הנטייה הנפשית הבסיסית שלי היא מתמטיקה. ומתמטיקה היא לא מדע. היא טהורה ונמצאת מחוץ לעולם. היא יוצרת מערכת כללים שלא נדרשת לראיות, וממשיכה לשם. ובגלל זה אפשר ליצור כמה מערכות כללים שונות, סותרות אחת לשניה. גיאומטריה אוקלידית, של מישור, וגיאומטריות לא אוקלידיות, כאלו שבהן כל הישרים נפגשים בנקודה והיא בעצם מייצגת נקודת ראיה של אדם, כזו שנמצאת על כדור, ועוד המון אפשרויות אחרות.
אבל המתמטיקה לא תגיד אילו מהמערכות האלו תואמת למה שקיים בעולם. בשביל לחשב מרחק בין ערים יחסית קרובות צריך גיאומטריה דו ממדית אוקלידית. כשרוצים מרחק בין יבשות שזה כדור הארץ הוא כדור נהיה רלוונטי, וצריך גיאומטריה לא אוקלידית, או, מכיוון שכדור הארץ הוא בעצם לא ממש כדור, גיאומטריה אוקלידית תלת ממדית. כשרוצים לצייר ציור בפרספקטיבה נכונה אז יש את הגיאומטריה הלא אוקלידית שמייצגת שדה ראיה של אדם שמאפשרת לחשב את זה נכון.
עם הזמן, הפכתי להיות מאוד אמפירית בגישה שלי. האמונות על המציאות צריכות להיות מבוססות על צפיות, על נתונים. כשאנשים ניסו להסיק מה דברים צריכים להיות מעקרונות בסיסיים, הם טעו, שוב ושוב ושוב ושוב. יש לנו אלפי שנות היסטוריה אנושית להראות את זה. מי שרוצה יכולה לרכוש ניסיון בתכנות בשביל התנסות אישית יותר בכתיבה לפי אלגוריתם וגילוי מה הסיכוי שזה יעבוד מהפעם הראשונה.
אבל עדיין, יש בי איזשהו חלק שמצטער שאי אפשר להמנע מהלכלוך של המציאות. שאם אני רוצה להחליט על גישה כלכלית, זה יכלול הסתכלות על הנתונים (המאוד מעורפלים ולא ברורים, כי ניסויים בכלכלה זה בעייתי) וזה אומר שאנשים סבירים יכולים לא להסכים על דברים. זה היה כל כך יותר נקי לו הייתי יכולה להסיק את הכל מהיגיון טהור, בלי ראיות!
(יש פוסט אחד בבלוג רציאונליסטי שנתקלתי שמדבר בדיוק על זה, כשקראתי אותו הרגשתי שאני חולקת עם זר באינטרנט הבנה עמוקה)
יש כללי מטא שעובדים. עמדה לא יכולה לסתור את עצמה, למשל. הן מאפשרות לצמצם את רשימת הדעות האפשריות. ויש לי כלל מטא מוצלח ואהוב במיוחד שמוחק מרשימת המועמדות 90% מהעמדות. אבל בסוף, הדרך היחידה להכריע היא להסתכל על המציאות ולתת לה לשפוט. וזה אומר שכשאלו העמדות שנשארו, אנשים סבירים שמחפשים את האמת בתום לב יכולים לא להסכים. וזה הבנה מבאסת.
הדוברת הראשונה 