כסף, זמן, ותובנות חדשות על תקציב

לפני שנים, קראתי בספר יסודות הכלכלה: מדריך לאזרח של תומאס סואל, את המשפט הבא" ליונל רובינס ניסח את ההגדרה הקלסית של תורת הכלכלה : כלכלה היא חקר השימוש במשאבים המצויים בצמצום שיש בהם שימושים חלופיים". עכשיו, חיפשתי באינטרנט את הספר (ניסיתם פעם למצוא ספר שהמילה היחידה שאתם זוכירם ממנו היא "כלכלה" ושמה שזכור לכם על המחבר הוא שהוא כלכלן שמרן נודע, שכבר נתקלתפ בשם שלו, ושתזהו אותו אם תראו אותו?) רק בשביל לשים פה את הציטוט הזה במדוייק. לא זכרתי את ליונל רובינס. אבל זכרתי את ההגדרה הזאת. היא מתאימה במיוחד בשביל לתאר תובנה חדשה שלי.

בימים האחרונים עסקתי בתקציב. ליתר דיוק, בתקציב הבזבוזים שלי, ובזה שאני רוצה אחד. זה נושא לפוסט נפרד. אבל החלק המעניין פה הוא דבר כזה – חשבתי על זה שכסף אף פעם לא היה בשבילי צוואר הבקבוק, לא היה משאב בצמצום. (למען האמת, אני זוכרת את הניסוח בתור משאב במחסור, אבל המילה "צמצום" אכן מדוייקת יותר) ליתר דיוק, בהחלט היו זמנים בהם היה לי מעט מאוד כסף, אבל אז פשוט לא קניתי שום דבר בערך. לא הייתה שום נקודה בחיים שלי בה ניהלתי תקציב כהלכה, למרות שיצא לי לקרוא לא מעט על הדרך הנכונה לנהל תקציב.

אבל אז חשבתי על המאמץ לארגן את הזמן שאני עושה בשבועות האחרונים. עם רשימה של כל הדברים שאני רוצה לעשות, וניסיון להקצות את הכל, ועם קטגוריות "בונוס" כשאני מצליחה קצת יותר, ועם סדר עדיפויות, ואז הבנתי – מה שהכנתי זה תקציב זמן! זה אפילו נראה כמו תקציב. הכנתי אותו עם פתקיות צבועניות – התחלתי עם אקסל אבל ראיתי שככה עובד לי טוב יותר. התחלתי מלשים את הדברים היחסית קבועים שזה פעילות גופנית, מחולקת לשלוש קטגוריות. אחר כך הוספתי עוד דברים שאני רוצה לעשות.

והמהות פה היא כזו – לא מזמן סיימתי פרוייקט גדול שגזל הרבה זמן ואנרגיה נפשית. היו כמה דברים שאני רוצה לעשות ודחיתי לאחריו. רק שראיתי שאחריו יש עוד כמה פרוייקטים גדולים, אם כי מסוג אחר. רק שבחיים תמיד יהיו דברים לעשות. ועשיתי הפסקה קצרה, והרעיון הוא לנצל את הזמן בין הפרוייקטים בשביל לחשוב ברצינות על מה אני רוצה לעשות, ואז למצוא איך להכניס את זה לשגרה שלי. ובצורה שלא תהרס בפעם הבאה שיש משהו גדול בחיים שלי.

כי תמיד צצים דברים. אולי אני אקנה דירה עוד שנה כמו שרציתי, וזה חתיכת סיפור. אולי אני אתחיל לצאת לדייטים, או אחפש עבודה חדשה. אבל מה שיידחה לאחר כך, מה שיהיה בעדיפות אחרונה, אף פעם לא יקרה. אבל, ומה שיותר חשוב, אחד מהדברים האלו הוא משהו שדורש רצף, ולכן חשוב לי ליצור אותו. ואף אחד מהדברים האלו לא דורש כמות בלתי אפשרית של זמן. בחודשים האחרונים הצלחתי להכניס הליכה לשגרה בצורה שבה גם כשהשגרה נשברת, כמות ההליכות קטנה אבל לא נעלמת, והיא חוזרץ חזרה כששוב יש מרווח נשימה. והשאיפה שלי היא להכניס את הדברים האחרים האלו באותה הצורה.

אז הכנתי מסמך ובו רשימת הדברים שאני רוצה. ואחר כך עשיתי רשימה של הדברים שאני רוצה לעשות כל שבוע. עשיתי את זה בפורמט של "ערב" בהתחלה, למרות שרוב הדברים לוקחים פחות מערב, חלקם בהחלט יכולים לעשות בסופ"ש בזמן שהוא לא ערב. ואז הבנתי ששמתי יותר "ערבים" משיש ערבים בשבוע, ושזה לא בדיוק ערב, מה שיש לי שם. אבל לא היה לי ניסוח אחר, אז השארתי את זה ככה.

ואז הוצאתי את נייר הממו הצבעוני – כי זה יותר נוח לי מאקסל, וגם יותר כייפי – ורשמתי. ושמתי שם את ההליכות שכבר יש לי, ואת הרמת המשקולות שאני שואפת לחזור לעשות, ואת הכתיבה, פה ולא רק, ואת הפרוייקט הגדול הבא, שאני לא באמת מתחילה אבל כבר יכולה להתחיל לקרוא עליו באינטרנט. כל מיני דברים. וארגנתי אותם לפי ימים והשארתי יום אחד פנוי להשלמות ו…

והיום קלטתי – זה תקציב. זה תקציב של זמן. וזה מסביר גם כמה מהדברים שלא שמתי שם. אני יוצרת לעצמי שעות שינה קבועות – מאז הקורונה השגרה שלי השתבשה, והייתי במחזורים של לקום מאוחר-לישון עד מאוחר – לקום מוקדם כי זה יום שעובדים בו במשרד – להיות עייפה – להרדם מוקדם – לקום מאוחר – וכו'. וזה לא יעיל, ואני יודעת שזה לא יעיל. אז עכשיו יש לי את הנחשיות ואת הפניות הנפשית ואת ההפנמה שזו אכן השגרה החדשה אחרי הקורונה ואני צריכה להסתגל אליה, ואני יוצרת לעצמי מציאות חדשה.

וזה לא נמצא בתקציב הזמן שלי. כי זה מבאס. אני קמה והולכת לישון כל יום, אבל אם קמתי מאוחר, אין לי באמת איך לתקן את זה. ודברים כאלו בתקציב הזמן שלי בעיקר מבאסים. ויש לי נטייה לפרפקציוניזם, והתקציב שלי אמור לתת לי מוטיבציה, לא לקחת אותה. אבל חלק מזה זה כי כל הדברים שיש בתקציב הזמן שלי,א לו דברים שאני רוצה לעשות, ואם לא עשיתי היום אני יכולה לעשות מחר. ואז להשלים בסופ"ש את מה שלא הספקתי במהלך השבוע.

חלק מהרעיון של ארגון זמן שבועי בא מזה שעשיתי רשימה של דברים שאני רוצה לעשות היום, אבל לא ציפיתי להספיק את הכל היום, ואז העברתי את מה שלא הספקתי ליום הבא. אבל לא הייתה דרך להבדיל בין משימות שעברו ככה כמה ימים לכאלו חדשות. והצטערתי שאין לי דרך נוחה להגיד שאני רוצה לעשות משהו פעם בשבוע. אז תקציב הזמן השבועי שלי עושה בדיוק את זה.

עכשיו, אני איתו רק שבוע. אבל כבר עכשיו הוא הפך את סדר העדיפויות שלי לברור ובולט לעין. והוא עודד אותי להחליט שאני רוצה לכתוב פוסטים, וגם לבצע את זה. הוא גם משקף לי מה ריאליסטי ומה לא. אולי עוד שבועיים אני אגלה שזה אפשרי שאני לא אהיה במחסור שינה בימי שני ואעשה משהו מועיל בערב כשאני חוזרת מהמשרד, אבל אם לא, אני אצטרך להשלים עם זה ולהוציא משהו מהתקציב של היום הזה.

וזה בעצם אחת המטרות העיקריות של תקציב. לעמת אנשים עם המציאות. עם כמות הכסף שבאמת יש להם ומה שהם באמת מוציאים אותו עליו. לגרום להם לראות בצורה ברורה כשדברים לא מסתדרים, ולהחליט איך לתקן. זה בעצם הרעיון העומד בבסיס של תקצוב, חוץ מזה שבזמן אין אפשרות להכנס לחוב. כלומר, אפשר לישון פחות, אבל זה מצטבר מהר מאוד, לא כמו חוב צרכני.

זה מה שרציתי לעשות, לראות על מה אני רוצה להוציא את הזמן שלי, והאם אני עושה את זה באמת. שזה בערך מה שאנשים עושים עם תקציב וכסף! ועם אותו רעיון – שלא לתקצב לא אומר שיש יותר כסף באורח פלא, אלא רק לתת למציאות להחליט בשבילך. באותה הצורה, כשאני מתכננת דברים שאני רוצה לעשות בכמות גדולה מהזמן שבאמת יש לי, אני נותנת למציאות, או לאקראיות, להחליט בשבילי. (אולי גם זה רעיון שאני רוצה להרחיב עליו. זו נקודה מהותית באיך שאני חושבת על הדברים האלו.)

אה, ובמבט לאחור, אולי זה מסביר למה לא שמתי דברים כמו "לנקות את הבית" ו"להתקשר לשירות לקוחות" בתקציב הזמן שלי. המטבע פה הוא לא זמן, אלא אנרגיה נפשית. הזמן הוא לא המשאב במחסור שמנע ממני להתקשר לעוד מקום שאני צריה להתקשר אליו, אחרי שחיכתי שעה במוקד בשביל לקבל לא-תשובה לא מועילה. זה זה שאין לי כוח לזה. כשהכנתי את התקציב שלי תהיתי אם להוסיף טלפון אחד כזה בשבוע, ואמרתי שבינתיים לא, ושאני חושבת על זה. אולי אני עוד יוסיף. הייתה תקופה של חודשים שבה לא הייתי צריכה להתקשר לשירות לקוחות וזה היה תענוג, ועכשיו יש שלוש המקומות שונים שאני צריכה להקשר אליהם וזה לא כייף. אבל חוסר הקביעות זה רק חלק מהסיפור.

יש עוד משאבים בצמצום שלפעמים צריך לתקצב. הורים לילדים צעירים עלולים לסבול במחסור בשעות שינה, והם יצטרכו לתקצב את העירנות שלהם, היכולת לעשות דברים בתשומת לב, וגם את הזמן. אנרגיה נפשית, או אולי כוח רצון – היכולת לעשות דברים מבאסים – גם היא מוגבלת. ובסך הכל, כל המשאבים האלו ניתנים להמרה בדרכים כאלו ואחרות. כל תקצוב של כסף הוא בעקפין גם תקציב של "כמה זמן אני מוכנה להקדיש ללהכין אוכל בבית ממוצרים בסיסיים לעומת לבשל ארוחות חצי-מוכנות אבל יקרות יותר, לעומת להזמין טייקאווי". עבור אנשים עם מחסור באנרגיה, יש גם את האלמנט הזה בתקצוב.

זו הייתה ערמה של מחשבות לא הכי מסודרות. אני עדיין חושבת על כל זה – אני מתעסקת הרבה בתקציב הזמן שלי בשבועות האחרונים. וכנראה יש פה עוד דברים לחשוב על זה. אני יודעת שהבנתי נושא כשאני יכולה לנסח אותו בבהירות, ואני עוד לא שם. אני עדיין בתובנה שבלי להבין מה אני עושה, הכנתי תקציב למשאב בצמצום שלי.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s