אחת הדרכים לתאר קשרים סיבתיים היא בתור גרף בו יש חץ מסיבה לתוצאה. אני מאמינה גדולה בכך שאמונות צריכות לשלם שכר דירה בתחזיות. וזה אומר, בין היתר, שאם אני מחברת עוד טענה לגרף, הטענה הזאת צריכה לגרור תחזית כלשהי. זה לא אומר שהיא תהיה בת הפרכה בקלות. או בצורה וודאית, או בצורה שיש סיכוי ממשי שאתקל בה במציאות. היא יכולה להיות תחזית מהסוג של "אם אני רואה דבר X, יש 5% יותר סיכוי לראות אלמנט Y". רק עם תחושה מעורפלת במקום 5%, כי ככה עובדת אינטואיציה אנושית.
אבל, התחזית הזאת צריכה להתקיים. וזה אומר שאני יכולה לשים לב אם אכן יש יותר Y כש-X, ולראות אם התפיסה שלי של המציאות נכונה או שגויה. להשוות את המפה למציאות, ולתקן טעויות אם אני מוצאת כאלו. אבל אפילו יותר חשוב מזה – זה הדרך היחידה להמנע מפלוגיסטון, או מקרני N חמקמקות. הדרך היחידה לוודא שלקונספט שלי יש משמעות, שאני לא ממציאה משהו שלא קיים, משתמשת במילה נטולת תוכן ומשלה אותי לחשוב שיש לה תוכן.
זאת סכנה שתמיד קיימת, כשעוברים דרך יותר מידי רמות של אבסטרקציה, לאבד את הקשר בין המפה למציאות. זה לא סיבה להמנע מבניית גרף סיבתיות מסובך ומרובה בשלבים. קודם כל, כי המפה אמורה לשקף את המציאות, והמציאות היא מסובכת. לכן כל ניסיון לתיאור אמין של המציאות יהיה מסובך. אבל יותר מזה, האבסטרקציות האלו מועילות. יש לנו המון דוגמאות לאבסטרקציות בעלות תוכן ממשי. מתמטיקה היא הדגומא המתבקשת, וגם המקרה היחידי בו אפשר להסיק מסקנות בלי לבסס אותן על נתונים אמפיריים בלי לסטות הרחק מדרך האמת. כשהתפתחות טכנולוגית יוצרת מצבים בהם יש משמעות אמפירית למבנים מתמטיים שבער נראו אבסטרקציות מנותקות מהמציאות, מתברר שוב ושוב שהמתמטיקה עובדת.
במקרים קרובים יותר למציאות, תכנון מבוסס על רמות על גבי רמות של הפשטה. שפות תכנות עיליות יותר הן אלו שיש בהן יותר הפשטה, ולכן קל יותר לכתוב בהן דברים מורכבים, כשמתמשים בפתרונות ארוזים לבעיות קטנות יותר בתור אבני הבניין לבניית דברים מסובכים יותר. שפות התכנות הבסיסיות יותר עדיין נחוצות, ועדיין מאפשרות יכילות רבה יותר. אולם הנוחות של ההפשטה מנצחת.
המערכת הפיננסית שלנו מבוססת על הפשטות על גבי הפשטות, עד כדי כך שאנשים בקלות מתבלבלים וחושבים על כסף בתור דבר בעל ערך כשלעצמו. ובחי היום יום, זה קירוב מדוייק מספיק. אבל גם פה, יש מכשירים פיננסיים על גבי מכשירים פינססיים, והניתוק בין רמות ההפשטה למציאות יכול לגרום לבעיות גדולות. אבל זה עניין לפוסט אחר, וכזה שמוטב שיכתוב מישהו בעל יותר ידע בכלכלה ממני.
וחזרה לדברים יותר יומיומיים. למשל, הגדרה בספרות. איך אפשר בכלל לדעת שההגדרה היא משמעותית? למשל, אם מבקשים מקבוצה של אנשים למיין דברים לפי האם הם נכללים בקטגוריה. אם רובם ממיינים באותה צורה, נראה שיש פה איזשהי משמעות. אם שואלים אנשים שונים וחצי מהם בוודאות מוחלטת מסבירים למה הספר שייך לתת קטגוריית ספרות מודרנית עירונית, והחצי השני מסביר בביטחון לא פחות למה הספר כלל לא שייך לקבוצה, אז בנקודה הזאת אתחיל להטיל ספק בכך שלצירוף המילים "ספרנות מודרנית עירונית" יש בכלל משמעות.
אפשרות אחרת, וכנראה מסובכת יותר, דורשת להגדיר מה זה אומר. כמובן, קטגוריות אנושיות נוטות להתקיים בתור קלאסטר במרחב הדברים, בתור הצבעה על קבוצה של דברים שחולקים מאפיינים משותפים, לאו דווקא עם יכולת להסביר מדוייק מה משותף לכל הדברים הללו. אבל, בשביל לקרקע את הקונספט, לא נחוצה הגדרה מושלמת. כל מה שצריך זה איזשהי תחזית. למשל, ספרות מודרנית עירונית צריכה להכתב בהווה (כלומר, בשנה שבה המאפיינים הטכנולוגיים דומים לשנה בה נכתב הספר. הספר יכול להיות על עולם בלי סמארטפונים אם הם לו היו נפוצים בשנה בה הוא נכתב, אבל עכשיו הוא כבר חייב להכיל סמארטפונים, כי הם חלק חשוב מהעולם המודרני), ולהתרחש במרכז עירוני. ואז אפשר לדרג ספרים על עד כמה הם ספרות עירונית מודרנית, ועד כמה הם מתרחשים בעיר ומתרחשים בעולם המודרני, מאחת עד עשר. והציפייה שלי תהיה למצוא קרולציה חיובית, וחזקה.
הדוברת הראשונה 