בזמן האחרון יצא לי להתקל בהרבה מאוד צרכים חדשים. למשל, בצורך לבזבז עשרות אלפי שקלים כדי להתחתן. הרי זה כמה שעולה חתונה סטנדרטית, וזה לחלוטין בלתי אפשרי, מפר את חוקי הטבע ממש, להתחתן בלי מסיבה גדולה. הגדיל עשות סטודנט מסויים שהסביר לי ששוקולד עוזר לו להתרכז, ולא את כל החטיפים שורדים היטב נשיאה בתיק, לכן זו חובתה של האוניברסיטה לדאוג שאפשר יהיה לקנות חטיפים בזול בשטחה.
מה שמעלה את השאלה, מה באמת צריך? ופה יש שתי משמעויות. הראשונה היא מה שצריך להשרדות – אוויר, מים, מזון, אפשרות לשמור על היגיינה, טיפול רפואי, מחסה בהתאם למזג האוויר. אנשים כמעט אף פעם לא משתמשים במשמעות הזאת, וכשהם עושים את זה זה לרוב נעשה מבלבול או מדמגוגיה.
המשמעות השניה היא מה שנחוץ לקיום כחלק מהחברה. למשל, לא להסריח זה לא צורך קיומי, אבל זה נחוץ אם אדם רוצה למצוא עבודה. דירה היא לא צורך קיומי בחלק גדול מהשנה בישראל, אולם בלי דירה קשה מאוד להשיג מגוון דברים נחוצים בחברה שלנו, שמאורגנת על פי ההנחה שכל אדם גר בדירה. למשל, יהיה קשה לעשות צרכים, להתקלח, להשיג מים, לבשל. גם טלפון הוא צורך עבור חלק גדול מהעבודות. אדם ללא טלפון יהיה מוגבל מאוד.
עכשיו, אפשר לדבר על עד כמה קשה להשיג את הצרכים האלו. למשל, למצוא טלפון בכמה מאות שקלים ותוכנית אינטרנט בשלושים שקלים זה לגמרי אפשרי ולא מאוד יקר. ויש להבדיל בין זה לבין "צורך" בנטפליקס. ופה בעצם מגיעה הסיבה השאנשים קוראים לדברים שהם לא צרכים צרכים בסיסיים. יש עוד דברים בעולם מלבד צרכים ומותרויות!
מה הם הדברים שאינם צרכים בסיסיים? עבור אנשים רבים, הקטגוריה הבאה היא "מותרות". והם מרגישים שלקרוא לנטפליקס מותרות זה מגוחך. מותרות זה דבר של עשירים! בחברה שלנו, לעיתים קרובות יש גינוי של מותרויות בתור דבר בזבזני, דקדנטי, רע במהותו. ובכלל, איך אפשר לקרוא "מותרות" לדבר שיש לרוב האוכלוסייה?
כדי לפתור את הבעיה, כל מה שצריך זה להוסיף קטגוריה. יש את הצרכים הבסיסיים. שזה המינימום שצריך בשביל להסתדר. יש את הנורמלי, הרגיל. ויש את המותרות. וברגע שהקטגוריות ברורות, אז ברור על מה המאבק.
***
המאבק הוא על מה שנחשב נורמלי. מה נורמלי ומה מותרות, זאת השאלה.
***
הסיבה שאנשים מטשטשים את זה, היא שלהאבק על רמת חיים גבוהה יותר זה לא בעל האימפקט הרגשי של להאבק על צרכים בסיסיים. יש תועלת שולית פוחתת לצרכים. והרבה פעמים, נוח להעמיד פנים שאין שלב ביניים, שאין ברירה. שאין אפשרויות אחרות חוץ מלהתחתן בחתונה סטנדרטית, או לא להתחתן. שאי אפשר להתחתן בלי מסיבה, או בקפריסין. שאי אפשר להזמין את המשפחה הקרובה למסעדה לארוחה בשביל לחגוג, שאי אפשר להתחתן בחצר. שאי אפשר לעשות דברים שאנשים עשו בדור הקודם, ועושים בדור הנוכחי.
בעיקרון, הדברים שלא יעלו על הדעת הם קטגוריה בפני עצמם, והיא באמת מעוותת את החשיבה. יש אנשים שבאמת לא רואים אפשרויות אחרות. כי ככה חינכו אותם, שלסטות מהתלם זה נורא ואיום, לא יעלה על הדעת. אולי משהו שרק עניים עושים, וזה מביך נורא. אבל יש את הצד השני של "לא יעלה על הדעת". למשל, שלא יעלה על הדעת לבזבז כסף שאין בשביל מסיבה. או שלא יעלה על הדעת להוציא כל כך הרבה כסף על חתונה. אבל אלו שאלות מהתת מודע, ולכן לעיתים רחוקות יוצא משהו מועיל מדיונים כאלו.
***
המאבק האמיתי, כפי שאמרתי, הוא על מה שנחשב נורמלי. אבל פה באות הטענות שלא נטענות. אם חתונה סטנדרטית וקפה ומאפה זה צורך בסיסי ולא מותרות, אז אנשים לא אשמים אם הם בזבזו את הכסף שלהם על חתונה ועכשיו הם בחובות. הם מרגישים שיש חוזה סמוי בו הם הולכים לפי הסקריפט החברתי, עושים מה שנורמלי, ובתמורה הם מקבלים חיים נורמליים. והם מרגישים שהמדינה לא עשתה את הצד שלה בחוזה. הם מילאו את הצד שלהם בחוזה, מגיע להם לקבל את התמורה!
זה כנראה דורש פוסט משלו. כי אני באמת מוצאת בעייתיות בנורמות החברתיות הנוכחיות. ולאנשים באמת יש תחושת הבטחה שלא מולאה, והיא לא באה משום מקום. אבל על זה אפשר לקרוא פה: https://www.huffpost.com/entry/generation-y-unhappy_b_3930620
***
החלק המשעשע, הוא שאני קפיטליסטית. אני בעד לייצר יותר דברים בזול. אני בעד שאנשים יוכלו להזמין אוכל גם כל יום. הבעיה? אני לא מוכנה להגיד שזה צורך. ואני לא רוצה לטשטש את האמת. האמת חשובה לי, וגם ככה השאלה קשה. עד כמה באמת אפשר לחיות בימינו בסטנדרט המחייה של לפני חמישים שנה?
מבחינת דירות, אפשר למצוא דירות קטנות יותר, גם אם זה יותר קשה. אבל צריך להזהר! בימים עברו אנשים חיו עשרה אנשים בחדר, והורים קיימו יחסי מין מול ילדיהם. בימינו יש סיכוי לא רע שיקראו לרווחה. אבל גם בלי זה, החברה מבוססת על הנחות מסויימות. כמו שהחברה מבוססת על ההנחה שכל אדם גם בדירה עם מקלחת, ואין למשל מרחצאות ציבוריות, כך ההנחה כרגע היא שיש מחשב לכל ילד. דבר, למשל, שיצר בעיות בתקופת הלימודים מהבית למשפחות שלא היה להן. ואיך בדיוק משפחה בה יש ארבעה ילדים בחדר שינה קטנטן הייתה אמורה להסתדר? היא לא. כי החברה שלנו מניחה שישנים אולי שני ילדים בחדר. אפשר יותר, אבל זה חריגה שיש עליה מחיר לשלם.
הרבה דברים שיש היום טובים יותר. אפשר לקבל הרבה יותר מטלוויזיה וממחשב ממה שהיה פעם. אפשר גם לקנות מחשב חלש בזול ולהסתדר איתו, או להמנע מקניית טלוויזיה בכלל ולהשתמש באיזשהו שירות סטרימינג, או אפילו מסרטונים חינמיים באינטרנט (שאותו, כאמור, אפשר להשיג בשלושים שקלים בחודש.) זה אפשרי ללמסור ולקבל בגדים, זה אפשרי לא לטוס לחול ולא להזמין אוכל. אבל זה נהיה בעייתי יותר כשלהוציא כסף במפגשים חברתיים זה הסטנדרט.
ופה הנקודה בה דברים נהיים מבלבלים. כי השאלה מה נורמלי, במובן שהגדרתי כאן, היא לא שאלה סטטיסטית. הנורמה לא נקבעת על ידי בדיקת סטנדרט החיים של האנשים במדינה, מציאה שהוא בצורה של התפלגות נורמלית. והגדרה של "נורמלי" לפי זה. ולא רק כי השאלה מי היא הקבוצה עליה מדברים היא לא טריויאלית. כמו ש"האדם הסביר" של בית המשפט הוא לא באמת אדם סביר, אלא מה שנראה סביר לשופטים, גם כשזה בפירוש לא איך שהאדם הסביר, בלי מרכאות, רואה דברים. נורמה היא נורמה חברתית. והיא ניתנת לשינוי.
אני לא אוהבת לייחס כוונות זדון לאנשים, ואני לא אוהבת להכניס מילים בפיהם. אבל יש הבדל בין אמירה בתור הבעת עובדה, ובין אמירה בתור פעולה אקטיבית בעולם. אבל קו הגבול לא ברור, ובני אדם הם לא יצורים רציאונליים. כולנו קופים עם יכולת חשיבה, כולנו בסוף רצים על חומרה פגומה. אנשים נוטים לבחור עמדה לפי דעתם על הנושא, ואז להתעלם מעובדות שלא מתאימות לדעתם.
ועדיין, עם כל ההסתייגויות שאני בטוחה שאנשים שאומרים את זה מאמינים בזה, נראה לי יותר אפקטיבי לנתח אמירות כאלו לא רק כהבעת עמדה, אלא כפעולה, אקט דיבור, שמטרתו לשנות את המציאות למצב בו משהו באמת נורמלי. בעולם בו מזגן זה נורמלי, דירות שאין בהן מזגן יהיו כאלו שיהיה קשה בהרבה להשכיר, והמחיר יהיה נמוך יותר. זה גם עולם שבו מזגן הוא הוצאה שעמותות למיניהן או אולי המדינה בתוכניות רווחה למיניהן מממנת. זה דוגמא לנורמה חדשה שאני בעדה. אבל עולם שבו לאכול בחוץ זה נורמלי ולא מותרות, או אפילו צורך בסיסי, זה עולם שבו יש דירות בלי מטבחים, כמו במקומות מסויימים בארצות הברית. ועולם בו מכונית זה נורמה, זה עולם שבו אפשר להרוס את התחבורה הציבורית ולא להתייחס לציבור שנפגע מזה, כי תחבורה ציבורית היא כבר רק של עניים ולא של מעמד הביניים.
אם נפרום את הקשר ונמצא את מהות הדיון כשאנשים טוענים ש-X זה לא פינוק, השאלה היא מה הסיווג שלו X על הציר של צורך בסיסי, נורמה, פינוק. והאפקט של חלק מהאמירות האלו הוא ניסיון לדחוף X מקטגוריה של מותרות לקטגוריה של נורמה, או מקטגוריה של נורמה לקטגוריה של צורך בסיסי.
הדוברת הראשונה 