קראתי את אחד הספרים של חיים עומר. אני חושבת שזה היה "שיקום הסמכות ההורית". זה היה ספר מעניין, ואהבתי במיוחד את הדוגמאות הפרקטיות – כולן הראו מקרים קיצוניים, של נוער אלים, שמשתמש בסמים, ואיך השיטה שלו עוזרת. היו כמה מקרים מפוקפקים – להחזיק מישהו בכוח זו תגובה לגיטימית בהחלט לאלימות, אבל לקרוא לזה "התנגדות לא אלימה" זה עיוות של המונח, והיה שם מקרה אחד בו המוחזק לא היה ילד קטן בטנטרום שמנסה להרביץ, אלא נער בוגר. אני חושדת שלו הוא היה בגיר הוא היה יכול להתקשר למשטרה והחוק היה לצידו, גם אם לא ברור אם המשטרה, באי יעילותה, הייתה טורחת לעשות משהו.

השיטות שלו רדיקליות, ולהשתמש בהן, למשל, על נער רגיל שאיחר לחזור מבילוי, יכול להזיק יותר מלהועיל. זה יכול גם להרוס את מערכת היחסים בין להורים ולשבור אותה בצורה חסרת תקנה, וגם להשיג בדיוק את ההפך ממה שההורים רצו.

אבל הוא לא רושם את זה. להפך, הספר מיועד לכולם והוא ממליץ על השיטה שלו לכולם. הוא לא מציב תנאי עצירה, הוא לא אומר – הכלי הזה מסוכן! הוא לגיטימי לשימוש רק אם הנער עושה משהו שעלול לסכן אותו או את סובביו, ועלול לשבור בצורה בלתי הפיכה את מערכת היחסים אם יופעל על נער רגיל. להפך, הוא ממליץ על השיטות לכולם. וחלק מהן באמת לא כאלו קיצוניות. למשל, לנסות להופיע במועדון או הבילוי האחר שהנערה מאחרת לחזור ממנו אמור להביך אותה ולגרום לה להמנע מלעשות את זה, אבל פרקטית, זה נשמע כמו דרך לגרום לה לשקר. למען האמת, אני מכירה מקרה משמעותית פחות קיצוני, בו נער מסויים למד לתת שעת חזרה מאוד רחוקה מהמציאות, כדי להמנע מחרדתיות לא סבירה של אמא שלו בנוגע לכל איחור. התוצאה הפרקטית של הדאגה שלה היא שהיא מקבלת פחות מידע על איפה הוא נמצא, לא יותר.

וזה מטריד להפליא לגלות שהוא כתב ספר שמיועד לציבור הרחב. הניסיון שלו הוא רב שנים והוא מאפשר לו להיות מומחה בתחומו, ובעל מידע רב ערך – כל עוד הנער שייך לקבוצה הרלוונטית. אין לו אותה כמות של ניסיון עם אנשים במצבים פחות קיצוניים. אבל גם פה – לא רק שאין עצירה, יש הכללה מקבוצה מאוד צרה לקבוצת כל האנשים, יש התרחבות של השיטה שלו מהמקרים בהם אפשר לשער שאחוזי ההצלחה שלו גבוהים מאוד ושיש לו ניסיון רב, למקומות בהם אין לו מידע והגישה שלו מזיקה במקום להועיל.

***

בדיונים לגבי כלכלת המשפחה, יש שתי עצות הפוכות בנוגע לכרטיסי אשראי. עצה אחת היא לבטל את כולם ולעבור למזומן, והשניה הפוכה בדיוק, להמנע ממוזמן כמו מהשטן, כי רק באשראי הכל מתועד ומאורגן. שתי העצות לעיתים נדירות באות בתור דוגמה למשהו שעזר לנותן העצה. העצה לשימוש רק באשראי היא עצה מודרנית יותר – הופתעתי לטובה כשנתקלתי בה בשנים האחרונות, כי לפני כן נתקלתי אך ורק בעצה להשתמש במוזומן להכל. זאת הייתה העצה הסטנדרטית, החוכמה המקובלת.

לעיתים קרובות היה אפשר לראות תיאור של איזשהי שיטה או מסגרת ליציאה מהמינוס או לחסכון בכל התחומים, שבאה בצורה של רשימת עצות. והעצות היו מוצגות בתור כללים או עובדות הנכונות תמיד. להתחיל ממיפוי ההכנסות וההוצאות, לדאוג שיהיו יותר הכנסות מהוצאות, לבדוק אם אפשר למצוא חבילה זולה יותר לטלפון או אינטרנט, להשוות מחירים, לעבור למזומן. עצם ההכנסה של העצה הזאת ברשימת שאר העצות באה עם מסר משתמע לגבי האוניברסליות שלה.

אני לא זוכרת שנתקלתי ולו פעם אחת בעצה הזאת כמו שאני הייתי נותנת אותה. אולי זה לא מספיק קליקבייטי בגרסה שלי:

״תבדקו איך שימוש במזומן, או אשראי, או תווים, או אפליקציות, משפיע על הרגלי הצריכה שלכם, ומה מתאים יותר למטרות שלכם. לשם כך, טוב לעשות ניסוי: במשך חודש אחד לעשות קניות פיזית בסופר, ובחודש אחר להזמין משלוחים, ואז להשוות בין התוצאות: איפה הוצאתם יותר כסף, מאילו הוצאות הייתם יותר מרוצים, איפה בזבזתם יותר זמן ואנרגיה. כך גם לגבי שימוש בכרטיס אשראי מול מזומן: איפה הוצאת יותר, במזומן או בכרטיס אשראי? האם אתם מרוצים מההוצאות האלו או שאלו קניות אימפולסיביות שאתם מתחרטים עליהם? האם חוסר היכולת לשלם בנוחות מנעה מכם לנצל מבצע כלשהו או הוסיפה טרחה ללא צורך? ״

***

זה לא כזה קשה לבדוק מה גבולות הגזרה של הגישה! יותר מזה, הרבה פעמים אלו דווקא הגבולות האלו שמכילים מידע חשוב ומעניין. למשל, גישת שפר טובה במקרים בהם הורים מצפים מילדים מעט מידי, כלומר, לא מאמינים ביכולות של הילדים. גישת עומר טובה במקרים של נוער אלים או נוער בסיכון. במקרה של שימוש במזומן או אשראי, קשה יותר לשרטט את הגבולות, כי הם פסיכולוגיים. יש אנשים שמרגישים שהוצאה היא לא אמיתית כשהיא עם כרטיס אשראי ולכן מוציאים בלי חשבון, ומזומן מרגיש אמיתי. יש אנשים שלא. יש אנשים שתיעוד של כל הוצאות המזומן או ההגבלה הברורה של הכסף עוזרים להם, יש כאלו שלא יכתבו את כל ההוצאות או שהכתיבה הזאת היא טרחה גדולה מבחינתם, ואילו הנוחות של אשראי מאפשרת מעקב אחרי ההוצאות בזמן אמת עם אפליקציה.

אבל אם זה לא קשה, למה אנשים לא עושים את זה? חלק מהסיפור זה שהבנת הגבולות דורשת רפלקציה, ומודעות עצמית. עצם העלאת השאלה – למי ובאיזה נסיבות השיטה מתאימה? – זה לא דבר טריוויאלי לעשות.

חלק מהסיפור זה הנטייה של החברה שלנו לתת פרסים על ביטחון יתר עודף ויהירות, ולהעניש ענווה ומודעות עצמית. וכבר נאמר שכל אידיאולוגיה רוצה להיות כת (או דת), וחלק מהאנשים בהחלט מתייחסים לגישות מסויימות בצורה דתית. וכאן הפער הוא בין גישה בתור כלי בארגז הכלים ההורי, לבין גישה בתור האמת שאין בלתה.

בסוף, התוצאה היא אותה תוצאה. יש גישה מצלחת-מקומית, שעוזרת לאנשים במצב מסויים, שמזיקה-כללית, כשהיא מתפשטת מחוץ לנישה שלה. הדעות שלי לגבי לא מעט רעיונות מתבטאים בקונספט הזה – שהרעיונות מעניינים ונכונים מקומית, אבל לא נכונים אוניברסלית. ושכל מה שצריך לעשות בשביל לתקן אותם זה לכלול את תנאי העצירה. אבל ההבדל בין השיטה עם תנאי העצירה לזו שבלי הוא מהותי.

איך הפכתי להיות קפיטליסטית – הטיעון המוסרי

כשרציתי לספר איך הפכתי לקפיטליזם, היו שני חלקים חשובים בסיפור. הספרים של איין ראנד, ובלוגים כלכליים. את שניהם הכיר לי האקס שלי. אני לא יודעת מה היה קורה לו לא הייתי נתקלת בו – הספרים של איין ראנד הם לא מהז'אנרים הרגילים שלי ויש סיכוי לא קטן שלא הייתי קוראת אותם אילולא ההמלצה שלו. עם הבלוגים יש סיכוי גדול שהייתי נתקלת בהם בכל מקרה – זה היה בתקופה בה קראתי הרבה בלוגים והיו בלוגים לקרוא, והבלוגוספירה בעברית לא כל כך גדולה. אני רוצה להאמין שהייתי משנה את דעתי באותה הצורה. שהייתי חושבת על הנושא ברצינות במוקדם או במאוחר ומגיעה לאותה המסקנה. אני לא רוצה להאמין שרק צירוף מקרים מנע ממני להאמין בדברים שגויים, או כמו שאומר הביטוי באנגלית, There but for the grace of God go I.

עם ראנד, לעומת זאת, אני נאלצת להודות במציאות – צירוף מקרים הוא הסיבה היחידה שקראתי את הספרים האלו. בעולם מקביל, לא הייתי מקבלת המלצה מאדם שזכה ממני לאמון רב. והאמון הזה נחוץ, שכן אלו לא ספרים מהסוג שאני קוראת בדרך כלל. יותר מזה, אני לא יכולה לקוות שהייתי נחשפת אליהם בכל מקרה. הם ידועים לשמצה בתור ספרים שדורשים עריכה (ובצדק! ראנד הכניסה עמוד של שלושים עמודים בערך לקראת סוף מרד הנפילים. עריכה טובה הייתה משפרת ומקצרת את הספרים שלה). והם ידועים לשמצה בסביבות חברתיות מסויימות, בתור ספרים נלעגים עם סטטוס נמוך. וזו בעיה. גדולה. כי אלו הספרים היחידים בהם נתקלתי, והבנתי, טיעון מוסרי מסויים.

להעביר טיעונים בין פרדיגמות זה לא עניין קל. אנשים מצפים באופן תת מודע שהמרחק הטיעוני שיהיה צורך לעבור הוא קטן ממה שהוא באמת, ומחשיבים את עצמם ליותר מובנים ממה שהם באמת. אפילו כשמדובר בנושאים נייטרליים, כמו להסביר קונספט מתמטי לסטודנטים. שלא לדבר על נושאים פחות אובייקטיביים ממתמטיקה. הבדלים בפריימינג של אנשים גורמים להם לפרש עובדות וטיעונים בצורה שונה. ולשים לב לזה, ויותר מזה, להבין פריימינג שונה, זה לא משימה קלה.

כנראה אלו הסיבות שרק אז נתקלתי ברעיון שבדיעבד נראה לי לא כזה מסובך – זה מרושע להעניש אנשים על זה שהם טובים ומוכשרים יותר. זה מרושע להעניש אנשים על זה שהם יוצאים מהכלל לטובה.

זה לא רעיון חדש במיוחד, זה לא רעיון מקורי. אנשים מקנאים באנשים שמוצלחים יותר מהם, ולפעמים שונאים אנשים שלא עשו שום דבר רע, אלא רק היה להם יותר מזל, או יותר כישרון. הנה למשל:


God help you if you are an ugly girl
'Cause too pretty is also your doom
'Cause everyone harbors a secret hatred
For the prettiest girl in the room

Ani DiFranco – 32 Flavors

נתקלתי לא מעט דוגמאות לרעיון הזה ברדיט, ב- AITA. מקום מועיל להפליא ללמוד כישורים חברתיים בהתנהלות אדברסרית (יריבית? עוינת?). כישורים חברתיים מסוג זה הם דבר שהחברה המערבית לא ממש טובה בללמד, ואילו הזרם השמרני מוצלח בהרבה. (אני צריכה מתישהו לכתוב פוסט על איך למדתי להניח כוונות רעות, ולנתח מעשים בספרה הפרטית לפי אינטרסים, ואיך רדיט עזר בזה.)

לפעמים אנשים מקנאים באישה הכי יפה בחדר כי היא הכי יפה. זהו. לא כי היא עשתה משהו רע. ולפעמים הם ממציאים סיבות מגוחכות להפליא להתנהלות העוינת שלהם. הסיבה לקנאה לא חייבת להיות יופי כמו בשיר. היא יכולה להיות הצלחה בעבודה, בזוגיות, היא יכולה להיות הרבה דברים קטנים וקונקרטיים יותר.

ויש את תגובת הנגד למי שמעז למרוד בנורמה החברתית. שזה דווקא חלק מהנראטיב החברתי המודרני, נכון? אבל איכשהו, זה עובד אם המרדן הוא האנדרדוג או אם זה מתאים לגרסה הנוכחית של פוליטיקת הזהויות. אין הרבה הערכה או אמפתיה למי שנלחם על הזכות להמנע מתלבושת אחידה אם הוא לא יכול להסביר שכואב לו ללבוש אותה, או למי שרוצה לנהל את הפנסיה שלה בעצמה (או את הטיפול הרפואי שלה, רחמנא ליצלן!) כי היא עושה את זה טוב יותר מהמדינה.

נשמע פשוט, נכון? אבל מה הקשר לסוציאליזם?

אז חלק משמעותי מהאינטואיציה המוסרית שהסוציאליסטית שלי, הייתה תועלתנות, ובחירות מאחורי מסך הבערות. בעיקר בכל המקרים בהם המדינה יודעת יותר טוב, ומחליטה בשביל אחרים. עכשיו, גם זה לא כל הסיפור, וזה שקפיטליזם זה חירות, ולאנשים יש זכות לחירות גם כשהם טועים, זה גם אינטואיציה מוסרית חשובה. אבל זה הטיעון הקונקרטי שאני זוכרת בתור זה ששיניתי את דעתי לגביו, והיה חלק משמעותי בשינוי הפרדיגמה שלי.

מסך הבערות של רולס מדבר על מצב היפוטטי בו אנשים כורתים אמנה חברתית, כשהם לא יודעים מי הם יהיו בעולם שלנו. ובהרבה מובנים הוא מתאים לאינטואיציה המוסרית שלי. מסך הבערות הוא דרך לעלות רמה אחת של מטא. הוא להסתכל לא בתור אחד מהצדדים, אלא מלמעלה. במקרה הזה, לנסות להסתכל (כי בני אדם לא באמת יכולים לוותר על הפוזיציה שלהם, גם אם הם יכולים להתקרב לשם) על הסיטואציה כאילו הם לא יודעים אם הם יוולדו להורים עשירים או לא, למשל.

מסך הבערות הוא אינטואיציה מוסרית תועלתנית בבסיסה. ההנחה היא שאנשים מוגרלים אקראית למקומות בחברה. אם מקבלים מספיק החלטות בשיטה הזאת, אז התועלת בשבילי אישית תהיה גדולה מהנזק מהחלטות שלא טובות לקבוצה האישית שלי. למשל, במקרה בו המדינה מכריחה לחסוך לפנסיה, או מגבילה עישון, או מכריחה לשים חגורת בטיחות, או שאר הגבלות לטובת אנשים, גם אם במקרה ההגבלה יכולה לפגוע בי. למשל, אני אדם מודע וחכם שיכולה לנהל את הפנסיה שלי בעצמי בצורה טובה יותר מהמדינה. אז החוקים של המדינה שמגבילים מאוד את ניהול הפנסיה פוגעים בי. אבל זה ראוי, כי זה עוזר ליותר אנשים משזה פוגע בהם. אני כבר לא חושבת ככה.

הסיבה לזה פשוטה. האנשים פה הם לא אנשים אקראיים. יש מקרים בהם הטרייד אוף הוא בין שתי קבוצות – אנשים שחושבים ומקבלים החלטות בצורה מודעת, ואנשים שמתנהגים בצורה מטומטמת. המדינה בוחרת להגן על המטומטמים על חשבון האנשים שחושבים. ועל הרוב על חשבון המיעוט. אני בקבוצת האנשים שחושבים. ואני לעיתים קרובות בקבוצות מיעוט אקראיות. למשל, אני לא אוהבת זיתים. זה אומר שהמדיניות הזאת תמיד תהיה נגדי בתוחלת. וזאת מדיניות שמענישה אנשים שעושים החלטות טובות, ומתגמלת החלטות רעות ועצלנות מחשבתית. זה לא הוגן!

הפסקה הזאת לא באמת מבטאת את התובנה היטב. אולי בגלל זה הייתי צריכה לקרוא שני ספרים ארוכים בשביל להבין אותה. בשביל להציג את המציאות בתור שתי קבוצות שיש ביניהם מערכת יחסים עוינת. זה שהפרדיגמה שבאתי ממנה לא הייתה מוצלחת במיוחד בהבנת מערכות יחסים אנטגוניסטיות לא עזרה לי בהבנה הזאת, במיוחד שאלו לא קבוצות "סטנדרטיות", כמו גזע או מין או נטייה מינית. והקשירה של יציאה מהנורמה לאיזשהו צורך לא ממש מופיעה בספר. חוץ מזה שהיא קצת כן. אבל… הספר לא מנסח טיעונים. הוא מראה ומדגים דברים ב"מציאות", זה מה שמאפשר לו להעביר מורכבויות.

(ראנד לא מבטאת את זה טוב, וגם הפוסט הזה לא, אבל האנשים שיוצאים נגד החברה – הם לאו דווקא גאונים. לפעמים אלו סתם אוטיסטים, או אנשים שמאיזשהי סיבה כלל קונקרטי של החברה פוגע בהם ממש והמחיר לציות לנורמה גבוהה מידיי. למשל, הסיבה שאני לא הולכת עם נעלי עקב היא כי זה סבל טהור בשבילי. חברה שמענישה על זה פוגעת באנשים אקראיים ששונים מהנורמה בדברים אקראיים. למשל, חברה שמענישה בררנות באוכל ולא מאפשרת לאנשים לאכול מה שהם רוצים אלא אם כן יש אישור רופאה לאלרגיה, פוגעת בכל מי שיש לה רגישות למזון שהיא לא יודעת עליה, או שאין לה איבחון רשמי שלה. הבעיה בבגדים רשמיים היא שהרבה פעמים הם לא נוחים, ואנשים עם בעיות מוויסות חושי יכולים לסבול ממש מכפיה של נורמות שעבור רוב הילדים זה אי נוחות לא משמעותית. היא גם מענישה נונקונפורמיזם באופן כללי.)

זה משתלב גם בהבחנה בין חירויות חיוביות וחירויות שליליות. חירות שלילית זה כשהמדינה לא מפריעה לי לעשות משהו. חירות חיובית היא עד כמה זה פרקטי לעשות אותו. למשל, אם אני באה מחברה חרדית, המדינה לא תפריע לי לעזוב אותה. זה חירות שלילית. זה לא טריויאלי – בעבר היו מדינות דתיות בהן כפירה הייתה לא חוקית, עם עונשים נוראיים. אבל החירות החיובית שלי לעשות את זה מוגבלת מאוד – כל המשפחה שלי עלולה להחרים אותי, אני אאבד את הגישה לילדים שלי, המעמד החברתי של האחיות והאחים שלי ירד ויהיה להם קשה למצוא שידוך. אולי יתבריינו עליהם בבית הספר. חוץ מזה, אם אני גבר, אז לא בטוח שיש לי מקצוע מכניס. והרבה מהתוכניות לתמיכה בחרדים שרוצים לעבוד הם לא ליוצאי החינוך החרדי אלא רק לאנשים שעדיין שייכים לחברה החרדית – וזה הוספת חטא על פשע ועוול מוסרי משמעותי מצד המדינה. לא מזמן נתקלתי בעמותה שאת שמה לצערי שכחתי, שנלחמה משפטית במקרה כזה ושינתה את המדיניות, וטוב שכך.

הבעיה בחירויות חיוביות היא שהן משחק סכום אפס, במובן מסויים. נורמה חברתית יוצרת הגבלה על חירות חיובית. בתפיסת העולם הסוציאליסית, אין הפרדה ברורה בין האחד לשני. אני זוכרת את הדיונים בפורום פמיניזם ז"ל על החירות שאין לנשים לא להוריד שיער ברגליים. הם התנהלו בזמן שלי היה את השיער הנ"ל על רגלי. והיה פה פער. היה פה פער מהותי ששמתי לב לב, והחלטתי שיש אנשים שמסוגלים או לא מסוגלים ללכת נגד החברה. אבל עדיין, העיקרון התועלתני, הרעיון של מסך הבערות, דורש שאסכים למדיניות שמגדילה חירויות חיוביות על חשבון חירויות שליליות, נכון?

זה עובד אם מניחים שהחלוקה של מי מרוויחה ומי מפסידה היא אקראית. זה לא עובד אם מבינים שזה קרוב יותר לכלל שאומר שמי ששייכת לדת השולטת משלמת פחות מיסים. זה חוק שמוטה בעד הרוב ונגד המיעוט בצורה לא צודקת. אבל זה יותר גרוע, חוקים נגד כפירה היו חוקים שהאטו את התקדמות המדע, ופגעו בכל המחברה האנושית. וזה מה שמרד הנפילים מראה. זה גם מתעלם מזה שהמחיר לאנשים הוא שונה. חירויות שליליות מאפשרות למי שממש ממש ממש חשוב לה להמנע מנעלי עקב לעשות את זה. זה לא אידיאלי, אבל זה טוב בהרבה מעולם שבו זה ליטרלי לא חוקי להמנע מנעלי עקב. ויש פה איזשהו מנגנון סינון מובנה – מי שהמחיר למדיניות מסויימת גדול מידי, יכול להתעלם ממנה ולשלם את המחיר.

החלק העצוב הוא שלא נתקלתי בפריימינג הזה בשום מקום מלבד מקום אחד. וזה חבל, כי הפרמיינג של ראנד הוא בעייתי. הוא נוטה לדבר על על-אדם נייטשיאני. וזה לא הצגה מדוייקת של הגישה שלה, אבל זה הרושם שהיא יוצרת. או שהיא חושבת שתי מחשבות סותרות בו זמנית ומביעה את זה בספר, כי כאלו הם אנשים. הגיבורים הראשיים הם גאונים, ענקים ראויים לחיקוי, אנשים שיוצרים דברים. אבל יש אצלה את הפסל שהגיבור של כמעיין המתגבר עוזר לו כשהוא לא יכול להרוויח כסף. ויש את האנשים הרגילים שמופיעים בסוף מרד הנפילים. לא אנשים כמו הגיבור שהמציא מתכת חדשה וטובה יותר, אלא אמא שרוצה לגדל את הילדים שלה בחינוך ביתי. אבל הדגש על החלוקה לענקים מול אנשים רגילים גורם לאנשים להזדהות עם האנשים הרגילים שהם לא גאונים, במקום לראות את עצמם בצד היצרני מול הפרזיטים. במובן הזה, הנראטיב של החילונים נגד החרדים דומה יותר לנראטיב של ראנד.

אני נתקלת בפריימינג דומה אצל הימין הכלכלי שמדבר על המגזר הפרטי שמייצר דברים, מול המגזר הציבורי שבו אין תמריצים ומדדים, ולכן חלק גדול ממנו לא יעיל ובירוקרטי. כל מי שניסה לקבל שירות במשרד ממשלתי והרגיש שנקלע לעלילה של קפקא, מבין את הטענה. נתקל באנשים ובמערכת שנראה שמנסה לעשות כמה שפחות.

אבל זה לא הפריימינג של ראנד, זה לא ההבנה שלי שיש קבוצה של אנשים שמוכנה לצאת נגד הנורמות החברתיות, ולעיתים קרובות זו הקבוצה שמקדמת את החברה קדימה, ולהעניש אותה על זה זה מרושע. (וכן, הזכרתי כמה קבוצות שונות. אני די בטוחה שראנד לא חשבה על אנשים עם בעיות ויסות חושי וכמה מדים דופקים אותם. אבל אלו טיעונים מאוד דומים במבנה שלהם.)

נתקלתי בפריימינג דומה אצל הניאו ריאקציאונרים, שזו קבוצה שאני לא מסכימה עם האידיאולוגיה שלה בערך על שום דבר. אחת מהדרכים שהם מסתכלים על המציאות, היא שבעבר היו חוקים ונורמות שטובות לכולם. ואז האליטות שברו אותן, מתוך הטענה שזה לגמרי בסדר והם יכולים להסתדר בלי. והם יכולים! אבל רוב האנשים לא, וכך שבירת הנורמות האלו פגעה בהם. החלוקה של המציאות לקבוצות היא דומה, אבל המסקנה הפוכה.

למשל, בתיאור הניאו ריאקציאונרי, שבירת מוסד הנישואים ולגיטימציה לגירושים פגעה בעיקר בעניים. הם נהיו עניים יותר ומצבם הורע, בעוד ששיעור הנישואים במעמד הביניים ובמעמד העליון עלה בחזרה. פוליאמוריה היא דבר שאנשים ממעמד הביניים יכולים לעשות ושזה יעבוד להם, ואנשים ממעמד הפועלים, לא. גם שבירת מוסדות הכנסייה והדת מוצגת בצורה דומה.

מה שמעניין הוא שהטיעון הזה לא הוצג בסביבה השמלאנית שהסתובבתי בה. הטיעונים האלו לא נטענו בגלוי, הניתוח הזה לא נעשה, לא הייתה בכלל הבחנה בין אנשים שמוכנים להפר את הכללים החברתיים ולשלם את המחיר, לאלו שלא. כלומר, הייתה הבנה שיש מחיר ורוב הנשים (כי זה היה במידה רבה במסגרת של פורום פמיניזם בתפוז. לא המקום היחידי שקראתי בו, אבל אני זוכרת אותו במיוחד) לא מוכנות לשלם אותו, וזה רע ולא הוגן שיש אותו. אבל לא הייתה הבנה שיש נשים שמשלמות אותו, ושיש הבדל בין כאלו שמוכנות לעשות את זה וכאלו שלא. וכפייה של פנסיה כי זה טוב לרוב תוך התעלמות מהפגיעה במיעוט משיקולים תועלתניים הייתה האפשרות היחידה. אני לא זוכרת שראיתי בכלל טענות נגד בשם החירות. (זה היה לפני יותר מעשור, אז אם היו ולא הבנתי אותן כנראה שכחתי אותן.)

גם אחרי שכתבתי פוסט די ארוך, אני לא מרגישה שהצגתי את המהות של הטיעון בצורה טובה. תהיה לי הזדמנות להציג טיעון קרוב לטיעון הזה כשאדבר על זה שקפיטליזם זה חירות, אבל בינתיים אשלים עם זה שזה טיעון שקשה לנסח. (או לפחות, שאני לא מבינה אותו טו במספיק בשביל לנסח אותו בצורה תמציתית וברורוה) וזה חלק מהסיבה שהייתי צריכה לקרוא שני ספרים בשביל להבין אותו.

וזו הסיבה שהיחס לספרי ראנד בסביבות השמאל הוא רע. כי זה לא סתם שנאה כלפי האאוטגרופ, זה דיכוי של הפצת מידע. זה טיעון שלא ראיתי מוסבר במקום אחר. ואני לגמרי רואה עולם מקביל בו אני לא שומעת על הספרים האלו עד שאני מצטרפת לקבוצות הספרים של פייסבוק, ושם אני נתקלת בבדיחות רבות שהן לא באמת בדיחות על זה שאנשים היו עוזבים דייט אם זה הספר שהדייט קורה וכל מיני עקיצות וירידות אקראיות.

עכשיו, התנהלות כזאת היא פאסיב-אגרסיב, ולכן בזויה באופן כללי. אבל פה יש עוד אלמנטים בעייתיים. אלמנטים של פוליטיזציה ושל הפצת ההנחה שהאויבים הפוליטיים שלך הם אנשים בזויים ומרושעים, למשל, זה דבר רע בעיני. יש פה דינמיקה חברתית של מציאת שעיר לעזאזל, שהיא דנימיקה רעילה במיוחד. יש פה גם משהו שנראה לי כמו מפל רספקטיבליות, רק הפוך.

כלומר, יש פה השתקה של טיעון מוצלח מסיבות פוליטיות, באמצעים של יצירת רגשות בוז לא מנומקים כלפיו, שימנעו מאנשים שמאמינים לקבוצה שהם שייכים אליה אפילו לבדוק את הנושא. שזה חבל. כי זה הורס את הפרוייקט המשותף של חיפוש אחר האמת.

אני חושבת שזה חלק מרכזי מהסיבה שאני כל כך מתנגדת לבוז שיש כלפי הספרים של ראנד. גם לפני שהשייכות הפוליטית שלי נהייתה בעייתית, עם דעות על זכויות אזרחיות מהשמאל וכלכליות מהימין, הנאמנות הבסיסית שלי היא לאמת. וזה אלגוריתם הורס אמת.

איך הפכתי להיות קפיטליסטית – הטיעונים העובדתיים

הייתי בת תשע עשרה בערך כששיניתי את דעתי מסוציאליזם לקפיטליזם. אבל יהיה מדוייק יותר להגיד שהייתי בת תשע עשרה כשפעם ראשונה נתקלתי בטיעונים לטובת קפיטליזם.

הדעה שלי לטובת סוציאליזם לא הייתה בעלת משקל רב – לא חשבתי הרבה על הנושא, לא נתקלתי במידע ולא חיפשתי מידע. המשקל של הדעה שלי, האינרציה שלה, המידה בה קל לשנות אותה, קשור לכל זה. לכמה מידע וטיעונים יש לי לטובתה, באיזו מידה נתקלתי בטענות נגד, כמה טיעונים ומידע צריך לשים על הכף השנייה של המאזניים בשביל שהם יהיו כבדי משקל יותר מאלו שכבר אספתי. עד כמה אני מעריכה זה סביר שאני אתקל בטיעונים או מידע חדשים ולא מוכרים, שיגרמו לי לשנות את דעתי בצורה שתכיל בלי סתירה את הידע שכבר יש לי. עד כמה סביר שאתקל במידע שיראה שהידע שיש לי הוא שגוי.

מאז, מצב הדיון הכלכלי השתפר. למשך תקופה קראתי בלוגים כלכליים למיניהם, ביניהם דעת מיעוט, מבוא לכלכלה ג', ותועלת שולית. לאט לאט הם עברו לכתוב בפייסבוק יותר משהם כותבים פוסטים, והם היו חלק מהסיבה שפתחתי משתמשת בפייסבוק.

במחשבה שניה, הרשימה הזאת היא לא דרך נכונה לחלק לקטגוריות. מבוא לכלכלה ג' זה בלוג שמסביר קונספטים כלכליים בצורה ברורה לציבור הרחב. תועלת שולית זה בלוג שבעיקר כותב על המערכת הפיננסית המסובכת ומסביר דברים שקורים בה. גם נער אוצר בעיקר מסביר דברים על כלכלה, אבל הוא מתמקד בכלכלה הישראלית. הרגולטור עוסק במדיניות רגולציה. אם אני צריכה למקם אותו כלכלית, אני אמקם אותו קצת לימין, אבל הוא בעיקר עוסק ברגולציה חכמה מול רגולציה טיפשה, ומה הופך רגולציה לרגולציה טובה.


כלכלה חירות ואחווה זה בלוג מצויין למקם בדיוק באמצע – הוא מסביר כלכלה בצורה שמבהירה בדיוק למה העמדה שלו היא ימנית. הוא לצערי נמחק וכרגע קיים רק ב-WebArchive. אני עדיין מקשרת לכמה פוסטים מוצלחים במיוחד ממנו מידי פעם.

דעת מיעוט זה בלוג שמביע דעות ימנית כלכלית. תפרים זה בלוג שמביע את הדעות של כותב הבלוג, שהן ימין כלכלי, אבל הן גם אופטימיות וגם בעד מועדוני דיבייט וכל מה שמעניין את כותב הבלוג. איש התרנגולת האיום היה (ובזכות WebArchive נשאר לנצח) בלוג שמדבר על קפליטליזם וליברטריאניות ואנרכו-קפיטליזם. כולל הסבר לאיך תראה מערכת משפט מופרטת.

אלו שתי קבוצות שונות. מה מחבר אותן? סוציאולוגיה. אותם אנשים שייכים לשתי הקבוצות האלו. יש קורולציה בישראל בין הבנה בכלכלה לבין עמדות יותר ימניות. אני אומרת "קורולציה", כי אני לא רוצה להגיד שהסיבה היחידה שאנשים יכולים להיות שמאל כלכלי היא בגלל בורות. יש אנשים שאומרים את זה, וזה לא נכון. כששואלים כלכלנים – אנשים שיש להם תואר בכלכלה – מה העמדות הכלכליות שלהם, חצי מהם בערך (יכול להיות יותר, לא זוכרת את המספרים המדוייקים) הם שמאל כלכלי. אבל, זה יותר מורכב מזה – יש עמדות שמאל מסויימות שבערך כל הכלכלנים נגדם. והן עדיין עמדות נפוצות בשיח הפוליטי.

השיח הפוליטי בישראל (ולא רק בישראל) הוא לא משהו. העמדות של רוב האנשים הן לא מבוססות חקירה ועובדות ופרדיגמות מוסריות. חלק גדול מבוסס על שבטיות, חלק על בורות. השיח הכלכלי הימני עלה מאוד בעשור באחרון, וההשערה שלי היא שיש עוד לא מעט אנשים כמוני (גם אם לא הרבה באחוזים) שלא נתקלו בטיעונים נגד סוציאליזם, וכשהם נתקלו בהם, הם שינו את דעתם. שזה דבר מצויין! עדיף בהרבה מלהחזיק בעמדה שבטית ולשנות את דעתך על העובודת בהתאם לדעה הנוכחית של קבוצת הכדורגל האהובה עלייך. אני מתכוונת, הפלגה האהובה עלייך. כמו שהרבה אנשים עושים.

ובגלל שהשיח הציבורי הרווח הוא שמאל כלכלי, זה יוצר מצב בו יש הרבה אנשים שמחזיקים בעמדות שמאל כלכלי בצורה לא מבוססת. בעולם אלטרנטיבי בו הפרדיגמה השולטת הייתה ימין כלכלי, קבוצה באותו גודל בערך (עם חפיפה גדולה בין האנשים, אבל לא אותם אנשים בדיוק) הייתה מחזיקה בעמדות ימין לא מבוססות.

וזה אומר שיש הרבה יותר טענות ימניות כלכלית שרוב האנשים לא שמעו מאשר ההפך. למשל, החוק בקולורדו שנועד למנוע אפליית נשים ודורש פרסום משכורת מראש בפירסום עבודה גרם לכך שהרבה חברות שמעסיקות מרחוק מפרסמות משרות לכל ארצות הברית מלבד קולורדו. התגובה של הפוליטיקאים מהשמאל שתמכו בחוק הזה די מביכה. בלוגים כלכליים מביאים דוגמאות כאלו. וזה יוצר סוציאלוגית חפיפה בין הימין הכלכלי לבלוגים שעוסקים בכלכלה, גם בצורה נייטרלית. (באנגלית יש הרבה הרבה יותר בלוגים כלכליים, ולכן גם בלוגים כלכליים רצינים מהמשמאל. בעברית, פחות. וחבל.)

הבלוגים האלו נתנו ראיות רבות ומגוונות לאיך שרגולציה כפתרון לבעיות כלכליות היא כלי מוגבל שיוצר המון בעיות, לזה שזה כלי שמועדד שחיתות, לזה שממשלות גרועות בלחשוב על תוצאות לא מכוונות. זה בתור הדוגמאות הכי עובדתיות ונייטרליות מוסרית – אני מצפה מאשת שמאל כנה שתחשוב שהתוצאה שאנשים לא מפרסמים משרות לקולורדו בתור תוצאה שלילית שהיא רוצה להמנע ממנה, ובתור טיען משמעותי נגד החוק. זה לא קורה כי פוליטיקה זה עסק מטומטם, אבל זה מה שאמור לקרות.

יש טענות שהן בחפיפה בין עובדות ודעות. דברים כמו סיכון מוסרי והעידוד של אנשים להתנהגות בעייתית כי הממשלה משלמת, או הטינה שמערכת הרווחה הסוציאליסטית יוצרת כלפי החרדים. אני לא באה לסכם פה את כל טיעוני הימין הכלכלי. ניסיתי לספר את הסיפור לאיך שיניתי את דעתי מקפיטליזם לסוציאליזם. הבלוגים הכלכליים-ימניים זה רק חצי ממנו, אבל זה יצא ארוך מספיק בשביל שאחליט להפריד אותו לשניים (ואז לכתוב אחר כך עוד פוסט על למה קפיטליזם זה חירות).

תזה, אנטיתזה, סינתזה

כדי לקרקע את הקונספט, אתחיל מדוגמה:

צורות אפלטוניות היא התזה. יש את עולם האידאות, ובו יש לכל דבר את הצורה האידאלית, המושלמת שלו. מה שיש בעולם זה חיקוי חיוור של האידאה, צל שלה. יש כסא אפלטוני, ובעולם שלנו יש דברים שקרובים יותר או פחות לאידאל של הכסא. יש מלך אידאלי, ובעולם שלנו יש מלכים שקרובים או רחוקים יותר מהאידיאל הזה.

הפוסט-מודרניזם הוא האנטיתזה. אין כסא אידיאלי, יש רק אנשים שיוצרים כסאות. אין מלך מושלם, יש צורות שונות של מלוכה, כולן מעשה ידי אדם. אני לא יכולה לתאר את האנטי-תזה בצורה מוצלחת במיוחד, כי אף פעם לא האמנתי בה. אבל יש מספיק חומר בעמוד הויקיפדיה.

האנטיתזה היא תגובה לתזה, שבברור שגויה. התפיסה של אמת אובייקטיבית מתנגשת עם המציאות. ובאיזשהי נקודה זה נהיה מאוד מאולץ להגיד שיש צורה אפלטונית אחת וצורה אפלטונית שנייה. רק שהמסקנה שהסיקו מזה היא שאין אמת. כמובן, זה לא נכון. מציאות זה מה שנשאר גם כשלא מאמינים בו. ואי האמונה שלי בקיומו של קיר לא תמנע ממני להתנגש בו. הקיר קיים בהחלט, בלי קשר לדרכים שבני אדם יבחרו לקרוא לו.

הסינתזה היא קטגוריות בתור קלאסטרים. אנחנו רואים שבמרחב הרב ממדי של התכונות של הדברים, יש אוסף נקודות שקרובות מאוד אחת לשנייה. ובאמצעות גרסה כלשהי של k-clustering, אנחנו מקבצים את הנקודות לקבוצה, וקוראים לה קטגוריה. הקטגוריה מייצגת משהו במציאות. אבל המשהו הזה הוא לא מוחלט. המציאות היא לא מרכז-קטגוריה אפלטוני שסביבו הנקודות מתכנסות. יכול להיות שבזמן ומקום אחר, הנקודות יתכנסו לקלאסטרים אחרים. ויכול להיות אפשרי למיין דברים לקטגוריות ביותר מצורה אחת. למשל, אני ממיינת ספרים לז'אנרים, וגם ממיינת לפי הארץ או התרבות בה הן נכתבו. כך ספר יכול להיות גם ספר פנטזיה ישראלי. ויהיו לו דברים משותפים עם ספרים ישראלים אחרים, ודברים אחרים משותפים עם ספרי פנטזיה לא ישראלים. זו הגישה שלי לקטגוריות.

***

אפשר להתייחס לאנטי-תזה בתור תגובת נגד. אבל חלק מהרעיון של הקונספט הוא שתזה ואנטיתזה זה במובן מסויים סינגאל ותיקון. שניהם מכילים חלק חשוב מהאמת. האמת מורכבת יותר משניהם. הסינתזה היא גישה מורכבת יותר מהפשטות של התזה והאנטיתזה, שמכילה את האמת בשניהם. אם יש את התמונה של הגליל, שבהטלה לשני ממדים מטיל פעם אחת צל של עיגול ופעם אחת צל של מלבן, אז הסינתזה היא זו שרואה את הגליל התלת ממדי בתור מה שהוא.

דברים הם עניין לפרספקטיבה כאשר היא מוגבלת, אבל אפשר למצוא את הפתרון אם מוכנים להעלות את כמות הממדים של התיאור.

***

יש דברים שלא נכנסים לתבנית המשולשת הזאת. תנועת ההשכלה היא תזה, או שהיא אנטיתזה לעולם הטרם מודרני? ומה היא התנועה הרומנטית – אנטיתזה לתזה של ה-enlightenment? היא בברור לא סינתזה. ואני לא יכולה להצביע על אף תנועה מודרנית שהיא סינתזה. תנועת ההשכלה והתנועה הרומנטית משפיעות על התרבות שלנו גם עכשיו, אבל אני לא רואה איזשהי סינתזה.

תנועת החילון היא גם תזה, ותגובות נגד שמרניות, כגון חרדים ואיימיש, הם אנטי-תזה. השמרנות של ימינו היא במידה רבה אנטיתזה לפרוגרסיביות. אפשר לראות הבדל בין שמרנות של לפני כמה עשורים, לזאת של היום. השמרנות של היום שונה בצורה מהותית, עד כדי שאני מתחילה לחשוב על שמרנות וניאו-שמרנות. אבל איפה הסינתזה?

למה שקורה בסין אפשר לקרוא סינתזה. לא סינתזה טובה, אבל כזאת שיכולה לשרוד. גם סינגפור. הם כוללים תגובה לפרוגרס, אבל התגובה היא לא דחייה שלו וניסיון הסתגרות, אלא אימוץ של חלקים ממנו. ארצות הברית מתקטבת בין התזה והאנטיתזה, עם פערים שרק הולכים ומעמיקים. ולא רק ארצות הברית. סינתזה לא תמיד חייבת להווצר. בוודאי בתחום הפוליטי.

***

עוד דוגמא, אבל הפעם לא ברור לי מה התזה ומה האנטיתזה. זה לא מיפוי מדוייק של המציאות, והסינתזה של היום יכולה להיות התזה של מחר. ומה גורם למשהו להיות תזה ולא מה שבא לפני התזה?

ההתזה היא קפיטליזם. כוחות השוק שפועלים ליצירת עושר ושפע שלא היו קיימים בעבר, והגדלת השגשוג. האנטיתזה היא הקומוניזם. מכל אחד לפי יכולתו, לכל אחד לפי צרכיו. הסינתזה היא סוציאליזם.

או

התזה היא קפיטליזם, האנטיתזה היא סוציאליזם, שכולל בתוכו שני דברים שונים, ניהול מרכזי של חלק מהשוק, ורשת ביטחון. הסינתזה היא ליברטריאניות של סיליקון וואלי. נגד ניהול מרכזי, בעד רשת בטחון.

להבין מה בא כתגובה של מה מביא לפעמים בהירות לדינמיקה.

איין ראנד באחרה מרוסיה הקומוניסטית. במקרה שלה, התזה היא קומוניזם והאנטיתזה היא ראנדיזם. ואנשים שמבקרים את מרד הנפילים בתור ספר שמהלל אגואיזם, לרוב מפגינים חוסר הבנה של ההקשר שבו הוא נכתב, של מה הוא תגובת נגד נגדו. ההבנה של תנועה מסויימת בהקשר שבה היא נוצרה, כתגובה לאיזו מציאות, כתגובת נגד לאיזו תזה, מאפשרת הבנה מעמיקה יותר.

קונספטים בתור אבני הבניין של החשיבה

זו כבר הפעם השנייה או השלישית שאני מחפשת לקשר לפוסט הקודם שכתבתי על משהו, ומגלה שאין פוסט. תחושה מוזרה. הרי חצי מהמטרה של הבלוג הזה זה לכתוב על קונספטים, והקונספטים שאני חושבת עליהם הם קונספטים בסיסיים! איף זה שעוד לא כתבתי עליהם?

במקרה הזה, הקונספט שלא כתבתי עליו זה הקונספט של קונספט בתור אבני בניין בחשיבה. אנשים יכולים לחשוב על כמות מוגבלת של דברים בו זמנית. שבע, פלוס מינוס שתיים. אבל מה נחשב ל"דבר" בהקשר הזה? ופה יש שאלת ההפנמה.

אני רואה ב"לעלות רמה אחת של מטא" קונספט בסיסי. לא רק שהוא דבר אחד, הוא דבר אחד שאני חושבת עליו באופן טבעי. זה המשקפיים דרכם אני רואה את העולם. גם תזה-אניתזה-סינתזה זה דוגמה לקונספט כזה. גם תמריצים זה קונספט. כלכלנים נוטים לחשוב על מערכות במובן של מה התמריצים. יש אנשים שלא עושים את זה אוטומטית. שמציעים רעיון שיוצר תמריצים גרועים, והם לא מייד רואים את זה. אני מייד רואה. אותו דבר עם העלייה ברמה של מטא. אם מישהי מציעה כלל שלא נראה טוב אם עולים רמה של מטא, אני מייד רואה את זה. ולפעמים אני מקבלתכ ללים כאלו, כי לפעמים התשובה היא שבאמת צד אחד טועה וצד אחד צודק כי זו המציאות האמפירית, ואי אפשר לעקוף את זה. אבל לפעמים זה ברור שהטוענת לא חשבה מייד על טענת הנגד הזאת והגיבה עליה. היא לא לובשת את המשקפיים האלו. היא לא חושבת על העולם ככה.

ומהצד השני, יש אנשים שיש להם קונספטים שלי אין. רמות סימולקורה זה רעיון שהצלחתי להבין בכלל לא כזה מזמן. ויש אנשים שחושבים על הרבה מאוד אינטראקציות בצורה כזאת. ואני יכולה לעקוב אחרי ניתוחים כאלו, ואולי לכתוב ניתוח כזה בעצמי אם יהיה הקשר שבו יבקשו ממני את זה. אבל זה יהיה ניתוח פחות טוב מאשר של מי שבשבילו זה קונספט בסיסי, שהוא אבן בניין בחשיבה שלו. מישהו שמסתכל על כל העולם בצורה כזאת.

אז מה אני מנס הלהגיד פה? אני מזכירה לעצמי לא להתעצבן על אנשים שלא רואים דברים בסיסיים בעיניי, כי הם לא כאלו בסיסיים. אני מזכירה לעצמי שיש עוד אבני בניין שאין לי, ואולי כדאי לי לרכוש אותן. ואני גם מכריזה על כוונה – לכתוב פוסטים לכמה מהקונספטים הבסיסיים האלו.

על יומרה לרציאונליות, ויומרות אחרות

(1)

ראיתי פעם סקר על גזענות בארצות הברית, שמשווה בין גזענות בשני דורות. הסקר בדק שני דברים, כמה אנשים באמת גזענים, וכמה הם חושבים שהם גזענים. זה היה לפני שנים ואין לי את הקישור כרגע, וכל מה שאני זוכרת ממנו זה גרף אחד. אנשים היום, בצורה לא מפתיעה, פחות גזענים מפעם. אבל, הדור הזה, חושב שהוא משמעותית פחות גזען ממה שהוא באמת. ועכשיו עם מספרים מפוברקים: הדור הקודם היה גזען ברמה 80 בסקאלה מאפס עד מאה. הדור הנוכחי גזען 60, אבל חושב שהוא גזען 40. איזו יומרנות! ולא קשה לנחש מאיפה היא נובעת – אנשים פעם היו גזענים ולא ראו בזה שום בעיה. הדור הנוכחי חושב שלהיות גזען זה רע, ולכן חלק מלחשוב טובות על עצמך זה לחשוב שאתה לא גזען. גם כשזה לא בדיוק נכון.

נזכרתי בדוגמה הזאת כשקראתי אוסף של פוסטים (התחלתי מפוסט אחד אבל הוא כלל אוסף רפרנסים לפוסטים אחרים, אז זה הפך לעץ של פוסטים) על טעות מול עימות, ועל "האליטה של דקפלינג". הנה הפוסט. הוא לא מאוד קשור לפוסט הזה, אבל יש בו חלק אחד רלוונטי. במובן מסויים, כל הפוסט הזה הוא ניסיון להסביר מה. ולכן, סטייה קטנה.

(2)

דילמת האסיר היא בעיה בתורת המשחקים שמדברת על מצב שבלי תיאום מראש ואפשרות לשיתוף פעולה, המעשה ה"רציאונלי" (אני שמה רציאונלי במרכאות, כי בתפיסה שלי המהלך הרציאונלי הוא המהלך המנצח) יוצר תוצאה פחות מוצלחת. הגרסה הנפוצה מציגה שני פושעים שנחקרים בנפרד. אם אף אחד מהם לא ילשין על השני, הם יהיו בכלא רק שנה. אם שניהם ילשינו הם יהיו חמש שנים. אבל אם אחד ילשין והשני לא, המלשן לא יהיה בכלא אפילו יום, והמולשן יהיה בכלא חמש עשרה שנה.

דילמת האסיר היא דוגמא טובה לבעיה בכל מיני ניסויים מחשבתיים – הם דורשים משהו בלתי אפשרי. יש אנשים שטובים יותר בלדמיין ניסויים מחשבתיים אפלטוניים, מנותקים מהמציאות. לחשוב על דברים במנותק מהקשר. בפוסט מסויים התייחסו לזה בתור The cognitive decoupling elite. כמו שאפשר לנחש מהניסוח, מי שכתב את הפוסט רואה ביכולת הזאת דבר טוב. אני… פחות בטוחה לגבי זה.

חשבתי שאני מבינה את דילמת האסיר, פעם. שמעתי אותה והיא נראתה לי הגיונית. אני מבינה את המתמטיקה. אבל זה לא היה עד שקראי על דילמת האסיר האמיתית, שבה הבנתי אותה באמת. אני אנסה להסביר את זה בקצרה כאן, אבל ברצינות, לכו לקרוא את הפוסט! הוא מסביר את זה הרבה יותר טוב ממני.

בדילמת האסיר בהצגה הנפוצה שלה, אנחנו, בתור בני אדם, מעדיפים את התוצאה בה שני האסירים לא בוגדים אחד בשני, ושניהם יושבים שנה בכלא. אם אנחנו יכולים לבחור תוצאה, זו התוצאה העדיפה. זה איך שהמוח שלנו עובד – בין היתר, כי אנחנו תוצר של אלפי שנות אבולוציה, שלימדו אותנו מה הבחירה הרציאונלית-באמת בדילמות מהסוג הזה. אנשים ששיתפו פעולה הם אלו ששרדו. אלו התגובות הרגשיות הבסיסיות שלנו, זאת החומרה שעליה המוח שלנו עובד. זה בלתי אפשרי לבני אדם לשמוע את ההצגה המוכרת של דילמת האסיר ולהבין אותה באמת. הצגה מתמטית-נטו הייתה עדיפה פה, אם כי גם היא לא הייתה מושלמת. אבל הרציאונליות התורת-משחקית שאנחנו אמורים לדמיין היא כזו שבה אנחנו מייחסים אפס חשיבות לאסיר השני. שבו אנחנו באמת מעדיפים לשבת בכלא אפס שנים ושהוא ישב חמש עשרה, על פני ששנינו נשב שנה. להגיד שאנחנו צריכים לדמיין את עצמנו "רציאונליים" בצורה כזאת לא באמת נותן לנו באורח פלא את היכולת לעשות את זה, כמו שהאמירה "תדמייני שאת יכולה לפתור משוואות דיפרנציאליות חלקיות בראש" לא תתן לי פתרון נכון למשוואה.

אז מה עושים? אפשרות אחת היא לספר סיפור אחר. וזה בדיוק מה שעשה אליעזר יודקובסקי. בדילמת האסיר האמיתית, מיליוני בני אדם חולים במחלה, והתרופה היחידה שמצאו לה כוללת רכיב שניתן לייצר רק בשיתוף פעולה עם ישות ממד מקביל, שכל מה שהיא מעריכה זה מהדקי נייר. חתמנו איתה על הסכם לשיתוף פעולה. היא תסביר לנו איך לייצר את החומר – האנושות לא יודעת, ואין לנו זמן למחקר, אנשים מתים מהמגפה ממש עכשיו – ואנחנו בתמורה נשלח לה חצי מהחומר חזרה. היא, בתורה, תוכל ליצור עוד מהדק נייר אחד מכמות החומר שתאפשר להציל מיליון בני אדם.

הישות נמצאת בממד שלה. הממד שלה נע ממד שלנו ובקרוב נאבד איתה קשר, לתמיד. אין שום אפשרות למעבר בין ממדי בלי פעולה אקטיבית משני הצדדים. אנחנו לא נשלם שום מחיר אם נבגוד בה. האפשרויות שלנו הן – לבגוד בהסכם, לקחת את החומר, ולייצר מספיק תרופות להציל חמש עשרה מיליון בני אדם, ושהישות תקבל אפס מהדי נייר, או להציל מיליון בני אדם, ולשלוח לה מהדק נייר אחד. מה את היית עושה?

מה אתםן מרגישות עכשיו? באמת ובתמים, איזו בחירה היא מוסרית ונכונה בעיניכם? מהדק הנייר, או מיליוני בני אדם? האינטואיציה בסיפור הזה שונה מאוד מההצגה הסטנדרטית של דילמת האסיר. כי בחרתי דוגמה (כלומר, יודקובסקי בחר. וגם הכין טבלת פייאוף ככה שהמתמטיקה מסתדרת, מה שאני לא טרחתי לעשות פה) שבה הדרישה לנהוג ב"רציאונליות" לא הולכת נגד החומרה שלנו, לא הולכת נגד האינטואיציה המוסרית הבסיסית.

כי גם אנשים שיכולים לדמיין ניסויים מחשבתיים רצים על אותה החומרה. המוח של כולנו עוצב על ידי האבולוציה. וגם אם אנחנו יכולים לשלוט בחשיבה הלוגית שלנו, אנחנו לא יכולים לשלוט בתגובות הרגשיות שלנו. בדיונים פילוסופיים עם תרגילים מחשבתיים למיניהם, אנשים שאומרים שהם דמיינו בהתאם לתרגיל לא משקרים במודע. אבל הם לא יכולים באמת לעשות את מה שהם מנסים לעשות.

ואם מישהו רוצה שאנשים באמת ידמיינו? הדרך היא לא להעמיד שאנחנו מכונות רציאונליות מוחלטות, להציג את התרגיל, ולהגיד שמי שלא מצליח הוא לא חלק מהדקפלינג אליטה ובוז לו. הדרך היא להבין שגם מי שיותר מוכשרת בזה לא באמת יכולה לעשות את זה, להכיר במגבלות שלנו כבני אדם, ולמצוא סיפור שבאמת ייצג את הניסוי המחשבתי הנדרש – בצורה שמתאימה לאינטואיציות הרגשיות שלנו, בצורה שהחומרה שלנו יכולה להריץ.

(3)

וכאן אני חוזרת לפוסט שהתחיל את כל זה. כי הפוסט הזה נותן דוגמה לתופעה מעצבנת להפליא, שעכשיו יש לי קונספט בשבילה, יש לי קופסה מחשבתית בשבילה, גם אם עדיין אין לי שם קליט בשביל הקונספט.

הפוסט הזה מנתח עימות בין שני אה… אינטלקטואלים? אני לא באמת עומדת מאחורי המילה הזאת. בין שני אנשים שיש להם פודקאסטים. בהתחלה חשבתי שהוא תגובה לפוסט הזה, שמנתח את העימות בצורה מצויינת ומרתקת. אבל אחרי שקראתי את ההתחלה והקישורים שוב הבנתי שלא, שניהם מתייחסים לאותו עימות, גם אם אחד מתייחס לאחר. אחד מהם טוען שצריך להתייחס למדע בתור מדע נטו, בלי הקשרים פוליטיים. השני אומר שזה מטומטם להתעלם מההיסטוריה של הטענות ה"מדעיות" האלו.

בעיקרון יש לי סימפטיה לשני הצדדים. במקור אני מהצד שאומר שמדע זה מדע. אבל ההיגיון (וחוק בייס) אומר שאם בכמה עשרות הפעמים הקודמות שהביאו נתונים לטובת טענה מסויימת הם הוכחו כשגויים, בגלל הטייה אידיאולוגית, אז להגיד שהפעם הזאת זה לא ככה והנתונים הם לגמרי אמיתיים זה… נאיבי. שלא לומר, עצימת עיניים למציאות.

אבל זה לא החלק המעניין. החלק המעניין הוא שיש צד שאומר שהכל קשור אחד לשני, ואי אפשר לנתק דברים מהקשרם. והצד השני טוען שאפשר ושהוא עושה את זה ושזה ממש לא בסדר. והנה הציטוט שהוא בעיני המהות (ואני התאפקתי כאן ולא העתקתי את שלושת הפסקאות שבאות לפניו):

Decoupling makes one upset about tribalism and identity-biased thinking, but it does not make one immune.

(4)

וזה בעצם כל העניין. כעס על פוליטיזציה לא נותן לאנשים חסינות כלפיה. במקרה הטוב זה נותן מידה מסויימת של מודעות עצמית. במקרה הרע מה שיוצא זה מישהו שכותב כמה הטייה פוליטית זה רע, בזמן שההטייה הפוליטית שלו בולטת לעין לכל. חוץ מאולי מי שמסכים איתו פוליטית, בטוח שהאמת האובייקטיבית לצידו ואין לו שום הטיות, ולכן הוא כמו דג, לא רואה את המים. אבל לי אישית כבר יצא להתעצבן על חוסר המודעות העצמית גם בפוסטים בהם הסכמתי עם הנאמר. כי למרות שהסכמתי עם הנאמר, לא הנחתי שהדעה שלי היא האמת האובייקטיביתTM. הדעה שלי היא עמדה פוליטית. וזה בסדר! אני לא מאמינה בקיום של אמת אובייקטיבית בסוגים מסויים של שאלות. אין כזה דבר מוסר אובייקטיבי. אולי בגלל זה קל לי יותר לראות את זה.

מה שלא אומר שיש לי פטור מהטייה פוליטית. אבל אני מקווה שיש לי מספיק מודעות עצמית כדי לא לטעון שאני לא מוטית פוליטית.

מה שגרם לי לחשוב על כל זה היום ולכתוב את זה הוא שחזרתי לקרוא את התגובות לפוסט הזה. הוא טוען כמה דברים מעניינים ואולי אני אכתוב על זה מתישהו פוסט (בינתיים כמות הדברים שאני רוצה לכתוב עליהם מתישהו פוסט גדולה משמעותית מכמות החשק והאנרגיה שיש לי לכתיבת פוסטים. אז אני כותבת פוסטים, אבל יש הרבה זרעי-פוסטים שלא זוכים לצמוח). אבל מה שבולט פה זה איך כותב הפוסט מתגאה באיך שרק הוא רואה דברים כמו שהם באמת (we need to stop deluding ourselves) ואיך רק הוא רואה את המציאות כמו שהיא (This is a harsh truth to accept.). ואיך לי בתור קוראת כל כך ברורה ובולטת ההטייה שלו.

למשל, הוא קורא לסוגים מסויימים של עבודות "עבודה סקסית". ולא, הכוונה היא לא לחשפנות או לצילומי עירום, אלא ליצירת אומנות שבעיניו היא חסרת תועלת. הוא משתמש בהמון מילים שטעונות במטען רגשי, במה שנראה לי בברור כמו ניסיון להתגנב בקונוטציות. אבל מילא, זה לא נראה שהוא מודע לזה שהשיפוט המוסרי שלו הוא לא חלק מ"האמת המרה" שאנשים צריכים לקבל.

זה בעצם החלק של הפוסט שאני רוצה לכתוב בעתיחד – התיאור שלו לגבי אילו מקצועות יכולים להיות מוחלפים על ידי מכונות הוא לגיטימי. הוא מעניין. הוא ראוי להתייחסות רצינית ותגובה. חלק מהטיעון שלו לגבי אילו עבודות אנשים רוצים לעשות – גם כן. אבל הוא מתבל את כל זה בערימה מבהילה של מוסרנות. למשל:


People substitute creative for sexy in describing their aspirations (to themselves and others) because it sounds less narcissistic. If you seek sexy work, you could be viewed as self-absorbed, entitled and attention/status seeking.

כל המשפט הזה אומר בעצם "אני אטען שאנשים מתכוונים למשהו אחר בכלל, בשביל שאני אוכל לקרוא להם בערימה של שמות גנאי נטולי תוכן ממשי". אה… או קיי?

ושיהיה ברור – זה בסדר לכתוב פוסטי דעה. אני כותבת אותם. מה שלא בסדר זה לקרוא לאנשים בשמות ולחשוב שמה שאתה אומר זה האמת האובייקטיבית. או, כמו שאמר הפודקאסטר מהצד של הקונקסט בעימות ממקודם (ונראה שבסוף לא התאפקתי ואני כן מצטטת פסקה משם):

We all have a lot of different identities we’re part of all times. I do, too. I have all kinds of identities that you can call forward. All of them can bias me simultaneously, and the questions, of course, are which dominate and how am I able to counterbalance them through my process of information gathering and adjudication of that information.think that your core identity in this is as someone who feels you get treated unfairly by politically correct mobs.

(5)

אז יש אנשים יותר גזעניים ויש אנשים פחות. ויש אנשים יותר מוטים פוליטית ויש פחות. ואת כל זה אפשר למדוד ולהוכיח. אבל אחד הדברים היותר מעצבנים זה מישהו שמוטה קצת פחות, אבל עדיין מוטה, טוען לאובייקטיביות. זה צורם מאוד למי שלא חולק איתו את ההטייה שלו. זה נשמע מגוחך. אבל בעיקר, זה פשוט שגוי.

אני לא יודעת למה יצא שיש קבוצה שאומרת שהכל פוליטי ולא מנסה אפילו להקטין את ההטייה ולהגיע לאמת האובייקטיבית, ויש קבוצה אחרת שטוענת שהם אובייקטיביים ולא מוטים ואפשר להתעלם מההקשר. הקבוצה הראשונה צודקת בתיאור המציאות, אבל מוותרת על השאיפה להשתפר – וזו שאיפה ריאליסטית. כמו שאפשר לראות מהסקר ההוא שאין לי קישור אליו, אנשים באמת נהיו פחות גזענים בדור האחרון. ויש את הקבוצה השנייה שמנסה לשאוף לכמה שפחות הטיות וכמה שיותר אובייקטיביות, אבל בדרך מכחישה את המציאות של היותנו בני אדם ומוטים. אני פחות בקטע של הכחשת המציאות. ואני יותר מידי רגילה לעלות רמה אחת של מטא בשביל לא להיות מודעת לכמה מגוחך זה נראה מהצד.

אז אני בוחרת באפשרות השלישית. לשאוף להקטין את ההטיות האלו, אבל להזהר מאוד לא להתיימר להיות נקייה מהן. כי זה בלתי אפשרי. אנחנו בני אדם. כולנו רצים על חומרה פגומה.

לצערי, חיפוש האמת דורש להסתכל על ראיות

הנטייה הנפשית הבסיסית שלי היא מתמטיקה. ומתמטיקה היא לא מדע. היא טהורה ונמצאת מחוץ לעולם. היא יוצרת מערכת כללים שלא נדרשת לראיות, וממשיכה לשם. ובגלל זה אפשר ליצור כמה מערכות כללים שונות, סותרות אחת לשניה. גיאומטריה אוקלידית, של מישור, וגיאומטריות לא אוקלידיות, כאלו שבהן כל הישרים נפגשים בנקודה והיא בעצם מייצגת נקודת ראיה של אדם, כזו שנמצאת על כדור, ועוד המון אפשרויות אחרות.

אבל המתמטיקה לא תגיד אילו מהמערכות האלו תואמת למה שקיים בעולם. בשביל לחשב מרחק בין ערים יחסית קרובות צריך גיאומטריה דו ממדית אוקלידית. כשרוצים מרחק בין יבשות שזה כדור הארץ הוא כדור נהיה רלוונטי, וצריך גיאומטריה לא אוקלידית, או, מכיוון שכדור הארץ הוא בעצם לא ממש כדור, גיאומטריה אוקלידית תלת ממדית. כשרוצים לצייר ציור בפרספקטיבה נכונה אז יש את הגיאומטריה הלא אוקלידית שמייצגת שדה ראיה של אדם שמאפשרת לחשב את זה נכון.

עם הזמן, הפכתי להיות מאוד אמפירית בגישה שלי. האמונות על המציאות צריכות להיות מבוססות על צפיות, על נתונים. כשאנשים ניסו להסיק מה דברים צריכים להיות מעקרונות בסיסיים, הם טעו, שוב ושוב ושוב ושוב. יש לנו אלפי שנות היסטוריה אנושית להראות את זה. מי שרוצה יכולה לרכוש ניסיון בתכנות בשביל התנסות אישית יותר בכתיבה לפי אלגוריתם וגילוי מה הסיכוי שזה יעבוד מהפעם הראשונה.

אבל עדיין, יש בי איזשהו חלק שמצטער שאי אפשר להמנע מהלכלוך של המציאות. שאם אני רוצה להחליט על גישה כלכלית, זה יכלול הסתכלות על הנתונים (המאוד מעורפלים ולא ברורים, כי ניסויים בכלכלה זה בעייתי) וזה אומר שאנשים סבירים יכולים לא להסכים על דברים. זה היה כל כך יותר נקי לו הייתי יכולה להסיק את הכל מהיגיון טהור, בלי ראיות!

(יש פוסט אחד בבלוג רציאונליסטי שנתקלתי שמדבר בדיוק על זה, כשקראתי אותו הרגשתי שאני חולקת עם זר באינטרנט הבנה עמוקה)

יש כללי מטא שעובדים. עמדה לא יכולה לסתור את עצמה, למשל. הן מאפשרות לצמצם את רשימת הדעות האפשריות. ויש לי כלל מטא מוצלח ואהוב במיוחד שמוחק מרשימת המועמדות 90% מהעמדות. אבל בסוף, הדרך היחידה להכריע היא להסתכל על המציאות ולתת לה לשפוט. וזה אומר שכשאלו העמדות שנשארו, אנשים סבירים שמחפשים את האמת בתום לב יכולים לא להסכים. וזה הבנה מבאסת.

הדברים שלא יעלו על הדעת


לפני כמה זמן נתקלתי בפוסט הזה של אוזי, ושמחתי לראות טייק נוסף על הקונספט של דברים שלא יעלו על הדעת. הקריאה בפוסט גרמה לי להשוות בין הגישות שלנו, לחשוב שהגישה המתוארת שם לא מדוייקת, להבין שגם הקונספט שלי לא מדוייק באותה המידה, ותכנן לכתוב פוסט שני על הנושא בבלוג. כשבאתי לחפש את הפוסט הראשון גיליתי שטעיתי, ומעולם לא כתבתי פוסט על הנושא. אז אני כותבת את הפוסט הראשון עכשיו. הוא יהיה באורך שיהיה לי כוח לכתוב בפעם אחת, כי למדתי שמה שלא יכתב בפעם אחת כנראה ידחה לנצח. כמעט בטוח שיהיה לו פוסט המשך מתישהו.

כשהייתי ילדה, אמא שלי לימדה ששוטפים כלים אחרי הארוחה. אוכלים, שוטפים כלים, שמים אותם לייבוש, ממשיכים לפעילות אחרת. זה השתלב מצויין בגישה הכללית שלה לאיך לעשות דברים, מנע מהכיור להתמלא בכלים ולהפריע לאנשים אחרים להשתמש בו, ובאופן כללי היה הגיוני. וכשהייתי קטנה זו באמת הייתה המציאות.

באיזשהי נקודה הפסקתי לאכול בשולחן בסלון, ואוכל הפך לפעמים להיות דבר שנעשה תוך כדי, ושטיפה מיד אחרי האוכל לא רצויה ולא נוחה באיזשהי צורה. אמא ניסתה לגרום לי לשטוף את הכלים מייד, אני הייתי משאירה את הצלחת על השולחן כדי לדחות את השטיפה למועד מאוחר יותר, ועם הזמן הכללים התרופפו, לא רק בשבילי.

עכשיו אני גרה לבד ויכולה לשטוף את הכלים מתי שנוח לי, ולעיתים קרובות הם נשארים בכיור במשך שעות. אין אנשים אחרים שהכלים בכיור מפריעים להם, ואני יכולה לרצות לחסוך באנרגיה, או בכוח הרצון שאני מוציאה על שטיפת הכלים. אבל לא בטוח שהייתי רואה את האפשרות הזאת, אילולא נתקלתי לפני כן באפשרות הרדיקלית של לשטוף את הכלים רק בערב. לא בתור כשלון של ביצוע האלגוריתם של "לשטוף את הכלים מייד", אלא בתור האלגוריתם עצמו.

זה היה בדיוק אקראי באינטרנט על עבודות הבית, ומישהי אמרה שהיא ובן הזוג שלה שוטפים את הכלים בערב, וזה בתורות, ערב אחד היא ערב אחד הוא. זה היה שונה בצורה רדיקלית ממה שהכרתי בבית. ליטרלי לא העלתי על דעתי את האפשרות. התגובה הראשונה שלי הייתה הלם מזה שזה אפשרי בכלל. לא לשטוף את הכלים מייד? פשוט… להשאיר אותם? בערמה? עד הערב?

זאת לא השיטה האופטימלית בשבילי. אם כבר אז להפך. לשטוף כלי אחד או שניים כבדרך אגב ולהפסיק בנקודה בה זה נהיה אקטיבית מבאס היה הטריק האחד שהפך שטיפת כלים למטלה משמעותית פחות מבאסת בשבילי. בעיקר כשאני מרתיחה מים לתה ומחכה שהקומקום ירתח. גם זה היה משהו שקיבלתי מהאינטרנט – הגישה של אמא שלי הייתה ששוטפים את כל הכלים. לא העלתי על דעתי לשטוף רק חלק מהכלים, כמה שיש לי כוח באותו הרגע. הגישה של "הכל או לא כלום" גרמה לי להמנע מלשטוף כלים כשאין לי כוח להכל כשדווקא היה לי כוח לשטוף רק צלחת, למשל.

אבל החלק המעניין פה זה פחות הפרטים הקטנים של דרכים שונות לשטוף כלים, אלא עצם המחשבה על זה. ברגע שהאפשרות עלתה, היה לי ברור שכן, זה לגמרי אפשרי. אין שום חוק טבע שמונע מכלים להשאר בכיור עד שישטפו אותם – זה אפילו קורה באופן קבוע. ברק לא יכה בי אם אני אשטוף את הצלחת והסכום, אבל אשאיר את המחבת לאחר כך. יש מגוון אפשרויות.

לא ראיתי אותן! עד שהצביעו לי עליהן, לא ראיתי אותן! זה המובן הראשון של הדברים שלא יעלו על הדעת. עיוורון לאפשרות לעשות דברים אחרת.

זה עיוורון שקל יחסית לפתור. וזה אחד מהמקרים בהם העיקרון הרציאונליסטי של לחשוב על בעיה במשך חמש דקות יכול לעזור. זה המשמעות המקורית שנתתי לקונספט של דברים שלא יעלו על הדעת.

התגובה של אמא שלי לאפשרויות שכאלו מדגימה את המשמעות השנייה, שזו המשמעות עליה אוזי כותב-ת. אמא שלי לעיתים קרובות מביאה את שביעות הרצון שלה כשהיא מתארת דברים בתור "לא נורמליים". לעיתים קרובות, אלו דברים נורמליים לחלוטין שרוב האנשים עושים. אבל היא חלק מנורמה חברתית אחרת, בה, למשל, ללבוש מכנס בגזרה נמוכה זה "לא נורמלי".

זה מה שאוזי מתאר-ת בפוסט. דברים שבתרגום לא מילולי מרוסית, אני מדמיינת את אמא שלי אומרת ש"זה לא יעלה על הדעת!" בתור תגובה למישהי שמציעה משהו לגמרי אפשרי. למשל, ללכת בפיג'מה למכולת. דברים שבמציאות, כשעושים אותם, שום דבר רע לא קורה. איזשהם חוקים מופנים מופרים, ומתברר שלהפרה שלהם אין שום השלכות, בכלל.

אז בזכות הפוסט של אוזי שמתי לב שאלו שני דברים שונים. אפשרויות שאנשים לא רואים, ואפשרויות שהם פוסלים בגלל ש"שזה לא יעלה על הדעת". חוסר עלייה על הדעת, אמיתי ומטאפורי.

זה גם דוגמה מעניינת לעיקרון שאם שמים שני קונספטים בקופסה מחשבתית אחת, זה יכול להביא לבלבול. ועל הכוח של חלוקה לקטגוריות. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר (ולקריאת אוסף הפוסטים בנושא של יודקובסקי).