העקרונות שעובדים בקנה מידה גדול לא תמיד עובדים בקנה מידה קטן, אבל הרבה פעמים הם כן. ובהרבה מקרים, אם אני באמת מבינה עקרון כלשהו, אם הוא הופך לחלק מהדרך בה אני חושבת על דברים, אז אני אחשוב כך בכל ההקשרים, לאו דווקא בהקשר המקורי. כך יצא שרוב הפעמים בהם קישרתי בפייסבוק את הפוסט כשחומות המיתוס רועדות, לא קישרתי אותו בהקשרים פוליטיים, אלא בהקשרים אישיים. הכחשת מציאות בקנה מידה קטן. בימים אלו, הדוגמא הכי מתאימה היא אנשים שגוססים מקורונה ועדיין לא מאמינים בקיומה.
הגדר של צ'סטרטון הוא עיקרון שמרני שהכרתי בשלב מאוחר של חיי (כמו רוב העקרונות השמרניים), ולקח לי זמן להבין שהוא כמעט זהה לעיקרון שאימצתי בחיי האישיים. הגדר של צ'סטררון היא העיקרון שאם את רואה גדר עומדת באמצע שום מקום, אל תהרסי אותה לפני שהבנת למה היא שם. אולם רק כשקראתי את הפוסט הזה על הריסת גדרות צ'סטרטון בנוכחות שור, הבנתי שיצא לי להמציא מחדש את העיקרון הזה, שזה אותו עיקרון בגללו אני שוקלת את האפשרות שארצה מתישהו לקנות דירה ברצינות. רוב הדיונים שראיתי על גדרות צ'סטרטון היו בהקשרים חברתיים פוליטיים – על סיבה לאסור על חתונות שאינן בין גבר ואישה, או גירושים ללא עילה.
כשהייתי ילדה, היו הרבה דברים שלא הסכמתי איתם עם ההורים השמרנים שלי (בעיקר אמא שלי, כי אבי לא לקח כמעט חלק בחיי) בנוגע לאיך צריך לחיות. לא היו לנו דיונים של ממש בנושא, אלא אמא שלי חשבה שיש דרך נכונה לעשות דברים, וכשאני אגדל אני אראה את הסיבות שלה. אני חשבתי שלעולם לא אבחר בבחירות שלה, כי הן דורסות העדפות שיקרות ללבי בלי סיבה טובה. המציאות, פעם אחר פעם, הראתה ששתינו טעינו. או ששתינו צדקנו – משנה מאיפה להסתכל.
אמא שלי באמת ראתה משהו שלא ראיתי. לדגומא, בכל מה שקשור ללבוש. אמא שלי לא הכריחה אותי ללבוש בגדים לא נוחים כמעט אף פעם, אבל היא מיד פעם ניסתה להציע את הבגדים היותר אלגנטיים ובוגרים על פני ההעדפה שלי לטריקו. עכשיו (כלומר, לפני הסגר) אני עובדת בעבודה אליה לא מקובל להגיע במכנסי טריקו, ומן הסתם, אני לא לובשת מכנסי טריקו במשרד. אבל אני גם לא לובשת את הבגדים המאוד לא נוחים שמסיבות מסתוריות חביבים על אימי. יש לא מעט לבוש כזה, אלגנטי מבלי להגביל את התנועה, אם מחפשות.
דברים כאלו קרו יותר מפעם אחת. והמסקנה שהסקתי מהניסיון שלי, הוא שאם מישהי אומרת לי גרסא כלשהי של "כשתגדלי תביני", היא כמעט בטוח טועה, ואני לא אאמץ את הדעה שלה באורך פלא עם הזמן. אבל כמעט תמיד יש לה איזשהו פריט מידע חשוב, שהיא לא רוצה או לא יכולה להעביר לי. עכשיו אני רואה את פער המידע הזה בתור מה שהוא, ומתייחסת ברצינות לכך שאם יש משהו שרוב האנשים עושים, יש סיכוי לא קטן שמתישהו גם אני ארצה לעשות אותו. זה לא אומר שאני צריכה לעשות אותו עכשיו, מראש. למשל, אני שמחה שבתיכון הלכתי באיזה לבוש שבא לי. לא הייתי מרוויחה דבר מללבוש בגדים פחות נוחים מראש. וזה אפילו לא אומר שבהכרח אעשה את זה – אומנם הרחבתי חמש יחידות פיזיקה בתיכון, כפי שהורי רצו, אבל לא המשכתי עם זה. והבחירה שלי במדמ"ח לא הזיקה לי בשום צורה, וכנראה עדיפה גם על פי הקרטריונים של ההורים שלי להצלחה מקצועית. הנסיבות יכולות להשתנות. אבל בהחלט יכול להיות שמתישהו בעתיד ארצה, למשל, לקנות דירה. ואשמח על זה שאני בוחרת לחסוך את הכסף עכשיו ולא לבזבז אותו על טיולים בחו"ל.
העובדה שהגעתי למסקנה הזאת בעצמי היא בעיני כשל בתקשורת. גם מצד הוריי, שיכלו להדגים עקרונות שמרניים אך לעולם לא להסביר אותם. אבל גם מכל התנועה השמרנית. בזמן האחרון נתקלתי בפייסבוק מידי פעם בהסברים רעיונות שמרניים, אבל זה קרה ממש לא מזמן, ותלוי במידה רבה בדרכים האקראיות למדי בהן אני רוכשת חברי פייסבוק חדשים, ובאלגוריתם הקפיריזי של פייסבוק. מבחינת בלוגים בעברית, אני מכירה בלוג אחד ויחיד שראיתי בו הסברים טובים לרעיונות כאלו.
אולי זאת הסיבה, שלמרות שאני נוטה להיות בצד הליברלי-שמאלני של המפה בהקשרים לא כלכליים, כשאני כותבת על פוליטיקה, אני רוצה להציג בעיקר את העמדה השמרנית. קראתי כל כך הרבה טקטסים מעניינים ומאירי עיניים על העמדה הליברלית, שמציגים אותה היטב. שוכנעתי על ידי טקסטים כאלו. לא היה לי קושי למצוא אותם. אבל לא נתקלתי באיזשהם טיעונים משכנעים לטובת עמדות שמרניות-ימניות רבות במשך יותר מעשר שנים.
בצורה דומה, כותבת הפוסט על הריסת גדרות צ'סטרטון בנוכחות שור מתארת מצב בו יש גדרות כאלו שקיימות מסיבות טובות, אבל השומרות על הגדרות האלו לא יודעות מה הן הסיבות האלו. הן לא מביאות סיבות בכלל, או מביאות סיבות ששגויות בברור. אבל הסיבות האלו הן לא הסיבות האמיתיות לקיומן של הגדרות.
המסקנה הטנטטיבית שלי היא שהרבה עמדות שמרניות נובעות מאיזשהי זהירות צ'סטרטונית מוצדקת, אבל בלי יכולת לנסח במילים, והרבה פעמים בלי ידיעה, לסיבה של העמדות האלו. וזה בעייתי. גם כי העדר המידע מקשה על יצירת שינויים בעת הצורך. אבל גם כי הרבה רעיונות שמרניים נוצרו כתוצאה מניסוי וטעייה שעלו בדם. ערכים ליברליים-קלאסיים כמו סובלנות דתית, חופש הדיבור, ושאר הגבלות על על פעילויות עונות בין פלגים יריבים נוצרו בעבר בו אנשים ברחו ליבשות אחרות מפני רדיפות דתיות, בו אנשים ראו במו עיניהם איך היכולת של המנצח לשרוף את כתבי היד של האויבים שלו הופכת ליכולת לשרוף את כתבי היד שלו אחרי מהפכה.
העקרונות האלו עומדים בניגוד לאינסטינקט האנושי. בגלל זה לקח להם כל כך הרבה זמן להופיע. ובגלל זה הם נשחקים עכשיו. כי קם דור ליברלי שלא זוכר איזה נזק הם מיועדים למנוע. הם לא שמרנים, הם לא יעשו משהו כי ככה תמיד עשו אותם. ולפעמים הם שמרנים, אבל הם רוצים לחזור לעבר שלפני העקרונות האלו. אינרציה גרידא לא מספיקה בשביל לשמר אותם.
צריך לשכנע אנשים שהם נכונים. צריך להגיד למי שעכשיו בצד המנצח שהיא יכולה להיות בצד המפסיד, ואם היא תשנה את כללי המשחק ככה שאפשר יהיה לפטר יריבים פוליטיים, עוד עשר שנים יכולים לפטר אותה. וכדאי מאוד שמי שאומרת את זה תהיה מישהי שהזדעזעה גם כשפיטרו מישהי שמתנגדת לה פוליטית. ושמי שמנסים לשכנע לא פוטרה בעצמה בגלל הדעות הפוליטיות שלה, ולא תגיד עכשיו שהכללים האובייקטיביים האלו הם בולשיט, והם לא הגנו עליה, והיא לא מתכוונת להפנות את הלחי השנייה. כי העמדה שההסלמה שלה יותר גדולה מההסלמה של היריד הפוליטי שלה זה עמדה שקשה מאוד לשכנע בנכונותה, גם בלי המעורבות של הפוליטיקה, קוטלת הבינה.
מעניין מאד, תודה!
פעמים רבות קשה להציג טיעונים מרחיבים בעמדה השמרנית כי התפיסה השמרנית מבוססת על אבולוציה רעיונית-חברתית-מוסרית שמשולבת ברעיון היד-הנעלמה (ברק אמנם ניסח אותו בהקשר הכלכלי, אך זו אמירה על מערכות באופן כללי). משך ההיסטוריה כלל בתוכו אינספור אירועי ניסוי וטעיה, אינספור תובנות שהבריקו בשכלים האנושיים, ואינספור החלטות שהועילו או הזיקו לחברה בה התקיימו. ופעמים רבות החלטה שהתקבלה בשנה מסויימת הניבה פירות (או מנעה אסונות שאין לנו גישה אליהם) רק בזמן מאוחר הרבה יותר. ובדומה מעט לאמירה של קאנט על המוסר, יש דברים שהמשמעות שלהם והכוח שלהם (או הרעל שלהם) מתגלה רק כשהם מופצים על פני מרחב אדיר של חברה אנושית. והחקירה של התועלת של כל פרט היא עבודת פרך, ולעיתים נשגבת מידי מהשכל האנושי לפחות הנוכחי. אם בביולוגיה שכל הפרטים ידועים לנו בכל זאת יש המוני רכיבים בכל איבר שעוד לא ידוע תפקידם הפרטי אבל ידוע תיפקודם הכללי, על אחת כמה וכמה בעולם הרוח שבו הרבה פרטים לוטים בערפל ממילא.
דווקא המיסתורין שיש בעולם הרוח השמרני הוא עדות לחוכמה עמוקה שמשוטטת בו, ולא להיפך.
בתור מי שקראה הרבה טיעונים שמרניים מוצלחים עד מאוד בשנים האחרונות, זה לא כזה קשה להציג טיעונים לטובתה. למשל, במקרה של היד הנעלמה, יש המון כתיבה לטובת הגישה הזאת, עם הסברים ודגומאות לדרכים בהם זה משתבש. אני יכולה לחשוב על שני ספרים שלמים שמעלים את הטענה הזאת – Seeing Like a State, The Secret of Out Success.
מה שקורה הוא משהו אחר – הבסיס של התפיסה השמרנית הוא אינטואיטיבי במקום אינטלקטואלי. זה הרבה פעמים הגנה על הדברים שמרגישים מובנים מאליו. בזמן שהשינוי מהאינרציה הוא יוצא דופן. אנשים שיוצאים מהמיינסטרים נוטים לחשוב על הבחירה שלהם הרבה יותר ממי שלא ביצעה בחירה מודעת. והשמאל בתור שבט מקושר יותר לאונברסיטה ואינלקטואליות וללמוד לנסח דברים במילים.
אני אימצתי הרבה דעות שמאלניות אחרי שקראתי טיעונים ששכנעו אותי. הימין בזמן האחרות מנסה לסגור את הפער, אבל יש משמעותית פחות אנשים מהימין שמנסים לשכנע מצורה אינטלקטואלית. בצורה של טיעונים, ולא בצורה של פניה לרגש ולאינטואיציה. והם נוטים להיות יותר ליברטריאנים מאשר שמרנים סטנדרטיים.
הבעיה בתפיסה שאתה מציג (ובהרבה גישות אחרות. אני באמת רוצה לסיים כבר לכתוב את הפוסט על זה) הוא שהיא לא כוללת תנאי עצירה. למשל The Secret of Out Success מביא המון דוגמאות לפרקטיקות תרבותיות שהכילו מידע מועיל ושהמעבר לגישה מערבית מנוהלת מלמעלה הובילה לבעיות. אבל בסוף, התרבות המערבית ניצחה. חקלאות מערבית באמת יותר מוצלחת, בגלל היתרון של הגודל. גם אם המעבר שלה למקומות מסויימים כלל את המציאה דרך ניסוי וטעייה את הדברים שאנחנו לא יודעים, זה היה שווה את זה.
החברה המודרנית כוללת המון טכנולוגיות חדשות שאין לנו שמץ של מושג איך להשתמש בהן. רשתות חברתיות נניח, או אינטרנט, או טיסה מהירה לכל העולם. שלא לדבר על כל ההתקדמות הרפואית. הצדדים החיוביים גדולים בסדרי גודל מהצדדים השליליים. גישות שמרניות לא מכילות ידע איך להגיב לדברים החדשים בעולם. והסירוב להן הוא לא דבר מוצלח.
הניסיון מראה שדבר חדש יכול לבוא עם חסרונות לא צפויים, אבל גם שהרבה פעמים זה לגמרי שווה את זה. והבעיה בעולם המתחדש מהר מאוד שלנו הוא שיש הרבה חידושים שבהם לא ברור מה לעשות. והשמרנות לא נותנת פתרון מוצלח לזה. לפחות לא למי שחושבת שלודיזם זה רעיון זוועתי.
אני לא חושב שהבסיס של התפיסה השמאלית היא אינטלקטואלית דווקא. היא אינטואיטיבית במידה שווה, אלא שהאינטואיציה שלה היא המרדנות. התחושה שחייבים לשנות, שהזקנים לא מבינים, שחבל על אינסוף האפשרויות שאנחנו לא רצים אליהם.
אני כן מסכים שהשמאל בהחלט יודע להשתמש במילים, ומשום כך יש תדמית אחרת סביבו. זה לא מנקה את הכשלים אלא מסווה אותם.
הימין לא מנסה לסגור את הפער, אלא רק בישראל. הוצאות הספרים שמתרגמות ספרות שמרנית מביאות ספרות שכבר קיימת זמן רב בעולם הרחב.
אני אגב לא חושב שהשמאל מציב טיעונים או מתייחס לטיעונים של אחרים. השמאל מניח הנחות, מצהיר אקסיומות, ויש לו מספיק כוח כדי להחדיר את זה ללבבות. ההידבקות לסוציאליזם אינה רציונלית אלא נעימה, הטענות נגד הכיבוש אינן מתאימות למצב העובדתי והמשפטי בעולם אלא נצמדות לחמלה, אותו כנל בנושא צמחונות ואי אכילת בשר, אותו כנל במוסר המלחמה במערב בכלל. גם שחרור המיניות של מרקוזה נובע מטעמים אנרכסיטיים ולא מטיעון עומק.
פרידריך האייק דן באריכות בזה ביומרה קטלנית, ותומאס סואל מנתח את זה בעימות בין השקפות.
איין ראנד, למשל, במרד הנפילים מראה בהצלחה יתירה בעיניי עד כמה הרעיון השיתופי של "לעבוד לפי היכולת, ולקבל לפי הצרכים" – שהוא שובה לב ומוח במבט ראשון ושני – הוא מעוות מאוד ומוביל *בהכרח* למערכת דיכוי חברתי מובהקת.
גם פורום קפה שפירא עושה את זה – כלומר, מציג טיעוני עומק – במלוא הקיטור. (מכירה אותם? ראית הרצאות וסדרות שלהם?)
גם הלן פלקרוז וג'יימס לינדזי בתיאוריות ציניות, וחיים נבון בלא-תקין חושפים את ההנחות הרגשיות לגמרי של המחשבה הפרוגרסיבית החדשה. אינטלקטואליזם? זו בעיקר תדמית. גם כי לא חסרים אינטלקטואלים ימניים, וגם כי מאחורי עטיפה מילולית מבריקה השמאל מחביא לא מעט סתירות, לא מעט התעלמות מהמציאות, ולא מעט הנחות יסוד שהן פשוט אחרות ומזה נובעים הבדלים.
לא הבנתי מה התכוונת בפסקה של התנאי עצירה. אשמח לביאור.
והחידושים – מבאיזו בחינה? יש דברים שהפיתרון הוא תפיסה אחרת של המציאות, בעוד שאת מבקשת (אולי לא במודע) פיתרון בתוך המערכת השמאלית.
יש אירועים ותופעות שהפיתרון להם הוא הוא השמרנות.
הבסיס של שום תפיסה הוא אינטלקטואלי. הכל תמיד מתחיל מאינטואיציה מוסרית. אבל אינטואיציה היא דבר קשה לביטוי במילים, קשה לתקשורת. השמאל עושה הרבה כדי לתקשר את התפיסה שלו לאנשים שלא מתחילים מאותן אינטואיציות, והימין – משמעותית פחות. הטיעונים המרכזיים של הימין ברובם עדיין נשמעים כמו גרסת איש הקש של עצמם אם אתה לא מבין המון דברים שהם לא מסבירים, אם אתה לא בא מאותה מערכת אינטואיטיבית. זה נשמע כמו בולשיט גם להרבה אנשים ש*באים* מאותה מערכת אינטואיטיבית.
אתה מדגים את זה לא רע פה. אתה מעלה ברצינות טיעון נגד… קומוניזם? התפיסה הזאת שרוב מוחלט של האנשים לא מחזיקים בה? אתה מודע לזה שאתה נשמע כמו איש קש של ליברטריאני, כן? ואני נתקלתי בהרבה כאלו לפני שוויתרתי על האפשרות לדיון אינטיליגנטי איתם, למרות שאנחנו חולקים את רוב התפיסות הכלכליות שלנו.
ההנחה שלך שחמלה היא לא רציאונלית זה בדיוק מה שאמרתי מקודם – אתה מניח מראש שהאינטואיציה שלך נכונה. מי שלא מסכים יראה בך אדם רע לב ונטול חמלה, וזהו. אתה לא רואה כמעט ימין שטוען בשם החמלה והעזרה לעניים.
אין שום ניסיון לגשר על פערים בהבנה. אין ניסיון להבין את הצד השני, ולהביא טיעונים שישכנעו אותו.
מבחינה כלכלית אני יותר ימין משמאל, אבל אין שום טיעון רציני שמסביר למה המדינות הנורדיות, שהן חופשיות כלכלית הרבה יותר מישראל, אבל יש בהן לא מעט תשלומי העברה, לא עדיפות על ארצות הברית. עכשיו, הכלב קבור במילה "רציני", מן הסתם. אבל באיזשהי נקודה יש שתי מדינות, שתיהן חופשיות כלכלית, אחת עם יותר תשלומי העברה לעניים (ויותר הומוגניות) ואחרת עם פחות, ואין שום דרך "רציאונלית" להכריע איזו מהן יותר טובה, שתיהן יעילות פארטו, שתיהן מייצגות ערכים שונים.
באופן כללי, היומרה הזאת ל"רציאנוליות" היא אחד מהדברם שנראים ממש מגוחך מהצד השני, ואני לא חושבת שרוב האנשים טובים מספיק ביכולת לדמיין את הצד השני בשביל להבין את זה.
בנוגע לאינטואיציה מוסרית בנוגע לסמכות, השמאל אכן נוטה להלל את המרידה בזן שהימין את הקונפורמיות, אבל זה חלק חלש ולא משמעותי בסך הכל. זה תוצאה יותר מסיבה. גם הימין וגם השמאל בסוף רוצים לעשות מה שנכון בעיניהם. (וכאן צריך לבוא דיון ארוך על היחס בין טיעונים, אמונות, אינטואיציה מוסרית ואסתטיקה, ואיך אפשר לתת לדברים לפעפע משלב הטיעונים מטה, עד לאינטאיציות ואסתטיקה.)
אני אסכם שוב את הטענה שלי, כי בתגובה הזאת בעיקר עניתי לך. השמאל טוב יותר מהימין לתקשר עם אנשים שלא חולקים את האקסיומות שלו, ולשכנע אנשים בנוכונותן. נראה שאתה רואה את זה בתור "מספיק כוח", ובכך מפספס חלק חשוב במפה של המציאות. הסיבה שהשמאל השיג כל כך הרבה היא כי הוא פונה לאינטאיציות מוסריות של חמלה ושיוויון. לראות בזה כוח חברתי זה לא להבין משהו מאוד חשוב.
מצטער על התגובה המאוחרת. רק עכשיו ראיתי את ההתראה במייל.
נראה שפספסת את הטענה שלי. התפיסה הכלכלית מוזכרת כפרט אחד בלבד, כדוגמא מיני כמה של תת-תפיסות שמאליות שמרחפות מחוץ לעובדות או למערכת משפטית או ללוגיקה.
לא לחינם הפניתי מיד אחרי זה לפרידריך האייק ביומרה כלכלית ולתומאס סואל בעימות בין השקפות. האמת היא שתומאס סואל צריך להיות הראשון בסדר הקריאה.
ובדבריך את סותרת את עצמך כאשר את טוענת עכשיו ששום תפיסה אינה אינטלקטואלית בעוד שבתגובה הראשונה שלך אלי כתבת שזה עצמו ההבדל בין ימין ושמאל; שהבסיס של הימין הוא אינטואיטיבי ולא אינטלקטואלי. וזה קצת בעייתי, לא? אולי צריך להחליט מה התשתית ואחר כך לדון מחדש.
"ההנחה שלך שחמלה היא לא רציאונלית זה בדיוק מה שאמרתי מקודם – אתה מניח מראש שהאינטואיציה שלך נכונה." -המשפט הזה מאוד מוזר לי. קודם כל, אני לא חושב שיש מישהו שמניח שחמלה היא רציונלית הרי חמלה היא רגש (אלא אם כן אנחנו משתמשים באוצר מילים עם משמעות חדשה, ואז כדאי להבהיר את זה). זה לא שאלה של אינטואיציה אלא של הגדרות בשפה.
אני לא מבין בדיוק מה את אומרת כאן אבל נראה לי שהפריעו לך הדוגמאות שהצגתי. אבל הטענה של הדוגמאות איננה שצריך להתנתק מהחמלה או שאין לה מקום וכדומה. הטענה היא שיש שם שקרים שפונים לחמלה **ומתעלמים** משאר המציאות (ו/או ממערכת משפטית נתונה ו/או מלוגיקה). כשכתבתי ש"הטענות נגד הכיבוש אינן מתאימות למצב העובדתי והמשפטי בעולם אלא נצמדות לחמלה" התכוונתי לומר שהחמלה משמשת כמניפולציה ושהעובדות והמערכת המשפטית בתוכה אנחנו נמצאים עומדות בסתירה לתביעה לחמלה. כשם שהכנסת אנס לכלא יכולה לעורר חמלה בגלל שלילת החירות שלו, אבל אוי לנו אם היא תהווה הצדקה לוויתור על עונש.
לגבי הגישור בין הצדדים. אני דווקא חושב ש"פורום קפה שפירא" על חבריו הקבועים (גרף במגמת עלייה) מוכיח שבהחלט יש תנועה חזקה מאוד של אנשי שמאל קשה (יש שם לא מעט מצביעי מרצ וצפונה) שהפכו לנושאי דגל של תפיסה ימנית מובהקת. [בנוסף למה שכתבתי בטענה הבאה].
לגבי השכנוע שהשמאל מקיים, אז בזה אנחנו בהחלט חלוקים. כשאני מסתכל על תרבות הביטול, על העוצמה של התקינות הפוליטית, על הדמוניזציה הקבועה שהתקשורת מייצרת, ועל השימוש האינטנסיבי בתעשיית הסרטים, אז אני לא רואה שכנוע בדרכי שלום אלא שכנוע בכוח הזרוע. אני לא מבין איך אפשר לראות את זה אחרת.
אגב, אם מסתכלים על הבחירות במדינת ישראל אז רואים שהשמאל הישראלי הולך וקטן (הערבים אינם צד פה, מולם יש לנו דיון אחר).
אני מסכים שהשמאל פונה לאינטואיציות מוסריות של חמלה ושיוויון. אבל יותר מאשר הוא פונה לאינטואיציות האלה הוא פונה לרגשות הגולמיים, וזה באמצעות הצגה שקרית או חלקית של הסוגיות השונות. כשמדברים על ילד ערבי שחיילים מוציאים מהמיטה, אבל לא מספרים שהילד הזה משתתף בהכשרה צבאית של ארגון טרור אז ברור שהשומעים יחשבו כמה מסכן הילד וכמה אכזרים החיילים. לשומע אין באמת יכולת לעשות שיפוט מוסרי ולהשתמש באינטואיציה, אלא הוא כפוף לרגשות הגולמיים שעולים בו בעל כרחו. הוא לא יודע אם למרות שלא נעים, השיפוט המוסרי מצריך אחרת.
נראה שחוסר ההבנה הוא הדדי. אתה מסתכל על העולם בתור "ימין" ו"שמאל". מנקודת המבט שלי, זו מפה ממש גרועה של העולם. ושאני מתכוונת "מפה גרועה" אני מתכוונת ברמה של לקרוא לנשים וילדים מין אחד, ולגברים מין אחר. כשזה הגיוני לחלוטין לחלק אנשים לגברים ונשים, או למבוגרים וילדים, או להשתמש בשתי הקטגוריות ולחלק לארבע תתי קבוצות. אבל החלוקה לזכרים בוגרים, מול נקבות בוגרות, וזכרים ונקבות לא בוגרים, היא חלוקה שרירותית ונטולת הגיון. אחרי חלוקה מוזרה כזאת, אפשר להתחיל לדבר על השפעה של תרופות על גברים מול נשים וטף. ואפילו תהיה קורולציה לא רעה – כי תרופות מושפעות ממשקל גוף, וגם נשים וגם ילדים בממוצע קטנים פיזים מגברים.
כל האנלוגיה הזאת באה להגיד – "ימין" ו"שמאל" אלו לא קטגוריות לגיטימיות. לא רק שאני לא חושבת במונחים כאלו, אני טוענת שאלו לא תופעות שקיימות במציאות, ולדבר עליהן זה כמו הדיונים התיאולוגיים על מספר המלאכים שיכולים להכנס על קצה מחט.
זה לא אומר שגברים, נשים, ילדים וילדות לא קיימים. אבל "השמאל" לא קיים. יש סיבה לזה שבחרתי תת קבוצות קטנות יותר לדבר עליהן. ניסיתי להתגבר על הפער הזה בדיון על עכשיו, אבל באיזשהי נקודה זה נהיה בלתי אפשרי, ועייפתי ממלאכת התרגום.
אני לא "סותרת את עצמי", אני ממפה את העולם בצורה שונה משלך. ואני לא חושבת שאפשר להמשיך בלי שתהי הלך לפחות הבנה בסיסית של איך אני רואה את העולם.