על יומרה לרציאונליות, ויומרות אחרות

(1)

ראיתי פעם סקר על גזענות בארצות הברית, שמשווה בין גזענות בשני דורות. הסקר בדק שני דברים, כמה אנשים באמת גזענים, וכמה הם חושבים שהם גזענים. זה היה לפני שנים ואין לי את הקישור כרגע, וכל מה שאני זוכרת ממנו זה גרף אחד. אנשים היום, בצורה לא מפתיעה, פחות גזענים מפעם. אבל, הדור הזה, חושב שהוא משמעותית פחות גזען ממה שהוא באמת. ועכשיו עם מספרים מפוברקים: הדור הקודם היה גזען ברמה 80 בסקאלה מאפס עד מאה. הדור הנוכחי גזען 60, אבל חושב שהוא גזען 40. איזו יומרנות! ולא קשה לנחש מאיפה היא נובעת – אנשים פעם היו גזענים ולא ראו בזה שום בעיה. הדור הנוכחי חושב שלהיות גזען זה רע, ולכן חלק מלחשוב טובות על עצמך זה לחשוב שאתה לא גזען. גם כשזה לא בדיוק נכון.

נזכרתי בדוגמה הזאת כשקראתי אוסף של פוסטים (התחלתי מפוסט אחד אבל הוא כלל אוסף רפרנסים לפוסטים אחרים, אז זה הפך לעץ של פוסטים) על טעות מול עימות, ועל "האליטה של דקפלינג". הנה הפוסט. הוא לא מאוד קשור לפוסט הזה, אבל יש בו חלק אחד רלוונטי. במובן מסויים, כל הפוסט הזה הוא ניסיון להסביר מה. ולכן, סטייה קטנה.

(2)

דילמת האסיר היא בעיה בתורת המשחקים שמדברת על מצב שבלי תיאום מראש ואפשרות לשיתוף פעולה, המעשה ה"רציאונלי" (אני שמה רציאונלי במרכאות, כי בתפיסה שלי המהלך הרציאונלי הוא המהלך המנצח) יוצר תוצאה פחות מוצלחת. הגרסה הנפוצה מציגה שני פושעים שנחקרים בנפרד. אם אף אחד מהם לא ילשין על השני, הם יהיו בכלא רק שנה. אם שניהם ילשינו הם יהיו חמש שנים. אבל אם אחד ילשין והשני לא, המלשן לא יהיה בכלא אפילו יום, והמולשן יהיה בכלא חמש עשרה שנה.

דילמת האסיר היא דוגמא טובה לבעיה בכל מיני ניסויים מחשבתיים – הם דורשים משהו בלתי אפשרי. יש אנשים שטובים יותר בלדמיין ניסויים מחשבתיים אפלטוניים, מנותקים מהמציאות. לחשוב על דברים במנותק מהקשר. בפוסט מסויים התייחסו לזה בתור The cognitive decoupling elite. כמו שאפשר לנחש מהניסוח, מי שכתב את הפוסט רואה ביכולת הזאת דבר טוב. אני… פחות בטוחה לגבי זה.

חשבתי שאני מבינה את דילמת האסיר, פעם. שמעתי אותה והיא נראתה לי הגיונית. אני מבינה את המתמטיקה. אבל זה לא היה עד שקראי על דילמת האסיר האמיתית, שבה הבנתי אותה באמת. אני אנסה להסביר את זה בקצרה כאן, אבל ברצינות, לכו לקרוא את הפוסט! הוא מסביר את זה הרבה יותר טוב ממני.

בדילמת האסיר בהצגה הנפוצה שלה, אנחנו, בתור בני אדם, מעדיפים את התוצאה בה שני האסירים לא בוגדים אחד בשני, ושניהם יושבים שנה בכלא. אם אנחנו יכולים לבחור תוצאה, זו התוצאה העדיפה. זה איך שהמוח שלנו עובד – בין היתר, כי אנחנו תוצר של אלפי שנות אבולוציה, שלימדו אותנו מה הבחירה הרציאונלית-באמת בדילמות מהסוג הזה. אנשים ששיתפו פעולה הם אלו ששרדו. אלו התגובות הרגשיות הבסיסיות שלנו, זאת החומרה שעליה המוח שלנו עובד. זה בלתי אפשרי לבני אדם לשמוע את ההצגה המוכרת של דילמת האסיר ולהבין אותה באמת. הצגה מתמטית-נטו הייתה עדיפה פה, אם כי גם היא לא הייתה מושלמת. אבל הרציאונליות התורת-משחקית שאנחנו אמורים לדמיין היא כזו שבה אנחנו מייחסים אפס חשיבות לאסיר השני. שבו אנחנו באמת מעדיפים לשבת בכלא אפס שנים ושהוא ישב חמש עשרה, על פני ששנינו נשב שנה. להגיד שאנחנו צריכים לדמיין את עצמנו "רציאונליים" בצורה כזאת לא באמת נותן לנו באורח פלא את היכולת לעשות את זה, כמו שהאמירה "תדמייני שאת יכולה לפתור משוואות דיפרנציאליות חלקיות בראש" לא תתן לי פתרון נכון למשוואה.

אז מה עושים? אפשרות אחת היא לספר סיפור אחר. וזה בדיוק מה שעשה אליעזר יודקובסקי. בדילמת האסיר האמיתית, מיליוני בני אדם חולים במחלה, והתרופה היחידה שמצאו לה כוללת רכיב שניתן לייצר רק בשיתוף פעולה עם ישות ממד מקביל, שכל מה שהיא מעריכה זה מהדקי נייר. חתמנו איתה על הסכם לשיתוף פעולה. היא תסביר לנו איך לייצר את החומר – האנושות לא יודעת, ואין לנו זמן למחקר, אנשים מתים מהמגפה ממש עכשיו – ואנחנו בתמורה נשלח לה חצי מהחומר חזרה. היא, בתורה, תוכל ליצור עוד מהדק נייר אחד מכמות החומר שתאפשר להציל מיליון בני אדם.

הישות נמצאת בממד שלה. הממד שלה נע ממד שלנו ובקרוב נאבד איתה קשר, לתמיד. אין שום אפשרות למעבר בין ממדי בלי פעולה אקטיבית משני הצדדים. אנחנו לא נשלם שום מחיר אם נבגוד בה. האפשרויות שלנו הן – לבגוד בהסכם, לקחת את החומר, ולייצר מספיק תרופות להציל חמש עשרה מיליון בני אדם, ושהישות תקבל אפס מהדי נייר, או להציל מיליון בני אדם, ולשלוח לה מהדק נייר אחד. מה את היית עושה?

מה אתםן מרגישות עכשיו? באמת ובתמים, איזו בחירה היא מוסרית ונכונה בעיניכם? מהדק הנייר, או מיליוני בני אדם? האינטואיציה בסיפור הזה שונה מאוד מההצגה הסטנדרטית של דילמת האסיר. כי בחרתי דוגמה (כלומר, יודקובסקי בחר. וגם הכין טבלת פייאוף ככה שהמתמטיקה מסתדרת, מה שאני לא טרחתי לעשות פה) שבה הדרישה לנהוג ב"רציאונליות" לא הולכת נגד החומרה שלנו, לא הולכת נגד האינטואיציה המוסרית הבסיסית.

כי גם אנשים שיכולים לדמיין ניסויים מחשבתיים רצים על אותה החומרה. המוח של כולנו עוצב על ידי האבולוציה. וגם אם אנחנו יכולים לשלוט בחשיבה הלוגית שלנו, אנחנו לא יכולים לשלוט בתגובות הרגשיות שלנו. בדיונים פילוסופיים עם תרגילים מחשבתיים למיניהם, אנשים שאומרים שהם דמיינו בהתאם לתרגיל לא משקרים במודע. אבל הם לא יכולים באמת לעשות את מה שהם מנסים לעשות.

ואם מישהו רוצה שאנשים באמת ידמיינו? הדרך היא לא להעמיד שאנחנו מכונות רציאונליות מוחלטות, להציג את התרגיל, ולהגיד שמי שלא מצליח הוא לא חלק מהדקפלינג אליטה ובוז לו. הדרך היא להבין שגם מי שיותר מוכשרת בזה לא באמת יכולה לעשות את זה, להכיר במגבלות שלנו כבני אדם, ולמצוא סיפור שבאמת ייצג את הניסוי המחשבתי הנדרש – בצורה שמתאימה לאינטואיציות הרגשיות שלנו, בצורה שהחומרה שלנו יכולה להריץ.

(3)

וכאן אני חוזרת לפוסט שהתחיל את כל זה. כי הפוסט הזה נותן דוגמה לתופעה מעצבנת להפליא, שעכשיו יש לי קונספט בשבילה, יש לי קופסה מחשבתית בשבילה, גם אם עדיין אין לי שם קליט בשביל הקונספט.

הפוסט הזה מנתח עימות בין שני אה… אינטלקטואלים? אני לא באמת עומדת מאחורי המילה הזאת. בין שני אנשים שיש להם פודקאסטים. בהתחלה חשבתי שהוא תגובה לפוסט הזה, שמנתח את העימות בצורה מצויינת ומרתקת. אבל אחרי שקראתי את ההתחלה והקישורים שוב הבנתי שלא, שניהם מתייחסים לאותו עימות, גם אם אחד מתייחס לאחר. אחד מהם טוען שצריך להתייחס למדע בתור מדע נטו, בלי הקשרים פוליטיים. השני אומר שזה מטומטם להתעלם מההיסטוריה של הטענות ה"מדעיות" האלו.

בעיקרון יש לי סימפטיה לשני הצדדים. במקור אני מהצד שאומר שמדע זה מדע. אבל ההיגיון (וחוק בייס) אומר שאם בכמה עשרות הפעמים הקודמות שהביאו נתונים לטובת טענה מסויימת הם הוכחו כשגויים, בגלל הטייה אידיאולוגית, אז להגיד שהפעם הזאת זה לא ככה והנתונים הם לגמרי אמיתיים זה… נאיבי. שלא לומר, עצימת עיניים למציאות.

אבל זה לא החלק המעניין. החלק המעניין הוא שיש צד שאומר שהכל קשור אחד לשני, ואי אפשר לנתק דברים מהקשרם. והצד השני טוען שאפשר ושהוא עושה את זה ושזה ממש לא בסדר. והנה הציטוט שהוא בעיני המהות (ואני התאפקתי כאן ולא העתקתי את שלושת הפסקאות שבאות לפניו):

Decoupling makes one upset about tribalism and identity-biased thinking, but it does not make one immune.

(4)

וזה בעצם כל העניין. כעס על פוליטיזציה לא נותן לאנשים חסינות כלפיה. במקרה הטוב זה נותן מידה מסויימת של מודעות עצמית. במקרה הרע מה שיוצא זה מישהו שכותב כמה הטייה פוליטית זה רע, בזמן שההטייה הפוליטית שלו בולטת לעין לכל. חוץ מאולי מי שמסכים איתו פוליטית, בטוח שהאמת האובייקטיבית לצידו ואין לו שום הטיות, ולכן הוא כמו דג, לא רואה את המים. אבל לי אישית כבר יצא להתעצבן על חוסר המודעות העצמית גם בפוסטים בהם הסכמתי עם הנאמר. כי למרות שהסכמתי עם הנאמר, לא הנחתי שהדעה שלי היא האמת האובייקטיביתTM. הדעה שלי היא עמדה פוליטית. וזה בסדר! אני לא מאמינה בקיום של אמת אובייקטיבית בסוגים מסויים של שאלות. אין כזה דבר מוסר אובייקטיבי. אולי בגלל זה קל לי יותר לראות את זה.

מה שלא אומר שיש לי פטור מהטייה פוליטית. אבל אני מקווה שיש לי מספיק מודעות עצמית כדי לא לטעון שאני לא מוטית פוליטית.

מה שגרם לי לחשוב על כל זה היום ולכתוב את זה הוא שחזרתי לקרוא את התגובות לפוסט הזה. הוא טוען כמה דברים מעניינים ואולי אני אכתוב על זה מתישהו פוסט (בינתיים כמות הדברים שאני רוצה לכתוב עליהם מתישהו פוסט גדולה משמעותית מכמות החשק והאנרגיה שיש לי לכתיבת פוסטים. אז אני כותבת פוסטים, אבל יש הרבה זרעי-פוסטים שלא זוכים לצמוח). אבל מה שבולט פה זה איך כותב הפוסט מתגאה באיך שרק הוא רואה דברים כמו שהם באמת (we need to stop deluding ourselves) ואיך רק הוא רואה את המציאות כמו שהיא (This is a harsh truth to accept.). ואיך לי בתור קוראת כל כך ברורה ובולטת ההטייה שלו.

למשל, הוא קורא לסוגים מסויימים של עבודות "עבודה סקסית". ולא, הכוונה היא לא לחשפנות או לצילומי עירום, אלא ליצירת אומנות שבעיניו היא חסרת תועלת. הוא משתמש בהמון מילים שטעונות במטען רגשי, במה שנראה לי בברור כמו ניסיון להתגנב בקונוטציות. אבל מילא, זה לא נראה שהוא מודע לזה שהשיפוט המוסרי שלו הוא לא חלק מ"האמת המרה" שאנשים צריכים לקבל.

זה בעצם החלק של הפוסט שאני רוצה לכתוב בעתיחד – התיאור שלו לגבי אילו מקצועות יכולים להיות מוחלפים על ידי מכונות הוא לגיטימי. הוא מעניין. הוא ראוי להתייחסות רצינית ותגובה. חלק מהטיעון שלו לגבי אילו עבודות אנשים רוצים לעשות – גם כן. אבל הוא מתבל את כל זה בערימה מבהילה של מוסרנות. למשל:


People substitute creative for sexy in describing their aspirations (to themselves and others) because it sounds less narcissistic. If you seek sexy work, you could be viewed as self-absorbed, entitled and attention/status seeking.

כל המשפט הזה אומר בעצם "אני אטען שאנשים מתכוונים למשהו אחר בכלל, בשביל שאני אוכל לקרוא להם בערימה של שמות גנאי נטולי תוכן ממשי". אה… או קיי?

ושיהיה ברור – זה בסדר לכתוב פוסטי דעה. אני כותבת אותם. מה שלא בסדר זה לקרוא לאנשים בשמות ולחשוב שמה שאתה אומר זה האמת האובייקטיבית. או, כמו שאמר הפודקאסטר מהצד של הקונקסט בעימות ממקודם (ונראה שבסוף לא התאפקתי ואני כן מצטטת פסקה משם):

We all have a lot of different identities we’re part of all times. I do, too. I have all kinds of identities that you can call forward. All of them can bias me simultaneously, and the questions, of course, are which dominate and how am I able to counterbalance them through my process of information gathering and adjudication of that information.think that your core identity in this is as someone who feels you get treated unfairly by politically correct mobs.

(5)

אז יש אנשים יותר גזעניים ויש אנשים פחות. ויש אנשים יותר מוטים פוליטית ויש פחות. ואת כל זה אפשר למדוד ולהוכיח. אבל אחד הדברים היותר מעצבנים זה מישהו שמוטה קצת פחות, אבל עדיין מוטה, טוען לאובייקטיביות. זה צורם מאוד למי שלא חולק איתו את ההטייה שלו. זה נשמע מגוחך. אבל בעיקר, זה פשוט שגוי.

אני לא יודעת למה יצא שיש קבוצה שאומרת שהכל פוליטי ולא מנסה אפילו להקטין את ההטייה ולהגיע לאמת האובייקטיבית, ויש קבוצה אחרת שטוענת שהם אובייקטיביים ולא מוטים ואפשר להתעלם מההקשר. הקבוצה הראשונה צודקת בתיאור המציאות, אבל מוותרת על השאיפה להשתפר – וזו שאיפה ריאליסטית. כמו שאפשר לראות מהסקר ההוא שאין לי קישור אליו, אנשים באמת נהיו פחות גזענים בדור האחרון. ויש את הקבוצה השנייה שמנסה לשאוף לכמה שפחות הטיות וכמה שיותר אובייקטיביות, אבל בדרך מכחישה את המציאות של היותנו בני אדם ומוטים. אני פחות בקטע של הכחשת המציאות. ואני יותר מידי רגילה לעלות רמה אחת של מטא בשביל לא להיות מודעת לכמה מגוחך זה נראה מהצד.

אז אני בוחרת באפשרות השלישית. לשאוף להקטין את ההטיות האלו, אבל להזהר מאוד לא להתיימר להיות נקייה מהן. כי זה בלתי אפשרי. אנחנו בני אדם. כולנו רצים על חומרה פגומה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s