זמן, סבל, ודברים לא מדידים


(1)
חוק שאת שמו אני לא זוכרת אומר שכל ניסיון למדוד משהו יעוות את המדד, ויהפוך אותו לחסר תועלת. אם מנסים למדוד הבנה של החומר באמצעות מבחנים, הרי התלמידים יתחילו ללמוד למבחנים במקום בשביל להבין.

כלומר, יש איזשהי מהות קשה למדידה, שהיא חשובה לאנשים ואותה רוצים למקסם. אבל אין דרך למדוד אותה ישירות. יש משהו אחר, קל למדידה, שנמצא בקורולציה חזקה למהות הלא מדידה. אז בואו נמדוד אותו! אבל, הקורולציה קיימת בתור תופעת לוואי. ברגע שאנשים ינסו למקסם את המדד, הוא יפסיק להיות כלי טוב כל כך להערכה של המהות הקשה למדידה.

הנה דוגמא פשוטה – כשאנשים עושים ספורט, הם לרוב מזיעים. אם כן, נוכל לבחון את עצימות הפעילות הגופנית באמצעות מדד זיעה! ואם אני מנסה להעריך כמה התאמצתי, זה לא דרך רעה. אבל אם זאת תהיה הדרך בה נקבע הציון בשיעור ספורט, אז מייד יתברר שאפשר להזיע בלי לעשות ספורט. אפשר למשל להמנע מלהשתמש בדאודורנט שמקטין זיעה, או להכנס לסאונה. כל עוד אף אחד לא ניסה להזיע, אלא הזעה הייתה תוצר לוואי של ספורט, זה היה מדד לא רע. לא מושלם, אבל לא רע בכלל. אבל ברגע שהוא הפך למטרה, הזיעה הנמדדת הפסיקה להיות תוצר הלוואי של ספורט, אלא הפכה לתוצר של אנשים שמחפשים איך להזיע.

ועדיין, יש יתרונות גדולים במדידה. היו פעמיים בחיי שהתלבטתי רבות לפני שהתחלתי לתעד משהו, מתוך החשש שאשבש שאת התמריצים של עצמי, ואחליף את התוכן בצורה. בשני המקרים האלו, זה לא קרה, ושמחתי מאוד על כך. הסיבה לדאגה היא מקרים קטנים יותר בהם מתוך תחרותיות, ניסיתי למקסם את ה"ניקוד" בתחרות שאני המצאתי. זה אנושי. זה טבעי. הרעיון של גיימיפקציה, של דירוג ברדיט ושל לא מעט משחקי מחשב, היא שהנטייה למקסם את הניקוד היא טבעית.

(2)

זה בסדר לרצות למדוד דברים. המדידה נותנת מידע, ועם המידע הזה אפשר לעשות המון דברים. הבעיה של מערכות, היא שהן לא יכולות לסמוך על בני האדם. וגם כשהן מוכנות לסמוך, ידע מעורפל שנוגע למהות הוא משהו שקשה לתקשור. וזה לא משהו שאפשר להתייחס אליו בצורה בינאישית. אם אדם אחד אומר שנראה לו שהתלמיד מבין את החומר, והשני אומר שנדמה לו שלא, אז איך פותרים את זה? מבחן נותן מדד אוביקטיבי, גם אם לא מיטבי.

הרבה פעמים, מדידה של משהו משנה אותו פשוט מתוך הלאה למודעות. בפורומים כלכליים העצה הראשונית היא לבנות תקציב – לראות כמה כסף יצא על מה בשלושת החודשים האחרונים. לפעמים, אנשים מגלים שהם בזבזו המון כסף על משהו שלא שווה להם את זה, ושהם יכולים להוריד אותו בקלות. זה יתרון אחד למדידה. חסרון שנדיר שקורה, אבל יכול לקרות, זאת מודעות יתר, שמונעת מאדם להנות ממשהו.

מדד מאפשר דיאלוג עם המציאות. לא הבנה מושלמת, אבל הרבה פעמים יותר ממה שהיה מקודם. כדי להפיק ממנו את מיטב התועלת, הוא צריך להיות דו צדדי. אקח דוגמא אחרת – ספרים. בגודרידז יש אפשרות להגדיר אתגר של מספר ספרים לקרוא בשנה, ויצא לי לשמוע ממספר נשים שהאתגר עודד אותן לקרוא יותר.

מהצד שלי, לפני יותר משנה התחלתי לתעד את הספרים שאני קוראת. וכך גיליתי כמה ספרים אני קוראת בשנה. תוצאה לא צפויה של זה הייתה שהפסקתי לדאוג שלא יהיה לי מה לקרוא, כי אני יודעת שאני לא קוראת כל כך הרבה ושיש לי מספיק ספרים. תופעה אחרת היא ששנה שעברה היו כמה חודשים בהם קראתי רק ארבעה ספרים בחודש, והם נגררו כמו מסטיק ולא נהנתי. השנה היה חודש בו לא קראתי כלום. ואז הסתכלתי אחורה והבנתי שבעצם החודשים של קריאה לא זורמת וגרועה האלו, היו חודשים בהם הייתי צריכה פשוט לא לקרוא.

הדיאלוג הזה חשוב, והוא לא מתאפשר אם יש תחרותיות יתר בה המטרה היא לקרוא כמה שיותר ספרים, נקודה. המטרה שלי היא להנות מתחביב הקריאה שלי. כמות ספרים היא פרוקסי לכמה שאני נהנית מהקריאה. אם בפסברואר לא קראתי כלום, בינואר קראתי יותר מעשרה ספרים, כי נתקלתי בסדרה שנהנתי ממנה מאוד ובלעתי כל ספר ממנה ביומיים. אבל יש לי את שיקול הדעת להסתכל על הנתונים, ולא לבלבל בין מהות – הנאה מקריאה – לבין המדד, כמות ספרים.

(3)

ומה הזמן והסבל קשורים לעניין? אתחיל בכך שסבל היא לא המילה המדוייקת. המילה הנחוצה לי היא משהו שהוא לא כייפי, אבל במידה הרבה יותר… מתונה. התחושה שאני מרגישה כשאני עושה מטלות. מטאטאת, שוטפת כלים, הולכת לדואר. אני לא נהנית, ובמידה מסויימת אני אנטי-נהנית, אבל לקרוא לזה סבל מרגיש אובר-דרמטי.

זמן וסבל אלו שני מדדים למטלות. ואני רואה באופן קבוע אנשים מתייחסים לכמה זמן לוקח לעשות מטלות כאלו ואחרות. וזמן שלוקח הוא מדד אמיתי ולפעימם חשוב. למשל, כשצריך לתכנן לוח זמנים. אולם הרבה פעמים ראיתי אנשים מתייחסים אליו ומתכוונים למשהו אחר.

לי יש תחושה אינטואטיבית של כמה מטלה היא "כבדה". התחושה הזאת היא שקלול של זמן, סבל, ואנרגיה מנטלית. למשל, להכין סלט כרוב מרגיש לי יותר קשה מלהכין סלטגדול. זאת למרות שסלט כרוב כולל רק חיתוך של הכרוב והוספת שמיר. הסלט הגדול כולל חיתוך של שתי עבניות, מלפפון ופלפל, בישול של שלוש ביצים וחיתוכן, וחיתוך גבינת פטה. זה לוקח יותר זמן. אבל הכנתי אותו הרבה יותר פעמים, ולכן הוא לא דורש את הריכוז שלי. אני יכולה לשמוע ספר או לחשוב על דברים במקביל להכנתו.

עשיתי לא מעט כדי שלא יהיו מטלות שנמצאות בצד השלילי של גרף ההנאה-סבל מבחינתי, ולכן אני כרגע מתקשה להביא דוגמא למטלה כזאת. אבל עצם המאמץ שהקדשתי לזה מעיד על כך שסבל זה באסה ואני רוצה להמנע ממנו. אולי המילה שאני מחפשת היא בכלל ביאוס? בעצם, הנה מטלה מבאסת: לחכות לנציגי שירות. היא לא דורשת מאמץ בכלל – אני מתקשרת, ואז שמה את הטלפון על רמקול ומחכה לתגובה. ולרוב אני יכולה לגלול בפייסבוק במקביל. ועדיין, היא מבאסת.

כשאני חושבת על מטלות, מה שאני מנסה להמנע ממנו זה בדיוק הבאסה הזאת. ואני תוהה כמה מהשיח שיש על מטלות שמדבר על חסכון בזמן – למשל, כל הפרסומות שאומרות כמה המוצר מוצלח במונחי זמן שנחסך – הן בעצם שיח על פרוקסי. כי קשה לדבר על התחושה האינטואיטיבית הזאת. כי היא שונה אצל אנשים שונים. וכי איך בכלל אפשר למדוד אותה? ועדיין, כמה מכל זה זה בעצם מטרה אבודה?

(4)

הבעיה היא לא שפרסומת אומרת שמדיח כלים חוסך זמן, אלא שהגדרת לא מדוייקות יוצרות חשיבה לא מדוייקת ומבולבלת. וכשמדובר בנושאים כשגם ככה מלאים בערפל, זה לא קשה בכלל להתבלבל.

יש אנשים שהזמן שלהם באמת חשוב. היו לי תקופות בחיים בהם הייתי חוזרת הביתה מאוחר ולא היה לי זמן לכלום. במקרים כאלו ממש הרגשתי את הזמן המועט שנשאר לי ואת הבזבוז הנפשע שלו על דברים כמו להכין אוכל ולשטוף כלים. ויש תקופות בחיים בהם יש לי די זמן, ומה שאני רוצה זה להקטין את מידת הביאוס. אלו שני דברים שונים.

באותה המידה, בתקופה לפני הקורונה, בה עבדתי במשרד וגרתי רחוק ממנו, הזמן הרלוונטי לבישול מבחינתי היה הזמן ברוטו, לא רק הזמן נטו שצריך להקדיש. (פה אני מתעלמת מהחשיבות של זמן רצוף ללא הסחות דעת לדברים מסויימים) אם הייתי רוצה להכין פשטידה שכוללת בישול מקדים של כרובית וברוקולי, הייתי צריכה להחשיב את הזמן הזה, כי לא היה לי כל כך הרבה זמן. בכל הזמן מאז בו אני עובדת מהבית, לבשל דברים שדורשים ליטרלי לשים אותם במים עם מלח ולחכות זה לא זמן שאני סופרת. זה לא דורש ממני מאמץ להכניס תפוחי אדמה לא קלופים/ביצים קשות/ברוקולי/כרובית לסיר ולחכות. יש לי את כל היום, אחרי הכל…

המצב עם כביסה הוא דומה. הזמן להפעיל כביסה הוא חמש דקות. הזמן לתלות הוא אולי עוד רבע שעה במקרה הרע. אבל הצורך לחכות שעה הוא מה שלא היה מאפשר לי להפעיל כביסה בימים רגילים, פעם, בעבר החשוך, בו לא ניתן היה ליצור תוכנית מושהית שתפעל לפנות בוקר. גם עכשיו כביסה מוגבלת לימים בהם אני לא במשרד – אני חוזרת להביתה הרבה אחרי השעה שצריך להחזיר את הכביסה הביתה, כמה שעות אחרי שהיא מתחילה שוב לספוח לחוץ מהחוץ במקום להתייבש. להחזיר מתקן כביסה הביתה לוקח חצי דקה. אבל בלי טלפורטציה, אין דרך לעשות את זה כשאני במשרד.

אז יש אנשים שמדברים על זמן. וזמן יכול להיות זמן נטו או זמן ברוטו, בהתאם לארגון החיים של אדם מסויים. ומדברים לפעמים על מאמץ. ולפעמים על התחושה האינטואיטיבית שהיא ערבוב של הכול. ולפעמים גם מדברים על הבאסה עצמה.

(5)

קשה לדבר על הבאסה עצמה. הבאסה היא סובייקטיבית. לפעמים אנשים פשוט אוהבים או לא אוהבים מטלה מסויימת, כי ככה. ובעוד שיש תבניות מסויימות, יש שוני רב. אני נתקלתי בדיונים על זה בעיקר בסביבות שנוטות לרפואה אלטרנטיבית וניו אייג'. במקרה הטוב, להתפתחות פסיכולוגית. אני אקשר לרשימה הזאת על השנאה לפינוי מדיח הכלים וההתמודדות איתה. זה לא הדרך שלי, אבל זה חלק חשוב ממה שחשוב לי.


למשל, אני לא אוהבת לשטוף כליפ כי זה משעמם. אם אני שומעת ספר או מוזיקה, זה משמעותית פחות מפריע לי. זה כייף, אבל נייטרלי. אני לא אוהבת לשטוף כלים במים קרים. זה כבר עניין של אי נוחות פיזית. ואני לא אוהבת לשטוף כלים כשלא מתחשק לי. פה למדתי לרכב על הגל, וזה מיומנות חשובה שרלוונטים להקשרים שונים.

וזה שיח מעניין, וחבל לי שהוא מוגבל לסביבה מסויימת שכוללת בתוכה אלמנטים בעייתיים להפליא, כמו התנגדות חיסונים. הייתי שמחה ליחס רציני יותר לנושא של מה גורם לנו להתבאס מדברים ומה גורם לנו לאהוב אותם.

אבל בהקשר הזה, זה גם שיח מבלבל.

(6)

אז על מה אנשים מדברים כשהם מדברים על עבודות הבית?

זה יכול להיות הזמן שנגזל להם מלוח זמנם העמוס.

זה יכול להיות הזמן-ברוטו, הזמן שבו הם צריכים להיות בבית וזמינים במקום ללכת למשרד, והלוגיסטיקה הקשורה.

זה יכול להיות תחושת הבאסה

זה יכול להיות האנרגיה המנטלית הנדרשת כדי לבצע מטלה, או אנרגיה מסוג אחר. למשל, בשביל להתמודד עם בירוקרטיה

זה יכול להיות תחושה אינטואטיבית שהמטלה קשה ואני לא רוצה לעשות אותה, שמורכבת מאיזשהי פונקציה של כל הנ"ל.

כשמשתמשים במונחים לא ברורים, אי אפשר להבין.

אין לי פתרון, אבל לשים לב לבלבול, להבין אי הבנה, זה הרבה פעמים צעד חשוב בפני עצמו במניעת קצרי תקשורת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s