המקום ממנו אני באה

כשעליתי לכיתה א' הייתי ילדה מאוד ביישנית. שתקתי רוב הזמן בכיתה, לא ניסיתי לקחת לעצמי את רשות הדיבור, התביישתי מאוד ללכת לשאול איפה יכול להיות הסווטשירט ששכחתי איפשהו (נמנעתי מזה בעוז במשך כמה שבועות, למרות הלחץ ההולך וגובר מצד אמא שלי. שילמתי על זה מחיר, אבל הרצון להמנע מהאינטראקציה היה גדול יותר), ואני עד היום זוכרת איך ביום מסויים, בו כולם דיברו והמורה רווית כעסה, היא החליטה לרשום על הלוח את השמות של כל מי שמרעיש ומפריע, ואיפשהו אחרי עשר שמות רשמה גם את השם שלי. הייתי מזועוזעת, חרדה, מופתעת מהמראה שמעולם לא ראיתי קודם, וגם חושבת שזה לחלוטין לא הוגן שרשמו אותי עבור זה שאמרתי משהו למי שישבה לידי בצורה שהייתה נחשבת לבסדר במהלך שיעור רגיל 90% מהזמן,  ולא ילדים שאשכרה הפריעו.

אני זוכרת את זה. במעורפל. זה… לא ממש קשור למי שאני עכשיו. למי שהייתי אפילו בחטיבה ובסוף היסודי. מישהי שמרימה את היד בשביל לענות על שאלות. מישהי שלמדה להעתיק את שיעורי הבית ולא לפחד מעונשים של בית הספר. מישהי שלמדה, גם אם לאט, לעמוד מול סמכות. גם עכשיו אפשר לראות שאריות מהביישנות של פעם, אם לדעת איפה לחפש. אבל יהיה עובדתית שגוי להגיד שאני ביישנית. אני לא מחשיבה את עצמי לביישנית.

הנטייה הטבעית שלי, היא לפרפקציוניזם. היא לסיים דברים שהתחלתי. היא לא לנטו שדברים באמצע. הדוגמא העיקרית שיש לי לזה מרגישה לי מביכה בטיפשותה, אז אמנע מלרשום אותה. אביא דוגמא פעוטה יותר – הייתי מסיימת גם ספרים גרועים שהתחלתי. זו דוגמא טובה, כי היא רלוונטית גם עכשיו. וכי יש לי למי להשוות. למישהו פרפקציוניסט.

אני לא יודעת כמה אפשר להגיד שהייתה לי נטייה טבעית לפרפקציוניזם בלימודים, בהתחשב במידה בה הגישה הזו הייתה גישה שספגתי מההורים, ובמידה בה העובדות היו כלי הנשק שלי נגד השקרים שלהם. כלשמדתי שאני לא אסיים בתור מנקה גם אם אכשל בכל המבחנים ביסודי, וכשהמחבנים האלו הם נטולי השפעה על המשך החיים שלי, הרגשתי מרומה.  אבל בעיקר סמכתי. כשעליתי לחטיבה והתחילו דיבורים על השלכות פרקטיות של דברים, ולא רק דיבורים-רגשיים-מפחידים ולמדתי מה זה בגרות ואיך מתקבלים לאוניברסיטה, ובאיזשהי נקודה גם היה לי אינטרנט והתחלתי לחפש דברים… זה שינה את הגישה שלי למבחנים. כי היחס הרגשי שלי היה מבוסס על ההנחה שהמבחנים האלו קובעים את העתיד שלי ולהכשל זה נורא והיום, ולמדתי שזה שקר, וניסיתי להתאים את היחס הרגשי שלי למציאות. לא הצלחתי בצורה מושלמת, אבל המצב שלי הרבה יותר טוב מזה שהיה פעם.

לגבי ספרים… לא יודעת מה זה היה. אבל באיזשהי נקושה החלטתי שזה לא משתלם, והתחלתי לפעול על פי האמונה הזו. עכשיו, הרבה דברים השפיעו על זה. אורך הספרים שאני קוראת, השפה, מידת המיון- מראש של הספרים – שהשפיעה גם על ההסתברות שהספר יתברר כטוב גם אם ההתחלה גרועה, וגם על פרופורצית הספרים הלא טובים מתוך כל הספרים – מבחר הספרים האחרים שאני יכולה לבחור ממנו.

יצא לי קצת לדבר על הנושא עם הפרפקציוניסט המוזכר לעיל. והוא פרפקציוניסט. ולא נוטש ספרים באמצע. ואני? אני כבר לא. אני עדיין טועה יותר מידי לכיוון של להמשיף לקרוא ספרים גרועים. במיוחד אם אחרי תקופה בה אני קוראת רק-ספרים-טובים-מסוננים-מראש אני מגיעה פתאום לעולם של ספרים יחסית אקראיים שהרבה מהם גרועים. כבר יצא לי להעריך שרק שליש מהספרים שאני רוצה לקרוא באמת יהיו טובים, ורק אחרי שנטשתי ספר מסויים בסוף החלק הראשון, להבין שזה אומר שמתוך שלושה ספרים שאני אתחיל, אני אמורה לנטוש שניים, וזו התוצאה הרצוייה והטובה איכשהו, ההשלכה הברורה הזו של ההשערה שרק שליש מהספרים טובים חמקה מהבנתי…

אז… אני לא פרקציוניסטית? כנראה שכבר לא. ואפילו לא פרפקציוניסטית-בשיקום. אבל, פרפקציוניזם זה המקום ממנו אני באה. אני מזדהה בקלות עם אדם שממשיך לקרוא ספר גרוע כדי לא להפסיק באמצע. מזדהה הרבה פחות עם מי שאם לא נהנה בכמה עשרות העמודים הראשונים פשוט לא ממשיך לקרוא. גם אם במציאות זה מה שאני עושה. זו הקבוצה שאני חושבת על עצמי בתור שייכת אליה. ובמידה רבה, ההתנהגויות האלו עיצבו את מי שאני עכשיו, הן עדיין משפיעו על החיים שלי במגוון דרכים.

וזה נכון לא רק לגבי פרפרציוניזם. כל מקרה בו החלטתי שתכונה או הרגל מסויים שלי לא טובים ואני רוצה לשנות אותם – והצלחתי מתאימים לתיאור. ביישנות לא נכנסת לקטגוריה. זה קרה בגיל צעיר מכדי שאזכור, לא עשיתי מאמץ מודע. אבל שאריות-הביישנות האלו הן לגמרי חלק לגיטימי ממי שאני עכשיו. למרות אין לי מילה אחת לתאר את כל הדברים, למרות שלא ברור לי כמה הם קשורים אחד לשני (זה שבהקשרים מסויימים – אבל לא אחרים, קשה לי לעמוד מול סמכות. זה שאני מעדיפה לשלם בקופה בשירות עצמי או לקנות באינרטנט ולהמנע מאינטראקציה עם אנשי שירות במידת האפשר, זה שלפעמים לפעילויות חברתיות יש מחיר בשבילי). אבל חרדה מפני כשלון מבחנים נכנס לקטגוריה הזו, וגם הפסקת-ספרים באמצע. איבוד חפצים? כמו ביישנות, לא מרגישה שזה חלק ממני. ווידוא-יתר שלא שכחתי דברים חשובים ונעלתי את הדלת? בקבוצה השניה. זה המקום ממנו אני באה(ותכלס גם המקום בו אני נמצאת עכשיו).

אין לי מילה אחת לתאר את הקונספט הזה, למרות שעכשיו אולי אחשוב על זה בתור "המקום ממנו אני באה", אחרי שכתבתי את הפוסט הזה. אבל זה קונספט שימושי, כזה שמתייחס למגוון מצבים בחיים שלי. הקשר שלי למשהו שהייתי, והפסקתי להיות, בעקבות מאמץ רצוני, אבל יש לי את הנטייה ואת ההזדהות ואת תחושת השייכות הקבוצתית.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s