אלו שמסתכלים מהצד

אחד הנושאים שמעניינים אותי הוא אלו שמסתכלים מהצד. קורה משהו מפוקפק או בעייתי, ואנשים עדים לכך. והם מסתכלים מהצד. ומה אז?

זה דיון שיצא לי להיות בשני הצדדים שלו, ואני יכולה להגיד – שניהם לא טובים. באינטרנט אפילו יותר מבמציאות. ובאינטרנט היו לי הרבה יותר הזדמנויות להשתתף בדיונים ולהיות חלק מהדינמיקה הזו, מכל הכיוונים. יצא לי להיות זו שתוקפים אותה ואף אחד לא אומר כלום. זו הרגשה נוראית. יצא לי להיות זו שכולם תוקפים אותה בגלל משהו קטן (ורודפים אותה ברחבי האינטרנט) וגם זו הרגשה נוראית. יצא לי להסתכל מהצד ולשתוק, ולהסתכל מהצד ולהתערב. ויצא לי להיות זו שמגנים עליה. ואני חושבת שזה המקור של הכל.

היום משהו כזה קרה לי בחיים האמיתיים. מישהי ביקשה ממני שאעשה בשבילה משהו קטן, כי היא נוסעת ואולי תחזור מאוחר. והיא חזרה מוקדם וראיתי אותה והתפלאתי, ואמרתי שלא חשבתי שהיא תחזור מוקדם, ותכננתי ככה-וככה. ואז בא בן זוגה והתחיל לתקוף אותי. ליתר דיוק, הוא שאל אם אני בכוונה תכננתי את זה ככה. ולגמרי לא הבין למה אני חושבת שזה מתקפה ולמה אשתו מסכימה איתי.

באיזשהי נקודה הוא התחיל לצרוח. וזה לא הרגיש נעים בכלל. אבל אחרי שהוא סיים לצרוח נונסנס לא קשור, אישתו אמרה שהוא עדיין טועה. והגנה עליי. ובמקום שאני אצא עם הרגשה גרועה כי מישהו הזוי צרח עליי סתם (והמישהו הזה? הוא יכול להתחיל לצעוק אם מישהו לא מסכים איתו על כל דבר בערך.) אלא עם הרגשה חמימה של מוגנות. היא עמדה לצידי, ואני מעריכה את זה. זה שינה הכל.

חוויות כאלו, ומנגד, התחושה הזוועתית אם אנשים לא מתערבים – במיוחד אם אלו לא אנשים אקראיים ברחוב אלא מכרים או חברים, ואז זה מרגיש כמו הסכמה או לפחות אי התנגדות – הן אלו שמובילות אנשים לרצות להיות כמוה אישה הזו. ולא להיות כמו האנשים שעומדים מהצד ולא עושים כלום. וזה מסובך מספיק בעולם האמיתי. ברשת, הכל מסתבך עוד יותר.

יצא לי להתווכח עם פאנט דתי פעם. מעשה מטופש למדיף בתחילת דרכי בפורומים. רוב האנשים עשו את המעשה החכם והתעלמו, ואני בפיהנ נידחת שאיש לא ראה התווכחתי עם אדם שטען ברצינות שאם בהלכה כתוב שמותר לאנוס אז ההלכה צודקת וזה צודק ומוסרי. אני לא היחידה, הרבה אנשים עוברים פאזה של ויכוחים חסרי תועלת בתחילת דרכם ברשת, לפני שהם לומדים לסנן וויכוחים כאלו. יכולת הסינון שלי לא הייתה מושלמת, אבל בנקודה בה הוא הודה שזו דעתו, הרגשתי ש"ניצחתי" ושאני לא צריכה יותר להתווכח איתו. והלכתי.

הוא ניסה להמשיך את הוויכוח בפורום אחר, כשאני לא רציתי. אני לא זוכרת בכלל איך הגבתי. אני בכלל לא זוכרת את המקרה, רק שסיפרתי עליו, ושמישהי נחמדה הסבירה לי איך אפשר לראות בקלות את כל ההודעות של משתמש מסויים במערכת הפורומים ההיא, ואיך לחסום את האפשרות הזאת. עשיתי זאת. חלפו שנים. ואז נתקלתי בו שוב. הוא אשכרה התכוון להמשיך את הדיון ההוא אחרי כל כך הרבה זמן, בפורום לא קשור לחלוטין.

אבל להכנס לפורום שמישהו כותב בו באופן קבוע, לנסות להחיות וויכוח מלפני שנים, ולתקוף כותבת קבועה ואהובה, זה לא דבר חכם לעשות. לאנשים יש נטייה טבעית להגן על מי ששייך לקבוצה שלהם נגד התקפות מבחוץ. וזה אפילו בלי הנסיבות התורמות של רושם ראשוני שלילי שהוא יצר, ושל הפער הברור בין הלוחמניות והווכחניות שלו בין הודעה הקצרצרה שלי בה אני אומרת שאני לא מכוונת לדבר איתו. אני זוכרת היטב איך מנהלת הפורום אמרה שהיא לא תתן לו לתקוף אותי, ואיך כולם היו בצד שלי.

זה הסיפורים ה"טובים". יש לי גם רעים, או נייטרליים. רעים זה כשמישהו מתנהג בצורה גרועה אבל אף אחד לא אומר כלום. אני זוכרת מקרה כזה שראיתי אחרי שהוא קרה. שנים אחרי. מישהי נחשבת מאוד בקהילה מסויימת תקפה מישהי אחרת מסיבות הזויות לחלוטין. רוב האנשים היו לצידה. ואני מעריכה מאוד את האישה התוקפת, מחבבת ומכבדת אותה. למה אחרי שנים? כי לו זה היה מתרחש מול עיניי הייתי מתערבת וזה היה משפיע על התוצאה. אבל זה גם היה מערפל את ראייתי.

יצא לי לקרוא את עצמי אחרי שנים ולראות שתקפתי מישהי על משהו שהיה שולי לגמרי בהודעה שלה, אבל לי באותה נקודה היה חשוב מאוד. התגובה שלה בדיעבד הייתה מאלה אי הבנה למה זה כל כך חשוב לי. אבל לה זה לא היה חשוב. היא לא תקפה בחזרה ולא נכנסה לוויכוח אלא פשוט אמרה שהיא לא מבינה והמשיכה הלאה. אני שמחה שהיא נהגה כך. לכולנו יש נקודות עיוורות לפעמים.

המקרים ה"נייטרליים" הם בהם יש מקום עם טרול ידוע שכולם יודעים שהוא ורול ולפעמים גם מזהירים אנשים מפניו, אבל לא חוסמים אותו. גרסא וירטואלית למדרגה חסרה.

אבל, כל המקרים האלו הם המקרים הפשוטים. הם כולם מתאימים לאותו נראטיב – מישהו עושה משהו רע. תוקף מילולית מישהו. השאר מגנים על הנתק, עומדים בצד ולא מתערבים (ומאחורי הקלעים תומכים בתוקף או בנתקף), או מגנים אקטיבית על התוקף. החיים היו כל כך פשוטים אם אלו היו כל האפשרויות, נכון?

מזמן לא ראיתי אנשים משתמשים במילה "שיימינג" בהקשרים חיוביים. אבל ראיתי. זה התחיל מהרצון הזה – להגן על הנתקף מול התוקף שלו. לא לעמוד מהצד. אבל הרצון הזה יכול להשתבש בכל מיני דרכים. אחת מהן, היא נקמה לחלוטין לא פרופורציאונלית. חלק ממקרי השיימינג ששמעתי עליהם הם כלאו – מישהו עושה משהו לא בסדר, אבל בגלל אקראיות אינטרנטית כמות לא סבירה של אנשים שומעים על זה ורוצים להעניש אותו. העונש יוצא לחלוטין לא פורפורציאונלי למה שהוא עשה.

לפעמים, בכלל לא ברור מי בסדר ומי לא. או שיש אי הסכמה ברורה עם שני צדדים שכל אחד לא מסכים עם הצד השני. לפעמים יש דינמיקה קבוצית של להגן על "מי שמשלנו". לפעמים אנשים לא קשורים מחליטים להתערב בלי שהם יודעים מה קרה ומצטרפים לצד הלא נכון.

בחוגי השמאל האמריקאי מדברים לפעמים על CALL OUT CULTURE ובעיניי זה מייצג בדיוק את הבעיה הזו. של הנקודה בה הרצון להיות האדם הטוב ההוא שמתערב, משתבש. ולי אישית אין נוסחאת קסם לאיך לפתור את זה.

אני יכולה להגיד, שבאינטרנט, דברים כאלו יותר מסובכים. הם לעיתים רחוקות עובדים כמו שצריך, לכל כיוון. בני אדם לא מותאמים אבולוציאונית לזהות רגשות בכתב. גם פנים מול פנים יש בעיות, אבל היכולת של בני אדם לזהות רגשות לפי שפת גוף מוכרת ומוכחת. באינטרנט זה עובד הרבה פחות טוב. יש הרבה יותר מקום לפרשנויות ואי הבנות.

הייתי מהתומכים בלא לעמוד מהצד ולהגיד משהו אם מישהו מתנהג בצורה לא ראויה. הגעתי לשם כי הייתי מאלו שמקפו אותם ואף אחד לא אמר כלום, וזה ממש לא נעים. אבל כשמצאתי מרחב אינטרנט שזו התרבות שלו, מצאתי את עצמי בצד השני של זה. של אנשים שתוקפים אותי כי הם חושבים שאני תקפתי מישהי, וזה ממש לא נעים גם כן.  ואני קוראת לזה "מתקפה" כי זה כלל טרולים אלמונים שמקללים אותי ורודפים אחרי לכל מיני מקומות באינטרנט. אם למישהי הייתה ביקורת קונסטרוקטיבית, הטרולים די העלימו את היכולת שלי לשמוע אותה. כי מי שתקפו אותי היו בצד של הטרולים.

ועכשיו? אני לא יודעת. אני עדיין רוצה להיות זו שמתערבת כשקורה אי צדק. אני עדיין חושבת שאם יש מקרה ברור של אי צדק, לא לבחור צד זה לבחור בצד של התוקף ונגד הקורבן (הנה דוגמא ) אבל אני גם פחות מהירה לשפוט. להתערב גם כן יכול להוביל לכל מיני תוצאות שליליות. ומעורבות רגשית בנושא הופכת את היכולת להבחין בין טוב לרע לטריקית מאוד.

יש לי עוד מה לכתוב. על המקרים שבהם יש יותר שחור-לבן של תקיפה פיזית. ועל איך יצא לי לראות מקרה שמבחינה אובייקטיבית. תקפו מישהו בצורה לא הוגנת ועדיין להזדהות רגשית עם התוקפים. ועל המקרה המוסבך ההוא בו אני מבינה את שני הצדדים ועד עכשיו אל הצלחתי לבחור צד.  זה מתבדר להרבה מעבר לפוסט אחד. אולי מתישהו אני אכתוב על משהו מזה, ואולי לא.

כי הסיבה שרציתי לכתוב את הפוסט הזה היא פשוטה בהרבה. נתקלתי במקרה בו מישהי עמדה לצידי כשמישהו צעקן צעק עלי סתם. וזה הרגיש טוב. ואני רוצה להיות כמו האישה הזו. החיים מסובכים, בטח באינטרנט, ואין לי נוסחא לאיך להגן על חפים מפשע בלי לתקוף חפים מפשע. אבל זה מה שאני רוצה. ואני חושבת שלא מעט מכל האנשים מכל הצדדים בדיונים ובוויכוחים ובריבים שיש בנושא, התחילו ממשהו דומה. החרימו אותם והם הבטיחו לעצמם שהם לעולם לא ינהגו כך (Geek Social Fallacy #1: Ostracizers Are Evil ) או שהבריון של הכיתה הרביץ להם וכולם צחקו עליהם ואף אחד לא יצא להגנתם (והמורים ושאר המבוגרים אמרו שבטח הם ביאו את זה לע עצמם איכשהו) או שתקפו אותם או את חבר שלהם על לא עוול בכפם וזה גרם להשלכות שליליות כלשהן בשבילם.  או שהם רוצים רק לבלות במסיבות יום ההולדת שלהם ולא יודעים מה לעשות שחבר שלהם מתנהג כמו פוץ.

ובין כל הבלאגן הזה, קל לשכוח איך הכל התחיל. והיום נזכרתי. זה מאיר את הדברים באור שונה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s