סלאק

יש קונספט. באנגלית ראיתי אליו התייחסות בעיקר בתור slack. נתקלתי בשם הזה לראשונה בפוסט הזה, ואחר כך הוא הופיע בעוד ועוד מקומות. אבל זה לא המקום הראשון שנתקלתי בקונספט. פעם ראשונה, נתקלתי במקרה פרטי של הקונספט בהקשר הכלכלי. הרעיון שצריך להשאיר 30% מהתקציב לבלת״מים. כלומר, לדברים בלתי מצופים. בנוסף לזה, יש את הרעיון של ״קרן חירום״, שנפרדת רעיונית מחסכונות, שאמורה לאפשר את היכולת להתקיים שלושה עד שישה חודשים במקרה של פיטורים. אנשים שונים מגדירים את הקרן אחרת – הטווח יכול להיות משלושה חודשים ועד שנה, ויש אנשים שחושבים שהקרן צריכה להתאים לרמת החיים הנוכחית, ויש כאלו שחושבים שהיא צריכה להספיק רק ל״תקציב העצמות היבשות״, לתקציב המינימלי בו מוותרים על מותרויות. אבל יש הסכמה רחבה על חשיבותה.

הצד השני של הרעיון הזה הוא כל הסקרים שמדברים על זה שאיקס אחוז מהישראלים לא יכולים לעמוד בהוצאה חד פעמית של איקס אלף שקלים. הסקרים האלו, אגב, הם בולשיט. לא במובן שהם משקרים – אני מצפה שהסקרים שאלו אנשים את השאלה ואז דיווחו את התשובות של האנשים. אלא במובן שבאופן כללי, אנשים גרועים בלצפות התנהגות עתידית שלהם, ובוודאי משהו מסובך כמו היכולת לעמוד בהוצאה מסויימת. בזמן הקורונה, אנשים ספגו מכה כלכלית קשה יותר מההוצאות החד פעמיות האלו, ועמדו בהם.

אבל השאלה הזאת מתייחסת למשהו אמיתי – היכולת לספוג מכה כלכלית בלי שזה יפיל אדם או משפחה. וארצות הברית היא דוגמה הרבה יותר טובה לרעיון – יש הרבה יותר דוגמאות לדרכים לשקוע שם בגלל מכה חד פעמית. מה שמעיד על זה שהמערכת שם פחות טובה מזאת בישראל. אבל גם מאפשר להצביע על הרעיון בצורה טובה יותר – לפחות עבור האנשים שמכירים סיפורים על אנשים ששקעו בחובות בגלל בעיה בריאותית כלשהי.

צד שלישי לנושא אם כי הקשר חלש יותר, הוא אנשים שיש להם תקציב וכל הזמן חורגים ממנו, בגלל בלת״מים. הם תכננו את התקציב שלהם, אבל לא תכננו את זה שהיה בעיה באוטו והם יצטרכו לשלם למוסך, או שתהיה חתונה, או שמשהו אחר יקרה. ופה יש שתי תשובות. האחת היא להסתכל סטטיסטית כמה הוצאות הבלתי צפויות האלו עולות ולהכניס את זה לתקציב, תחת סעיף ״בלת״ם״, והשנייה היא לתכנן טוב יותר. רוב ההוצאות הבלתי צפויות האלו הן די צפויות – אנשים שמתכננים תקציב בצורה מיומנת מקדישים כמות כסף מסויימת לאיורעים ותיקונים ברכב כל חודש. אי אפשר לדעת מתי תהיה בעיה ברכב, אבל אפשר לדעת שזה יקרה מתישהו. אני, אישית, מוצאת ניהול כזה מייגע ודורשני, ומעדיפה להשאיר שולי ביטחון גדולים יותר.

***

בדרך כלל, אני חושבת שהדרך העדיפה להסביר קונספטים היא לתת כמה דוגמאות אליהם. הדרך הטבעית ללמוד מילים בשפה חדשה היא לראות איך אנשים משתמשים בהם. וזה איך שלמדתי את המונח. קראתי פוסטים בנושא. אבל לא הייתה לי בעיה להבין אותו. המונח הרגיש לי אינטואיטיבי וברור. וכך הייתי בנקודה בה אני מבינה איך להשתמש במילה, אבל לא יכולה לתת לה הגדרה.

הפוסט הזה שינה את זה, ועכשיו יש לי הסבר. כזה שבא מרקע של תורת האילוצים. בתורת האילוצים (וקחו את ההסבר שלי בערבון מוגבל מאוד) מסתכלים על מערכת, בעיקר קו ייצור במפעל אבל לא רק, ורואים מה צוואר הבקבוק. מה קובע את מהירות פעילות המערכת. ואז מרחיבים את צוואר הבקבוק. ואז נוצר צוואר בקבוק חדש. זאת הדרך לייעל את הייצור.

בפוסט הנ״ל כותב הפוסט מסביר שבחיים האמיתיים יש המון ממדים ופרמטרים, ואי אפשר להסתכל על כל האפשרויות – יש יותר מידי מהן. אז כשהוא מחפש פתרון לבעיה, למשל לטוס להורים שלו לחג המולד, מה שהוא עושה זה מזניח את רוב הדברים, ומשאיר את הדברים הכי מגבילים. בדוגמה של הטיסה, איך להגיע לשדה התעופה זה בעיה קלה, שיש הרבה דרכים לפתור אותה. אבל למצוא כרטיס טיסה בתאריכים המתאימים ובמחיר לא גבוה, אלו בעיות קשות. אז הוא מזניח את הבעיות הקלות ומתמקד בקשות, כדי לצמצם את מרחב החיפוש. הבעיות הקלות הן אלו שיש בהן סלאק.

***

המילה סלאק באנגלית מתרגמת כ״ריפיון״. ההפך זה מתיחות. אם נדמיין כלב על רצועה, אם הרצועה רפויה הוא יכול ללכת, יש לו מרחב. אם הרצועה מתוחה, הוא בגבול הרדיוס אליו הוא יכול להגיע. הוא הגיע לגבול, הוא לא יכול לחצות אותו. לפחות לא בקלות.

כשיש בעיה כלשהי, מה המשאבים שיש מספיק מהם, שאין צורך לדאוג לגביהם, ומה הם המשאבים שנמצאים בצמצום, שהם צוואר הבקבוק? במשחקי מחשב, לעיתים קרובות יש חפץ או משאב שנחוצים למשהו חשובים עלילתית, ויש רק דרך אחת או מספר קטן של דרכים להשיג אותן. שאר המשאבים הם לא המגבלות, אפשר להשיג אותם בקלות.

זאת נקודת מבט אחרת על סלאק, לא זאת שבה אני בדרך כלל מסתכלת עליה, אבל היא משתלבת מצויין בתפיסה שלי של סלאק, אם כי בדרך כלל אני מסתכלת על זה הפוך. אני לא מניחה מטרה ואז מחפשת איך להגיע אליה, אלא מסתכלת על המקום שלי ומה שיש לי, ורואה מה הרדיוס אליו אני יכולה להגיע.

***

לפני הקורונה, גרתי עם ההורים כדי לחסוף בכסף, ונסעתי יותר משעה וחצי לכל כיוון לעבודה. זמן היה מגבלה משמעותית. או, בניסוח אחר, לא היה לי סלאק של זמן. ובגלל שהייתי במשרד, היה לי חסר גם זמן ״אקטיבי״ וגם זמן ״פאסיבי״. תחת זמן ״פאסיבי״ אני מתכוונת לדברים שדורשים מעט פעולה אקטיבית מצידי, אבל דורשים לחכות. לבשל כרובית או להפעיל כביסה אלו דברים מהסוג הזה – להפעיל כביסה לוקח חמש דקות, לתלות אותה אולי רבע שעה. אבל יש שעה וחצי באמצע. בתקופה ההיא, לא יכולתי להפעיל כביסה במהלך השבוע.

עכשיו אני גרה במרחק של עשרים דקות נסיעה מהעבודה, ועובדת מהבית שלושה ימים בשבוע (כשאין מלחמה או קורונה או משהו אחר בסגנון). וזה אומר שלעשות כביסה זה לא בעיה בכלל. וזמן, באופן כללי, הוא לא המשאב הנתון במחסור. אין לי כמות אינסופית של זמן, ומידי פעם אני נתקלת במצבים בהם הייתי רוצה שיהיה לי יותר זמן. אבל לרוב הדברים שאני רוצה לעשות, הזמן הוא לא המגבלה המרכזית.

לפעמים המגבלה היא… המילה הכי מדוייקת היא השראה, אבל אני לא אוהבת אותה. אני לא מחכה למוזה או שתנוח עלי ההשראה. מה שקורה הוא שאני ״תופסת גלים״. כלומר, אם יש זמן בו אני רוצה לכתוב משהו, אני מפסיקה את מה שאני עושה עכשיו, והולכת וכותבת אותו. זה תשומת לב אקטיבית. בנוסף לזה, יש את העניין של תשומת לב פאסיבית. כשיש נושא שמעסיק אותי, שנמצא במחשבותיי, יש יותר סיכוי שרגעים כאלו של הזדמנות יופיעו. אם אני חושבת על רעיונות לכתיבה עיונית, אני אקרא פוסטים ואחשוב על רעיונות לפוסטים שאני רוצה לכתוב. אם אין את הקדשת תשומת הלב הזאת, זה לא יקרה. אם החלטתי לעשות ננורימו ולהתמקד בכתיבה ספרותית לחודש, אז אחרי כמה ימים שייקח לי להכנס לעולם של הספר שלי, רעיונות יצוצו כאילו מעצמם. ההזדמנויות האלו לכתיבה נוצרים בזכות הקדשת תשומת הלב.

אז יש פה שתי מגבלות, תשומת לב פאסיבית, ותשומת לב אקטיבית. או ״רוחב פס״. אני אוהבת את הדימוי של רוחב פס מנטלי, כי הוא מדגיש את זה שהמשאב הזה הוא מוגבל.

שני סוגים אחרים של מגבלות זה האנרגיה שיש לי להקדיש לבירוקרטיה, ואנרגיה שמוקדשת ללוגיסטיקה. ללכת לחפש מוצר שאני רוצה לקנות, להקדיש זמן למצוא את הגרסה שלו שאני רוצה, להשוות מחירים, להזמין את המוצר – זה סוג של לוגיסטיקה. אחר כך, לקבל את החבילה, זה גם לוגיסטיקה. במקרה הטוב לוגיסטיקה פשוטה, במקרה הרע כזאת שכוללת התכתבות עם שירות הלקוחות של חברת המשלוחים או הגעה לנקודת איסוף מרוחקת.

בירוקרטיה זה להתקשר לשירות לקוחות ואז לחכות שעה בשירות הלקוחות, או לחפש את הדרכים ליצור קשר ואז להזדהות בפני בוטים חמש פעמים. זה להתמודד מול מערכת שאקטיבית מנסה להקשות עלי את החיים והופכת את זה לקשה להשיג את מה שאני רוצה, או אפילו למצוא את המידע של האם ואיך אפשר להשיג את מה שאני רוצה. יש לי מעט אנרגיה מהסוג הזה. זה מרוקן. חלק גדול מהחברה מנסה להעמיד פנים שזה לא עניין גדול שזה ״רק שיחת טלפון״, אבל זה בולשיט. ההתנהגות של אנשים אומרת שזה כן עניין גדול.

איך נראה מחסור בסלאק בירוקרטי? זה נראה כשאני צריכה להתקשר למשרדים ואין לי כוח לעשות את זה. איך נראה כשיש המון סלאק? כשלא התעסקתי עם בירוקרטיה הרבה זמן, ואני מרגישה רצון לעשות דברים שכוללים אינטראקציה עם בירוקרטיה, ומתקשרת לשירותי לקוחות מרצוני החופשי, למען המטרות האלו.

***

סלאק הפך להיות חלק חשוב מאיך שאני מסתכלת על העולם, ממילון המונחים הפנימי שלי. הוא לא הדרך היחידה להתייחס לרעיון הזה. תורת האילוצים מתסכלת על דברים בתור אילוצים, והפריימינג השונה מצביע על אותו רעיון. אנשים יכולים להבין את הרעיון הזה היטב (כותב הפוסט על אילוצים מבין אותו טוב ממני, לפי הרושם שלי) בלי להשתמש במילה ״סלאק״. אבל אני זוכרת עבר בו לא הכרתי את הקונספט אלא רק הרגשתי במעורפל את הרעיון שהיא מצביעה עליו. ניתנת שמות לקונספטים מאפשרת להבין אותם טוב יותר ולדבר עליהם טוב יותר.

איך אומרים סלאק בעברית? מרווח, מרחב תימרון. אבל אני לא מרוצה מאף אחד מהמונחים האלו. אז בינתיים, נשארתי עם סלאק. עדיף להשתמש במילה לועזית מאשר לנופף בידיים בפרעות כשאני מנסה להשתמש בקונספט חשוב ובסיסי בחשיבה שלי. ועדין, זה מפריע לי. מרחב תמרון זה לא בדיוק אותו הדבר כמו סלאק. והתפיסה שבאה מתורת האילוצים היא מפה מצויינת, שבאה בפריימינג קצת שונה, ואולי כדאי לי ללמוד להשתמש גם בה. וזה שזו מילה לועזית שאף אחת לא מכירה באמת מגביל אותי בשימוש שלי בה. לצערי. אני עדיין מחפשת פתרון לזה.