לצפות מהצד בדיבייט

הרבה פעמים, בדיבייט רשמי או בוויכוח או בדיון, המטרה היא לשכנע בעמדה מסויימת. זו המטרה של שני (או יותר) הצדדים המשתתפים בדיבייט. ולא מעט פעמים, המטרה היא לא לשכנע את מי שמתווכחים איתו, אלא את הצופים מהצד. עשיתי את זה יותר מפעם אחת בעצמי. גם הצופים מהצד שמתייחסים אליהם זה לא כל מי שצופה מהצד. אלו האנשים שאפשר לשכנע אותם.  זה "האדם הסביר" או "אנשים כמוני".

יצא לי יותר מפעם אחת להמשיך להגיב למישהו עד לנקודה בה לדעתי הוא הוכיח מעבר לכל ספק סביר שהוא טרול, או מטמטם, או לא ראוי לתשומת לב. יצא לי להחליט על אנשים שהם כאלו, ולחשוב שאנשים אחרים ממשיכים דיון איתם סתם ומבזבזים זמן על אדם שלא ראוי לזמן הזה. אבל בדרך כלל לא יצא לי לחשוב על עצמי בתור הצופה מהצד בדיבייט, בתור השפוטת אותו. למרות שברור שאני כזו – זה ברור כל פעם שהמשתתפים בדיון  מעניקים לי את התפקיד הזה.

יצא לי לתהות לא פעם על ההבדל בין כתיבה שמכוונת למשתתפים בדיון לבין כזו שמכוונת לקוראים שלא מגיבים. ויצא לי לחשוב על מקומות בהם המדיניות היא להתמקד בכותבים שכותבים, לבין מקומות בהם מקדישים יותר תשומת לב או דגש על הקוראים השקטים. יצא גם לי לראות מקום בו מתעלמים מהקוראים השקטים האלו. אין להם השפעה על הוויכוח. לא רק שאין איזשהי התייחסות ישירה אליהם, לא נראה שהמתווכחים כותבים בשביל הקהל. ואפשר לדעת את זה במידת וודאות סבירה, לפי סגנון הכתיבה.

אני לא יודעת אם כתיבה כזו היא כדאית. מצד אחד, יש סטטיסטיקה על כמות האנשים שקוראים ולא מגיבים בכל מיני מקומות באינטרנט. כמובן המספרים שונים ממקום למקות, אבל יש הרבה יותר אנשים שקוראים בשקט מאשר אנשים שמגיבים. ויש גם ראיות לכך שכתיבה כזו משפיעה. אנשים שמספרים על זה או שחוו את זה בעצמם. אני חושבת שנתקלתי גם בסטטיסטיקה מתישהו, אבל לא באמת זוכרת מה בדיוק היה שם, וזה עלה בעקיפין, לא בתור הנושא של המחקר.

מצד שני, זה המון מאמץ מבוסס על ספקולציות, לא כך? הנה, הייתי הקהל בדיבייט. ואחד הצדדים הצליח לשכנע אותי. ועשה את זה בצורה יפה ואמינה. וזה קרה לי בערך… פעם אחת בנצח. יוצא לי להשתכנע כשאני נתקלת במידע חדש או נושא שלא הכרתי קודם או לא היה לי עליו מידע יחסית בקלות, אבל אחרי שגיבשתי עמדה מבוססת על נושא זה לא טריוויאלי. בדרך כלל, הדעה שלי לא משתנה. נראה שדיבייטים שכאלו משנים עמדות לעיתים רחוקות. זה באמת שווה את זה?

אני אישית במידה רבה כותבת לעצמי, או לאנשים כמוני. "אנשים כמוני" זו לא באמת הגדרה ברורה. אבל יצא לי לקרוא בלוג של מישהו שכותב לאנשים כמוהו ולהרגיש שמישהו כותב ומבין דברים שלעיתים מאוד רחוקות יוצא לי להתקל באנשים שמבינים שהוא "מישהו כמוני" וזו הרגשה נעימה להפליא. הבחירה הזו גם מאפשרת לי לא לנסות בכלל לשכנע אנשים שאין סיכוי לשכנע אותם.

אבל תכלס? כשהתוכחתי, זה היה כי רציתי להתווכח. זה הכל. אמת פשוטה. אני לא כל כך רוצה להתווכח בזמן האחרון. כנראה כי התווכחתי עד שמיציתי. אתמול הייתה הפעם הראשונה שנכנסתי לדיון העולם האמיתי וזה היה בזבוז זמן מבחינתי, שאני זוכרת. זה סיפור ואולי פוסט בפני עצמו. על למה חשוב לא לדלג על שלבים, בשם השאיפה להתקדם.

 

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s